19 יום טיילנו ביפן – הוא ואני, זוג בוגר, לבד בטיול עצמאי, פעם ראשונה ביפן. מצאנו מדינה מרתקת ושונה מכל מה שהכרנו – הצבעוניות, המקדשים והגנים,האוכל, השילוב בין מודרני למסורתי ובעיקר היפנים .

הפוסט הזה הוא לא יומן מסע מסודר אלא מקבץ רשמים בלווית מעט מהתמונות שצילמתי. מי שמתעניין בפרטי המסלול מוזמן לעיין במפה המצורפת.

הערים וההרים

טוקיו היא עיר מודרנית צבעונית ותוססת משופעת בגורדי שחקים ,שווקים, מרכזי קניות, מסעדות והמון אנשים. כבר בנסיעה מנמל התעופה העירה הבנתי שמפת העיר הזו היא תלת מימדית – האוטובוס נסע בכבישים רבי מפלסים שעוברים ממש מול הקומה החמישית של הבתים הסמוכים. למחרת בבוקר גיליתי שיש גם “עומק” לעיר – תחנות הרכבת שנמתחות על פני מאות מטרים מתחת למפלס הרחוב. שיטת הכתובות בעיר מבוססת על חלוקה לרבעים ותת רבעים וכך הלאה והיא מקשה על ההתמצאות –גם כשנתתי לנהג המונית דף מודפס עם כתובת המלון ביפנית הוא הצליח להתבלבל.

קיוטו הרבה יותר נמוכה ושקטה . יש נהר שמחלק את העיר למזרח ומערב, רחוב קניות ראשי ותוסס, מספר אזורים של בתים מסורתיים משומרים , מצודה והמון המון מקדשים שחלקם מוקפים בגנים מרהיבים. ראוי להזכיר גם את תחנת הרכבת המודרנית המתנשאת לגובה 10 קומות ומולה מגדל קיוטו.

בתמונה : בתים מסורתיים בקיוטו

ניקו מושכת המון תיירים בזכות המקדשים הנפלאים שלה. בשעות היום העיר שוקקת ומלאה מסעדות וחנויות מזכרות אולם לפנות ערב הכל מתקפל ונסגר ובשעה שבע כמעט לא רואים נפש חיה. לא ברור לנו לאן נעלמים כל התיירים ואיפה הם אוכלים – הסיכוי למצוא מסעדה פתוחה בשעות הערב ממש אפסי.

בחצי האי נוטו נסענו לאורך חופים סלעיים מרשימים, ביקרנו במקדשים בלי המולת תיירים וקינחנו בשוק הססגוני של עיירת הדייגים וואג'ימה. חבל שלא התאפשר לנו להשאר שם יום נוסף.

בדרכנו עברנו באזורי ההררי המכונה “האלפים של יפן”. ראינו נופים הרריים אבל לא משהו ייחודי ליפן. אולי בגלל שלא התרחקנו מספיק מהכבישים הראשיים ואולי בגלל שחלק מהדרכים הידועות כיפות עדיין סגורות בחודש מאי ואולי סתם כי הרים אפשר לראות גם באירופה...

איזור הררי נוסף הוא באיזור הר פוג'י. נסענו להאקונה במיוחד כדי לעבור מסלול מעגלי של רכבת-קרונית-רכבל-שיט בסירה וחזרה באוטובוס. פסגת המסלול הוא הרכבל העובר מעל איזור מבעבע (וכנראה גם ריחני) של פעילות וולקנית. כשהגענו סיפרו לנו לאכזבתנו שהרכבל מושבת בגלל פעילות וולקנית ערה מדי . החלטנו שהנסיעה מסביב באוטובוס אינה מצדיקה את הזמן והסתפקנו בביקור במוזיאון האמנות הפתוח (והנהדר).

תחבורה ציבורית

התחבורה הציבורית ביפן יעילה וזמינה, במיוחד בערים הגדולות וביניהן, ובהחלט אפשר לתכנן טיול שמתבסס עליה. 

בטוקיו נוסעים בעיקר ברכבת התחתית כדי להמנע מהרחובות העמוסים. 3 חברות שונות מפעילות את רוב הרכבות בתוך העיר, לכל אחת תחנות משלה והחלפת רכבת כרוכה לעתים בהליכה די ארוכה בתוך התחנה. התחנות הגדולות הן עולם תת קרקעי בפני עצמו – מאות מטרים של מעברים רצופי חנויות וחיבורים לכל מיני בניינים וכשהמלון מציין “גישה לרכבת התחתית” זו לא בדיוק קפיצה קטנה לרכבת. בשעות העומס הרכבות דחוסות והתחנות הומות אדם – יצאנו מהמלון בשמונה בבוקר ומצאנו את עצמנו מפלסים את דרכנו מול נהר של יפנים ממהרים לעבודה. 

בתמונה: ברכבת התחתית בטוקיו

בקיוטו ובערים קטנות יותר נוח וזול לנסוע באוטובוסים (500 ין לכרטיס יומי). עולים בדלת האחורית ומשלמים לנהג בירידה. הנהג ,עוטה כפפות לבנות ולעיתים גם מסכה , מכריז ברמקול על התחנות ומודה לכל נוסע ששילם. מין פסקול בלתי פוסק ביפנית. 

בין הערים אפשר לנסוע ברכבות, חלקן רכבות מהירות מאד ששנושאות כינויים מרשימים כמו bullet train או thunder bird. הכרטיס יקר אבל בתמורה מקבלים מקום ישיבה נוח (רצוי להזמין מראש) ברכבת שממש טסה: שעתיים וחצי מטוקיו לקיוטו. העצירה בתחנות קצרצרה – תוך דקה יורדים או עולים. הקנדוקטור חולף בין המושבים, מודה לכל נוסע שהציג את הכרטיס ולפני שהוא יוצא מהקרון פונה לאחור וקד קידה יפנית של נימוס. חלק מהנוסעים מנצלים את הזמן כדי לאכול את “ארוחת הקופסה” שקנו בתחנה או ברכבת עצמה.

בתמונה: ברכבת המהירה לקיוטו

בדרך כלל אין ברכבת מקום למזוודות גדולות, אבל יש פתרון: תמורת תשלום לא גבוה אפשר לשלוח את המזוודה ליעד . מוסרים את המזוודה לפני הצהריים במלון והיא תחכה לכם למחרת במלון הבא . על הרכבת עולים עם תיק יד או מזוודה קלה. זה עובד ! ( תדאגו מראש שיהיה לכם תיק שמאפשר אריזת חפצים ליום אחד ). 

ואחרי ההתלהבות מהרכבות המהירות כדאי גם להזכיר שנסיעה ברכבת רגילה יכולה להיות מתישה , ארוכה ומיגעת בעיקר אם לא קניתם מקום שמור. אל תתנו לכינוי limited express לבלבל אתכם – זה רק אומר שהרכבת לא עוצרת בכל התחנות. 

אוכל – או יפן בלי דגים

שותפי למסע אלרגי לדגים ופירות ים (כן, יש דבר כזה) וביפן אוכלים כידוע הרבה דגים. גם מה שלא נראה כמו דג עשוי להכיל דאשי – אותו רוטב דגים שמשמש במטבח היפני לתיבול של כל דבר כמעט.

וכך יצאנו לדרך עם פתק מודפס ביפנית (“ אני אלרגי לדגים….. האם אפשר לאכול אצלכם?” ) , לא מעט חששות וגם תרופות למקרה ש… נכנסים למסעדה, מראים את הפתק למלצר, שקורא למלצר הראשי שהולך להתיעץ עם הטבח. אחרי כמה דקות מגיע גזר הדין: “ לא אצלנו” או “ בואו שבו” . הצביעו בתפריט על המאכלים ה”מותרים” ובכמה מקומות היו נחמדים במיוחד ואפילו הביאו לו משהו שלא היה בתפריט. אכלנו מרק איטריות עם בשר, ושיפודים קטנים ופרוסות דקיקות של בשר שצלינו במו ידינו על גריל במרכז השולחן וסטייקים מעולים שנצלו מול עינינו על ידי טבח וכמובן אורז וירקות. את מרק המיסו רק אני אכלתי (כן, הוא מתובל ברוטב דגים) וגם רוטב סויה הוכרז להפתעתנו כאסור. המסעדות ההודיות והסיניות היו גם הן מפלט טוב ועם הקינוחים והממתקים והגלידה לא היתה כמובן שום בעיה. בקיצור – הכל עבר בשלום .

על ארוחת המנות היפנית דילגנו וגם ארוחות הבוקר היפניות חשודות בדגים. במלונות שמגישים גם ארוחת בוקר מערבית יכולתי אני להתנסות בארוחה היפנית. קצת דגים, ומין חביתה יפנית מתובלת וקרה, וטופו בכל מצב אפשרי וירקות מוחמצים ואורז ומרק מיסו. בבוקר. חלק טעים וחלק ממש לא. אחרי כמה ימים נמאס לי ובחרתי בארוחה המערבית.

כבר הזכרתי את הגלידה – גלידה רכה בגביע נמכרת בכל מקום. במיוחד אהבנו את זו בטעם תה ירוק.

בסופרמרקט אפשר למצוא חלב ויוגורט אבל קשה למצוא גבינה. יש ירקות טובים ופירות מאד יקרים והרבה מאד אוכל מוכן שלא העזנו לקנות ( שוב, מחשש לרוטב דגים). במרתף של בתי כלבו גדולים אפשר למצוא מחלקת מזון עם מבחר ענק – כמעט מוזיאון לאוכל יפני.

התה הירוק המפורסם מוכן מאבקה שמקציפים עם מים חמים ומגישים בקערית עם ממתק לצידו. טקס שלם מלווה את ההכנה והשתיה. קודם אוכלים את הממתק ואחר כך שותים את התה הסמיך כשחזית הכלי מופנית קדימה. רצוי לסיים בלגימה רעשנית שמביעה את ההנאה.

בתמונה: תה ירוק לשניים

מקדשים, אלילים וגנים

שינטו היא הדת היפנית המקורית ובשלב מאוחר יותר אימצו היפנים גם את הבודהיזם. אין הפרדה מלאה ויפנים רבים מאמינים בשתי הדתות. כך גם במקדשים – באותו מתחם ניתן למצוא מקדש בודהיסטי ולצידו מקדש שינטו. המקדשים לא נועדו לעמוד לעד ופעם בכמה עשרות שנים מפרקים את המקדש הקיים ובונים חדש במקומו.

בדת השינטו אלים רבים שממונים על היבטים שונים של החיים. פסלי האלים מוצבים סביב המקדשים יחד עם שומרים בדמות חיות – קוף ,שועל, כלב-אריה ועוד. לעיתים קרובות מקשטים את הפסלים בסינר או כובע אדום – סגולה לגירוש שדים והרחקת מחלות.

בתמונה : שורת פסלי ג'יזו (ניקו)

הפגודה היא חלק חשוב מהמקדש הבודהיסטי, ובדרך כלל יש לה 5 קומות שמיצגות את חמשת היסודות: אדמה, מים, אש, רוח ושמים. מבנה הפגודה מקנה לה עמידות בפני רעידות אדמה.

יפן היא ארץ של ניגודים – המילה האחרונה של הטכנולוגיה מול דבקות במסורת, בסגולות שונות ובאמונות תפלות. לפני המקדש מבעירים קטורת והמאמינים מפזרים אותה על גופם כדי להרחיק את הטומאה ולזכות בברכת האלים. מתקן מים משמש לטיהור הגוף והפה. חבל קש מיוחד ועליו פיסות נייר לבן מסמל מקומות מקודשים. והכי נחמד – עתידות. תמורת תרומה קטנה מגרילים מקלון ממוספר ולפי המספר מוציאים דף שעליו כתוב העתיד (יש גם באנגלית). אם התחזית לא טובה מקפלים את פיסת הנייר, קושרים אותה על מתקן מיוחד וזהו – העניין פתור.

בתמונות: פגודה וענני קטורת

בכניסה למקדש בודהיסטי מוצבים שני פסלי מלכים-שומרים – דמויות גדולות ומאימות מגולפות בעץ. ובתוך המקדש – פסל של בודהה, לעתים ענק.

המקדשים הכי מקושטים נמצאים בעירה ניקו שמצפון לטוקיו. אלפי אומנים עמלו שם במשך שנתיים כדי לעטר כל פיסת עץ אפשרית. התוצאה מרהיבה.

בתמונה : אחד משני פסלי שומרים בכניסה למקדש בניקו

הגנים הם סיפור בפני עצמו – מעוצבים ומטופחים בקפידה. יש גני נוף עם צמחיה מטופחת ובריכות מים ויש גם גני זן יבשים של אבנים שונות וחצץ מגורף בדגמים גיאומטריים. האחרונים נועדו להיות מקום להתבודדות שלווה ומחשבות (ואולי גם תהיה על משמעות האבנים האלה...). הביקור בגן אמור להשרות רוגע , אבל מה עושים עם המוני התיירים??

בעלי חיים

כמה מילים על בעלי חיים – אמיתיים, לא הפסלים ששומרים על המקדשים. 

בפארק של נארה מסתובבים צבאים חופשיים – זו אחת האטרקציות של המקום. המבקרים קונים קרקרים מיוחדים כדי להאכיל אותם וחלקם (האנשים) נבהלים כשהצבאים מתקרבים אליהם. מתברר שהם (הצבאים) עלולים להיות תוקפניים ושלט מאויר מזהיר שהם יכולים “לנשוך, לבעוט לנגוח ולהפיל” ! 

בהרים יש קופי שלג שמגיעים למעינות חמים כדי לטבול בהם. החלטנו שהמראה לא מצדיק שעות ארוכות של נסיעה וויתרנו. לא ראינו אותם במרחצאות אבל פגשנו אותם פנים אל פנים בפארק ניקו. יצאתי נלהבת מהמכונית לצלם את הקוף, מישהו צעק תסגרו את הדלת ולפני שהספקנו להבין מה קורה הקוף נכנס למכונית, חטף שקית והסתלק. מה היה בשקית? אריזת תרופות נגד אלרגיה ( דגים, זוכרים?) שהקוף השליך בחוסר שביעות רצון. חבל שלא הספקתי לצלם. 

ולבסוף – קפה חתולים. יש דבר כזה. בית קפה שמאפשר תמורת תשלום ללטף את החתולים שבפנים. לא, לא נכנסנו...

רכב שכור

שכירת רכב ביפן אינה ברורה מאליה ויש נימוקים בעד ונגד. ראשית – לא כדאי לנהוג באיזורים עירוניים, אלא רק באזורים המרוחקים שהתחבורה הציבורית בהם פחות יעילה. הסיפור יקר גם בגלל דמי ההחזר הגבוהים וגם בגלל כבישי האגרה ( הדלק לא יקר). הנהיגה בצד שמאל אבל הרכב האוטומטי מקל. לא קשה להתמצא – הרכב מצויד ב-GPS דובר אנגלית ומזינים לו את היעדים באמצעות מספרי טלפון. אחרי שמתרגלים זה די פשוט. השילוט בכבישים באנגלית אבל אם רוצים להעזר גם במפה צריך להצטייד מראש. המפות שניתן להשיג במקום הן ביפנית בלבד – ממש לא מועילות.

המרחקים ארוכים ובחירת הכביש מעוררת התלבטות – בכבישי האגרה המהירים נוסעים לעיתים ממנהרה למנהרה ולא ממש רואים נוף ואילו בכבישים הצדדיים הנסיעה איטית. מאד איטית.

כשנוסעים בדרכים אי אפשר להתעלם משדות האורז. חלקם שטח גדול מחולק לחלקות מוצפות ובמקומות אחרים חלקות בודדות בין בתים – כמו גינה בחצר האחורית של הבית...

מלונות

המלונות המערביים נקיים, מסודרים ועם מיטות נוחות. החדרים נוטים להיות קטנים ומה שיותר גרוע – היפנים לא מאמינים במקומות אכסון. מגירה אחת ו-4 קולבים על הקיר – זה כל מה שקיבלנו בחדר עם מיטה ענקית בקאנאזאווה. מזנון ארוחת הבוקר לא זול אבל הוא כולל מבחר גדול של מאכלים מערביים ויפניים להתחלה טובה של הבוקר.

המלונות היפניים המסורתיים (Ryokan) הם חוויה מיוחדת ששווה להתנסות בה לפחות לילה אחד. רק מחנים את המכונית בפתח המלון וכל צוות הקבלה מזנק החוצה לקבל את האורחים. הוציאו את המטען מהמכונית וממש הובילו אותנו ללובי . שם על יד שולחן הגישו לנו תה וממתק ותוך כדי כך התנהל תהליך הקבלה. לפני שליוו אותנו לחדר בחרתי יוקטה ( קימונו יומיומי) בצבע ובגודל שהתאים לי “ אם תצטרכי הדרכה בלבישת הקימונו תקראי לי” אמרה הפקידה. החדר מצופה מחצלות יפניות ולכן צריך לחלוץ נעליים בכניסה ולנעול את הכפכפים שמחכים שם (ביפן חולצים את הנעליים ונועלים אותן בתדירות גבוהה). בחדר שולחן יפני נמוך עם כסאות ללא רגליים, ולמזלנו גם כסאות מערביים למי שלא מתלהב מישיבה על הרצפה. מיטות אין בשלב זה – בשעות הערב יגיע צוות המלון, יזיז את השולחן ויפרוש את הפוטונים ללינת לילה. זה אומר שאין אפשרות לתנומה של אחר הצהריים . ואם היה ספק – השינה על הרצפה על שני מזרנים. לפעמים זה היה נוח ולפעמים קצת פחות.

אחד הפינוקים של המלון היפני הוא האונסן – המרחץ. הטבילה בעירום ולכן יש הפרדה בין נשים לגברים אבל בחלק מהמלונות אפשר לקבל אונסן פרטי שמאפשר טבילה זוגית. המים חמים מאד ונכנסים אליהם רק אחרי רחצה יסודית במקלחת הצמודה. משתמשים במגבת קטנה כדי לקרצף את הגוף והמהדרין מניחים את המגבת המקופלת על ראשם כשהם נכנסים למים. ארוחת הבוקר מוגשת בטקס גדול ויש גם אפשרות להזמין ארוחת ערב יפנית מסורתית (אנחנו ויתרנו בגלל בעית הדגים). כשיוצאים מהמלון מתיצב כל צוות הקבלה כדי להפרד מהאורחים בקידות מסורתיות. השהיה במלון היא בהחלט חוויה ששווה להתנסות בה, ואם אפשר למצוא מלון יפני עם מיטות מערביות (יש כאלה) זה יכול להיות ממש מושלם.

בתמונה: שולחן ערוך לארוחת בוקר ( שתי ארוחות יפניות ושתיים מערביות)

שרותים

כן, גם על זה צריך לדבר.

יש ביפן שני סוגי שרותים – יפניים מסורתיים ומערביים.

השרותים היפניים הם גרסה של “בול פגיעה” אבל משתמשים בהם כשהפנים מופנים לעבר הקיר.

השרותים המערביים עתירי שכלולים: מכסה אסלה מחומם שלעיתים גם מתרומם אוטומטית כשנכנסים לתא, זרמי מים שונים שמיועדים לשטיפת החלקים האינטימיים, זרם אויר שמיבש את מה שהרטיבו המים וגם אפשרות להשמיע רעש של מים כדי לכסות על המבוכה של היפנים מהרעשים הטבעיים. כל הטכנולוגיה הזו נשלטת על ידי לוח פיקוד מיוחד . לעיתים ניתן למצוא גם הוראות שימוש שעשויות להיות משעשעות למדי.

בחדר עם מחצלות יש כפכפים מיוחדים לשימוש בשרותים בלבד כדי שלא נזהם חלילה את המחצלות בחדר.

בתמונה – הוראות הפעלה

ולסיום – חתונה

צהרי יום א במקדש מייג'י (טוקיו) , החתונות התנהלו בסרט נע , ואני פצחתי בקריירה קצרצרה של צלמת חתונות