התעוררתי הבוקר לקול רחש גלים איטי, כזה שנשמע כאילו הוא נשף לי ישר על המחשבות. הגעתי אתמול לעיירת החוף קאסטלמרה די סטאביה, שעתיים נסיעה דרומה מנאפולי, בלי שום תכנון מוקדם. פשוט מצאתי דירה זמינה עם אינטרנט סביר, נוף לים ומרפסת שבה אפשר לעבוד ולנשום באותו הזמן. מבחינתי זו קומבינציה מנצחת.
הדירה עצמה קצת עייפה, עם טיח מתקלף וריח קל של לחות מהקירות, אבל יש בה קסם. יש בה דלת עץ ישנה שנפתחת בחריקה רכה, שולחן אוכל שבור מעט בפינה ואפילו רדיו קטן שעובד רק בערוץ אחד שמשדר שירי אהבה ישנים. זה כל מה שאני צריך כדי להרגיש שאני חי איטליה באמת. לא זו שבגלויות, אלא זו שמתנהלת בקצב אחר. איטי יותר. עמוק יותר.
קודם כל יצאתי החוצה עם הקפה שלי. ספל פשוט, קטן, שחור כמו הלילה. ישבתי על המעקה של המרפסת עם הרגליים למעלה ונתתי לשמש לגעת לי בפנים. ואז שלפתי את הטלפון ובלי לחשוב יותר מדי הקלדתי הורוסקופ שור. אני לא שור. זה שלה. קלרה. היא כבר חזרה לגרמניה לפני יומיים, כמו שאמרה שתעשה, בלי דרמות. אבל היא השאירה איתי את ההרגל המוזר הזה. לבדוק מה כתוב על שור באותו בוקר.
הורוסקופ יומי פשוט כזה. אתה עומד לפגוש אדם שישנה את נקודת המבט שלך. אפשרות חדשה נפתחת אם תאפשר לה להיכנס. שמתי את הטלפון בצד. גיחכתי. אבל לא ממש.
המשכתי לשבת שם עוד שעה, כותב מייל ללקוח ישן מסן פרנסיסקו ששוקל לחזור אליי אחרי שנתיים. תיק ענק בתחום הקיימות. הוא ביקש הצעת מחיר לקמפיין תוכן ארוך טווח. לפני חצי שנה כנראה הייתי מתלהב וממהר להסכים. אבל הפעם הקצב שלי אחר. אולי בזכות איטליה. אולי בזכות קלרה. אולי פשוט כי אחרי כמעט שלוש שנים בדרכים, למדתי לבדוק איפה אני ולא רק איפה הכסף.
אחרי העבודה ירדתי להסתובב בעיירה. מצאתי שוק דגים קטן ליד הנמל. דייגים עם ידיים חרוצות ועיניים שראו ימים טובים יותר מוכרים תמנונים ישר מהמים. אחד מהם קרא לי בשמי. לקח לי רגע להבין שהוא לא באמת קרא לי אלא פשוט צעק בשם שדומה לשלי. אבל זה גרם לי לעצור. הוא חייך והושיט לי חתיכת לחם עם אנשובי שהוא עצמו המליח בבית. התיישבתי לידו לשתות קפה חזק מדי ודיברנו באיטלקית מקוטעת על החיים. הוא סיפר לי שבנו עזב למילאנו כדי ללמוד צילום. אני סיפרתי לו שאני כותב. הוא שאל כתיבה אמיתית או כתיבה למחשבים. עניתי גם וגם. הוא הנהן כאילו הבין.
משם המשכתי לטייל לאורך קו המים. ריח של ים מעורב בפיצה שנאפתה איפשהו קרוב. ילדים קופצים למים ממזח בטון ישן. אישה מבוגרת תולה כביסה בין שני עצי לימון. אלה הרגעים שאני מרגיש שהלב שלי לא שייך לאף מדינה אחת. שאני פשוט חי. נוכח. דרוך לרגעים הקטנים האלה שבלעדיהם כל הכתיבה נראית סתמית.
אחר הצהריים עבדתי מבית קפה עם שקע בודד וקפה שאי אפשר להפסיק לשתות. סיימתי עריכה למדריך מקוון של חברת תוכנה בריטית. עבודה טכנית, לא מרגשת. אבל יש בה משהו מדיטטיבי. יש סיפוק בלהביא טקסט למקום מדויק. לדעת שהמילים שלך הולכות לפגוש אלפי עיניים ולהעביר להן רעיון ברור.
אבל לא הכול פשוט. בימים כאלה, כשאתה לבד באמת, גם הרגעים היפים יכולים לשרוט. לפעמים זה קורה כשאתה כותב פסקה טובה ואז פתאום חושב למי היית רוצה להקריא אותה. לפעמים זה כשהשמש שוקעת ואתה מבין שלא אמרת בקול מילה אחת כבר שש שעות. ולפעמים זה פשוט געגוע. לא לבית שלא קיים באמת. אלא לבית שהוא מישהו.
בערב חזרתי למרפסת שלי עם בקבוק יין זול וחצי פוקצ'ה שאכלתי עם שמן זית ומלח גס. הסתכלתי על האופק והקשבתי לשקט. שוב חיפשתי את ההורוסקופ של שור. הפעם הוא אמר משהו על סבלנות. על דברים שמתבגשים לאט. אולי. אולי לא. אבל בכל מקרה, זה גרם לי לחייך.
בסופו של דבר, לא באתי לכאן כדי למצוא תשובות. באתי כדי לחיות את השאלות. בכל עיר, בכל מפגש, בכל כתבה שאני כותב, בכל שיחה קצרה עם דייג ובכל כוס קפה הפוכה על שולחן עץ ישן. הנוודות הזו היא לא דרך בריחה. היא הדרך הכי ישירה שלי אל עצמי. והיום, שוב, היה יום טוב.
