25.8.2011
 
25.8.2011
 
סרי לנקה -; סיפור מסע
 
חיפשנו אתר לחופשה עם ילדים שיהיה שונה מהעולם המערבי. בתאילנד כבר היינו (מאד נהנו), ובין סין לסרי לנקה לסין בחרנו בסרי לנקה, גם מכיוון שהטיסה באמצעות רויאל ג'ורדניאן דרך עמן היתה זולה משמעותית מטיסה לסין.
 
לימוד האזור כלל קבלת הצעות ממספר סוכנים ישראלים (זיו מולכו, אלפנט ), קריאה באתר "למטייל" ושיחות עם מטיילים שביקרו בסרי לנקה. בסופו של דבר החלטנו לנסוע באופן עצמאי, בכדי לשלוט בזמן שלנו, וגם על רקע חיסכון בעלויות.
 
לקחנו רכב ונהג לחמשת הימים הראשונים, ובהמשך "נתגלגל".
 
במהלך התכנון הוטרדנו מעט מהכתוב באתרי האינטרנט השונים לגבי מונסון בדרום מערב האי בתקופה זאת. במונסון לא פגשנו. גשמים מקומיים -; כן. לא כאלו שיורדים כאן בחורף, אלא פרקי גשם קצרים. למעט ביומיים בהם שהינו בנורה אליה ומישור הורטון, בשאר המקומות מזג האויר הזכיר את תל אביב בקיץ, רק שברב היום קיים מעטה עננים בשמיים כך שהטמפרטורה מעט פחות חמה.
 
מבחינת ביגוד, ברב הטיול נדרש לביגוד קל. בקטע ההררי שתחילתו בנורה אליה, המשכו במישור הורטון וסופו באלה, נדרשים בגדים ארוכים עבור הלילות, ועבור הטיול במישורי הורטון.
 
בעקבות להמלצות אותן קראנו באתרי אינטרנט, הסתפקנו במנת החיסונים שקיבלנו לקראת הטיול בתאילנד לפני שנתיים: צהבת A+B וטיפוס הבטן, וויתרנו על כדורים נגד מלריה. בלילה הראשון נזהרנו מיתושים, התכסינו בבגדים ארוכים ומרחנו ספרי נגד יתושים. כבר בלילה השני קיבלנו אומץ, בעקבות שיחות עם תיירים אחרים, ויצאנו מה"בונקר". יתושים יש פחות מתל אביב, והכילות שקיבלנו בכל המקומות נשארו מיותמות.
 
אין בעובדות המוזכרות במסמך הזה משום מחקר היסטורי, הן מבוססות על עדות שמיעה ממקומיים ומתיירים אותם פגשנו.
 
 
 
 
 
סרי לנקה מזכירה במעט את הודו, פרצופים דומים, דוחק, ריחות בכל מקום. נהיגה פרועה בערים בהן זיהום אויר גבוה. העוני פחות מורגש: מקבצי נדבות יש, אך לא באותה עוצמה הקיימת במרכז הודו. נכים ברחובות -; אין.
 
הטיסה
 
הטיסה דרך עמן עוברת מעל ערב הסעודית, אבו דבהי, דובאי ועומן, בדרך אל סרי לנקה. הטיסה מאד נעימה, ולהלן שלוש נקודות מעניינות בקשר אליה:
 
·המטוס (אירבוס) מאד מרווח. יש מקום רב לרגליים.
 
·אפשר להזמין מראש ארוחות כשרות ו/או ארוחות ילדים.
 
·לאלו מאתנו שחייבים קניות בשמיים או אלקוהול -; אין עגלת דיוטי פרי.
 
יום ראשון: "נגומבו" -; "דמבולה"
 
בשעה 6 בבוקר אנו נוחתים בסמוך ל"קולומבו" בירת סרי לנקה ופוגשים את אנורה ג'קסון -; הנהג אתו תאמנו מראש מהארץ באמצעות האינטרנט. המחיר 50 דולר ליום כולל דלק. לא מפתיע - הנהיגה בצד שמאל של הכביש, נצר לשלטון הבריטיים שהסתיים בשנת 1948, מעט לאחר סיום שלטונם בהודו. חלק מהתשתיות שנראה בהמשך נראות כאילו במשך כ 65 שנות שלטון עצמאי הן נותרו על כנן. עבודות תשתית בדרך הינן די נדירות. וכשהן מתקיימות הן בד"כ לא ממוכנות. עובדים, או ברב המקרים עובדות משתמשים בעתי חפירה, במקום טרקטור שהיה מבצע את העבודה בזריזות ויעילות. מהירות הנסיעה הממוצעת לא עולה על 40 קמ"ש.
 
 
 
 
 
נהיגתו של אנורה איננה שונה מנהיגה במדינות אחרות במזרח, עצבנית ופרועה. משמעות שתי צפירות הן בד"כ: שימו לב אני נוסע בצורה פרועה ומסוכנת, תזהרו. על פי התוכנית שהכנתי, אנו אמורים לנסוע לעיירת נמל מצפון לשדה התעופה בכדי לראות פריקה של ספינות דייג בעיירת החוף "נגומבו". אני שם לב שאנו נוסעים דרומה (גם בסרי לנקה השמש זורחת במזרח.....). אנורה מסביר שהוא לוקח אותנו לשתות אצלו תה בבית לפני שנצא לדרך, התה טעים. הבית מוקף בעצי פרי ותבלין, ובין השאר בעץ ה jack fruit הנפוץ מאד בסרי לנקה. משמש לבישול ומהווה תוספת למנה עיקרית. טעמו כטעם של בטטה מוכלאת בתפוח אדמה.
 
 
 
 
 
המים מגיעים לבית של אנורה מבאר הנמצאת בחצר. המים בעומק של פחות מחמשה מטרים נראים ירוקים אך מורתחים לפני שתיה. שותים תה, ולפני שיוצאים לדרך מגיעה הפתעה שניה: אושן, בנו של אנורה, בן ה 14 הנמצא בחופשת הקיץ יצטרף אלינו לנסיעה -; אין לו קייטנה. 
 
מערכת ביוב אין בעירתו של אנורה. בדרך החוצה מהבית אנו חולפים על בור הספיגה (ביוב) של הבית הנמצא כ 15 מטר מבאר המים הביתית.
 
 
 
 
 
נסיעה של כחצי שעה ל"נגומבו". מגיעים מעט מאוחר. רב הדייגים כבר מכרו את מרכולתם. בשוק נשאר מספר קטן של דגי טונה, דגי משור, וחלקים פנימיים של דגים שטרם נמכרו.
 
 
 
 
 
משוק הדגים אנו ממשיכים לכיוון צפון מזרח לכיוון "דמבולה". אם באזור שדה התעופה היו כבישים בהם שני נתיבים לכל כיוון, הכבישים בתוך הארץ הינם בעלי מסלול אחד לכל כיוון. כל הכבישים עוברים במרכזי עיירות וכפרים, כך שנסיעה של 30 ק"מ יכולה לקחת כשעה. מזכיר במעט את הכביש מירושלים לתל אביב בקטע שבין מפעל המלט למשמר איילון, לפני שפתחו את הכביש המהיר בשנת 1978. בצידי הדרך עסקים רבים, עיקרם לממכר תוצרת חקלאית או קיוסקים. להלן תמונה של שניים מבתי העסק -; הראשון לפיצוח אגוזי קוקוס והשני לממכר תוצרת חקלאית. רשתות בין לאומיות כמו מקדונלד או 7-Eleven, פשוט אין.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בהמשך נגלה שלקוקוס שימושים רבים נוספים מעבר למאכל: גידור, כלי הגשה, חומר בעירה, חיפוי, ועוד ככל העולה על הדמיון.
 
בצידי הדרכים ילדים בתלבושת לבנה, כשחלק מהבנות מעוטרות גם בעניבה. אמנם חופש גדול, אך בבתי ספר פרטיים יש לימודים, ולגבי הציבוריים- יש מבחנים. בסרי לנקה כל התלמידים לבושים בתלבושת אחידה לבנה.
 
 
 
ב"דמבולה" נחפר בסלע מקדש בודהיסטי ובתוכו פסלי בודה בשכיבה עמידה וישיבה. 40 ₪ לכרטיס (1,200 רופי) כניסה ליחיד ואנחנו בפנים. כרטיס כניסה למקומי עולה בערך 5% מכרטיס כניסה לזר. פער בן מקומי לבין זר קיים במדיות עולם שלישי נוספות. חלק מהפער ישמש לצורך תשלום עמלה לנהג / מדריך שהביא את ה"זרים".
 
טיפוס של כ 350 מדרגות, בצד מוכרי מזכרות וקופים ומגיעים אל המערות.
 
 
 
 
 
 
 
המערות יפות מאד. עשרות רבות של פסלי בודהה בכל התנוחות, ובצבעים עזים. ציורי בודהה על כל הקירות והתקרות, האוויר מעט טחוב. בדרך מטה אנו פוגשים חבורת קופים. הוזהרנו לשמור את תיקינו בצמוד לגוף מכיוון שהקופים גונבים תיקים, יתכן שבמצוות ולאחר אילוף המקומיים.
 
 
 
מהמערות אנו ממשיכים את דרכינו לחיפוש מקום ללון בו בלילה. אנורה לוקח אותנו למקום עליו הוא ממליץ - Sigaria view resort בו אנו נדרשים לתשלום של 45 דולר ללילה כפול שני חדרים. אנו מבקשים לראות מקומות נוספים, אך אנורה דוחק ואומר לנו ש"הכל מלא". אנו בכל זאת מבקשים להגיע למלון מומלץ של לונלי פלנט (יפה משמעותית מהמלון עליו המליץ אנורה, וגם ממוקם בצורה מרכזית בכפר סיגריה). אין בו מקום להלילה, אך אנו מזמינים בו מקום לליל המחרת. חוזרים אל מריו ב Sigaria view resort שם, ביחד עם מריו, אנדי מגרמניה ושני תיירים מאוסטרליה נבלה את הלילה. מריו מסביר שבלילה אסור לצאת מחוץ לשטח המוטל, מכיוון שלדבריו יש בחוץ נחשים. החשמל במוטל איננו יציב. עוצמת האור משתנה כל פעם שאחד הדיירים מפעיל או מכבה מזגן.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בכל המלונות בהודו יש חדר נהגים. כל נהג שמגיע עם תיירים מקבל חדר, וארוחות בהתאם לארוחות שמזמין התייר.
 
יום שני: "סיגריה" ו"הברנה"
 
משכימים קום בבוקר , אוכלים ארוחת בוקר אצל מריו, ומגיעים לרכב של אנורה בשעה שקבענו איתו. כדאי לעלות על סיגריה מוקדם, כך המליצו לנו, לפני שהשמש יוקדת. אנורה, עדיין בארוחת הבוקר שלו, לאחר 15 דקות המתנה מגיע אנורה ואנחנו נוסעים. נסיעה קצרה ואנו מגיעים לשיפולי המצודה.
 
 
 
המצודה מוקפת בחפיר בו היו בעבר תנינים ופירינאות. בנה אותה הבן של המנהיג לפני 1700 שנה לאחר שהרג את אביו. 
 
למעלה יובילו אותנו 1,200 מדרגות. במחצית הדרך הוקם חדר רשתות נגד דבורים. מידי מספר חודשים, יש התקפה של דבורים והתיירים מצווים לרוץ אליו. המדריך המקומי מספר לנו שלפני שלושה חודשים הציל שני ילדים יפנים מהדבורים לאחר שהוריהם ברחו והשאירו אותם לבד על המדרגות.
 
 
 
 
 
 
 
עמדנו בתור לכרטיסים עם המקומיים, אך הופנינו לתור של הזרים. הכרטיסים לזרים עולים פי 20 מאשר למקומיים. אנו משלמים 2,500 רופי (כ80 ₪) לכרטיס, ושמים לב שהנהג שלנו מקבל דמי תיווך. כן, כמו שה"תיווך" נפוץ אצלנו בענף הבניה, כך הוא נפוץ בסרי לנקה בתחום התיירות (מלונות, מסעדות, מפעלים, אתרים ממשלתיים, בעצם בכל מקום). אולי גם בארץ ?
 
ממעלה המצודה נשקף נוף מקסים. בחלק העליון שרידי מבנים ושתי בריכות שחיה.
 
לקחנו איתנו מדריך מקומי. בקש 2,000 רופי (כ 70 ₪) סיכמנו על 800 רופי ושילמנו בסוף 1,000 רופי.
 
מסיגריה הציע לנו אנורה לנסוע לספארי ג'יפים ב Miniria. לא קיבלנו את המלצתו וביקשנו להגיע לספארי פילים ב Habarana, כ 20 ק"מ מסיגריה. 
 
אנורה הפנה אותנו אל חוות פילים שם נדרשנו לתשלום של 350 ₪ לשעת רכיבה. ביקשנו לראות חוות נוספות , אך לדבריו "כל הפילים נלקחו לקנדי לצורך ה Phera-hera", עוד נגיע אליה בהמשך. בסיור קצר נמצאו חוות נוספות במחירים זולים יותר. החלטנו בכל זאת לחזור לחווה הראשונה ולהתמקח על המחיר. סיכמנו על 250 ₪ לכולנו ויצאנו לדרך לכיוון רחצת הפילים שהתגלתה כשלולית מים בינונית. הרכיבה היתה די עלובה בהשוואה לרכיבות דומות שחווינו בתאילנד. את המהוט עניין כל הזמן הטיפ שיקבל בסוף המסלול תמורת הסיוע בצילום תמונות. לנו זה היה ברור. לשתי התיירות היפניות שחלקו אתנו את הפיל (7 רוכבים על פיל אחד) זה לא היה ברור. הדבר הובהר להן כשהן ירדו מהפיל.
 
 
 
לאחר הספארי אנו נוסעים למפעל גילופי עץ עליו ממליץ אנורה. במפעל מגלפים בעיקר פילים ופסלי בודה, אך גם מזכרות אחרות לתיירים. הילדים קונים תיבת קסמים כולל חריטה של שמם תמורת 30 ₪ לתיבה. במפעל מסבירים לנו על סוגי העצים השונים הגדלים על האי.
 
לאחר הביקור במפעל גילוף העץ. ביקשנו מהנהג לקחת אותנו למלון איתו סיכמנו ביום האתמול (מומלץ לונלי פלאנט). לדבריו הוא צלצל ואין להם מקום אך הוא מצא לנו מלון נחמד עם בריכה ב"דמבולה" בעלות של 70 דולר ללילה לחדר משפחתי.
 
בדרך מסביר לנו אנורה שבסרי לנקה אוהבים את הישראלים שסייעו לחיל האוויר ולחיל הרגלים להלחם במורדים. כן, עד לפני שנתיים ניטשה מלחמה בין המורדים התמהילים (במיעוט) מול הזרם המרכזי של בודהיסטים והינדים. שורשי המלחמה בתקופת שלטון הבריטים. הבריטים מצאו את התמהילים כאינטליגנטים יותר, וכך שיבצו אותם במשרות שלטוניות רבות. כך קרה שכשעזבו הבריטים השלטון היה מורכב בעיקרו בדרג בכיר מתמהילים. המלחה הסתימה לפני כשנתים כשהרוב הבודהיסטי + הינדו + נוצרים פשוט חסל את כל מנהיגי התמהילים, והארץ שקטה, כנראה שגם באמצעות נשק ישראלי, ובין השאר מטוס הכפיר הזכור עלינו לטובה. כשהורד הכפיר מה"כביש" בארץ, המשיך לטוס בסרי לנקה.
 
30 דקות נסיעה ומגיעים למוטל הדרכים J.C. village . המלון נחמד מאד. בבריכה שוחים אתנו צפרדעים, מתרגלים לזה. במקלחת מלווים אותנו נמלים, בחדר שממית, גם אליהן מתרגלים. האוכל במסעדת המלון -; מצוין. 
 
 
 
 
 
אחר הצהריים אנו הולכים לשוק הסיטונאי של "דמבולה". תוצרת חקלאית מגוונת, יופי של פירות וירקות, מאד צפוף.
 
 
 
 
 
יום שלישי: חוות תבלינים -; "קנדי" -; "פרה הרה"
 
 
 
מתעוררים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר ומוכנים ליציאה, עדיין מופתעים שהנהג לא ממתין לנו בזמן. לאורך הדרך, החל מהיום הראשון, רואים שרפות רבות. אנורה מסביר שרק בערים הגדולות יש מערכת לפינוי אשפה, והמקומיים שורפים בעצמם את רב הפסולת שלהם. לעיתים שריפת זבל מתגלגלת לשרפת יער, אך כל עוד השריפה לא תסכן בני אדם, שרותי הכבאות לא יתערבו.
 
 
 
בדרך לקנדי אנחנו עוברים דרך חוות תבלינים.
 
 
 
אנו מקבלים הסבר מקיף על כל סוגי הצמחים והתבלינים, מקוקוס ועד מריחואנה. לצמחים השונים סגולות שונות: הסרת שיער, טיפול במתחים, מניעת דיכאון, הסרת קשקשים, ניקוי רעלים, מניעת סרטן, ריפוי מחלת הסוכרת, הבהרת עור, חיזור המערכת החיסונית, הפחתת לחץ דם, הורדת כולסטרול, ועוד ככל שפורה הדמיון. אטון (המדריך) מתקנה בשלושת בנינו. לדבריו לו יש שני בנים ושתי בנות. עדיף להיות הורה לבנים מכיוון שבעת חתונה הורי הכלה צריכים לשלם סכום נכבד להורי החתן שמקבלים תחת חסותם את הכלה. עוד לדבריו, המשפחה הסרי לנקית מנתה בעבר 7 ילדים בממוצע. כיום הממוצע ירד אל מתחת 3 ילדים על רקע יוקר המחיה המאמיר, לא רק בישראל......
 
בסופו של סיור אנו מובלים לחנות שם מופעלים עלינו לחצים לרכוש מוצרים פרי יצורה של החווה. אנו קונים שתי חבילות של תכשיר להסרת שיער, לאחר שנערך נסיון על רגלי הימנית. לדברי המוכר שהוצג כרופא, אם אתמיד במשך 12 טיפולים השיער יעלם לצמיתות.
 
 
 
מחוות התבלינים אנו נוסעים לקנדי. לדברי אנורה כל המלונות תפוסים, הך הוא הצליח למצוא לנו חדר משפחתי ב 120 דולר. אנו מגיעים ל IVY rest , שיכונה על ידינו מלון הרוחות. בית מוזנח שלא שופץ כבר 50 שנים. לחוצים מדברי הנהג אנו מקבלים את המלון, ובהמשך הלילה גם את הג'וקים. המלון הגרוע ביותר בו שהינו -; לא להתקרב. אנורה נוצרי. ביום השלישי הגענו למסקנה שבאופן מכוון הוא לוקח אותנו רק למלונות של נוצרים. למרות דבריו על אחווה בין כל הדתות, כנראה שעדיין יש "דיסטנס" מסויים.
 
בקנדי אנחנו שמחים לפגוש שרידים ראשונים של אוכל מערבי. את ארוחת הצהריים אנו אוכלים ב KFC, כשמולו ממוקם סניף של פיצה האט. 
 
על ה Pherahera לא שמענו עד שתכננו להגיע לסרי לנקה. מסתבר שמדובר בפסטיבל הגדול ביותר של המזרח הרחוק. הקרנבל הברזילאי של המזרח. שבועיים של פסטיבל לכבוד הבודה. בקנדי מצוי המקדש הקדוש ביותר לבודהיזם. אל המקדש הובאו לפני 1700 שנה שתי שיניים של בודהה. הפסטיבל מסתיים ביום הירח המלא של החודש הששי לספירת הבודהיסטים. ביום זה נולד ונפטר בודה לפני כ 2,500 שנים. ביום זה הוא גם יסד את הבודהיזם. 
 
 
 
בעיר קיימת תעשיה של מכירת כרטיסים לארוע. המקומיים מתמקמים שעות רבות לפני הארוע בשולי הכבישים. לתיירים מציעים לרכוש מקומות על כסאות לאורך הרחוב, או במרפסות שמעלה.
 
חשבנו להסתפק במקום לצד הכביש בחברותה קרובה עם המקומיים, אך כשרמת הדוחק עלתה, הבנו שצריך לקנות מקום. כל חנות שלאורך הרחוב הופכת ליציע לקראת התהלוכה. המחיר ההתחלתי שהוצע לנו היה 70 דולר לכרטיס במרפסת של פיצה האט. חשבנו שמדובר במחיר לפני מיקוח ושאף אחד לא משלם מחיר זה, עד שמפגשנו עם התיירים מדובאי בהמשך הדרך באלה. התחלנו לרדת במורד הרחוב הלוך וחזור כשלאורך כל הדרך נטפלים אלינו ספסרים. 
 
 
 
ככל שהערב החל לרדת הגמישות של הספסרים גדלה, הספסרים מבינים שחלקם ישארו עם כסאות לא מאוישים. בדקנו מספר מקומות, בגובה הרחוב ומעליו, כשבסוף בחרנו במרפסת שמעל מחסן תבלינים במחיר של 10 דולר לכרטיס. כשניסיתי לצאת לקנות ארוחת ערב הבנתי שהדוחק לא מאפשר. במחסן קנינו קינלי וופלה מקומיים לארוחת ערב -; היה משביע.
 
התהלוכה מרשימה: רעשים, צבעים, אש ותמורות עשן. התחילה בסביבות 8:30. 
 
 
 
 
 
 
 
התהלוכה תמשך 4 שעות. אלפי מציגים, מעל 100 פילים, רקדנים ורקדניות. הפילים לבושים ומוארים. בתחילה בצבע לבן, לאחר מכן צהוב, אדום וכחול. אנחנו עזבנו ב 10:30 לאחר שהגיע הפיל הצהוב עם האפריון, עליו מונחת קופסת השיניים של הבודה. למזלנו, המרפסת שלנו ממוקמת בפינת רחובות. בעל מחסן התבלינים הוציא אותנו מדלת צדדית לסמטה אפלה ומעט מפחידה, ממנה אנו יוצאים ומגיעים אל הכביש הראשי. תיירים אחרים שפגשנו סיפרו לנו שנאלצו להישאר עד הסוף מכיוון שלא היתה כל דרך לצאת ממרכז הרחוב.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום רביעי: רפטינג בנהר "קיטלגולה" (סלע הקוקוס)
 
הבוקר אנו כבר לא מופתעים שאנורה מאחר ב 10 דקות. התחנה הבאה שלנו: רפטינג ב"קיטלגולה". מתלווה אלינו ביום זה אנדי מגרמניה, אתו תאמנו את הפגישה כששהינו במוטל של מריו בסיגריה. אנו מתקשרים ביננו באמצעות SIM מקומי אותו קנינו. SIM אחד בעלות של 400 רופי (13 ₪) הספיק לנו לכל צרכינו בסרי לנקה, כששיחה עולה בממוצע 4 רופי (13 אגורות). שיחה לארץ עולה כשקל לדקה, כעשירית מתעריפי ה"שודדים" שלנו מהארץ. מאד מומלץ לכל מטייל עצמאי לרכוש SIM מקומי. הוא ישמש אותנו בכל התאומים מול בתי מלון, נהגים וכדומה.
 
אנו מבקשים מאנורה להגיע אל ה Rafter retreat על פי המלצת לולני פלאנט. אנורה לוקח אותנו אל מפעיל רפטינג אחר. אנו מתעקשים על המומלץ, והוא לוקח אותנו אל ספק אחר וטוען שזה המקום. מכיוון שהכיתוב באנגלית שונה אנו מתעקשים, ובסופו של דבר מגיעים למומלץ. ההמלצה במקום. אנו מתקבלים עם תה קר, משהו בסגנון של נסתי ולאחר מכן, מופתעים לגלות בפעם הראשונה שהמחיר שבלולני פלנט הינו המחיר הנדרש. אין תוספות ואין הנחות, 30 דולר למשתתף כולל ארוחת הצהריים.
 
לאחר קבלת תדרוך מ"בעל הבית" עולים על הטנדר שלוקח אותנו לנקודת ההתחלה. שייט נינוח ברמת קושי 2-3, שבעה מעברים / מפלים, וחלק בו כל המשתתפים יורדים / מועפים למים ונגררים בזרם. על גדות הנהר אנו רואים שני מלונות מקסימים, אחד מבוסס אוהלים על סנדות שעל גדות הנהר. אם היינו מגיעים לאזור בשנית, היינו לנים באחד מהם. תמונות לא יכלנו לצלם מכיוון שבסירות לא היה מיכל מוגן מים.
 
בסוף הרפטינג אנו עולים לחוף ובשביל העליה עולות על כולנו עלוקות. את הילדים זה מעט מבהיל. הן נצמדות בחוזקה לעור. הסרתן איננה קשה. יש לגרד אותן מהעור, תהליך שגורם ברב הפעמים להריגתן.
 
בארוחת הצהריים שאחרי הרפטינג מצטרף אלינו רבינדו (הבן של בעל הבית). רבינדו בן 9 אך מדבר באנגלית קולחת. הוא לומד בבית ספר פרטי בו שפת ההוראה בכל המקצועות הינה אנגלית. רבינדו אוכל באמצעות ידו הימנית (במקום מזלג) כשבידו השמאלית סכין. האכילה באמצעות היד איננה תופעה נדירה גם בקרב מבוגרים. נהיה עדים אליה גם במסעדות רבות בשווקים לאורך הטיול. יד ימין כמזלג, וביד שמאל סכין. ניר העדיף לא לשבת מול רבינדו מכיוון שהאכילה באמצעות המזלג-יד הגעילה אותו.
 
 
 
אחרי ארוחת צהריים דשנה אנו מבקשים מאנורה לנסוע בהתאם לתוכנית לנורה אליה. אנורה טוען שכל התיירים מקנדי עברו לנורה אליה ולכן אין מקום ועדיף שנישן בעירה מסויימת שבדרך, במלון שהוא מכיר. שבעים מהמלצותיו ה"ענייניות" הקודמות אנו מבקשים ממנו לנסוע בכל זאת לנורה אליה, כשבדרך אנו יוצרים קשר עם מלון שמופיע בלונלי פלאנט הגרמני, אך משום מה איננו מופיע בנוסח שבאנגלית. התעקשנו להגיע לנורה אליה עוד באותו ערב כדי לצאת למחרת בבוקר לסיור במישור הורטון. 
 
הדרך לנורה אליה הינה במגמת עליה. נורה עליה שוכנת בגובה של 2,000 מטר. שדות האורז מתחלפים בשדות תה. רב רובו של האזור ההררי בו ביקרנו היה מכוסה שדות תה. השטח מחולק לפי מפעלי תה, כשקוטפת תה מקבלת 3-4 דולר ליום עבודה. בדומה לעבודות התשתית בכביש, גם קטיף התה נחשב כמלאכה קשה. כן, הבנתם יעסקו בה רק נשים. אם באזור המישורי נסענו בכבישים סבירים ומיושנים, הכבישים באזור ההררי משובשים, מפותלים, כשמהמורות רבות קיימות לאורך הכביש, בחלק מהקטעים הכביש הופך לשביל עפר. על מעקי בטיחות -; אין על מה לדבר.
 
 
 
 
הנוף ירוק עם המון מים. יערות, בצד שדות תה ומפלי מים.
 
מזג רוחו של אנורה השתנה מרגע שהפסקנו לקבל את ההמלצות שלו. כנראה שהעמלות שהוא מקבל מבעלי מלון מומלצים מהווים חלק משמעותי מהכנסותיו, ובלעדיהן, ההכנסה מ 50 דולר ליום כולל דלק איננה רווחית במיוחד. אחד הלקחים שלנו הינו לנסות ולסכם מחיר באופן טלפוני ולא לאפשר לנהג לסכם את המחירים. 
 
יום חמישי: מישור הורטון -; קצה העולם
 
ב"לונלי פלאנט" כתוב שבכדי להגיע למישור הורטון "End of the world" צריך לצאת מהמלון בנוארה אליה ב 5:30. אנורה הנהג אמר לנו דברים דומים. בכל זאת בדקנו זאת עם מנהל המלון בו התארחנו בנורה אליה שאמר שאין בעיה לצאת גם ב 7:30 בבוקר. כרגיל השקמנו קום והמתנו שאנורה יסיים לאכול את ארוחת הבוקר שלו. 
 
הכביש לשמורת הטבע מפוטל ומשובש, חלקו דרך אפר. מרחק של כ 35 ק"מ אנו עוברים בקרוב לשעה וחצי. הכניסה לוטה מעטה ערפל. לראשונה אנו לובשים את מעילי הגשם לצורך הגנה מהקור. המחיר בכניסה לזר גבוה פי 15 מהמחיר למקומי. אנו משלמים ורצים חזרה לרכב. בחוץ קר וערפל במקום. נוסעים עוד 4 ק"מ עד תחילת המסלול כשבצדנו מתקרב הערפל. מתחילים בדרך הרגלית ומאד מקווים שמנהל המלון לא הטעה אותנו. לאט לאט הטמפרטורה עולה. ראשית אנו מורידים את מעילי הגשם, ולאחר מכן גם את החולצות הארוכות. חם. הנוף מקסים, השמורה יפהפייה. 
 
 
 
 
 
בדרכינו חזרה אנו רואים מקומיים שנכנסים לשמורה גם בשעות הצהריים. לשאלתנו עונה הנהג שלנו שמכוונים את הזרים לשעות מוקדמות בבוקר, והמקומיים מגיעים יותר מאוחר......
 
חוזרים בדרך המתפתלת לנורה אליה. משחררים את אנורה לביתו בשעת הצהריים מכיוון שהוא צריך לחזור לעיר מגוריו "נגומבו", מרחק של כ 200 ק"מ, אך לדברי אנורה לפי תנאי הכביש הנסיעה שלו תמשך לפחות 7 שעות.
 
המקום הבא אליו ניסע הוא מפעל התה של פדרו. בדרך אל נורה אליה ביקשנו לבקר במפעל אחר אך אנורה הסביר לנו שאי אפשר מכיוון שאין למפעל זה אישור ביקורים מהממשלה. אנורה ניסה לכוון אותנו למפעל אחר (בו הוא כנראה יקבלה עמלה......), אך אנחנו לא היינו מעוניינים להאריך את הדרך. כמו בסיפורים אחרים, דבריו התגלו כלא נכונים. בכל מפעל ניתן לבקר. 
 
פדרו הקים את המפעל בשנת 1883. מכונות היצור במפעל נראות כאילו עומדות במקום מיום ההקמה. 
 
 
 
במפעל אנו למדים על שלבי הכנת התה: 
 
·קטיף העלים -; הירוקים בלבד.
 
·יבוש העלים: 14 שעות.
 
·ערבול.
 
·חיתוך ומיון.
 
·21 דקות של יבוש נוסף.
 
·מיון לפי 4 גדלים. ככל שהחתיכות יותר קטנות, התה יהיה יותר חזק.
 
 
 
בסוף הסיור אנו עוברים בחנות המפעל וקונים מספר אריזות למזכרת, כל אחת ב 7 ₪ (אפרופו מחירי המוצרים בסופרמרקט הישראלי).
 
 
 
ממפעל התה אנו נוסעים באמצעות התוקתוק, אל תחנת הרכבת. רצינו לקנות כרטיסים למחלקה הראשונה, אך לא היו כרטיסים ונאלצנו להסתפק במחלקה השניה. מזלנו היה שנסענו ברכבת של 16:00 ולא של 12:30. הרכבת של 16:00 פחות עמוסה כך שמצאנו מקומות ישיבה.
 
הרכבת נראית כאילו נבנתה לפני 60 שנה. היא נוסעת במהירות ממוצעת של 20 קמ"ש כך שדרך הררית באורך של 60 ק"מ נעבור במהלך 3 שעות. רעשי חריקות ונקישות נשמעים מכל עבר. החלונות פתוחים, רב הנוסעים מקומיים אך יש גם תיירים. כמו באוטובוסים, גם ברכבות אין מנגנון סגירת דלתות ברכב. ירצו הנוסעים -; יסגרו, לא ירצו, ישארו הדלתות פתוחות לאורך כל הנסיעה.
 
 
 
 
 
אלה -; הפאי התאילנדי של סרי לנקה. כפר פסטורלי באזור ההררי בו ריכוז תיירים גבוה מאד. פחות מפותחת מפאי שבתאילנד, ועדיין פינת חמד -; מומלץ.
 
עם הירידה באלה ממתינה לנו הפתעה. ממלון הולידי אין אותו הזמנו בטלפון ממתינה לנו הסעה. המלון נמצא על הרחוב המרכזי. חדיש ונקי. אינטרנט חינם כולל WIFI. האוכל מצויין והמחיר 8,900 רופי 81 דולר לחדר משפחתי ללילה כולל ארוחת בוקר. המחיר שסיכמנו טלפונית היה 8,500 רופי, אך למחיר הוספה עמלת שרות. הפעם בשונה ממקרים אחרים לא התווכחתי ושילמתי, כנראה שהייתי זקוק לחסדי המלון. השארתי את החפצים במלון למשך שעות נוספות, עד שיסתימו הטיולים לאדם פיק ולמפלי רואנה. עמלת כרטיס אשראי בשעור של 5% לא הסכמתי לשלם, וכך נשארתי עם מעט מזומן בכיס.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום ששי- שביעי: אלה
 
על פי לונלני פלאנט ניתן ללכת ל Ella rock באופן עצמאי. קיבלנו מפה ידנית בבית המלון ויצאנו לדרך. התברברנו פעם אחת, התברברנו פעם שניה, עד ששלושה ילדים בני שש לקחו יוזמה והובילו אותנו למעלה, לאחר ששאלנו אותם מה הדרך. לא היה לנו כל סיכוי להגיע למעלה לבד. במהלך העליה יש עשרות פיצולים של שבילי רועים בתוך מטעי התה. הדרך למעלה איננה קלה. מה שנקרא בלולני פלאנט more demanding. בדרך פגשנו את שוש ויורם יתיר שיצאו עם מדריך מהמלון. העליה איננה קלה, אך בסופו של דבר מגיעים למעלה. הנוף מקסים. ברקע נשמעים קולות מאיצטדיון הקריקט של הכפר.
 
 
 
 
 
אחרינו מגיעה למעלה גם אמא של אחד הילדים. היא חיפשה את ילדיה ומצאה אותם.
 
כשאנו יורדים מטה אנו מחליטים לתת לילדים שליוו אותנו טיפ עבור השרות, מה גם שלא ביקשנו אותו. אנו נותנים 600 רופי (20 ₪). לשם השוואה, המדריך של משפחת יתיר שהולך איתם מאלה מקבל 1000 רופי. הסכום לא מוצא חן בעיני אם אחד הילדים שמקללת אותנו בשפתה, ביחד עם מספר תנועות יד וגוף ובאינטונציה שלא משאירים ספק לכוונתה.
 
את חזרתנו לאלה מלווה גשם קל. חיפשנו מכשיר כספומט. נאמר לנו שאם היינו מגיעים בעוד שלושה חודשים היינו מוצאים את המכשיר אך כרגע אין. באופן כללי אפשר לאמור שבכל המקומות בהם שהינו, למעט אלה, ניתן היה למשוך כספים ממכשיר הכספומט. הסכום המקסימלי אותו הצלחתי להוציא היה 50,000 רופי (כ 1,700 ₪). עמלות -; אין.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
למחרת אנו מחליטים ללכת לעבר Little Adam peak. הפעם הדרך קלה, ואין צורך במדריך.
 
יוצאים עם שדרות Passara ולאחר כק"מ (יש שילוט עם המספר 1 עליו) יש חנות פרחים מצד ימין. בצמוד לחנות שביל. עולים עם השביל עד שמגיעים לקיוסק. ממשיכים בשביל ובפניה השניה ימיה אחרי הקיוסק פונים. עוברים לצד שער ירוק שמונע נסיעת רכבים וממשיכים מעלה. לרגלי ההר מדרגות. יותר קל להמשיך ולעלות בשביל. עלינו בשביל וירדנו במדרגות. למעלה שוב נופים מדהימים.
 
 
 
כשחזרנו לקחנו את הילדים לרחצה קלה במפלי Rawana, כ 8 ק"מ בטוקטוק לכיוון דרום. 600 רופי (20 שקל) והתוקתוק יקח אותנו, ימתין 45 דקות ויחזיר אותנו לאלה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
את הלילה השלישי החלטנו לבלות במלון שונה -; מומלץ על ידי לולני פלאנט -; View point vila . כשניסינו להזמין אותו מהרכבת לא היה מקום, אך ברב המוטלים אם מזמינים יום מראש, אין בעיה. בכלל, התשתית לתיירים, כולל מספר המלונות אינה מפותחת דיו בסרי לנקה. כשמגיעים למוטלים / גסטהאוז הטובים אחרי שעת הצהריים -; בד"כ לא יהיה מקום. הזמנה יום מראש תבטיח מניסיוננו מקום ברב הגסטהאוזים / מלונות.
 
המלון שלח אלינו נהג שיקח אותנו אל הווילה, כ 6 ק"מ מאלה. המחיר 85 דולר כולל ארוחת בוקר לכולנו.
 
אם המלון הראשון שלנו באלה היה במה שניתן לקרוא הרחוב הראשי של הכפר, הווילה נמצאת באמצע שום מקום, מוקפת שדות תה. הר מיותם בו נבנו כ 4 וילות ל 8 משפחות. שקט פסטורלי, לצד נוף ירוק בלתי נגמר. הווילה עצמה חדשה ומרווחת בסגנון מודרני ובסטנדרט מערבי. מבנה מעולה, אך שרות מעט פחות. מגבות אין בוילה כשאנו מגיעים. אנו מבקשים 5 מגבות אך מקבלים רק אחת "מצטערים, השמש לא זרחה היום אז המגבות עוד לא התיבשו". על מייבש כביסה עוד לא שמעו שם.
 
 
 
 
 
בסמוך אלינו בוילה (דו משפחתי ) התגוררה משפחה מדובאי. הוא מורה לאנגלית מאנגליה, היא קולומביאנית, ויחד הם גרים בדובאי. הם מציעים לנו להצטרף אליהם במיניוואן לארוחת ערב אצל רוואנה באלה, במסעדה עליה היה כתוב שהיא אחת הטובות בסרי לנקה, ובמחיר עממי של 450 רופי (15 ₪ לסועד). האוכל הינו אוכל אורגני בלבד. לדעתי האוכל אכן היה מצוין, אשתי וילדי חשבו אחרת. התיבול הרב שנלווה לכל מנה לא עורר אצלם את התיאבון. מה שהיה ברור לכולנו ולשותפינו מדובאי היה שהסופרלטיב של לונלי פלאנט היה מוגזם.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום שמיני עד עשירי: חוף מריסה, מלון Paradise club
 
 
 
למחרת בבוקר אנו עוזבים את הווילה, לא לפני שהמנהל דורש מאתנו להוסיף עמלת שרות בשעור של 10% על המחיר שסוכם טלפונית. לדבריו כולם משלמים. אני עונה לו שאני אשלם אך אכתוב זאת לאתר האינטרנט של לונלי פלאנט, והוא על המקום מוותר על העמלה. בלי ההמלצה של לונלי פלאנט לא תהיה לו פרנסה וכל ההשקעה האדירה שלו תרד לטמיון. הוא נמצא במקום אליו אף אחד לא יגיע ללא הכיתוב בספר.
 
באמצעות תוקתוק בעלות של 300 רופי (10 ₪) חזרנו לאלה. התלבטנו אם להמשיך באוטובוס או במונית. האוטובוסים מאלה לכיוון החוף הדרומי נראו מעט מאיימים: דחוסים, מיוזעים ומעשנים ובחרנו לקחת מונית (מיניבוס). החלטנו לקחת מונית במחיר של 8,500 רופי (כ 270 ₪) לחוף מריסה. התלבטנו בין חוף Mirissa לחוף Tangalle עליו המליץ מנהל המלון באלה. לבסוף הפור נפל על חוף מריסה, בעקבות פגישה עם משפחת לוסטינגר בעליה ל little Adam peak. נסיעה של כשלוש שעות לאורך כ 220 ק"מ. ב 20 הק"מ הראשונים אנו יורדים מגובה של 1,000 מטר לגובה של 100 מטר, נפרדים מהכבישים המשובשים ושדות התה, ועוברים למישור וחזרה אל שדות האורז. להפתעתנו הכבישים נהיים הרבה יותר טובים. נהג המונית מסביר שראש הממשלה גר באזור זה ולכן הפיתוח האזורי בשיאו. עדין לא מדובר בכבישים מהירים כמו אצלנו, אך במונחים של סרי לנקה -; אוטוסטרדה. 
 
 
 
גם נמל תעופה בן לאומי חדש נבנה בדרום, לצד נמל ימי חדש. עוד מסביר הנהג שהוא פוחד להסיע מקומיים מכיוון שהיו מקרים רבים בהם מקומיים עלו למונית עם סמים, וכשעצר את המונית שוטר אמרו המקומיים שסמים אותם הביאו לא שייכים להם. הממשלה הסרי לנקית מתייחסת בצורה חמורה מאד לסוחרי ומשתמשי סמים. העונש על שימוש בסמים הינו עונש מוות. שדות סמים שמתגלים נשרפים באופן יזום יחד עם הנמצאים בהם.
 
 
 
 
 
קבלנו ממשפחת לוסטינג המלצה להגיע למלון Paradise club אך בברור טלפוני התברר שלא היה מקום פנוי. הזמנו מקום ב Garagale. התמקמנו במלון אליו הגענו ויצאנו לסיור חופים. הגענו ל Paradise club הסמוך והוקסמנו מהמלון , החוף, הבריכה... נכנסנו לקבלה וביקשנו להזמין חדר. יצאנו מתוך נקודת הנחה שנשלם באותו לילה עבור שני מלונות.
 
התשובה הראשונה היתה כמו בטלפון -; מצטערים אין מקום. חזרנו שוב לאחר 5 דקות. לאחר שיחה התברר שיש חדר קטן ללא מיזוג (עם וינטלטור). הלכנו לראות ובסופו של דבר קיבלנו אותו. הסכמנו להתפשר בנוחות השינה, תמורת שהיה במלון מקסים. הלכנו להביא את מטלטלינו מ Garagale. הופתענו שלא ביקשנו מאתנו כל תשלום עבור ביטול ב Garagale והשארנו טיפ שמן לאיש הקבלה. חזרנו אל הארץ המובטחת ומסתבר שעד שחזרנו כבר התפנה חדר גדול עבורנו עם מיזוג.
 
מלונות / גסטהאוזים בסרי לנקה אינם דורשים דמי קדימה במועד הזמנה. כך קורה שיש מטיילים שלא מגיעים ומתבצע ויסות במהלך היום. מניסיוננו, המתנה במלון בו אין מקום בשעות הבוקר עשויה להשתלם מהר מאד.
 
 
 
היה כדאי. מלון מקסים, חוף מקסים. חוף האוקיינוס גועש, אך הרחצה נעימה. בשעות שהחוף גועש מידי המציל המקומי קורה למתרחצים להתקרב לחוף.
 
בחוף יש מציל של המלון, אך גם מציל ממשמר החופים הסרי לנקי
 
 
 
 
 
 
 
היום הראשון היה מעונן לאורך כל שעות היום. לא מרחנו על עצמנו קרם הגנה ובסוף היום מצאנו את עצמנו שרופים. העננים הטעו אותנו.
 
בלילה השני הוכן עבורנו במלון מנגל עליו נצלו דגים, עופות ובשרים. בתור פחמים משמשים את המקומיים אגוזי קוקוס.
 
 
 
 
 
 
 
הילדים נהנו לשהות בחברת יפתח, אביתר, עלמה ושרון ממשפחת לוסטינגר שמהרצליה.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גלישה אפשרית בחלק הצפוני של החוף למקצוענים. בחלקו המרכזי למשפחות. לוח גלישה לילדים ניתן להשכיר ב 150 רופי לשעה (5 ₪).
 
 
 
יום אחד עשר: Golle
 
בערב הקודם נפל ענף מאחד מהעצים וכמעט פגע בתייר. בבוקר הובא למלון עובד המטפס על עצים וחותך עלים ואגוזי קוקוס. העובד כורך חבל בין שתי רגליו, וביחד אתו מטפס בזריזות למרומים, חותך את שצריך לחתוך, וחוזר מטה לכיוון העץ הבא.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כניסה אחרונה לים הגועש ב Paradise club ויציאה אל הרחוב הראשי בדרך ל Golle , הפעם באמצעות האוטובוס - קו 350. האוטובוס מבפנים נראה הרבה פחות מפחיד מכפי שהוא נראה מבחוץ. כשאנו עולים יש מקום ישיבה לכולנו. האוטובוסים בסרי לנקה מזכירים את האוטובוסים בארץ לפני כ 40 שנה. מיובאים מהודו ומיוצרים במפעלי TATA ו Leyland . לרוחב האוטובוס ישנם 5 מושבים (2+3) ובחלק האחורי רמקול ממנו תבקע מוזיקה מקומית קצבית, אולי מכיוון שתשובי המקום יותר רזים בממוצע מתושבי העולם המערבי. 
 
 
 
דלתות האוטובוס אינן נסגרות בזמן הנסיעה, וכך נוסעים יכולים לעלות או לרדת מבלי שהאוטובוס יהיה במצב של עצירה מוחלטת. 
 
 
 
 
 
צוות האוטובוס מונה שלושה: מפקד, נהג וכרטיסן. במהלך הנסיעה עולים על האוטובוס מוכרים רבים: כרטיסי לוטו, ספרים, מזון שתיה, וגם מופעי רחוב:
 
 
 
 
 
 
 
מחיר הנסיעה: שקל וחצי (48 רופי) לנסיעה שתמשך חצי שעה. אני נדרש לשלם על התרמיל הגדול מחיר של כרטיס מכיוון שהוא תופס מקום שלם. לכל אורך הדרך מתנגנת באוטובוס מוזיקה מקומית קצבית.
 
מהתחנה המרכזית של Golle אנו לוקחים תוקתוק אל הגסטהאוז של קנדי -; Fragipani -; מומלץ לונלי פלאנט. מקבלים חדר בתוך ביתה היפה של קנדי. יפה מבפנים וגם מבחוץ.
 
אנו מקבלים חדר נחמד בקומה הראשונה. אני אורנה וניר נישן על מזרון זוגי על הרצפה, אופק ושגב ישנו על המיטות. תמורת חדר ללא ארוחת בוקר נשלם 5,500 רופי (כ 180 ₪) לילה. את ארוחת הצהריים נאכל במסעדה קטנה וטעימה -; Eatmore. הפיצה מצויינת כמות הגבינה בה שולית, כמות הבצל מפצה. גם שאר המנות טובות מאד. את ארוחת הבוקר למחרת נקבל במוטל Frangipani לשיעורין. כנראה שלא ניתן להכין במטבח של הגב' קנדי יותר מארוחה לסועד אחד במקביל.
 
ב Golle אנו מטיילים סביב חומת העיר העתיקה. החומה הגנה על העיר מפני הצונמי שתקף את האזור בשנת 2004 . הצונמי פגע בחופים הדרומיים של סרי לנקה. נהרגו 35,000 איש, מאות אלפים נותרו חסרי קורת גג. מעבר לסיבוב על החומה, או כניסה למספר חנויות מסכות או תכשיטים, אין יותר מידי מה לעשות בעיר לתייר, אפשר לדלג.
 
 
 
יום שנים עשר: בית חבד, קולומבו
 
ביום ששי בצהריים אנו נוסעים באמצעות תוקתוק לתחנה המרכזית של Golle. בשלב זה אנו כבר מבחינים בשלושת סוגי התוקתוקים. שלושתם מזהמים את האוויר באותה מידה, אך האיטלקי, מרווח מעט יותר משני המתחרים ההודיים. מחירו של תוקתוק הודי חדש הינו כ 11,000 ₪ ותוקתוק איטלקי יעלה כ 13,000 ₪. עלינו בתחילה על אוטובוס תיירים ממוזג. אמנם ממוזג אך האוויר בו דחוס ודליל, וחלונות אי אפשר לפתוח. בחרנו לרדת מהאוטובוס ולעבור אל אוטובוס העם הלא ממוזג. אמנם לא ממוזג, אך בריזה טבעית יש בו לכל אורך הדרך. לאחר נסיעה של ארבע שעות באוטובוס מGolle , בעלות של 120 רופי לנוסע (4 ₪) אנו מגיעים לקולומבו בירת סרי לנקה. הנסיעה בפאתי העיר איטית ומיוזעת. בעיר אנו עוברים דרך רובע 7 המקסים (שגרירויות, בניני ממשל, מלונות, והאוטובוס עוצר בתחנה המרכזית שברובע 1 -; מזכירה מעט את התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. משם בתוקתוק לבית חב"ד שברובע 3. בכניסה לבית חב"ד עמדת משטרה המאויישת 24 שעות ביממה.
 
בבית חב"ד אנו פוגשים את הרב מנדי קרומבי, אשתו טליה וילדיהם המקסימים לוי יצחק (לויק) ושלום דב ברג (שלומברג).
 
מנדי וטליה הקימו את בית חב"ד לפני שש שנים בחוף היקדאווה, אך לאחר כשנה החליטו לעבור לקולומבו. לדבריהם מדובר בשליחות שלקחו על עצמם שתבוא על סיומה עם בוא המשיח, ועד שיגיע הם יקיימו את הבית בסרי לנקה. ילדיהם ישהו איתם עד שיגיעו לגיל 13, בגיל זה יעברו לישיבה בארץ. אך לא לדאוג, הם משוכנעים שהמשיח יגיע מוקדם יותר ושליחותם לא תאריך ימים. טליה צריכה ללדת בעוד כשבועיים. היא תשהה בחדר הלידה ללא מלווה מכיוון שעל פי גישת המשפחה, לא טוב שהבעל יהיה נוכח בלידה. על קרובי משפחה מישראל אין על מה לדבר.
 
סברתי עד אותו יום שבתי חב"ד בעולם מתנהלים בדומה לשגרירויות משרד החוץ באופן שיש רוטציה בין הנציגים, ותחת ניהול מרכזי. טעיתי. כל אחד מהבתים מתנהל באופן עצמאי. גם תקציב מרכזי אין וכל הכנסות הבתים הינן מתרומות של מבקרים, או של יהודים עמידים בארה"ב.
 
 
 
מנדי מציע לנו להתארח בחדר הכביסה של הבית. מזגן אמנן אין, אך עם חלון פתוח ווינטלטור מעל הראש, אפשר לישון שינה מצויינת.
 
הבית עצמו מזכיר בית ערבי עתיק: תקרות גבוהות, קירות עבים, חדר מדרגות פנימי מרווח, חדרים גדולים. בחזית הבית באר מים. כאן הבאר משמשת רק להשקיית הגינה. בגינה האחורית של הבית נבנה מקווה טהרה. המים מאד נקיים עד שבתחילה אני טועה לחשוב שהמקווה ריק ממים.
 
הילדים של הזוג קרומבי מאד שמחים לקראתנו. להבנתנו הם לא רואים ילדים ישראלים רבים בבית.
 
מנדי מצייד אותנו ברשימת חנויות בהן ניתן לקנות בגדים. סיור קצר אכן מעלה בחכתנו מספר חולצות מזויפות לילדים, במחירים של שוק הכרמל (30 ₪ לחולצה).
 
בין תפילת מנחה לערבית אנו למדים שביום תשעה באב לא רק שחרבו שני הבתים, אלא שהתאריך המקורי הינו של יום חזרת המרגלים (הראשונים) מיריחו, כשדבר שקר בפיהם. לאחר התפילות אנו יושבים לארוחת ערב שבת. יחד אתנו יושבים משפחת קרומבי, שתי יזמיות ישראליות המתכננות עסק בתחום הדגה, סוחר אבנים יקרות, מקומי שהתגייר בעת שהותו בארץ ואנחנו. הארוחה הוכנה על ידי הטבח והעוזרת העובדים באופן קבוע בבית, לצד השומר. ארוחה כיד המלך, טעימה, כשרה, ללא כל ניחוח מקומי.
 
יום שלושה עשר -; ארבעה עשר: Dolphin club hotel, בסמוך לנגומבו
 
מתעוררים בבוקר בחדר הכביסה של בית חב"ד. יוצאים לסיבוב הליכה קצר ואוכלים ארוחת בוקר מול קניון Plaza liberty בדוכן מוסלמי של עובדים. טעים, אך מעט חריף.
 
ממתינים שלויק וחיים שלומברג יתעוררו כדי להיפרד מהם ומבטיחים להשאר בקשר באמצעות הסקייפ.
 
תוקתוק, אוטובוס ל"נגומבו", הפעם מקומי ללא מוזיקה, ללא מנהל וברמת דחיסות גבוה יותר, לאחריו תוקתקוק נוסף למלון Club hotel Dolphin הממוקם בחוף Waikkal, צפונית לנגמובו כ 10 ק"מ.
 
הגענו למלון לפי המלצת דני ותמר לוסטינגר איתם שהינו בחוף מריסה, ולמרות שטלפונית, וגם על פי בדיקת דני שהגיע למלון יומיים לפנינו לא היה מקום לאותו יום.
 
מנוסים מההתנהלות ב Paradise club במיריסה, התישבנו בקבלה וביקשנו חדר. התשובה הראשונית היתה שאין להיום ויש רק למחר. ביקשנו להזמין ליום המחרת. מרגע שנשלף כרטיס האשראי התפנתה וילה מקסימה גם ליום ההגעה........ עוד 200 רופי לנער שליווה אותנו לווילה ומגיע גם מזרון רביעי שיונח על הרצפה של הווילה.
 
המלון / מועדון עצמו פרוס על חוף ארוך, חול זהוב, וגלי אוקיינוס, אם כי קטנים מאלו שפגשנו בחוף מריסה. בריכות ארוכות ידיים, לצד צוות בידור בסגנון בתי המלון באילת. במלון שני מתחמי בריכות. האחד רועש עם צוות הבידור, והשני שקט, בצמוד למתחם ה SPA. אקורד סיום מפנק (ולא זול) לטיול שהיה ברובו בתנאים פחות טובים. ישראלים לא פגשנו שם. פגשנו בעיקר בעיקר גרמנים ואנגלים.
 
 
 
 
 
המלון משמש אתר צילומים לזוגות נישאים. הנשים מגיעות תמיד בתלבושת מסורתית, כמעט זהה.
 
 
 
ובכל זאת אין מלון מושלם. בשונה מהגסטהאוז של גב' קנדי ב Golle או מ paradise club במיריסה, במלון היקר והיוקרתי האינטרנט בתשלום. 8 ₪ לשעה. 
 
 
אז מה היה לנו כאן:
 
מזג אויר חם ולח, ממטרם פזורים, אך לא מונסון.
 
כבישים רעועים באזור ההררי.
 
אוטובוסים ורכבות -; לא להיבהל מהמראה החיצוני.
 
אוכלוסייה מסבירת פנים ומסייעת, כל עוד אין קשר של ספק לקוח.
 
מדינה שהתפתחה מעט מאד מיום עזיבת הבריטים בשנת 1948.
 
אי מקסים ומגוון, ניתן לטייל בו כתרמילאי, אך גם בתייר מתקדם השוהה במלונות מפוארים לכל אורך הטיול.
 
על שלושה אתרים ויתרנו בעקבות המלצות מאתר למטייל: עתיקות פולנראווה, חוות לפילים יתומים וספארי ב Yale . משיחות שקיימנו עם מטילים שהגיעו למקומות אלו, הויתור היה במקום. העתיקות לא מיוחדות, היתומים גדלו כבר מזמן, ובYale החיות מתחבאות מעין בשעות היום.
 
מעניין, מומלץ בחום.
 
 
 
רונן הראל
 
אוגוסט 2011
 2011