יום 11 - שלישי, 5 ביולי, 2016.
מ- Refuge de La Flégère אל Les Houches
מרחק: כ- 17 ק"מ (772 מ' עליה, 1546 מ' ירידה)
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
יום אחרון!!! לא ישנתי טוב וחלמתי על דרכים ושבילים. התעוררתי בתחושה שכל הלילה הלכתי והלכתי...כרגיל כולם נפגשים במקלחות ומשיחות הבוקר מתברר כי כולם ישנו לא-משהו - אם מהתרגשות, אם מחלומות שונים ומשונים. כולם טרודים ובעיקר מנסים לעכל את העובדה שזהו יומנו האחרון על השביל.
אני יודעת שלפני יום ארוך ולא קל ומנסה להדחיק את העובדה שיחד עם קומץ שעות השינה שמאחורי, זה עלול להיות מתכון לכישלון או לכניעה למלכודות הפזורות לנו היום לאורך הדרך.
אנחנו ממהרים להתארגן במטרה לצאת כמה שיותר מוקדם. פותחים כהרגלנו את חדר האוכל עוד לפני שבעצם נפתח באופן רשמי. בולעים את הלחם והקרואסון, נועלים נעליים ואוּדְרוּבּ.
6:55 אנחנו על השביל. השעתיים הראשונות נעות מעלה ומטה במתינות. שביל ברובו נוח, אך בחלק מהמקומות הוא עובר על דרדרות והופך מאד סלעי.
צועדים כמעט לבד על השביל בינתיים. לפנינו הצרפתי וגם הזוג שחלק איתנו אתמול את שולחן ארוחת הערב. מאחורינו אין איש. צועדים בקצב מהיר יחסית ולגמרי עומדים בזמנים של הספר ושל השלטים. לימיננו הרים ודרדרות סלע, לשמאלנו עמק שאמוני, מעליו פסגות משוננות ומושלגות.
ומעל הפסגות מתאספים עננים. ע"פ התחזית, החל מאחר הצהריים צפוי גשם ואנחנו במירוץ להשיג אותו, שלא יתפוס אותנו במעבר ההרים הגבוה שעלינו לחצות היום – Col du Brévent.
המראות דרמטיים ומעוררים פליאה ותחושת אפסות אל מול כל ההוד הזה, הגודל, העוצמה. קרחוני ענק תלויים ממול מעל העמק, האור אפלולי משהו, ואנחנו נישאים הלאה עם הרוח וגם קצת עם האופוריה של סוף הטרק.
בשונה מימים אחרים, היום יש בדרך הרבה "מלכודות" בדמות רכבלים שיורדים אל העמק וגורמים לנו לחשוב שוב ושוב על הירידה הרגלית הארוכה מאד הממתינה לנו בסיום היום. ובאמת למה? למה להשלים משימה או אתגר כשיש דרך הרבה הרבה יותר קלה, קצרה ומהירה לעשות זאת? יש לי הרגשה שאני לא המטיילת היחידה שעומדת להשלים את 11 ימי ההליכה ומהרהרת בסוגיה. חושבת על כך שכמספר המטיילים, כך גם מספר הסיבות בשלן יצאו לדרך. אחדים רצו חופש או אתגר, אחרים לברוח, והיו כאלה שרצו אולי להוכיח משהו לעצמם או למישהו אחר. ואני? למה יצאתי למסע הזה?
הדרך המעוננת והקלה מתמשכת עד Plan Praz, מכאן יש רכבל שיורד לעבר שאמוני ורכבל נוסף שעולה לכיוון Le Brévent. אנחנו מוותרים על שניהם ומתחילים לטפס אל עבר מעבר ההרים. העליה תלולה מאד, אך עצירות קטנות להחלפת כוחות ומבטים לעבר הרחפנים הצבעוניים, השמחים, שהולכים וקטנים מתחתינו מספיקים לי.
אני מרגישה את הסוף ואת הצטברות העייפות הפיזית והנפשית מכל ימי ההליכה הללו, אבל מזכירה לעצמי כי זוהי העליה הגדולה האחרונה של הטרק הזה! ואכן, תוך שעה ומשהו אנחנו למעלה.
החלק האחרון לפני מעבר ההרים מאד מאד מושלג. כמויות עצומות של שלג שוכבות על ה- col וכיאה למעבר הרים - הוא פרוץ לשני הכיוונים. אנחנו עוצרים לכמה דקות לנשום ולהביט על הנוף הנהדר הנפרש אל כל הכיוונים.
מאד קר למעלה ואנחנו מורידים תיקים על השלג ומתעטפים בבגדים חמים. איתנו על ה- col רק עוד אב ובן צרפתים, שעקפו אותנו כעת במהלך העליה. אנחנו והם ואין עוד איש בכל הנוף הכביר הזה. הם מטיילים רק יומיים מתוך ה- TMB. קפצו לכאן ותכף חוזרים הביתה... הכל שקט מסביב. משני צידינו מדרונות תלולים ואנחנו מתחילים לטפס בשלג על עבר Le Brévent שהיא אחת הנקודות הגבוהות בטרק.
הטיפוס בשלג קשה מאד ומפחיד מאד. אנחנו עוברים מעל תהומות הפעורים תחתינו. אני מקפידה לשים את כף הרגל בדיוק בתוך עקבות אחרים שיצרו המטיילים שעברו כאן לפנינו. אני מתקדמת צעד-צעד, בקצב איטי מאד מאד. מנסה להסיט את המחשבות מהתהום שלימיני ולהתרכז בצעד הבא. מאחוריי האיש שלי, ומאחוריו האב והבן הצרפתים. הוא אומר לי לתת להם לעבור, אבל אני נטועה ב- 15 ס"מ רוחב "שביל" שעליו אני נמצאת, ועונה לו "אם הם רוצים, שיעקפו. אני לא זזה!" ואכן, בקלילות מרובה הם פותחים שביל חדש ועוקפים אותנו מימין בלי לאותת. אני עוד מספיקה לזרוק להם מחמאה על אומץ ליבם, וכבר הם מתרחקים...
זהו, עברנו את קטע השלג הזה. לפנינו עוד מספר קטעים מושלגים קצת פחות מאיימים וגם סולמות קצרים, אותם אנחנו כבר אוכלים בלי מלח. סבא'לה חביב עם בארט עובר אותנו כעז הרים קלילה ומציע לצלם אותנו. יאללה, בסדר! הוא אומר שכך ידעו שהיינו כאן יחד. צודק!
סוף סוף הגענו למעלה, ואנחנו מתדלקים בפרי ובשוקולד. הזוג משולחן ארוחת הערב בבקתה אתמול גם הגיע, וגם האב והבן הצרפתים מסתובבים בשטח. הידד! כולם בריאים ושלמים. אנחנו פוגשים חלק מהבנות שצעדו במקביל אלינו כל הימים ומבינים שהן החליטו לוותר על הקטע האחרון ומתכוונות לרדת מכאן ברכבל לשאמוני. שוב הפיתוי הזה לחסוך את הירידה המפרכת... אך מבחינתי אין בכלל שאלה ואני נחושה פשוט להמשיך וללכת.
היעד הבא שלנו היא בקתת Bellachat. הבקתה נמצאת במיקום יפהפה, ומסמנת למעשה את תחילת הירידה הרצינית. הדרך עד לבקתה גם היא בירידה, אך מתונה יחסית ומאד נעימה ויפה. הרבה סלעים אפורים, אגמונים קטנים פזורים פה ושם וכמובן תפאורת ההרים ברקע.
בינתיים העננים מצטברים מעל הפסגות, גשם עוד לא התחיל, אבל Le Brévent עוטה כולו ענן. אני מסתובבת ומסתכלת לאחור – מרחמת על האנשים ששילמו כל כך הרבה כסף כדי לעלות לכאן ברכבל הבוקר רק לשם תצפית וזכו למנת ערפל שכזאת עם ראות 0.
ב- Bellachat אנחנו לוקחים לנו כמה דקות הפסקה. יושבים על קצה המצוק ומביטים קדימה. נורא יפה פה. הירידה מכאן והלאה מאד תלולה ומאד מתמשכת. כבר מראש התצפית שלנו ליד הבקתה אנחנו יכולים להבחין בתחילתה – פס דקיק, תמים למראה, בתוך ים ירוק, ולמטה העמק הנראה בבירור ואליו פנינו מועדות כעת. זוהי ירידה ארוכה ומתישה שדורשת סבלנות מרובה וגם ברכיים בריאות וחזקות. למרבה הפלא, הברכיים שלי לא עושות עניינים ולמרות הקושי, הן עומדות במשימה יפה.
הדרך עד לעמק שאמוני לוקחת לנו כשלוש שעות, עם הפסקה קצרה לארוחת צהריים שהרכבה - שאריות האוכל מהימים האחרונים – כמה חתיכות לחם מאתמול ועוד כמה משלשום(!), גוש קטנטן של גבינה צהובה, משמש אחד שאנחנו חולקים בינינו ושתי קוביות שוקולד... לא יאמן, אבל גם שמן הזית שקיבלנו ב- Cabane du Combal עדיין איתנו. פה ושם צצים להם האב והבן הצרפתים מבין העצים – אנחנו מחליפים מילה והכוונת דרך בצמתים. באחד המקומות אנחנו פוגשים בהם זוחלים על העשב. לשאלתנו – מה הם עושים? – הם מראים לנו תותי בר קטנים שהם מלקטים ומציעים לנו להצטרף. אנחנו אוספים איתם מספר תותים טעימים וחמצמצים ואוכלים, לאחר שהם מבטיחים לנו שהם ראויים למאכל.
כשעה וחצי לפני סוף הדרך מתחילים להופיע שלטים במרווחים של 5 דקות, המבשרים על זמן ההליכה המשוער שנותר עד Les Houches. בהתחלה זהו אקט מעודד, אך לקראת הסוף זה מתחיל להעיק. עוד 5 דקות ועוד 5 דקות ועוד... הזמן לא זז והדרך גם היא אינה נגמרת. הרגליים כבר מאותתות שדי להן וגם המרץ כבר לא מה שהיה קודם.
אבל אז מופיעים הבתים הראשונים של Les Houches. את הקטע האחרון בשולי העיירה אנחנו צועדים יחד עם האב והבן הצרפתים, משוחחים וחולקים חוויות. והנה, פתאום, פסי הרכבת המובילים אל התחנה הוורודה והקטנה. הגענו!!
אנחנו נפרדים מהאב והבן הצרפתים בברכות הדדיות ואיחולים לקיץ נעים וטוב. אני מתעכבת עוד רגע לפני הכניסה לתחנה, נושמת עמוק ומרגישה שאני צריכה לנצור את הרגע הזה לעצמי. מבקשת להיות רגע לבד, לעכב לעוד שניה את המפגש עם הסוף. האב והבן הצרפתים כבר מעמיסים את הציוד לבגאז' הרכב שממתין להם בחניית תחנת הרכבת, ובשלב זה האיש שלי תופס מרחק בטוח ממני (שנאמר – יודע צדיק נפש...). אני עומדת שם לבד. השעה 16:15 וכמו שהבטיחו – הגשם של אחר הצהריים מגיע ואיתו גם הגשם הפרטי שלי שזולג לי מהעיניים. תם המסע שלי, שלנו, סביב המון בלאן.
עדיין קשה לי להסביר מה הניע אותי לצאת למסע הזה שהיה קשה ותובעני, לעיתים אפילו מפרך. מסע שהצריך ממני כוחות פיזיים שלא חשבתי שיש בי, ויותר מכך – כוחות פנימיים שגיליתי בתוכי. אבל כנראה שלא תשנה הסיבה בשלה הגעתי עד כאן, העיקר הוא מה שנשאר לי עם תום הדרך. אנחנו נכנסים בשערי תחנת הרכבת הוורודה, וזוג צעיר עם ילד מסבירים לנו באריכות ובסבלנות איך בורחים מכאן לג'נבה. בדיעבד יסתבר שגם זה יהיה מיני-מסע, אבל זה כבר לסיפור אחר.
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
צילומים וכתיבה: אורה גזית
