יום 4 - שלישי, 28 ביוני, 2016.
מ- Cabane du Combal אל Courmayeur
מרחק: כ- 15 ק"מ (460 מ' עליה, 1400 מ' ירידה)
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
לאחר 10 שעות שינה אני קמה מאוששת. לארוחת הבוקר מוגש פחות או יותר התפריט הצנוע הרגיל ואנחנו משאירים את התרמילים בבקתה ויוצאים לטיול צדדי קצר לאגם קרחוני קטן הנמצא מעליה – כ- 10 דק' הליכה לכל כיוון. כנראה שפעם, כשהקרחון היה פחות קטן, גם האגם היה מרשים יותר. היום נשארה שם עין טורקיז קטנה, מוקפת באדמה סחופה שהשאיר אחריו הקרחון לאחר שנסוג.
חוזרים לבקתה, אוספים את הציוד ואת שני מארזי ה"פיקניק" שהזמנו, ויוצאים רק לקראת 9:00 לדרך – מנצלים את ה"פור" שהשגנו אתמול עם ההליכה הנוספת עד כאן. כמו ארוחת הערב אתמול, כך גם מארזי הפיקניק שקיבלנו היום הם כל כך נדיבים, שיספיקו לנו לארוחות הצהריים לשלושת הימים הקרובים. לסיכום, אם לא הובנתי עד כה – הבקתה הזו הרבה יותר ממומלצת! ונהננו בה מאד.
היום צפוי לנו חצי יום עליה וחצי יום ירידה. בתחילת העליה, הנמצאת מעבר לאגם ממש מול הבקתה שלנו, פגישה מרגשת עם מלינה וקתי. הנושא החם על הפרק – "איפה מורן?" הפיניות מביאות איתן שמועות שלאחר שנפרדנו ממנה ב- Les Chapieux, המשיכה רק עד בקתת Mottets. בהמשך היום ננסה לבדוק מה קורה איתה.
בינתיים, אנחנו מתחילים בטיפוס. גם היום, כתמול שלשום - העליה תלולה ומתמשכת והכל יפה מסביב... הבקתה שלנו הולכת ומתרחקת ועין הטורקיז שמעליה הולכת וקטנה ככל שאנו עולים.
בנקודת הגובה הגבוהה ביותר יש מעין כר עשב ענקי עליו אנחנו מתיישבים לנוח ולנשנש קצת שוקולד, כמו שעושים כאן כולם. יש משם תצפית נפלאה לעבר ההרים המושלגים וכיף פשוט לשבת ולבהות בנוף המקסים. למרות כמות האנשים הלא קטנה שמתקבצת במקום, הוא מצליח להשרות רוגע ושלוה. היום, למרות העליה הקשה שמאחורינו והירידה הקשה שלפנינו – אמור להיות יום לא ארוך ולכן אנחנו לוקחים ת'זמן, עניין שעוד יחזור אלינו כמו בומרנג בהמשך...
כאן אני גם מצליחה ליצור קשר עם מורן ומתברר שהיא קפצה היישר לקורמאיור, שם לקחה לה יום מנוחה. צפירת הרגעה... אנחנו קובעות שכשנגיע לשם, נפגש.
מכאן אנחנו מתחילים להדרדר כלפי מטה, תרתי משמע (תכף נגיע לזה)... עלינו לחצות כמה מעברי שלג, רובם קלים ולא מהווים כל בעיה. בשלב זה אני מרגישה כאב בשריר התאומים ברגל שמאל. לא משהו מיוחד, אבל כן משהו שתופס את תשומת ליבי.
לקראת צהריים מגיעים לבקתת Maison Vieille. הבקתות הפזורות לאורך המסלול, גם אם לא לנים בהן, מסמנות תמיד גם איזושהי נקודת ציון להפסקה. אנחנו מנופפים לשלום לידידותינו מתפוצות העולם, וממשיכים קצת הלאה מחפשים מקום לעצור בו. לא רחוק, מתחת לרכבל אנחנו מוצאים מקום מושלם תחת עץ מחטני ענק הצופה על העמק ועל Courmayeur ומתיישבים לאכול את ארוחת הצהריים המפנקת שקיבלנו בבקתה בבוקר. כשאנחנו פותחים את הפיקניק שהזמנו אנחנו מגלים סעודת מלכים ממש. כל אחד מהמארזים מכיל בקבוק מים, 2 סנדביצ'ים ענקיים עם גבינה ועגבניה, שקית עגבניות, תפוח עץ, חפיסת שוקולד שלמה, עוד 2 פרוסות לחם בלי כלום וביצה קשה. בקיצור, אם אתם שניים, ישנתם בבקתה הזו והזמנתם פיקניק – הסתפקו במארז אחד...
התקשינו לעזוב את העץ שלנו ולהתחיל בירידה לקורמאיור. אבל כשאין ברירה – אז אין ברירה. וכך, התחלנו ללכת. עם הירידה, שהולכת ונעשית תלולה יותר ויותר, מתחזקים הכאבים ברגל השמאלית שלי. בניסיון לפצות על ה"מום" אני מעמיסה מאמץ גדול על החלק הקדמי של הרגל ועכשיו גם הברך השמאלית שלי מאותת לי לעצור.
לאחר תחנת הרכבל התחתונה הירידה נכנסת ליער ונעשית תלולה אף יותר ומזגזגת ללא רחמים. אני לא מצליחה ללכת. כואב לי מאחור, כואב לי מלפנים והירידה הופכת ממש לסיוט עבורי. עכשיו גם כבר אין טעם לחזור וגם כך הרכבל אינו פועל. אני יורדת לאט לאט לאט, כל צעד - סבל וכאב, כאשר גדודי מטיילים חולפים על פנינו בדילוגים עליזים. הירידה לא נגמרת, נדמה שאין לה סוף. אני כבר לא רואה כלום ורק רוצה להגיע למלון, להתקלח ולהכנס למיטה עד מחר. מתגנב לליבי גם חשש שלא אוכל עם כאבים כאלה להמשיך בכלל את הטרק ולעבור את הימים הבאים. ממש יאוש.
הירידה לוקחת לנו שעות. זה כבר לא יהיה יום קצר כמו שציפינו...
כוחו של הטרק הזה טמון לגמרי בנופים ובטבע, אך יחד עם זאת אחד המקומות שהכי שבו את ליבי בתמונות ושהכי חיכיתי להגיע אליהם היתה העיירה Dolonne הצמודה לקורמאיור. והנה הירידה הסתיימה, ואנחנו נכנסים אל Dolonne. אני מדדה בקושי, ולא מסוגלת לעשות צעד אחד נוסף מעבר למה שאני חייבת. אנחנו חולפים בין בתי האבן היפהפיים והעתיקים ובי לא נותר שום כח להתלהב מיפי המקום.
כבר קרוב ל- 18:00 ואנחנו חוצים את הגשר לקורמאיור כשאני מבטיחה לעצמי שלכאן עוד אחזור ו- Dolonne תחכה לי לפעם הבאה. ליד תחנת המידע אנחנו שמחים להפגש שוב עם נאור ורועי המשתכנים במלון סמוך. הילד הזה פשוט גדול מהחיים איך שהוא צועד ותמיד חיובי ומחייך. גם המלון שלנו, Bouton d'Or (110 יורו, כולל ארוחת בוקר), לא רחוק והוא פיצוי הולם ליום האכזרי הזה. קיבלנו חדר נפלא, מפנק וע-נ-ק עם שתי מרפסות מתוקות לנוף הרים. אנחנו מתקלחים, מכבסים, וכבר אנחנו שוב בחוץ, נפגשים עם מורן וחוגגים את המפגש המחודש על פיצות ענקיות וקינוחי גלידה מהממים. השריר ברגל השמאלית השתחרר כבמטה קסם, רק הברכיים עוד דואבות. למרות העייפות הגדולה אני מתקשה להרדם ומאד מוטרדת האם הכאבים יאפשרו לי להמשיך מחר הלאה…
למעבר לסיפור המלא של הטרק – לחצו כאן
צילומים וכתיבה: אורה גזית
