הקדמה
לאחר לבטים, דיונים והרהורים החלטנו לטייל בחוף המערבי. החלטה לא קלה. החוף המזרחי הוא הרבה יותר צפוף והנסיעות בין האטרקציות קצרות יחסית. אבל, דווקא בשל העובדה הזו, החוף המזרחי גם הרבה יותר מתוייר, ממוסחר ויקר. לעומתו החוף המערבי טומן בחובו נסיעות ארוכות יותר, אך הינו פחות מתויר וממוסחר. הוא הרבה יותר פראי ודווקא בו מתגלה אוסטרליה אותנטית. כמובן ששום דבר פה לא מוחלט. אחת העובדות שהכריעה את הכף היתה, שבאמצע דצמבר מתחילה כאן חופשת הקיץ והיא נמשכת עד סוף ינואר. סביר להניח שבחוף המערבי יהיה קצת יותר שקט.
יצאנו עם בוקר לכיוון מערב. בין קתרין לגבול עם מדינת מערב אוסטרליה מפרידים כ- 470 ק"מ. כרגיל חילקנו את הדרך לשניים ועצרנו לחנית לילה ב -Timber creek. אחר הצהריים קפצנו ל- Gregory Np. לא נכנסנו למעמקי הפארק אבל הבדיקה של השעתיים שעשינו ומיעוט המידע שבקושי הצלחנו לאסוף הביאו אותנו למסקנה שלא שווה להתעכב פה. אחד המאפיינים הבולטים של הכניסה לאזור הקימברלי הוא הופעתם של עצי הבאובב. פה אחד הוחלט שמדובר בעצים הכי יפים בעולם בשל הפרופורציה של הגזע הרחב והענפים הדקים. בתחנת המעבר בין הטריטוריה הצפונית ומדינת `מערב אוסטרליה` יש להצהיר על כל פרי, ירק, דבש וכל דבר אורגני אחר שיכול להעביר את זבוב הפירות. זה ממש מדהים כי אפילו את הפעולה הלא סימפאטית הזו, של החרמת אוכל, הם עושים בחיוך ואדיבות. כאן גם הזזנו את השעון שעה וחצי לאחור.
קונונארה
העיירה הראשונה לאחר חציית הגבול למדינת מערב אוסטרליה (שהיא, אגב, שליש מכלל שטח היבשת) היא קונונארה שנמצאת בסמוך לאגם המלאכותי ארגול. לאחר שבשנות השבעים הקימו סכר ויצרו את האגם הענקי הזה קיבלה העיירה, מלבד מי שתיה והשקייה לאורך כל השנה, תנופה אדירה. קונונארה היא גם השער לאיזור קימברלי הפראי כשבאים ממזרח. מידע מצויין על כך קיבלנו בלשכת המידע. באמת מאוד סימפטי כאן. חניון הקראוונים ממוקם על שפת האגם (אגם קונונארה, שגם הוא מלאכותי) ומרכז העיירה חביב. נסענו לראות את אגם ארגול. ראינו שם את הסכר הענקי, את קצה קצהו של האגם והתפנקנו לארוחת בוקר באתר הפיקניקים למרגלות הסכר. למחרת יצאנו לטיול השכם בבוקר (5:00) לפני שיהיה חם מידי, בשמורת הטבע Hidden valley קרוב מאוד לעיירה. השמורה היא קטנטונת ומקסימה. הלכנו ברגל כחצי שעה (והזענו כאילו רצנו מרתון). שווה ביותר. בהמשך הדרך מערבה עברנו בגלריית אבני הזברה (אבנים מפוספסות). היו שם כמה פסלי זברה נחמדים. בעלת הגלרייה כיבדה אותנו בלחם והמליצה לנו ללכת ולהאכיל את `הדגים היורקים` בנהר. החזקנו את הלחם כחצי מטר מעל למים ופתאום - שפריץ. מדובר בדגים שצדים את טרפם (חרק שישב לו על ענף למשל) ע"י השפרצת שפריץ מים מפתיע שמפיל אותו למים. מדליק.
ווינדהאם
וינדהם היא סטיה משתלמת מהדרך למרות ה- 100 ק"מ שיש לעבור הלוך וחזור. במקום תצפית מדהימה של חמשת הנהרות, נמל אותנטי, חוות תנינים ולא פחות חשוב הדרך עצמה. לאחר שהחנינו את הקראוון בחניון היחידי והמוזנח (אבל כולל בריכת שחיה קטנה) נסענו לכיוון הנמל. אפשר לנסוע ממש על רציף העמסת המטענים. שלטים גדולים האירו את פנינו שלא נעז להתקרב למים עקב תנינים אגרסיביים במיוחד החיים במקום. לא רחוק מהנמל ישנה חוות תנינים שאת הכניסה האחרונה אליה איחרנו בחצי שעה. לקראת השקיעה טיפסנו בכביש התלול לעבר תצפית חמשת הנהרות המדהימה. לטעמנו, התצפית בפני עצמה שווה את הסטייה לוינדהם. המונסון הקצרצר שעבר בסביבה הביא איתו הקלה בחום. ממש תודה.
לתחילת הכתבה
באנגל באנגל
לפארק הלאומי באנגל באנגל ניתן להגיע בשתי דרכים: ברכב שטח או בטיסה. מכיוון שעדיין לא קנינו מטוס, השארנו את הקראוון תחת עץ אקליפטוס בכניסה לחוות הבקר שמפרידה בין הכביש והפארק (45 ק"מ של דרך שטח לא קלה). נסענו שעתיים תוך חציית מים בגובה של 40 ס"מ שנוף מרהיב מלווה אותנו. רכס הבאנגל באנגל עצמו נראה כמו שהוא נשמע, בנוי מהמון המון בונגלוס (חרוטים) בצבעי כתום שחור והשמש הנמוכה בשעות בין הערביים הוסיפה לדרמה. תופעת טבע מדהימה. הקמנו אוהל בחניון הלילה הבסיסי (ללא מקלחות) והגשם של אחר הצהריים לא אחר לבוא. כרגיל היה הרבה רעש, רוח וברקים ומעט גשם. הלילה היה דרמטי וחם. הברקים לא פסקו כל הלילה. לחום היו שתי משמעויות באותו לילה. האחת - המשמעות הרגילה והשניה - ענברי קדח מחום. הוא גם הקיא, ואז גם גילינו שנמלים מאוד אוהבות אוכל חם ומעוכל. הן תקפו אותנו בהמוניהן ולכן את מחציתו השניה של הלילה בילינו באוטו המונע עם המזגן. אל תחשבו שזה פינוק. עם הזריחה, בערך בשעה 04:00, התקפלנו משם. בואו נסכם, שבגדול מאוד מומלץ להכנס לשמורה למרות הקושי להגיע אליה. אנו קיבלנו גם תוספת "מעניינת" שם.
לתחילת הכתבה
הולס קריק
העיירה הבאה -הולס קריק- ממוקמת כשעה נסיעה מהכניסה לשמורה. לאחר שניסינו לחפש, במקום המנומנם הזה בית מרקחת גילינו עובדה מעניינת: במקומות המרוחקים והקטנים הללו יש מקום אחד שבו ניתן להשיג תרופות - בית החולים המקומי/תחנת הבריאות. קיבלו אותנו מאוד יפה שם. הם אפילו, ברוב נחמדותם לא רצו כסף. הצטיידנו ויצאנו לעוד 3 שעות נסיעה עד לפיצרוי קרוסינג לאחר שהצצה לפארק הקראוונים בהולס קריק לא עשתה לנו חשק להשאר. היה חם. מאוד חם. אפילו הקנגרואים התעצלו לקפוץ לפני רכבים נוסעים, כי לא ראינו פה אף גוויה לצד הכביש. לאורך כל הדרך אין אף לא מקום אחד לעצירה ובטח לא לתדלוק, דבר שעוד לא חווינו, אפילו לא בכביש סטיוארט, שחוצה את מרכז היבשת. גם כאן, ב`פיצרוי קרוסינג` מצאנו עיירונת מנומנמת וחמה. מתקפת הנמלים נמשכה ושירי נאבקה בהן בגבורה. הוצאנו את רוב הציוד החוצה בניסיון לטהר הכל מהיצור הכל-כך קטן אך הטורדני. ענברי המשיך לקדוח מחום ולכן קפצנו לתחנת הבריאות המקומית. בדיוק כמה דקות לפני הגיענו קלטו שם פצועים מאיזה תאונת דרכים ולכן גם לאחר שחיכינו שעה וחצי, לא התפנו אלינו. לפחות חדר ההמתנה היה ממוזג. בשלב זה, ענברי נראה לנו יותר טוב לכן ויתרנו על השירות וחזרנו לחניון. למחרת, קמנו לבוקר עייף אך בריא יותר. ענברי הבריא. החלטנו לוותר על טיול בקניון (לא של קניות) המקומי, למרות שהיה ברור שחבל. חלפנו על פני הבריכה של החניון ויצאנו אל מה שעתיד להיות הדובדבן המתוק והעסיסי של הטיול, לפחות עד עכשיו. ברום.
ברום
אולי זה בגלל שהיה לנו כל-כך חם ואולי זה בגלל שלא היינו ליד חוף של ממש מזה חודש ימים ואולי כי היא פשוט כזו, העיירה הזו, ברום היתה בשבילנו מקום קסום. חופים לבנים, ים צלול וטורקיזי, בריזה נעימה 24 שעות ביממה, בתי קפה וחנויות בלי יותר מידי פלצנות....אין מילים. בילינו כאן 6 ימים תמימים של סטלבט מהזן המשובח ביותר.
מה בכל זאת עשינו כאן - חוף השחייה כאן הוא קייבל ביץ` המרוחק כ-6 ק"מ ממרכז העיירה. זהו חוף חולי שניתן לרדת אליו ברגל או ברכב שטח. הנסיעה מאפשרת להתרחק עוד יותר מהחוף הראשי שממילא ענקי ויכול להכיל המון אנשים, ולמצוא פינה משלך. ביום ראשון החוף היה ממש "צפוף". 100 עד 300 מטרים בין ג`יפ לג`יפ. פה ושם אפשר גם לראות נודיסטים שנותנים לבריזה הנעימה ללטף כל סנטימטר בגופם...
מצאנו לנו שלולית שפל (השם - המצאה שלי), שהיא בעצם שלולית מים בעומק של 20 ס"מ, שנשארה על החוף לאחר שהים נסוג בזמן השפל. אגב, ההבדל בין גאות לשפל כאן יכול להגיע ל-10 מטר וזה מתבטא בעשרות ואף מאות מטרים של נסיגה.
לענייננו - השלוליות הללו מתפקדות ממש כמו הבריכה של הקטנים. תענוג. הילדים מסתובבים חופשי, אפילו ענבר. שגרת הירידה לחוף כללה כמובן סלט פירות טרופיים מקורר היטב (אבטיח, אננס, מלון, מנגו וכו`) וקינוח יומי בבית הקפה של קייבל ביץ` מול השקיעה שהקפידה בעקשנות, כל יום להיות יפה יותר מאתמול.
אפילו הרשנו לעצמנו להתפרע ואת הנר הראשון של חג החנוכה הדלקנו ב"Old Zoo Cafe", שבו גם אכלנו ארוחת ערב (פעם ראשונה במסעדה). אגב, הקפה מצוין ובכלל המקום מומלץ. היו גם בברום כמה פעילויות מעבר לשתיה, אכילה או שינה. נסענו לראות את חוות הפנינים ב`לי קריק` (40 דקות נסיעה). החווה ממוקמת על שפך הנהר לים (אי אפשר לשחות כי יש תניני מים מלוחים!!!). את הסיור בחווה לא לקחנו המלצת בעלת הבית מכיוון שהוא אורך שעה וחצי ורובו דיבורים - קצת קשה עם שני הקטנים.
מקום נוסף ש"הפר" את שלוותנו היה Point Ganthaume שנמצא עשר דקות מחניון הקראוונים שלנו (בקייבל ביץ`) הנוף עצמו מאוד יפה. סלעים אדומים צבעוניים נשברים אל הים. על משטח הסלע שמתכסה במים בשעת הגיאות יש כמה בריכות קטנות ומקסימות. מספרים שאת העגולה והגדולה מבניהן חצב שומר המגדלור לאישתו הנכה שלא יכלה ללכת עד לים. ראינו שם תבליט של עקבות של דינוזאורים. את העקבות האמיתיות, שמהן עשו את התבליט ניתן לראות רק בשפל מאוד מאוד נמוך.
חוות התנינים, שממוקמת בסמוך לקייבל ביץ` היא מקום מצויין להכיר את החיה האגרסיבית הזו. אנו ממליצים לעשות ביקור באחת מחוות התנינים כמה שיותר מוקדם בטיול, רצוי לפני שמטיילים במקומות ששם התנין חי בטבע. מספיקה נגיעה קלה במים כדי לגרום לתניני מים מלוחים לשסע בכל דבר שזז בסביבה. מפחיד ומלמד!!
העיירה ברום היתה לנו הדבר הנכון, בזמן הנכון. היינו זקוקים, כמו אויר לנשימה, לשקט והשלווה שלה ולא סתם נשארנו כאן 6 לילות. לא להאמין, אבל אפילו הצלחנו לישון בצהריים, פה ושם.
לטייל עם ילדים
נמלים.נמלים. נמלים. זו תמצית הקימברלי עבורי. המון המון סוגים של נמלים, גדולות קטנות, עוקצות. כבר לא משאירים את ענברי על הרצפה (מיד כל הנמלים מטפסות עליו - באלפיהם), לא הולכים יחפים. נגמר עידן ילדי הטבע שדיברתי עליו. זה נשמע קצת מוגזם אני יודעת אבל אי אפשר לדמיין את הכמות והמהירות שהן מטפסות עליך כאילו שהן הולכות לטרוף אותך. מודה שזו טראומה שלא הצלחתי לשמור לעצמי, בהחלט העברתי אותה לנטע (לצערי). המנוחה בברום היתה חשובה גם כדי לאפס אותי בכל הנושא. לא יחפים, אין יותר על הרצפה - טוב פועל יוצא של ההתוודות למעלה - ופירוש הדבק מגבלה מידית על פעולות הילדים. ענברי חזר לשכון לבטח על ידינו או מקסימום על רצפת הקראוון החמה. נטע חזר לנעילת הסנדלים (כפכפים בלשונו) הקבועה. אני התחלתי בפעולות ניקיון ארוכות וטורדניות (שטיפת רצפות, ריסוס מסביב לכל הפתחים, החלפת המצעים (המיטה היתה מכוסה בנמלים) וזריקת כל האוכל (המקרר שרץ אלפי נמלים אף הוא)). לקח 4 ימים בערך אבל התגברנו על המשבר וכמעט אין יותר נמלים.
נטע ונמלים - באחת החניות שלחתי את נטע לבד לעשות פיפי ליד איזה עץ. לא עלה על דעתי שהעץ הוא מקום משכנן של אלפי נמלים. שניה לאחר שהבולבול נשלף התחילו צרחות "אמא בואי להציל אותי" הגעתי לשם מהר ומצאתי ילד מכוסה כולו (אבל כולו) בנמלים. שלפתי אתו משם והתחלתי להעיף אותן. חיפוש זריז אחר המוצץ בניסיון להרגיע אותו העלה כי הנמלים לקחו אותו בשבי. שלחתי את האביר נירקי להציל ל"נסיכה" את המוצץ. הוא עשה זאת בגבורה. תודה חמוד.
חום של ענבר - לא ידוע מה היתה הטמפרטורה אבל היא היתה מאוד מאוד גבוהה. לא היו לנו נרות (זה לא מחזיק מעמד ב40 מעלות), הסירופ הוצא החוצה בשניה שנכנס ולא נותר לי אלא להדליק מזגן, להפשיט את הילד ולחכות לבוקר כדי שנוכל ללכת לקנות אקמולי. כל זה היה בתוך שמורת טבע יפיפיה רחוקה שלוש שעות נסיעה מנקודת ישוב (חצי מזה בשטח). כך שבישוב הראשון שהגענו אליו (הלס קריק) הלכנו לבית החולים לראות רופא. בדקה אותנו רופאת ילדים נחמדה שנתנה לנו נרות להורדת החום. בפעם השניה (אחרי 6 שעות) ניסינו לתת לענברי נר - ללא הצלחה. הנרות התפוצצו לנו זה אחר זה מבלי להכנס לטוסיק. נותרנו עם ילד לוהט, בלי נרות וללא רופא שיכול לספק לנו ציוד נוסף. הפתרון היה להלביש את ענברי בחולצה רטובה ולהשכיב אותו לישון מול המאוורר. בבוקר כבר לא היה חום. (דרך אגב אנחנו ישנים ככה מאז ועד היום, לא צריך לקוות למזגן יותר - מצאנו את הפתרון הזול והנעים הזה).
עצמאות ונטע - הילד עצמאי לגמרי. הוא פשוט עושה מה שבא לו. הולך לאן שבא לו. יודע בדיוק מה הוא רוצה. לא יאומן השינוי שחל מתחילת הטיול (כשהיה תלותי) למה שקורה היום. איזה כיף. הפתיע אותי שלקח כ"כ הרבה זמן להסתגל לצורת החיים הנוודית החדשה שלנו (כמעט כל לילה במקום אחר ואנשים שונים). אני מניחה שזה היה קורה בכל מקרה וזו רק שאלה של זמן אבל מודה שהייתי קצת לחוצה מזה עד עכשיו.
ים - הילדים אוהבים ים. שניהם! ענברי מטורף על המים, החול, האבנים, השפריץ של המים כשזורקים אבן פנימה. נטע אוהב מים, לשחות, לצלול ו`להתכלבן` כדבריו. ולכן ברום היתה המנוחה האידאלית לכולנו. הכנתי כל יום קופסא מלאה בפירות טרופיים וקיציים, סנדביצ`ים, שתיה ויצאנו לשלוש ארבע שעות בים. הילדים היו מאושרים וההורים עוד יותר. קנינו כמה צעצועים לים. האושר הרקיע שחקים. לו יהי וימשיך כך.
בעיניים של נטע
איזה כיף לי בים!! אני רץ ומשתולל ומשפריץ (רצוי על ענברי ורצוי ישר לעיניים שלו). גם בבריכה של הקראוון פארק אדיר. אבא שם לי מצופים ואני פשוט שוחה לי לבד. אם זה היה תלוי בי הייתי שוחה כל היום לא משנה איפה. מוזר לי שאבא ואמא לא רוצים לבוא איתי כל פעם שאני מבקש. בקראוון-פארק יש לי גם חבר (קוראים לו סם) ואפילו הזמינו אותי ליומולדת שלו. המשפחה שלו גרה באוטובוס, ואני באופן אישי חושב שזה סבבה. אם לומר את האמת, לפעמים הוא קצת מנג`ס לי (הוא קטן ממני!).
אני שונא נמלים. אמא לימדה אותי שהן "עוקצות". אז זה מה שגם אני אומר. אפילו כשהלכתי לעשות קצת פיפי הן ניסו לאכול את כל כולי. מזל שאבא הגיבור הציל את המוצץ שלי. כבר חשבתי שלא אראה אותו לעולם.. אני מנסה לעזור לאמא ואבא לטפל בענברי. אפילו כשהוא היה חולה ואבא ואמא התעסקו רק בו השתדלתי להיות חמוד וללטף אותו. אני לא ממש הבנתי למה אבא כעס עלי. מה, ללטף עם כפות הרגליים על הראש זה לא בסדר? כל פעם שאני רואה שענברי הולך ליפול מאיזו מדרגה או לבריכה אני נשכב עליו או דורך לו על הגב כדי שהוא לא יוכל להמשיך לזחול. אני גם מתחיל לצרוח שהוא הולך ליפול ואני לא מבין למה גם הוא (ענברי) מתחיל לבכות עוד לפני שהוא בכלל נפל !!לפי דעתי אני ממש אח אחראי...
