טאונסוויל
אוקיי, אז עזבנו את המילטון איילנד, ונסענו ונסענו עד טאונסוויל. הגענו בערב והיינו רעבים מהנסיעה. הלכנו לחפש לנו מסעדה שווה. לפני המסעדה השווה שלנו, הגענו למקום מוזר למדי: גן שעשועים למבוגרים. הייתה שם נדנדה לענקים ולא הצלחנו לטפס עליה, וגם לאמא היה קצת גבוה. היה שם גלשן (לא אמיתי) בשביל להתאמן בגלישה, והיה כתוב עליו שרק לגיל העשרה מותר להשתמש. חוצפנים! "שמנו קצוץ" על השלט ועלינו על הגלשן. התאמנו עד שסוף סוף חצי הצלחנו. אבל רוב הפעמים רק נפלנו. אני גיליתי שאני לא כל כך רוצה להיות גולשת. היה שם כיסא שמסתובב בספיד, והוא עשה לנו סחרחורת. הייתה שם אומגה שגם האיש הכי גבוה בעולם לא היה מגיע אליה. בקיצור, גן שעשועים מוזר.
אחרי זה, כבר היינו רעבים פי שניים ממקודם. נחתנו על המסעדה הראשונה שראינו. אין לי מושג מה השם שלה, אבל על הקירות היו המון דגים בכחול ובירוק. האוכל היה טעים, ואחר כך הלכנו לבדוק את הלגונה. אכן הייתה שם לגונה אבל ברוב חכמתנו החלטנו שהיא רק בזבוז זמן. אחר כך הלכנו לישון.
בבוקר נסענו אל מגנטיק איילנד (כולם ישנו ואבא הסיע אותנו במעבורת בשעה שש בבוקר, אני התעוררתי וזכיתי לראות את הדרכים המקסימות של מגנטיק איילנד). אחר כך כולם קמו בשעה תשע. וכמו שאמא אמרה: "איזה כייף להירדם בסמטת רחוב צדדי, ולהתעורר על אחד מחופיו המקסימים של מגנטיק איילנד!" (קצת שיניתי, אבל לא משנה). אני, עומר ורותם נכנסנו לים, ואחר כך אני ישבתי בחוץ, בצילם של עצי הקוקוס האיתנים... ועבדתי בחוברת חשבון! דבר ממש לא מעניין. החוברת עיצבנה אותי כי לא הצלחתי איזה תרגיל של כיתה ה` אז הלכתי לטיול על החוף. אני חייבת להודות שזה היה ממש כייף. הרוח הנעימה, השמש המלטפת, ההרים הירוקים ממול, מנגינת הגלים, הכל היה כל כך נפלא! (אני נשמעת קצת כמו אן שרלי, לא?). אבל הגיע הזמן לחזור.
בערב הלכתי עם אמא לאינטרנט קפה, אבל לא שתינו קפה. למחרת בבוקר זה היה עוד יום רגיל. טיול על החוף, שכיבה על הדשא בחוץ, חפירת בריכה על החוף, והכל. אבל למחרת... נכנסנו לקרוואן שלנו, וויני ונסענו לחוף אחר. עד כמה שניסינו, לא מצאנו שום דרך למפרץ ארתור עם המכונית, אז הרמנו ידיים והלכנו ברגל. המפרץ היה ממש חלומי! זה לא מפרץ עם מיליון אוניות תיירים, אלא מפרץ חביב ושקט עם חול רך ונעים. יש לו צורה של U אבל בלי הקווים שלמעלה.
לתחילת הכתבה
במגנטיק איילנד
המפרץ מוקף בסלעים ענקיים. פרשנו את השמיכה על החול בצילו של אחד העצים ואני רצתי עם אבא לים וקפצתי פנימה. שחינו עד מקומות עמוקים שגם אבא לא עומד בהם והתחלנו לחזור. הגענו למקום רדוד במיוחד והלכנו על הידיים עם שנורקל וראינו אלמוגים צבעוניים ומוזרים, אך המוזר ביותר היה "אלמוג המוח". ראינו דגים כסופים ששחו בלהקות, ודג ארוך עם פס שחור לאורכו שטיאטא את הרצפה שמכוסה בדשא תת מימי ואצות ירוקות וחומות. היו שני דגים שמנים בצבע כתום, ודג בצבע כחול וצהוב שהתחבא באלמוג. דג כסוף אחד מהלהקה התקרב אלינו ובחן אותנו. אני כמעט נגעתי בו אבל הוא ברח חזרה לחבורה שלו. אחר כך יצאנו החוצה ונכנסנו לוויני שלנו. נסענו לנמל אבל בגלל השפל המעבורת איחרה.
פתאום מבין הסלעים קפץ וואלבי (דומה לקנגורו), עם תינוק בכיס. שמנו לו עגבניה על הספסל, ועוד אחד הגיע. נפרדנו מהם ועמדנו על קצה הנמל, מחכים למעבורת. ראינו חמישים דגים ירוקים במים ( אם לא יותר) וזרקנו להם חתיכות לחם. הגיעו עוד ועוד דגים, וכל פעם שזרקנו חתיכה כולם התנפלו עליה ואי אפשר היה לראות אותה כבר. עומר אכל להם את הלחם ואז המעבורת הגיעה.
חזרנו לאוסטרליה! עצרנו בטאונסוויל. הלכנו למוזיאון של שונית האלמוגים. לא היה כל כך משהו, רמת התחזוקה שלהם מאוד נמוכה וגם לא ממש יפה. הדבר היפה היחיד שהיה שם הוא הדגים שזוהרים באור אולטרה סגול. ראינו שם סרט על אי הכרישים והיה דווקא יפה. שווה ללכת, אך לדעתי מה שמצדיק את הכסף באמת, זה הסרט. אם אתם רוצים לראות אלמוגים ודגים אז תלכו לאיי אוסטרליה ותצללו, או שפשוט תלכו לאילת. היינו בדרך לקיינס ורק נסענו נסענו ונסענו. עשינו הפסקה במפלי מורי , והיה מאוד יפה. ישנו בקמפינג בטבע ליד המפלים ובבוקר המשכנו לנסוע לכיוון קיינס.
לתחילת הכתבה
