טיסה ללה
דלהי, שלוש ורבע בלילה. שני תיירים עם מבט מזוגג יוצאים מסימטה באחד השווקים המטונפים ביותר שקיימים בעולם, עם תיקים על הגב, ונכנסים למונית. בדרך הם רואים גשם בדלהי, בפעם הראשונה. ארבעים דקות מאוחר יותר המונית עוצרת בפתחו של שדה התעופה, התיירים אומרים "תודה" חלושה ונכנסים לאולם הכניסה. שעתיים מאוחר יותר הם עולים על המטוס.
די הרבה זמן היה דרוש לנו כדי להתאושש מההלם - השילוב של אמצע הלילה עם כלי תחבורה שלא היינו רגילים אליו הימם אותנו לחלוטין. שבעה חודשים הסתובבנו ברחבי הודו באוטובוסים מצ`וקמקים וג`יפים מלאים עד אפס מקום והנה פתאום מכניסים אותנו לתוך אוטובוס ענקי, עם כסאות מרווחים, ארוחת בוקר וחיוכים מכל הכיוונים. שלא לדבר על זה שהנסיעה הזו אורכת רק 45 דקות - 9 שעות פחות ממוצע שעות הנסיעה שהיה לנו עד עכשיו. אה כן, וזה גם טס. אין ספק, היינו בשוק טוטאלי.
למרות זאת הטיסה היתה נהדרת - ישבתי ליד החלון וראיתי את כל הדרך שעשינו על הקרקע בשעות ארוכות חולפת תוך שניות באוויר. כל אותם הרים שהסתכלנו עליהם בהערצה מלמטה נראו פתאום כמו גבעות סוכר מבעד לענני הצמר גפן. ואז הגענו ללדאק - נוף ההרים הלבנים התחלף לאיטו בהרי ענק חומים וצחיחים. כשההר היה גבוה ממש ציפה אותו שלג בקצהו. בכל הצפון ובכלל לא ראיתי דבר כזה - מדבר הררי עם שלג. מפעם לפעם ראינו גושים של שטחים ירוקים למרגלות ההרים, כנראה במקום שעובר בו נהר או במקום שהשלג נמס בו. זה היה מראה מרהיב.
נחתנו בלה (Leh), בירת לדאק (Ladakh ), המומים. הראות היתה נהדרת, ולא יכלנו לשבוע מלהסתכל על הנוף הצחיח והמדהים שסביבנו. לקחנו מונית לצ`אנגספה (Changspa), הכפר שנמצא ממש מעל לה, וביקשנו שיורידו אותנו בגסטהאוס Zeepata. טל, חבר שפגשנו בטיול, סיפר בהתלהבות שזה הגסטהאוס הטוב ביותר בהודו ושמר לנו שם חדרים.
בימים שלפני הטיסה הייתי לחוצה מאוד - חששתי נורא ממחלת הגבהים שאנו עלולים לחטוף שם. זו גם הסיבה שלא הגענו ללדאק בג`יפ ישירות ממנאלי - מתתי מפחד. למרות הפחד ההיסטרי שלי שבדרך כלל גורם לי להאמין שאני חולה גם אם אני לא, ולמרות שטיסה אמורה להעצים את הסיכויים למחלת גבהים (אין לגוף זמן להסתגל ואין הדרגה בגבהים), כשירדנו מהמטוס בלה לא הרגשנו שום דבר מיוחד מלבד האוויר הצלול שעמד בניגוד גמור לטינופת האיומה של דלהי. מחלת הגבהים נחתה עלינו כשהגענו עם המונית לזיפטה (הגסטהאוס) - התיקים שלנו פתאום נעשו כבדים כל כך, שלא לדבר על הרגלים שלנו שבקושי הצלחנו להרים - המחסור בחמצן גרם לנו להרגיש כל כך חלשים ופשוט לא יכלנו לצאת מהמונית. כשהנהג קלט את מבטי התסכול שלנו הוא לקח ממני את את התיק הגדול שלי, ועזר לנו להרים את הדברים לגסהטאוס. כמה ארוכה נראתה אז אותה דרך מסכנה.
הגסהטאוס הוא בית של משפחה שבעונת התיירות הקצרה מפנה את כל החדרים לטובת ההכנסה נוספת. כשהנחתנו את עצמנו על המיטות בחדר המקסים שנשמר עבורנו, הגיע אב המשפחה נמגיאל לחדרנו ואמר לנו (יותר נכון ציווה עלינו) שמעכשיו אנחנו לא יוצאים יומיים מהגסטהאוס, ושאנחנו חייבים לנוח. שתי דקות אחר כך הגיעה פאלמו, האמא הנפלאה, והגיעה לנו תה צמחים נפלא. אז גם נודע לנו שבגסטהאוס הזה אנחנו מקבלים תה חופשי - כמה שנרצה, ובחינם. זה היה התה הכי טעים ששתיתי בחיים שלי.
היומיים הראשונים היו קשים - הרגשנו כל כך עייפים ומסכנים, ישנו רוב היום כמו תינוקות. העור שלנו היה אפור ויבש, וחשנו צמא תמידי - כל כמויות המים ששתינו לא עזרו במאום. מהר מאוד התחלנו להרגיש, ביחד עם טל ושאר האורחים, חלק מהמשפחה: שיחקנו עם הילדים, אכלנו ארוחות ערב משותפות עם כל האורחים (למרות שהמשפחה לא אכלה איתנו, כנראה מתוך נימוס), השתדלנו לעזור בפינוי הכלים. כמה שמחתי שהגענו לגסטהאוס הזה.
מנזר סטקנה
כעבור יומיים כבר חזר הצבע לפנים שלנו, ויכלנו לצאת החוצה, לראות סוף סוף את לדאק. החלטנו לראות את מנזר טיקסי (Thiksay ) וממנו להמשיך לארמון שי (Shey ). רק יומיים בלדאק, ואנחנו לא היינו מוכנים עדיין פיסית לדרך הארוכה שמצ`נגספה לתחנת האוטובוסים בלה, ולכן לקחנו מונית (מאוחר יותר מצא חן בעינינו הרעיון, ולא הפסקנו לקחת מוניות בעיר הזו). חלקנו אותה עם תייר בורמזי שנקרה בדרכנו, וזה המליץ לנו לשנות תוכניות - לפני טיקסי ושי כדאי לנו לראות את מנזר סטקנה (Stakna) שמעט מרוחק יותר, וממנו להמשיך לשני המקומות שבחרנו בהם.
אנחנו תמיד שמחים לנסות רעיונות חדשים, וכך כשירדנו מהמונית עלינו מיד על האוטובוס לסטקנה. הנסיעה ארכה בערך שעה וחצי. היא יכלה לארוך שעה בלבד אלמלא קטע צר מאוד בכביש בין הכפרים שאילץ את האוטובוס שלנו להמתין בצד תוך תמרוני רוורס איומים, ולחכות עד שכמה משאיות מהכיוון השני יצליחו להדחק לצדו. אף פעם לא הבנתי למה הופכים כבישים כל כך צרים לדו סיטריים, ולמה כל כך קשה פשוט להרחיב את הכביש. בכלל, נראה לי שבארץ כביש קטן כזה היה אסור לכניסת משאיות. אבל שיהיה, ההמתנה הארוכה בחום הכבד נסתיימה לבסוף, ואנחנו הגענו לסטקנה.
מנזר סטקנה נמצא בערך אי שם בסוף העולם. הלכנו ארבעתנו: אני, עדי, עמי ומיטל, בדרך השוממה אל המנזר - כלום אין שם! מלבד הדרך הסלולה וכביסה שנתלתה על כמה שיחים, לא ראינו בדרך שום דבר שיעיד על כך שאנשים חיים בסביבה הזו. איזו שממה. לפני שיצאנו הנחנו שכמו בכל מקום תיירותי, גם כאן המנזר והדרך אליו יהיו מוקפים בחנויות צ`אי קטנות וקיוסקים. כמה שאנחנו טעינו - מסתבר שהלדאקים מעדיפים לשמור את המנזרים שלהם בשקט ואת אתרי התיירות מכובדים. כך יצא שנתקענו עם שלושה בקבוקי מים למשך כמה שעות, מה שלא הספיק לנו בכלל בחום הנורא ששרר שם.
והמים לא היוו את הבעיה היחידה בטיול הזה - מאחר וזה היה רק אחד הימים הראשונים שלנו בלדאק, הגוף שלנו עדיין לא הסתגל לחלוטין לגובה ולחוסר החמצן, וכל פעולה פשוטה עדיין התישה אותנו. בגבהים האלה, דבר פשוט כמו לקום מהמיטה וללכת לשירותים זה פרויקט שצריך לתכנן ולהתכונן אליו די הרבה זמן מראש. כמה שזה מתיש! כך שאין מה לדבר בכלל על אותה הליכה לסטאקנה - כל מעט הקילומטרים שהיו שם, בהליכה המישורית על הכביש הסלול כל כך יפה, נראו לנו כל כך ארוכים. מה שכן, הדרך היתה שווה את ההליכה הזו. קשה לתאר במילים את היופי המדהים הזה, שמשלב את הרי המדבר החומים בגוונים שונים, נהר האינדוס שבינהם על הגדות הירוקות שלו, שסביבן שממה מדברית, וברקע ניצבים ההרים הלבנים. כמה שזה יפה.
בסופו של דבר היינו גיבורים והעפלנו לפסגת מנזר סטאקנה (למה הם תמיד תוקעים את המנזרים והמקדשים שלהם בגובה??). בהתחלה חשבנו שטעינו במקום - הגבעה היחידה באיזור, שעליה מבנה גדול והרבה מבנים קטנים מאחורי נראו שוממים לחלוטין. יתכן והמקום ננטש? או אולי היום חג והנזירים בטיול שנתי? למרות השממה החלטנו להכנס למבנה הגדול, הנחנו שהוא, מבין כל המבנים, המנזר.
מיד כשנכנסנו התפלאנו לגלות שלמרות השקט המדהים, המקום לא שומם לחלוטין. ישר בכניסה קיבלו את פנינו חבורת נזירים מחוייכת, ואחד מהם הזמין אותנו באנגלית עילגת לחלוץ נעלים ולהכנס לאחד החדרים. ואז הבנו את הסיבה לשממון - המקום פשוט היה בשיפוצים. אותו חדר נראה היה כמו החדר הראשי של המנזר - פסלי בודהות גדולים מזהב ניצבו משני צידי החדר, ולמעלה, על הקיר הראשי, פיגומים החזיקו את ציירי הקיר. אותו נזיר שהזמין אותנו להכנס התחיל לערוך לנו סיור - הוא הסביר שהמנזר באמת בשיפוצים ארוכים. חודשיים שלמים יקח לצייר רק את ציורי הקיר המדויקים כל כך על קירות אותו חדר בודד. הפיתוחים מעץ שעברו צביעה ידנית מדויקת, אותם ראינו מאוחר יותר בחוץ, דורשים רק כמה ימים של צביעה. אם אני לא מסיימת ציור בחצי שעה אני מתחילה להשתגע, והציור בדרך כלל לא מגיע לסיומו. ולהם לוקח חודשיים!! איזו סבלנות אדירה יש לנזירים הללו!!
אחרי החדר המשתפץ הראה לנו הנזיר אולם תפילה שסיימו לבנות לא מזמן - האולם היה מלא פיתוחי עץ וציורי קיר עדינים ומדהימים, עם עיטורים דקים בזהב. באמצע החדר עמד פסל בודהה ומנחות כסף לפניו, ולידו הוצבה תמונה של לאמה גדול - המורה הגדול של המנזר מבהוטן. היה משהו מוזר בעניין התמונה - תחת התמונה הוצבו בדים רבים וצעיפים שנותנים לאות כבוד וברכה ללאמה, ומעל כולם הונחה פרווה. פרווה של נמר. הדבר נראה לנו מאוד מוזר - הרי הבודהיסטים אמורים להיות צמחונים, אסור להם לפגוע בשום חיה - לא לאכול ובטח שלא לפשוט את עורה!! מה הולך כאן? עובדים עלינו? למרות שניסינו, לא הצלחנו לקבל תשובות מהנזיר שהוביל אותנו במנזר. ואז שמנו לב לדבר נוסף - הנזירים כולם לא נראו ממש כמו נזירים של ממש - לכולם היה שפם, לחלק גם זקנקן קטן ומעוצב (עד עכשיו ראינו רק נזירים מגולחים. נזירים אמורים להתגלח כדי שהשיער לא יהווה הסחת דעת ומוקד התעסקות). לכמה מהם היו גם כובעים של נייק. בסופו של דבר הנזיר הבין את סימני השאלה שעל פרצופינו, והסביר בחיוך שהמנזר הזה הוא שלוחה של מנזר בהוטני. הם לא מקומיים.
בסיומו של הסיור ביקשנו מהנזיר שימלא מעט מים בבקבוקים הריקים שלנו. הנזיר מילא אותם בשימחה מתוך קומקום ענקי. שתינו את המים עם טעם האבנית בשמחה, אפילו שלא היו מורתחים עדיין - העדפנו לחטוף מחלת מעיים מאשר התיבשות. למראה השמחה, מלבד טעם לא משהו, המים לא עשו שום דבר. שרדנו. אותו יום היה יום ארוך - ההליכה הארוכה למנזר והחזרה שפתאום נראתה קצרה יותר התישו אותנו. קינחנו את היום בתה הצמחים הנפלא של פאלמו, בגסטהאוס.
עלייה מפרכת למנזר טיקסי
כמה ימים מאוחר יותר החלטנו שאין מה לעשות - חייבים לראות מתישהו את טיקסי ושי. קמנו בבוקר, שמחים ומאושרים, ועלינו על האוטובוס לטיקסי. שוב אותו חום נורא, שוב אותו פקק באמצע הדרך, אבל הפעם באנו עם מידע מוקדם - וידאנו היטב שיש שם איפה לקנות מים. כשהגענו לטיקסי אחרי הנסיעה המתישה בחום הכבד, החלטנו שאי אפשר לעלות ככה למנזר טיקסי (שגם אותו תקעו על הר). חייבים לעשות הפסקת מנוחה - נכנסנו למסעדה הבודדה שראינו במקום, והזמנו אוכל. האוכל לא היה מדהים במיוחד, אבל הוא כן הצליח להשביע ולהתיש אותנו עוד יותר משהיינו מותשים, וכך צלענו לאיטנו בעליית המדרגות אל המנזר. כל שני מטרים וכל מדרגה לא יכלנו שלא לעצור ולצלם את הנוף - גם בגלל שהוא היה נוף מרהיב, וגם בגלל שהתמונה היתה תירוץ מצויין לעוד עצירה בדרך.
כשהמדרגות הפכו למעין מרפסת בצלע ההר, בערך באמצע העליה, החלטנו לעשות הפסקת תמונות ארוכה. רוח חזקה ונהדרת נשבה שם, הראות היתה טובה ואנחנו היינו במצב רוח לפוזות מצלמה. פתאום, באמצע התמונות, הרוח גנבה לי את הכובע והעיפה אותו לקצה צוק שעמד לידנו. כמה שאני נעצבתי!! הכובע היה חדש, בדיוק באותו יום קנינו כולנו כובעים, והנה כבר הוא נגנב לי! התעצבנתי על הרוח, והחלטתי שלא יתכן שהרוח גם תגנוב לי את הכובע וגם תעיף לי את השיער על הפנים. קמתי והמשכתי לעלות למנזר, גוררת את עדי, עמי ומיטל המסכנים אחרי. הטיפוס לא נמשך זמן רב - אחרי 20 מדרגות בערך נגמרו לנו המים. שוב לא הצטידנו כמו שצריך, למרות המסעדה. עם המים עוד יכלנו להסתדר, היינו כבר קרובים למעלה, ויכלנו לבקש שימלאו לנו את הבקבוק. אבל כוחותינו כבר לא עמדו לנו - הינו מותשים ועיפים, והשמש קפחה על ראשינו. הרוח הגנבת כבר לא נשבה עלינו באותה נקודה, והיה חם. מאוד חם. היינו בדילמה - כל כך קרובים למנזר, ועם זאת כל כך התחשק לנו לרדת מההר הזה ולהכנס לאיזו מקלחת קרה בגסטהאוס. הבנו מיד שאין לנו ברירה, חייבים לעשות לעשות את הדבר המתבקש - שה (אבן נייר ומספרים, עבורכם אלה שאינם נתניינים). הוכרז שאם עדי מנצח אנחנו ממשיכים לעלות למנזר, ואם עמי מנצח, הגסטהאוס יהיה התחנה הבאה שלנו. והם התחילו במשחק. הקרב היה צמוד - עדי מנצח, עמי מנצח. כשהגיע הקרב ל2-2 היינו ארבעתנו במתח, כולם מצפים בסתר ליבם שעמי ינצח ונרד מההר הרותח הזה. בסופו של דבר, עמי ניצח וכולנו נאנחנו אנחת רווחה. ראינו את הנוף של טיקסי, באמת מאוד יפה. המנזר יחכה כבר לפעם אחרת.
בדרך למטה ראיתי שוב את הכובע שלי, והרוח צחקה לי בפנים. החלטתי הפעם שלא לוותר - אני את הכובע שלי אקח ויהי מה. התקרבנו, עדי ואני, אל הצוק, והסתכלנו על הכובע שהתנדנד לו בין חיים למוות על הקצה. הוא לא היה כל כך רחוק, ועם זאת לא היה פשוט בכלל לקחת אותו. שניה אחת לפני שאני התייאשתי וויתרתי, עדי אזר אומץ והתחיל לרדת במורד הצוק, בכיוון הכובע. כמה דקות מורטות עצבים עברו, ובסופן הוא הגיע למטרה. בחירוף נפש עדי הגיע אל הצוק ובסוף הגיע אל המטרה הנכספת. איזה גיבור!! בסוף אותו יום הגענו לגסטהאוס שלנו, שמחים ומאושרים, והכובע בידנו.
שוב טיפוס והפעם: לשאנטי סטופה
ושוב עוברים הימים, ושוב החלטנו לטייל - הפעם נפל הפור על השאנטי סטופה (Shanyi Stupa) - הסטופה הגבוהה שבראש ההר בצ`אנגספה. עלינו אל הסטופה בשקיעה, כדי לראות את כל לה באור הדמדומים. לה כולה מלאה בגומפות וסטופות, מבנים יפים ולבנים בדרך כלל, שתמיד מקושטים בדגלי תפילה ועיטורים יפהפיים. הגומפות והסטופות נראות יפות כל כך על הרקע המדברי, ומשלימות את הנוף בצורה אדירה. רק כמה ימים לפני כן מישהו הסביר לי על ההבדלים בין סטופה לגומפה - גומפה היא מבנה מקודש אליו באים להתפלל באורח קבע, משהו כמו בית כנסת. בגומפות יש בדרך כלל נזירים ולאמות שמתפללים בהן. הסטופות גם הן מבנים מקודשים, אך בהן לא מתפללים קבוע אלא בונים אותן לצורך ציון של אמונה באל, משהו כמו מצבה רק במשמעות שונה לחלוטין.
מישהו אמר לנו שבמדריך שלו על לדאק כתוב שמספר המדרגות המובילות לשאנטי סטופה הוא 137. כשאנחנו עלינו במעלה ההר החלטנו לספור. כמה שהספר טעה, ובגדול - מספר המדרגות הוא לא פחות מ-470, וזו רק הנקודה שבה הפסקנו לספור. אותו אחד ספר גם הוא, והוא טוען שבהר הנורא יש לא פחות מ-577 מדרגות. בכל מקרה יש המון מדרגות גדולות, והעליה היתה איומה. כפי שכבר אמרתי, כל פעולה בהרים הגבוהים הללו נראית כל כך קשה, רק ההליכה של עשר הדקות מהגסטהאוס שלנו ועד לתחתית ההר של השאנטי סטופה היתה נוראה, כך שאין מה לדבר על המדרגות עצמן. לאורך כל העליה של השאנטי סטופה מיטל, היחידה מבינינו שהיתה בכושר, הובילה. תמיד הבטנו עליה מלמטה בקינאה, ובתקווה גדולה שהיא תתייאש, תרד למטה ותגרור אותנו אחריה חזרה לגסטהאוס. אבל זה לא קרה. עדי ועמי עלו אחריה במדרגות, ואני זחלתי תמיד כמה מטרים אחריהם.
אותו יום עמי היה חולה. הוא הרגיש מאוד לא טוב והיה חלש גם בלי אותה הליכה ועליה על 500 מדרגות. למרות זאת הוא הגיע איתנו לסטופה, מאחר והוא ידע שאנחנו את העליה הזו לא נעשה פעמיים - הוא לא היה מעונין להפסיד את הנוף שלמעלה. את העליה אמנם עשינו מאוד לאט (תיירים אחרים עודדו אותנו בדרך וגם צחקו עלינו קצת), אבל בסוף הגענו למעלה. אפילו עמי המותש, ואני אחריו. בכל הזמן שעבר מאז תחילת העליה השמש כבר הספיקה לשקוע בין ההרים, ואנחנו ראינו רק את שרידי הדמדומים. הנוף אמנם היה יפה, ואנחנו ראינו את לה כולה מונחת לפנינו, אבל אין ספק בכלל שהנוף בסטאקנה היה מרהיב הרבה יותר.
עם זאת, הסיפוק שבהשלמת העליה והסטופה שעל ההר היו שווים את הטיפוס הקשה - הסטופה הענקית על ההר יפהפיה, ומזכירה מאוד את סטופת בודנאת שבנפאל, רק שהשאנטי סטופה מטופחת ונקיה הרבה יותר. העמידה למעלה היתה בסימן תמונות, כמו בכל מקום שהגענו אליו בלדאק, גם כאן לא יכלנו להפסיק לצלם. אפילו צילמנו שני חיילים שביקשו מאיתנו בהתרגשות שנעשה להם תמונה. לא שהם ביקשו שנשלח אותה אליהם, הם פשוט נורא רצו להצטלם ולעשות פוזה למצלמה.
הנופים באיזור לה אמנם דומים אחד לשני מאוד, אבל אני לא הצלחתי להשתעמם מהם. הנוף כל כך יפה, ומשתנה בדקויות קטנות - פה עוד מנזר, שם עוד הרים לבנים ברקע. גם השלג שנמס ומצטבר ומשתנה מיום ליום, משנה את הנוף הכללי. לדאק מדהימה ביופיה, וכאילו נוצרה במיוחד כדי להוות נוף גלויות מושלם. מדהים.
