יציאה משמורת תל דן
כבר תחילת ימי אלול, אך השנה הראשון בספטמבר עוד רחוק. עברה כבר כמעט שנה מאז נזרק הרעיון לאוויר. התכנון המקורי היה לעשות את המסלול עם שותף נוסף: כך ניתן לנסוע בשני רכבים, להשאיר אחד בנקודת הסיום ולהתחיל כמו שצריך; כך ניתן לסטות מהמסלול לצרכים לוגיסטיים שונים בלי להשאיר את הילדים לבד; כך גם נעים יותר ובטוח יותר כשלנים בשטח. בפועל, החיפוש (המאוד לא אינטנסיבי) אחר שותף עיכב את התוכנית מעונה לעונה, והגיע הרגע בו הבנתי שאו שאני יוצא לדרך או שהחזון היפה הזה יתפורר, כמו חזונות אישיים וחינוכיים אחרים. הפור נפל: העבודה מאפשרת ומי יודע אם תאפשר מחר, הילדים בחופש, על הנופש המשפחתי נאלצנו ממילא לוותר, אז קדימה.
למרבה הפלא, השנה שבה הרעיון מסתובב לי בראש לא מנעה את העובדה שבשעת השי"ן היה צריך לארגן הכל מאפס. לאסוף מכל השכונה בקבוקי פלסטיק ריקים, למצוא חנות טובה וזולה לתיק גב שניתן לסחוב בו הרבה בלי לגרום נזק לגוף, לארגן שקי שינה, פנס וגזיה ולהצטייד באוכל. בעניין האוכל, למדנו עצה טובה מסיפור-גולשים שהופיע ב"למטייל", שהמליץ מאוד לבזבז כמה שפחות מאנרגיית הסחיבה על אוכל. קרקרים, תמרים, חטיפים מרוכזים, נקניק יבש, אבקת פירה ודומיהם יכולים בהחלט לפרנס אותנו במשך יומיים, כששאר יכולת הסחיבה מוקדשת למים - מי שתייה ובישול, המחושבים כך שיספיקו בנדיבות עד לנקודת המילוי הבאה. בירקות ופירות טריים, לחם טרי ומוצרי חלב אפשר להתפנק כשעוברים ליד מכולת - בלי לסחוב את זה הלאה.
בארבע אחר הצהריים יצאנו מביתנו שבעופרה לכיוון ירושלים, להשלים הצטיידות ולנסוע משם צפונה, כדי להתחיל מיד בהשכמה. השורה התחתונה היתה שרק בתשע בערב הצלחנו להיחלץ מהעיר, מצויידים כראוי, ולנוע דרך הבקעה אל בית הדודה במושב ליד טבריה, משם נמשיך השכם בבוקר.
התוכנית היתה כזו: מגיעים עם הרכב לנקודת ההתחלה, קובעים מראש נקודה ללינת לילה, ודואגים לכך שסוף המסלול ביום השני יהיה בנקודה ממנה ניתן להגיע שוב אל הרכב - בטרמפ או בתחבורה ציבורית. הדוד דניאל הסביר לי מיד שצריך להפוך את התוכנית: בסוף היום השני, המטיילים העייפים צריכים לפגוש את הרכב מחכה להם, ולא להתחיל לתפוס טרמפים. את הרכב צריך, אם כן, להשאיר בסוף המסלול, ומנקודת הסוף הזו להתנייד, בבוקרו של היום הראשון, אל נקודת היציאה.
וכך עשינו: למרות שלא ידעתי מה יהיה הקצב של החבורה המיוחדת שלנו, הימרתי על האופטימיות של מלוא המסלול והשארתי את הרכב חונה ליד מצודת כח, או מצודת ישע, בכביש 899, המטפס מעמק החולה אל רמות נפתלי. משם יהיה עלינו לתפוס טרמפ למטה, לקרית שמונה, ומשם - לבית אוסישקין שליד תל דן, נקודת ההתחלה הדרמטית של המסע שלנו.
השעה היתה כבר אחרי שמונה כאשר נעמדנו חגיגית לצד הכביש היורד ממצודת כח אל עמק החולה, כולנו בבגדי טיול ובתרמילים כבדים על הגב - סגולה ליחס ידידותי מצד הנהגים החולפים. ואכן מיד זכינו בטרמפ איכותי לקרית שמונה, ולא סתם, אלא לצומת "גיבור", ממנה מסתעף הכביש מזרחה לתל דן, לבניאס ולחרמון. בטרמפיאדה בגיבור נתקלנו באחת הצרות האורבות לטרמפיסטים: טרמפיסט מן הסוג שלא היית מעלה למכוניתך עמד שם והמתין, מבריח מפנינו כל טרמפ אפשרי, ועוד מספר לנו שבצומת הארורה הזאת אף פעם לא עוצרים. סגרנו איתו על מונית משותפת (הוא נסע לחורשת טל), ורק אחרי שירד הבנו שהוא שילם לנהג רק חצי ממה שסיכמנו. זה היה כל כך צפוי, שאפילו לא התעצבנתי: זו היתה הזדמנות מצויינת לערער בעדינות משהו מעולמם התמים מדי והבוטח-בכל של ילדי...
ליד בית אוסישקין המתין לו השלט של שביל ישראל, שכבר ראינו בתמונות, וגם בחור נחמד שעמד להתחיל את השביל בעצמו והתנדב לצלם אותנו ליד השלט. התחלנו: מכאן ואילך - יומיים בהם כלי ההתניידות היא רק ברגל.
השביל מוליך אותנו לעבר שמורת תל דן, ומציע להקיף אותה מימין. באופן כללי החלטתי לא להכנס לשמורות בתשלום במהלך הטיול, כדי לא ליפול שוב למשוואה בין טבע לאטרקציה. גם הרעיון לפיו מי שצועד בשבילי הארץ צריך לשלם על הזכות לצעוד דרך חלקים מסוימים של טבע נראה לי מקומם, שלא לדבר על העובדה שבתוך השמורות חל איסור דרקוני על טבילה במים (בשביל מה אנשים באים אם לא בשביל להנות מהמים?), וגם חששתי שהיופי המרוכז והמסודר של השמורות יקלקל את האופי ההולך-ומתבונן של המשימה שלנו. וממילא, הרי עוד נבקר מתישהוא, בהרכב משפחתי מלא, בתל דן.
מי שמטייל בשמורת תל דן שוכח מהכל, נהנה מהאפלולית הלחה שבצל העצים הגדולים ומן הרעש המשכר של פלגי המים, המים הרבים, של עין דן. מי שמקיף אותה מצפון רואה שיש כאן נוף: אנו צועדים במישור לא רחוק מן הגבול, ומעליו מתרומם לו רכס החרמון על כתפיו ושיאיו, אוכפיו ופסגותיו. עצי אלון אדירים ויפים במיוחד מלווים אותנו מצד שמאל, ומאחוריהם - הסבך והיער של השמורה עצמה. אנו כבר צועדים כחצי שעה, ולפי שאון המים ומיקומנו במפה אני לומד שאנו נמצאים קרוב קרוב לעין דן עצמו. כשאתה בשמורה אתה עומד מדרום לו. אנו כעת מצפון: האם אנו יכולים להתקרב ולהנות מהמראה המפליא של המעיין הגדול במזרח התיכון, ועוד מזווית בלתי שגרתית (ובלי דמי כניסה לשמורה)?
האמת היא שלא. ניסינו: סטינו מהשביל, שלחנו את שחר הגמיש להתפתל מתחת לפטל ולתיל ולהתקרב אל רעש המים והאנשים, אך סבך צפוף לא איפשר לו להמשיך ואפילו לא לראות. המשכנו בתקווה שבמוקדם או במאוחר נפגוש פלג מים מרענן כלשהו, שהרי בניגוד לתוכניות המקוריות השעה כבר עוד מעט צהריים, ולמרות שאוגוסט חס עלינו יחסית, עדיין חם, בוודאי לצועדים.
כעבור כמה מאות מטרים, אחרי ששביל ישראל נפרד מהשביל הכחול הצמוד לשמורה ופנה לו מערבה, ראינו מימיננו המון קנה שרמז על מים בערוץ המלווה את השביל. ריח מזעזע גרם לנו לחשוד שמדובר במים עומדים מזוהמים במיוחד, חשד שהתפוגג רק כאשר גילינו את מקור הריח - נבלת חזיר בר, מסריחה עד אימה, סמוך לשביל.
לתחילת הכתבה
על גדות הנחל ללא-שם
צעידה קצרה נוספת לאורך השביל והנה אנו צועדים בדרך עפר רחבה, כשמשמאלנו מפכפך לו פלג מים רחב, מלא מים קרים ונקיים למראה, מוקף צמחיית נחלים. אבל מאיפה באים המים האלה? מה שמו של הנחל? עיון קדחתני במפה ובמדריך מגלה שמדובר כאן במשהו שיכול לקרות רק בארץ פלגי המים הזאת: לנחל האדיר הזה - שבכל מקום אחר בארץ היו קוראים לו נהר ומקימים לחופו אטרקציות למכביר - אין שם ברור, והוא כנראה תוצאה של הטיית ערוצים ממעינות עין אל ברד, עין א-תנור ועין א-חינה, שצפונה מכאן, מחוץ לתחום הגישה האזרחית.
את זה אני לומד רק מהמפה, כי פשוט לא מצאתי שום התיחסות לדבר הזה - לא במדריך ישראל, ואפילו לא ברשת. אולי פשוט יותר להתייחס לכל האזור כ"מעיינות הדן", ובהתאם לכך לראות בערוצים האלה את היובלים המערביים של הנהר, שאכן נשפכים, בסופו של דבר וסמוך מאוד להמשך השביל שלנו, אל מאגר המכונה "מאגר דן המערבי".
כמובן שנכנסנו למים הנהדרים האלה, בנקודה בה נשפך אל הערוץ שלנו ערוץ אחר, הבא ממערב או מצפון, ויוצר מפלון ואזור של צמחייה מצלה. מעט הלאה מביט בנו עדר קטן של פרות מרעה צהבהבות ומרוצות מהחיים. את המשך דרכנו אנו צריכים לפלס בין היצורים הגדולים, המשועממים והמפחידים למדי הללו, ולהמשיך בדרך העפר הרחבה כשמים זורמים מימיננו, ורצועת צמחיה מסתירה מאתנו את מה שבאמת קורה שם: נראה שמצטרפים לפלג הזה פלגים נוספים, ואולי מעיינות נובעים בו, ומפעם לפעם נראים רצועות בריכתיות-למראה בהן המים עמוקים יותר והצומח גבוה יותר.
השביל מביא אותנו גם לחצות את מה שכבר נראה ממש כמו נהר רחב, חצייה שמזמינה אותנו לטבילה נוספת. לאחר החצייה אנו ממשיכים בין הפלגים בדרך מפותלת, הנפרדת מהמים רק כעבור עוד כמה פגישות, ואז מוליכה אותנו אל שדות פתוחים ואל כביש ישן, ישר כסרגל ומשובש, המוליך אל רג`ר, אל לבנון. אנו והשביל פונים שמאלה, אל חורשת אקליפטוס ישראלית למהדרין בשוליו של מאגר המים הגדול אליו נשפך, ככל הנראה, גם הערוץ שליווינו רק לפני כמה מאות מטרים. עצירת-מנוחה בצל האקליפטוסים רק מגלה לנו שנעל אחת של נועה, אותה דחפה לתוך התיק במקום לקשור אליו מבחוץ, נותרה לה היכן שהוא בדרך (נועה צעדה בקטע זה בסנדלים).
מה עושים? על הכוחות של הילדים צריכים לשמור, ולכן אבא, הלא הוא כותב שורות אלה, עושה את הדרך חזרה, כאשר הוא משאיר (בלב מלא נקיפות מצפון על חוסר האחריות) את שני הגדולים (קטנים!) בחורשה, תוך השבעתם שלא לזוז ממקומם והפקדת פלאפון-הרזרבה בידם. כמו בצפייה מחדש בסרט, כשכבר אפשר לוותר על הפענוח ולהנות באמת, גם החזרה על המסלול ברוורס נהדרת, אילולא הצטרף אליה הלחץ - למצוא את הנעל ולחזור אל החבורה הקטנה כמה שיותר מהר. חזרתי חצי מכל מה שצעדנו עד עכשיו רק כדי להבין שפספסתי, לשוב על עקבותי ולגלות את הנעל ממתינה לי הרבה יותר קרוב - ואת הילדים מחכים יפה עם התיקים אחרי שאכלו "צהריים".
אני משווע למנוחה כשהם כבר מיצו אותה, והשמש בשיא כוחה בשמיים - ובכל זאת חייבים להמשיך עם השביל, בין פרדסי אבוקדו הנהנים מנהרות ויובלי נהרות הגועשים לידם ומוקפים בגדרות ובהמון... שיחי פטל, כמובן, המטפסים עד לגבהים מרשימים ביותר ומלאים פירות מפתים. העובדה שסחבנו אתנו רק אוכל יבש ומים - בהנחה שדברים טריים וכבדים יותר עדיף לקנות בדרך - הפכה את הפיתוי שבפטל למתוק עוד יותר. עבור נועה איתור הפטלים, קטיפתם ומציצתם הפך כמעט לאובססיה (יו, אבא/שחר, תראה כאן איזה גדולים, וכאן! וכאן!), מה שמותיר אותה הרחק מאחורינו ופותח פתח, כמובן, להתברברות נוספת.
בסוף הביא אותנו השביל אל פתחה של שמורת נחל שניר, הלא הוא החצבני. כזכור, הובטח לנו שאין הכרח להיכנס לשמורות בתשלום, ולכן פנינו אל השומרת בכניסה בשאלה איך ממשיכים בשביל ישראל בלי להכנס. היא הפנתה אותנו אל כביש סמוך המוליך אל "דג על הדן" בצל עצים עבותים ובמקביל לזרימות פלגי דן אחרים. צעדנו בשביל-כביש היפה, עברנו את המסעדה ולפתע השביל חותך שמאלה. בהעדר סימון של שביל ישראל להנחות אותנו, העדפנו להמשיך ישר - דרך פירצה מנוצלת היטב בגדר השמורה - אל המסלול שלנו.
השתחלות קטנה והנה אנו שוב, בלי שרצינו, בתוך שמורת החצבני. המים רק חיכו לנו: קרים וגועשים ונהדרים הזמינו את כולנו להיכנס בחסות לגונות קטנות של שורשי עצים, וליד המוני מטיילים המנצלים את המרחק מהחלק המסודר יותר של השמורה כדי להיכנס למים. לא לזמן רב: אחרי הנאה של עשר דקות הגיעה פקחית השמורה, זו שהציעה לנו להקיף, כשהיא אוספת זבל שהשאירו מטיילים (מלאכת קודש) ומגרשת את כולם מהמים (בשל המדיניות הפחדנית והמעצבנת של רשות הגנים, שאוסרת על כניסה למים בשמורות שכל עיקרן מים ומים). המשך השביל המסומן הוביל אותנו לאורך החצבני עד ליציאה מן השמורה ולפגישה מחודשת עם הכביש אותו נטשנו קודם, ויחד צעדנו עד לכביש 99, ממש ליד חניון מעיין.
מותירים מאחור את המוני הנופשים, את פיתויי מסעדת מעיין והמסחרה שמסביב, אנו צועדים לראשונה בקטע שביל ישראלי אופייני, כזה שאינו צמוד לאטרקציות אלא מהווה מתיחת קו בין אתרים, שביל שנועד להכיר לנו את האזור דרך הרגליים ולהביא אותנו אל היעד הבא. הדרך הכפרית הישרה, היפה והמשעממת נמתחת לה מן הצומת עד לקיבוץ מעיין ברוך; משם עלינו לחתוך דרך השדות אל כפר יובל, וממנו אל תל חי, תחנתנו הסופית ליום זה. עכשיו ההליכה היא אתגר, המים על הגב (אנחנו כבר לא ליד המים הזורמים) מכבידים, וזווית העלייה העדינה מצטרפים לעייפות אחר הצהריים הנוחתת עלינו. המפה מגלה לנו שהמרחק מן הצומת עד לשערי מעיין ברוך הוא בדיוק קילומטר: הזדמנות מצויינת למדוד את הספק הצעידה שלנו בדרך ישרה (תוצאות? לא זוכר...).
לתחילת הכתבה
כפר יובל
בשערי מעיין ברוך, קרוב קרוב לגבול לבנון, אנחנו לוקחים שמאלה (מערבה) אל השדות, צמוד לגדר, כדי להגיע לכביש המקביל המוליך אל כפר יובל. ומה מוצאים בשדה? אבטיחים בודדים, שהושארו להבשיל ולהירקב בשדה כיון שהיו קטנים מאוד ולא ראויים לקטיף. לוקחים אחד כזה, זורקים אותו כדי לפתוח, ומגלים בתוך הכדור הירוק מילוי דמוי אבטיח, לבן לגמרי ועמוס גרעינים. למרבה ההפתעה, הלבן הזה מתוק וטעים, מה שכמובן מכניס אותנו למשימת האכילה בלי להתלכלכך ולהתדבק יותר מדי, וכמובן בלי לאבד את הקצב שכן השקיעה במרחק של שעתיים בלבד.
מסע הפירות הנטושים לא הסתיים: כעבור עוד קילומטר מייגע מצאנו את עצמנו במטעי כפר יובל, מגלים פרדס שבו עצים שלמים של נקטרינות ואפרסק צהוב שלא עברו קטיף, והפירות בשלים או בשלים מדי. אני משוכנע שלא מדובר בפירות שעומדים להיקטף אלא בכאלה שאין הצדקה כלכלית לקטוף, ולכן כל אכילה שלנו לא רק שאינה גניבה אלא היא אפילו נחמה לעצים העצובים שאיש אינו רוצה בפירותיהם. אין כמו אפרסק צהוב (שכיום כבר בכלל לא מוכרים) בשל באמת, כתום מתוק ועסיסי ביום קיץ יבש.
הדרך ארוכה היא ורבה. השקיעה מתקרבת, אבל גם תחנת היעד. אנו עומדים לסיים את צעידתנו בכביש הקטן המחבר את כפר יובל עם כביש 90, ומימיננו יש גבעה קטנה הקרויה "גבעת עגל", ומזכירה לי את "שער עגל" הסמוך, ממנו היינו נכנסים ללבנון ב-92, כשהייתי בסדיר. עצירה קצרה לתפילת מנחה שלי לפני השקיעה, חצייה זהירה של כביש 90 המסוכן, ואנו כבר בשביל העולה אל שולי כפר גלעדי בואכה בית הקברות של "השומר" ואנדרטת האריה השואג, שם נעשה את הלילה.
כמו בכל מסע ראוי לשמו, גם כאן דווקא ברגע האחרון ממתינה עלייה לא קלה ולא קצרה, אבל אתר האריה השואג מספק פיצוי הולם: מרחב מטופח ובנוי, מואר ומשולט, שמאפשר לנו לשוב קצת אל הציויליזציה (כולל שירותים!) ולהנות משיעור קצר של ציונות והיסטוריה. אחרי שבחרנו לנו פינה ללילה, ערכנו סיור במקום, התרשמנו כמובן מהאריה השואג, קראנו את השילוט המעניין ועשינו תצפית קצרה על קרית שמונה - התשובה הציונית ההולמת הקרויה על שם שמונת חללי הקרב ההוא.
פתיחת התיקים לצורך הכנת הארוחה המבושלת הראשונה מזמנת לנו אכזבה: שכחנו, כנראה, את אבקת הפירה בבגאז` של האוטו, אותו נפגוש בשאיפה רק מחר בערב. רק המרק הנמס הצדיק את הפעלת הגזייה, ולשאר הארוחה הסתפקנו בשאריות הלחם ובנקניק הקבנוס, בהנחה שלמחרת נחיה פחות או יותר מהאוויר. חתולה מקומית החליטה להצטרף לחבורה שלנו, והיא תלווה אותנו עד שנעשוב בבוקר - ולא יועילו לנו הקישטות, ההפחדות ואפילו האלימות המילולית והפיזית שהפעלנו כלפיה.
היום הזה כלל רק עשרה קילומטר, כשהמסלול של מחר מבטיח לנו כמעט פי שניים. אבל העשרה קילומטר של היום כללו הרבה מים והתעכבות, וה-18 של מחר הם הליכה והליכה בנוף. עם מחשבות טורדניות על המסלול הארוך וחסר מקורות המים שמצפה לנו מחר, אני הולך לישון, אחרי ששני הקטנים-גדולים שלי ישנים, חווים לראשונה את טעמה של שינה בשק השינה החדש אותו סחבו כל הדרך איש על גבו, כמו גם את טעמה של שינה אחרי יום ארוך ומעייף, ואחרי ארוחת ערב דלה למדי, שבנויה רק על מה שסחבנו איתנו.
לתחילת הכתבה
