אדום
בסוף מאי-תחילת יוני יש כלניות ופרגים בכל מקום. מחוץ לאקס אן פרובנס, בה אני גרה, יש המון שדות והמון עיירות קטנות. לכל מקום שנסענו, בכל הטיולים שיתוארו בכתבה, ראינו אדום בעיניים. אדום של פריחה. הפריחה הזו ליוותה אותי בבליל של ביקורים במקומות שונים באזור פרובנס - טיול מדהים עם אמא ואבא, שקפצו לראות איך הילדה מסתדרת בצרפת, ביקורים וסיורים עם החברים מהלימודים בכל מיני אתרים, וקצת שיטוטי אוירה ברחובות אקס אן פרובנס. גם יין יש בכל מקום. באזור הלוברון (Luberon) וה-Dentelles נמצא ריכוז אדיר של גפנים ושל יקבים, המייצרים את יינות Côtes se Rhôn
המפורסמים. כל שלט שני מזמין לנסות ולטעום, ובכל כפר קטן יש חנות מקומית של יין. אני אוהבת יין וגם ההורים שלי, שיש להם כבד נקי מהרעלות של שנה לימודים באירופה, וטעמנו וניסינו סוגים שונים. בכמה מקומות קנינו באופן חובבני ומשעשע למדי כמה בקבוקי יין. אני מניחה שבעלי היקבים לא רגילים לתיירים שקונים בקבוק ולא ארגז, אבל צריך לנסות כמה שיותר, ומרתף יין עוד לא נבנה בבית משפחת פייביש בכפר ביאליק. המקום כמעט הכי מפורסם בפרובנס לייצור ומכירת יין הוא הכפר Chantunef du Pap. זהו מעוז של כל המתיימרים להבין דבר וחצי דבר ביין, וכל החנויות מלאות בקבוקים מסוגים איכויות וטעמים שונים. הכפר עצמו ממוקם בין הגבעות ומסביבו המון מטעי גפנים. הוא גם קרוב לאוטוסטרדה שמחברת את אקס ומרסיי עם יתר ערי צרפת הגדולות, דוגמת ליון ופאריס, מה שעושה את המיקום אפילו יותר נוח. כמו שהבטיחו לי עוד לפני שהגעתי לצרפת. היינות מאוד מאוד טעימים: שרדונה לבן, רוזה ורדרד אפרסקים של קיץ ועשרות היינות האדומים שמייצרים חיוך תמידי על פני כל מי שמרשה לעצמו להתמכר. אפילו המחירים סבירים: ביקבים בפרובנס אפשר למצוא יינות מצויינים בחמישה יורו לבקבוק, מחיר של יין פשוט בסופרמרקט ישראלי. שנאמר (אני לא זוכרת עלי ידי מי): אלוהים המציא את המים, אבל האדם המציא את היין. לחשוב שעד לפני כמאתיים שנה גפנים בכלל לא גדלו בפרובנס, איזה בזבוז זמן...
אדום הוא גם פירות אדומים שיש בעונות מאוד מסויימות בשנה. עכשיו פרובנס מלאה בתותים ובדובדנים ופטל. נראה כאילו הם צומחים בכל מקום כי כל השווקים מלאים באדום. גם העצים בדרכים הפרובנסיאליות מכל מקום לכל מקום מלאות במטעים של דובדנים, שנמצאים על העצים בכמויות אדירות. הטבע התעורר בכל מקום, והחליט לכבוד שבועות לצ`פר אותנו בכמות גדולה ונהדרת של פירות וירקות ריחניים. לפני שתיגמר העונה, אנחנו אוכלים דובדנים כמעט בכל הזדמנות, וכל הבנות מתלוננות על מפלס גבוה במיוחד של כאבי בטן.
כחול
לחברים האירופאיים וגם לי, יש אהבה גדולה לים ולשמש. אחרי חורף לא קל, כולם רוצים לנסות ולתפוס כמה שיותר צבע. אז מדי פעם אנחנו נוסעים לכל מיני מקומות בריבירה הצרפתית, לחפש קצת ים. כבר פעמיים היינו במקום נהדר שנקרא La Ciotat, זוהי עיירה קטנה (שמכפילה את גודלה בחודשי הקיץ), עם מרינה קטנה ורחובות צבעוניים וצרים. ברחובות יש חנויות עם פרסומות שנראות כאילו הן לא הוחלפו משנות החמישים, והבחורים (הלא-חתיכים) על הטוסטוסים מוסיפים לאווירה. ב-La Ciotat בחר Lumiéire לצלם את סרט הקולנוע הראשון בעולם. הקולנוע, cinema Eden, הראשון בעולם, עובד עד היום, אבל העדפתי לבדוק את הים מלראות סרט, אני רואה גם ככה המון סרטים באקס.
מאחורי העיר ומאחורי הנמל, מרחק של 20 דקות הליכה מתחנת האוטובוס יש שני מפרצונים יפהפיים, שהים חצב בסלע. החוף כולו מים צלולים בהמון ירוק וכחול, ומסביב עצי אורן. בין המפרצונים יש המון אבנים ומערות קטנות, סלעים מפוזרים במים, וזוגות צרפתיים מתבודדים. במפרץ הראשון יש מסעדת דגים בדיוק מעל החוף, וכשהחום נעשה בלתי נסבל, וכבר נמאס לנו לשחק טאקי, עלינו למסעדה לשתות יין רוזה קר. אחרי הים אפשר לעשות סיבוב נעים של אחר הצהרים בפארק יפה ומטופח שמשקיף על כל הים ונמצא בדיוק מעליו.
במרחק 30-40 דקות נסיעה מ-La ciotat ממוקמת קאסיס (Casis). מעוז תיירים ידוע וגם מקורו של ליקר קינוח מצויין. בפעם הראשונה שביקרנו ב-La ciotat נסענו גם לראות את קאסיס. הדרך היתה מדהימה, היא נקראת La Cervet ועוברת בדרך מתפתלת שעולה מעל העיר ויורדת לכיוון קאסיס. נוסעים לאורך צוקים שמהקצה שלהם אפשר לראות את הים. הצוקים הללו גבוהים במיוחד, וטוענים לתואר הגבוהים ביותר לחופי הים באירופה. אני די סקפטית אם זה נכון אבל זה מה שאמר לנו נהג האוטובוס.
בקצה של הדרך מחכה קאסיס. עיר מטופחת וצבעונית, ערוכה ומוכנה לתיירים. שמחתי להיות שם בתחילת יוני, לפני שמגיע המבול הגדול. נכון, לטבול ככה במים יותר קשה, אבל לפחות צריך להתחכך בפחות אנשים... מקאסיס יוצאות הפלגות לאיזור יפה ומפורסם לא פחות המכונה Les Calanques. זהו אזור מלא מפרצים (שמונה, ליתר דיוק) מבודדים ויפים, חלקם בעלי חופי רחצה סלעיים, וחלק נטושים לחלוטין. כל הרצועה נגישה או ברגל (הליכה של כשעתיים) או באמצעות אניות עמוסות תיירים (ככה החליטו החברים לעשות). בפרק זה הוא מיוחד במינו. לו היה לי מספיק זמן ומספיק סבלנות הייתי כותבת עליו כתבה שלמה.
הקאמארז` (Camargue) - שמורת החולה לצרפתים. הבטחתי לעצמי להימנע מההשוואות האלו, ישראל-אירופה, אבל אני לא ממש מצליחה במקרה הזה. אחרי כל כך הרבה טיולים של מצוקים והרים וגבעות ועליות וירידות, פתאום הכל שטוח. אזור שלם, בלי גבולות מוגדרים, שכולו שדות וביצות והמון חיות: בתוך הכמות האינסופית של כחול-אפרורי של מים רדודים ובוציים, שנגמרים לחופיו (הפחות יפים, יש לומר) של הים התיכון. ראינו פרים ושוורים. תאו ובופלו, שקנאים ופלמינגו, והמון סוסים לבנים ושחורים. לסוסים בקאמארז` יש סיפור מעניין. הם נולדים שחורים (אני יכולה להישבע, ראיתי המון סייחים) וגדלים להיות לבנים לבנים, סיפור שנשמע כאילו לקוח מסיפורי ילדים. אף אחד לא יודע איך הם הגיעו לשם ומתי. כל החיות מסתובבות חופשי מאחורי גדרות, במרחבים אדירים בקנה מידה ישראלי, והסוסים אוהבים להתקרב לגדר ולקבל איזה ליטוף או שניים מעוברי האורח. הנוף נראה מכל מקום - מהכבישים הקטנים ומהדרכים הלא סלולות, ועביר לסוגים שונים של כלי רכב וגם לספינות קטנות שמפליגות ליד הביצות.
המפרצים משתרעים מקאסיס ועד למרסיי (עיר שראויה להתייחסות ארוכה, ותקבל התייחסות כזו באחת הכתבות הקרובות), ומספקים לאוהבי ים וצילום הרבה זוויות פוטוגניות. העובדה שכל כך הרבה אנשים אוהבים את המקום הרתיעה אותי קצת, ולאור העובדה שמפרצים מצוקיים עם חופי ים מהממים ראיתי כבר במזרח וגם בלא מעט מקומות ביוון, סיציליה וסרדיניה, לא הצליחו להוציא ממני קריאות התפעלות, אך אובייקטיבית קאסיס והאזור מציעים יופי של חוויה.
כחול אחרון
הקאמארז` הוא אזור מאוד חקלאי, וניתן למצוא על שפת הכביש המון דוכנים של תותים ודובדבנים, אורז אורגני ואספרגוס. אני בטוחה שיש עוד המון דברים אבל זה מה שאני ראיתי. הסיבה שהחלטנו לנסוע לשם דווקא עכשיו היה לנה, חברה מסלובניה שלומדת איתי. היא אוהבת צוענים וטוענת לשורשים כאלו. מכיוון שגם אמא שלי בירכה אותי לא פעם בקביעה שאני צועניה ובכלל לא ברור מאיפה הגעתי למשפחה, המשיכה של לנה לצוענים הדביקה גם אותי. בסוף חודש מאי מתקיים בעיר קטנה בקאמארז`, המכונה סן מארי (Stes Maries Des La Mers) פסטיבל צוענים. לעיר יש קדושה מיוחדת שנקראת שרה, ומאחוריה סיפור פמינסטי של הפצת הנצרות בצרפת על ידי צאצאיה של מריה מגדלנה. הקדושה לא רק פמינסטית גדולה, היא סוג של מכשפה שחורה. כן, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לראות כנסיות וקדושים ראיתי בכנסיה פסל של אישה שחורה, יפהפיה, שמעניקה סגולות למתפלליה ומהלליה, במיוחד לצוענים שבהם.
העיר סן מארי היא עיר לבנה, בהירה ובוהקת באור של שמש, קצת יוונית אפילו הייתי אומרת. בשלושת ימי הפסטיבל מגיעים אליה המון אנשים לבושים בסוגים שונים של בדים צבעוניים. אנחנו, שהגענו ביום האחרון, ראינו את שארית הפליטה של הצוענים, אבל זכינו לקחת חלק במיסה של חג הצוענים, ולאחריה העיר התמלאה חג - המון אנשים בכל הגילאים לבושים בבגדים מסורתיים, המאוד מזכירים תמונות ספרדיות, שותים יין ובירה, מנגנים באקורדיאונים גיטרות ואורגנים ניידים עם מגבר, ונשים רוקדות פלמנקו מסביב. בשביל להשלים את האווירה, דיברנו כל הדרך חזרה לאקס (בעודנו לועסים כמות בלתי מבוטלת של דובדבנים..) על הסרט הבלתי נשכח- שעת הצוענים, ועל מקורותינו ההיסטוריים הכל כך שונים.
ירוק
כפי שסיפרתי בתחילת הכתבה, הורי היקרים באו לבדוק איך אני מסתדרת, לפקח על רמת המחייה (תנאים קשים) איכות מקומות הבילוי (גועל נפש) והמזון (זוועה גסטרונומית). הם חטפו אותי היישר ממגורי הסטודנטים באוניברסיטה למספר ימי שוטטות בינות כפרי פרובנס. איזה כיף היה לנהוג יחד לכל מקום, לפטפט רק בעברית, לשמוע שירים ישראליים בדיסקים שהבאתי מבעוד מועד (כדי להימנע מלקט שירי הגבעטרון שההורים לקחו איתם מהבית), ולחיות חיים נהנתניים באזור שיכול להציע את זה בצורה הטובה ביותר. הכפרים של פרובנס, כמו שכבר כל כך הרבה פעמים תיארו לפני, טובלים בטבע, על גבעות והרים, בין מטעים ושדות. לפניכם תיאור קצר של כמה מהמקומות שאהבנו במיוחד.
Fountaine de Vaucluse היא עיירה קטנה ושלווה ומקור טבעי של מים, מהעוצמתיים ביותר בעולם. בקצהה של העיירה, שהדרך אליה ירוקה ירוקה וסלולה לאורך הנהר, מצוי מסלול הליכה קצר ומלא חנויות מזכרות, ובסופו רואים את המקור ממנו בוקעים המים. הכפר הקטן, מסלול ההליכה הקצר והנחל הירוק-כחול שזורם לאורכה מייצרים יופי של אוירה, כזו שמאפשרת בכנות להתעלם מהאוריינטציה התיירותית ולהנות מעוד מקום אסתטי.
גם Vaison la Romain הוא בסך הכל "עוד" כפר, אולי טיפונת יותר גדול, אבל האווירה מכתיבה את המקום, ולא להיפך. הגענו ל-Vaison בשעת בין ערביים, והעיר, הממוקמת בראש גבעה נצבעה בגוונים שונים לגמרי. ישבנו במקום שעושה קרפים ונתנו לעיר להידלק (באור מנורות) ולכבות (מאור השמש). העברנו לילה במלון-מצודה וכשקמנו בבוקר ראינו שיש לנו את כל העיר והשדות שסביבה הישר בתוך החלון. אם לישון בפרובנס - אז ככה, בסטייל. העיר כולה סמטאות קטנות, ימי ביניימיות - עליות תלולות וחדות ונוף נהדר בכל סיבוב. נהננו מערב אביבי (עם ממטרים קלים) ואני שמחתי להיות קצת בסביבה חמה ומוכרת.
עם אמא אבא והאוטו עשינו נסיעות ארוכות בכבישים קטנים - כאלו שאפשר למצוא בלי סוף בפרובנס, אם עוקבים אחרי הכבישים הירוקים של מישלן וגם אם לא. יום אחד עשינו בכפרים הסובבים את מנרב (Ménerbes), ויום נוסף עשינו סביב קניון נהר הארדש (Ardeches). הנהר ארוך עמוק ורחב, חצוב בסלע (לקח לו איזה 10 מיליון שנים, לפי השלט לתיירים המצוי בכניסה לשמורת הטבע), פוטוגני ומזמין: מזמין רחצה, מזמין הליכה ברגל, מזמין קמפינג, מזמין המון קייאקיסטים לחתור לאורכו ולרוחבו. הוא מתפתל ומשנה גוונים וצבעים, מלא צמחיה ויש בו אפילו כמה קשתות יפות שמחברות את שתי גדותיו. אפשר רק כאן לבלות כמה ימים, אבל להורים יש מעט זמן ולענבל יש מעט סבלנות ולכן התגלגלנו לאורך הנהר, ובדרך עצרנו לתצפיות נוף, הפסקות אוכל ושתיה, סיבוב קצר בעיירות שמסביב לארדש, שבאופן מפתיע הן גם ציוריות ואסטתיות, ובמערת נטיפים אחת עמוקה וארוכה.
חשוב לי לומר - פרובנס הוא אזור מתוייר, מאוד מתוייר. שליו, אבל מתויר. יפה וציורי, אבל מתוייר. אין כאן הרבה סיכוי לגלות מקומות נשכחים ונידחים. תשכחו מהחוויה ה"מקומית". הכל אותנטי, כשהאותנטיקה והתיירות חיות ביחד, ושואבות את קיומן זו מזו. אפשר לגלות ולחדש נקודתית - ערוכות ופסטיבלים, יקב, בית קפה או מסעדה, אי אפשר לגלות מקום. אפשר למצוא את מה שמוצא חן, אי אפשר לגלות עולמות חבויים. זה מאבד מהקסם, אבל זה מוסיף לא מעט לנוחות הטיול, שהתשתית קיימת, שקל לתייר, ולמעלה מזה - מקומות שטרם גילו הם פעמים רבות, כפי שמלמד אותי ניסיוני הדל, פחות מושקעים. היתרון בתיירות הם מאמצי שימור האותנטיות. צריך להנות מזה. לתת לציוריות הפרובנסאלית, אמיתית או לא, לעטוף אותך. צריך לאמץ את אורח החיים הזה, השליו, בתוך הירוק. אני מנסה לרכוש מנהגים קיימים וללמוד מהם להמשך דרכי.
צהוב
הערים הפרובנסליות מלאות אור רומנטי. אולי זה האביב, אולי זו הבניה, אבל בכל מקום יש אותו אור שמשך כל כך הרבה ציירים לבלות בו חלק ניכר מחייהם. כשאני פותחת את החלון בבית באקס - החדר מוצף אור נעים. את אותו אור ראיתי גם בעיר ארל (Arles), וגם בעוד עיר נחמדת המכונה Le Isle sur la Surgue. בעיר ארל (Arles) אין הרבה מה לראות: עיר שלווה עם רחובות צרים, מסעדות מכל מיני סוגים מוכנות לתיירים יותר מלמקומיים, וקולוסיאום ענקי במיוחד מימיה של האימפריה הרומית. הקולוסיאום בשיפוצים אבל גם מבחוץ אפשר לראות שאכן מדובר באתר ענק ומרשים, שדאגנו להנציח בכמה תמונות. העיר ארל עצמה, עירו של ון גוך, שדאג לצייר כמה עצמים דוממים אחרי שהוא חתך לעצמו את האוזן, ציורית ונעימה, אבל לא פיוטית, לא פואטית. משהו היה חסר לי באווירה. אולי אני אחזור לשם ביולי, ביום הומה של שוק, להערכה נוספת. איזה כיף שאפשר לחזור למקומות.
את העיר Le Isle sur la Surgue הרבה יותר אהבתי. אני מתחילה לחשוב שיש קשר ישיר בין מידת ההערכה למקום לבין עובדה שהביקור נעשה ביום רגיל או ביום שוק. באופן כללי אני לא אוהבת מקומות הומי אדם, אני ישר נעשית רוטנת ולא ידידותית לסביבה, ומתרחקת מירידים וימי עצמאות למיניהם. בפרובנס זה אחר. נראה כאילו כל העיר על כל פרבריה ותייריה באים לבקשר בשוק, המוכרים נעימים, המבקרים מסתובבים בשקט מופתי סביב הדוכנים, בתי הקפה מלאים והמון ילדים משחקים ברחוב.
לעיר Le Isle sur la Surgue הגענו אמא אבא וענבל בהמלצתו של מסייה קלוד פונטיין, בעלי הבית אצלו התארחו ההורים שלי כשהם באו לבקר אותי. בשעת אחר הצהרים מאוחרת הגענו לליבה של עיר מלאה אדם, ומלאה שווקי עתיקות מכל סוג ומין - החל ממזרקות מאבן, המשך בריהוט, שעונים, בגדים ותמונות ממאות אחרות. בתוך העיר עובר נהר קטן וירקרק, ולצידיו מתנהלת סצנת השוק וכמובן סצנת המזון והמשקה. פיטר מייל, שכתב את הספר "שנה בפרובנס", אמר שהצרפתים מתייחסים ברצינות תהומית למזון, ורואים את הקיבה כאיבר הכי חשוב בגוף. צודק. החלטנו לקחת חלק בחגיגה וישבנו לגלידה של אחרי הצהרים, במקום הגלידה הכי מדליק שאכלתי בו עד היום. אמא שלי, אשה בעלת אנטנות יוצאות דופן לזיהוי עיצובים ולטעמים, זיהתה את המקום ודרשה בדיקה מקרוב. גלידה מתוצרת ביתית, בעשרות טעמים, מוגשת בכלי זכוכית גבוהים ומוזרים להפליא, בהמון שילובים מטורפים ועם שמות של מקומות באיטליה. כפי שזכור לכם, הגעתי לכאן, מאיטליה מארץ של גלידות, ובכל זאת אין ל-Le Isle sur la Surgue כל סיבה להתבייש.
כל שבוע אני קונה עציץ או שניים בשוק, ופרחים לסוף השבוע. כבר יש על עדן החלון מנטה ולואיזה ובזיליקום וורדים. הבית שלי, אפילו שהוא לתקופה קצרה, מקבל צורה של בית. קצת לפני פרסום כתבה זו פחות או יותר הכנתי עוגת גבינה של שבועות. החבר`ה האירופאים שלומדים איתנו זוכים לכמות לא מבוטלת של ישראלים (חמישה!) ולפיכך נכפות עליהם כל חגיגות מאי-יוני למיניהם. אחרי אופרציה מרשימה ביותר, הם התפוצצו מבשר מצויין ומחומוס ביום העצמאות, מוגשים בכלי פלסטיק בכחול לבן כמיטב המסורת. עכשיו בשבועות נערכה ארוחת גבינות ויין בפארק ג`ורדן, הפארק בו אנחנו רובצים כמעט בכל יום בשבוע שיש בו מזג אוויר טוב. טקס הביכורים המסורתי לא יתקיים השנה, בגלל בעיות תקציב.
