מפגש ראשון עם רישיקש
רישיקש הייתה נקודת מפנה בטיול שלנו. סוף סוף אחרי חודשיים וחצי של טיול, הגעתי השבוע להודו. הפכנו ממשפחה מטיילת, שמחפשת אטרקציות, נהנת מאוד ממפגשים עם אנשים (בעיקר משפחות ישראליות), שואבת כל הזמן מידע על מה כדאי לעשות ואיפה, על מנת למצוא בלי לחפש, ונהנית מאוד מהישיבה במסעדות, למשפחה שחיה בהודו, נהנת מהחיפוש, מתבוננת המון החוצה על האוכלוסיה המקומית והרבה פנימה על מה שקורה לנו, מרוחקת לחלוטין מישראלים או כל תיירים אחרים, יושבת בבית, לומדת, יוצרת ונהנית מאוד מעבודות הבית למיניהם (ובעיקר מהבישול), וגם מנסה להתמודד עם הקשיים שמזמנת השהייה ימים שלמים בביחד הזה.
זה קרה ביום שישי, אחרי שבוע לשהותינו בסוויס קוטג`, איזור המטיילים הישראלים של רישיקש. כמו עד עכשיו בטיול, הגענו לכל מקום על פי המלצות של מטיילים אחרים. הסוויס קוטג` הינו איזור שקט, בנוי לתיירים, מרוחק ממרכז העניינים של רישיקש. יש בו שתי מסעדות, מורים ליוגה, אינטרנט, מאסז`ים ושאר הנאות שתיירים צריכים, ולשם הגענו. המקום היה מלא - בקושי הצלחנו למצוא שני חדרים בגסטהאוס שיושב על הכביש הראשי. התיישבנו והתחלנו לחפש מקום אחר. חיפשנו בגסטהאוסים אחרים באזור הסוויס קוטג` עצמו וגם באזורים אחרים, שוב, על פי המלצות. חיפשנו באיזור המלונות שמהעבר השני של הגנגס, באזור לקשמן-ג`ולה ורם-ג`ולה, גם הם איזורים הומים בתיירים.
אחרי שראינו כמה מלונות שלא ניראו לנו החלטנו לשנות גישה, להפסיק לחפש ולהתחיל להינות ממה שיש. עשינו כל מה שצריך על מנת להפוך את החדר לניסבל מבחינתינו. והתכוננו למצות את הקצת שחשבנו שהמקום מציע ולהמשיך הלאה. ברגע שהפסקנו לחפש היינו פנויים לגלות. ירדנו מהריקשה והבטנו לצדדים: ראינו חוף שניראה יפה מרחוק עם חולות זהב ועצים, והחלטנו ללכת לכיוונו. הכיוון היה הפוך לדרך אותה הכרנו. גילינו בין שני אזורי התיירות שמעבר לשני הגשרים רחוב שקט לרגלי הגנגס (Swarg Ashram), מלא חופים, מצידו השני בתים חבוים בין העצים. בדרך ראינו מבנה שנמצא עדיין בבניה וניכנסנו לבדוק במה מדובר. מסתבר שזה מבנה עם דירות קטנות להשכרה ששייך לאיזה אשרם, שנקרא Akash Ganga Yatri Niwas (אבל אין שום שלט או פרסום באנגלית. ניתן ליצור קשר עם המנהל, רווי שארמה, בטלפון 0135-2430082). גם כאן לא היה מקום, אבל בהסתבר שמחר מתפנה החדר, אז ביקשנו לראות את הדירה. התברר שמדובר בדירה קטנה עם חדר שינה, "סלון" מרווח, שולחן, ספה, כורסאות, שולחן אוכל עם ארבע כיסאות, מטבח די מרווח, ומרפסת יפיפיה עם הנוף של הגנגס. סוף סוף הגענו לבית שכל כך רצינו! קנינו חומרי ניקוי ועשינו בבית ניקיון יסודי. קנינו גם מצרכים למטבח, כירה חשמלית וכלי בישול והיינו מוכנים להתחיל לחיות.
פתאום הבנתי שאני מטיילת לפי ההמלצות של אחרים ובעצם לא מאפשרת לעצמי להתנסות ולמצוא לבד. למה? אולי מהחשש שירמו אותי, שאבזבז זמן על חיפושים שאני יכולה לחסוך לעצמי. אבל בעצם הבנתי שהחיפוש הוא החשוב והגילויים בעקבותיו הם הגילויים הנכונים לי, לנו, שההמלצות של אחרים לא תמיד מתאימות לנו. כשמפסיקים לחפש ומוכנים לקבל את מה שיש, מוצאים. כמו שגילעד אמר לי פעם "יש המון זמן בעולם, הוא אף פעם לא ניגמר, אז איך אין לך זמן?". אכן, הזמן התחיל לקבל פה משמעות אחרת.
באותו הערב ירדנו לעיר הגדולה רישיקש, באופנוע שאבי שכר. עיר צפופה, מלאה פרות וקקי של פרות, שווקים עמוסים וצבעוניים שבהם אפשר למצא פשוט הכל והמון המון הודים. הסתובבתי לי עם כל המשפחה ברחובות הצפופים, מדלגת על הקקי של הפרות, זזה הצידה לקולות הצפצפה של האופנועים, נוגעת לא נוגעת בהודים, סופגת בעיניים צבעוניות אין סוף, וחיוך ענקי נמרח לי על הפנים. הרגשתי איך אני מתחילה להנות. רגשות של אהבה וקבלה מילאו אותי והחליפו את מקומן של רגשות הגועל והרצון לברוח שהיו מופיעים אצלי במקומות כאלה. הרגשתי איך הנשימה והנשמה שלי נפתחות. התמלאתי ברגשות של תודה. הגעתי אל הודו ואני מתחילה להתאהב בה.
מהשוק המשכנו לטקס פוג`ה (ארטי) מדהים על החוף ברישיקש (טיריבאני גאט). זה היה טקס מרגש מאוד: כשהשמש שקעה והשמיים נהיו אדומים, התמלא חוף הגנגס צלילי פעמונים, אנשי דת לבושים בלבן תפסו את מקומם על המים והתכוננו להתחלת הטקס ואנחנו, מוקפים המון הודים, עמדנו במרחק כמה מטרים מהם אחרי חבל מפריד, על החול. היה מקום לכולם (להבדיל מטקס אחר בו היינו) הטקס היה מלווה בשירה, הדלקת אש, ריחות הקטורת, פרחים וכמובן ממתקים (מין סוכריות מיוחדות שמחלק איש הדת בסוף הטקס). ההודים שרו את התפילה שלהם ואני הצטרפתי אליהם עם שיר הודיה אישי. אחר כך הורד החבל והתקדמנו עם כולם להדליק את נרות השבת שלנו ולהשיט אותם על הגנגס במין סירה מעלים ופרחים. זרקנו למים את כל מה שרצינו שהזרם יקח מאיתנו ולקחנו את מה שרצינו לעצמינו. אחרי זה רצנו ורקדנו על החוף לקול מוסיקה הודית. זה היה יום מיוחד במינו ונקודת דרך חשובה במסע שלי / שלנו.
לתחילת הכתבה
שגרת יום מתפתחת
מאותו היום בעצם ניכנסנו ל"שגרת חיים": שבע בבוקר השכמה - איך שאני פוקחת את העניים נישקף מולי הגנגס במלא עוצמתו כשרוח הבוקר הקרירה מרעידה את מימיו. הכנת תה והתארגנות ליוגה. בשבע וחצי פוגשים את בהובן בהול שנימצא בקומת הקרקע אצלינו בגאסט האוס לשעה וחצי של יוגה. בהובן (טלפון נייד: 9412029817) הוא מורה ליוגה ונגן סיטר, ויש לו גם בית ספר למוסיקה בלקשמאן-ג`ולה (מופיע בלונלי פלנאט החדש באנגלית). ההול שבו אנו מתאמנים נימצא עכשיו בהקמה. הוא מתעתד להיות מקום בו יהיה בית ספר לנגינה, אולם הופעות וארועים, בית ספר ליוגה ועוד. המקום הוקם על-ידי בהובן ועוד בחור מספרד, סיימון, שגם הוא מורה ליוגה. המוטו שלהם הוא "נתינה" - אנחנו ניתן כמה שאנחנו יכולים, לא על-ממת לקבל בחזרה, אלא מי שירצה "להחזיר" - שייתן במקום אחר, למישהו אחר - נתינה טהורה. לכן היוגה, כמו פעילויות אחרות, היא בחינם. אחד היעדים של המקום הוא לקדם ילדי רחוב, לשלם להם על מנת שיעזבו את העבודה שלהם וילכו לבית ספר, ללמד אותם שיעורי אנגלית ועוד. מעבר לזה שבהובן הוא מורה נהדר ואדם מאוד מעניין, זה נותן תחושה מאוד טובה לתרום למען מטרות כל כך חשובות. הרעיון ממש שבה את ליבנו ורצינו להיות שותפים לו, לכן ביקשנו לתרום משהו למקום, שעדיין צריך דברים רבים כי הוא בהקמה. קנינו לוח בי"ס ענק לרווחת הילדים וכמו כן מספר מזרוני יוגה.
ארבעה שבועות תרגלנו יוגה. הילדים קמו כל בוקר ותירגלו את היוגה בצורה מדהימה, למרות שבאמצע היתה נקודת משבר קטנה לכולנו - הגוף, שלא רגיל למאמץ הפיזי כאב ולא תמיד בא לקום מוקדם בבוקר. בשבת מי שרוצה נישאר לישון ובימי ראשון הילדים בחופש ואבי ואני עושים ניקוי של הגוף לפי היוגה - תהליך טיבעי של ניקוי הגוף שכולל שתייה של שש כוסות מים עם מלח על בטן ריקה ותרגילי יוגה שעוזרים לניקוי. מבהובן למדנו קצת על החיים בהודו ובקצה המזלג טעימה מהפילוסופיה של היוגה. השיחות איתו היו מרתקות ומעשירות.
אחרי היוגה הבנים הולכים לעשות קניות לארוחת הבוקר. סלט פירות, עם יוגורט, גרנולה וקורנפלקס. כולם לוקחים חלק בהכנת הארוחה וכשהכל מוכן, יוצאים למרפסת הצופה על הגנגס, אוכלים ומסתכלים על גשר רם-ג`ולה שכבר הומה אנשים שלבושים בכל צבעי הקשת, חלקם הולכים ברגל, חלקם נוסעים על אופניים או אופנועים, חלקם סוחבים עגלה מלאת דברים. זה ממש מדהים - בכל שעות היום והערב, תמיד הגשר הומה אדם ותמיד ציבעוני להפליא.
אחרי ארוחת הבוקר יורדים עם מיה לטיול בוקר קצר להאכיל את הפרות בזבל האורגני שאספנו ומתפנים לשעה של למידה, יצירה וקריאה, בזוגות או לבד. אלו הן שעות שבהם יוצאת המון יצירתיות: מיה יושבת שעות ומציירת, ממציאה שירים וסיפורים, מדברת בטלפון עם חברות ומספרת על הקורות אותנו בטיול, משחקת מאוד יפה עם הבובות שלה. מרתק ומעורר מחשבה פשוט להקשיב לשיחות שלה. עם האחים שלה ואיתנו, היא לומדת אנגלית בחוברת שקנינו, ומספרים.
גילעד יוצר מכל דבר. אריזות של מוצרים, גילוף בעץ, ציורים, הדבקות, וכל דבר אחר. לומד קצת על המפה, מתאמן בכתיבה והעיקר לומד סבלנות ואיפוק (דבר שמאוד מאוד קשה לו). הוא אוהב מאוד לבשל, ואחראי פעמים רבות על ארוחות הערב. הארוחות טעימות להפליא וצריך המון אורך רוח להיכנס למטבח אחרי שגילעד עבד בו.
עדי אחראי על קניות, וחיסול אחרי הארוחות. חשוב לו מאוד שיאתגרו ויעניינו אותו, קשה לו למצא תעסוקה לעצמו - כנראה שזו התוצאה של חיים במסגרת שמכתיבה כל הזמן מה לעשות ובזמן הפנוי הטלויזיה והמחשב עושים בשבילך את העבודה. לטלויזיה אף אחד לא מתגעגע, אבל התקשורת במחשב מאוד חשובה לעדי, כך שהוא מבלה כמעט כל יום שעה באינטרנט. אתמול אחרי בקשות חוזרות ונישנות של עדי, אבי ירד עם בהובן וארגן לנו מודם אלחוטי של אינטרנט -; 3,000 רופי הכרטיס, 300 רופי לחודש שנותנים 30 שעות גלישה בחודש ועוד 50 רופי לשעת גלישה ביום. רק הודים יכולים לעשות את זה ולכן לקחנו את בהובן. העסק די יקר בהתחשב בעובדה שלא ידוע כמה זמן נהיה בהודו אבל מאפשר המון חופש. חוץ מזה, עדי שכר לו אופניים שמידי פעם הוא יוצא איתם לסיבוב. מאוד מאוד חסר לו ספורט. אני מסתכלת עליו, בני בכורי, שבארץ בקושי הייתי רואה ופה יש לנו הזדמנות לשבת ביחד ולשוחח המון. אני מגלה את הרגישויות שלו, את הרצון שלו לעזור ולתת מעצמו. אני מקשיבה לשיחות שלו עם גילעד (ניראה לי שזה אחד הרווחים הגדולים של המסע), למשחקים והצחוקים שהוא מצחיק את מיה וחושבת לעצמי שהילדים הרוויחו אחד את השני בגדול. עוד תוצר של המסע שאני מודה עליו הוא המגע המרובה בינינו. אני מוצאת את עצמי המון מתחבקת ומלטפת את הבנים והם נענים ונהנים מהמגע. אני יודעת שזה לא מובן מאליו שילד בגיל ההתבגרות יענה כל כך בכיף לליטוף וחיבוק (עם מיה ואבי זה ברור אבל הבנים כבר היו בגיל שדוחה חיבוקים).
אחרי השקט של הבוקר מתארגנים לארוחת צהריים - שוב הזמנה ליצירתיות ושיתוף פעולה. הילדים מזמינים ממני ומאבי מאכלים שהם אוהבים, עוזרים בעשייה ואז כשיושבים לאכול - איזו הנאה ואילו מחמאות. בבית הם לא היו אוכלים את הרוטב פסטה המושקע שלי והיו מעדיפים קטשופ. מיה התחילה לאכול הכל ולהתלהב ואין דבר יותר מלהיב להורים לראות את הילדים אוכלים בהנאה ומפרגנים. לפעמים גם אכלנו במסעדה בגסט האוס - האוכל שם מעולה (היא נקראת Saatvik Bhoj Restaurant, בבעלות בחור בשם קרישנה, מספר נייד 0-9897266922).
אחרי ארוחת צהריים אנחנו יורדים קצת לחוף הגנגס המקסים שלידינו. בונים ארמונות בחול, משתכשכים במים, רצים וקופצים. לפעמים הילדים כל כך עסוקים שאנחנו יכולים לחטוף לעצמינו כמה דקות של קריאה שקטה או סתם להתבונן בסדואים המרתקים שבאים לטבול בנהר ועושים טקס קצר שכולל שלוש פעמים טבילה, שתיית מי גנגס, מילוי מים קדושים בכדים ועוד (- קצת מזכיר טקסים שלנו?!). אפשר גם להתבונן במי שמגיע לעשות יוגה, או התעמלות אחרת או סתם להביט במים ולחלום. בכלל אחת האומנויות המרתקות שסיגלתי לי ברישיקש היא אומנות ההתבוננות. יש פה כל כל הרבה אנשים מרתקים...
סדר היום, כמו כל דבר, היה נתון לשינויים וקשה להחזיק לאורך זמן. בימים הראשונים אבי שכר אופנוע, כלי שהפך את החיים יותר קלים. הוא היה עזר רב במסעות הקניות וכמובן היווה אטרקציה עבור הילדים. עם האופנוע הכרנו טוב יותר את האזור, הקרוב יותר והקרוב פחות. באחד מאחרי הצהריים שהבנים נישארו בבית לקחנו את מיה ונסענו לסיבוב מעל לאזור הסוויס קוטג`. הגענו לאשראם מהמם, בזמן שהיתה שם נגינה ותפילה. ישבנו והסתכלנו בפסלי האלים המעוצבים להפליא, מנסים לראות האם כבר אנחנו מזהים מישהו (בהמשך קניתי ספר על האלים והתחלתי ללמוד מה מאפיין כל אחד). ישבנו לנו שם, במקום שהגענו אליו במקרה, מקשיבים לשירה והנגינה, מביטים על המבנה ובכל מבט מתגלה משהו חדש.
יום אחד אבי וגילעד יצאו ליום טיול עם האופנוע. עדי למד לנסוע על אופנוע והתלהב מאוד מהסיבובים הקצרים שאבי נתן לו לעשות. באחד מסיבובי הקניות עם אבי, עדי חזר עם חולצה קרועה - קוף ניתלה עליו. כשהגיע הביתה סיפר לי את זה בחיוך, אבל מסתבר שהארוע היה מאוד טראומתי בעבורו. כדי להוסיף על הטראומה, כמה ימים לאחר מכן כשחזר עם שקית בננות לארוחת הבוקר, חטף לו קוף את הבננות מהיד. מבחינת עדי מיצינו את רישיקש. הקופים פה לא נחמדים והוא לא רוצה ללכת למקומות עם קופים.
לתחילת הכתבה
טקס פוג`ה בהרידואר וברישיקש
לטקס בהרידואר הגענו ביום שישי. הרידואר (Haridwar) היא עיר מדהימה, הודו במלא מובן המילה. עיר צפופה, המוני אנשים, המוני מקבצי נדבות, ריקשות אופניים, עגלות, רוכלים, קופים - אי אפשר להוריד את העיניים. על כל צעד ושעל יש משהו מרתק. הדרך לטקס ובחזרה היתה המרתקת ביותר. על המדרכה שלמרגלות הגנגס יש דוכן אוכל עם טלוויזיה קטנה סביבה מצטופפים עשרות אנשים. ספר יושב ומגלח לקוח מרוצה, אחר יושב עם פצירה ועושה טיפול רגליים, לצידם כל מיני רוכלים, מקבצי נדבות, אדם עם משקל שמציע שירותי שקילה, המוני סאדואים מרתקים ועוד כהנה וכהנה. הוצאתי את המצלמה וחשבתי שרק מהמקום הזה אפשר לעשות תערוכת צילומים מדהימה. אחרי שביקשתי רשות התחלתי לצלם. באחת התמונות צילמתי אמא ובתה והראתי להם את עצמם על המסך. מיד התקבצו סביבי עוד עשרה אנשים מנסים לראות את הפלא ומבקשים להצטלם. החלטתי להוציא עשרה רופי ולתת לילד החמוד. בין רגע בלי שהבנתי מאיפה הושטו לעברי עשרות ידיים, חילקתי עוד כמה עשרות אבל הרגשתי ממש מותקפת בידיים שחנקו אותי, ניבהלתי וניסיתי לצאת. הודי אחד הגיע לעזרתי, צעק עליהם והסביר לי שבמקום כזה אסור להוציא כסף.
הגענו לטקס שעה וחצי לפני הזמן. הטקס המוני. מאות (אם לא אלפי) הודים מתחילים להגיע כשעתיים לפני השקיעה, תופסים מקום משני צידי הגנגס ומוכנים לטקס. לפני שהבנו מה קורה הציע לנו אחד הבחורים לקנו זר להשיט על הגנגס ב-10 רופי. לקחנו זר בשימחה, ביקשנו שני נרות ותכננו לקבל את השבת לפני השקיעה בהדלקת נרות על הגנגס. מסתבר שלבחור היו תוכניות אחרות לגבינו. הוא הזמין אותנו להשיט את הזר עם הנרות אבל קודם לכן עשה לנו טקס הודי עם ברכות למשפחה, ביקש אותנו לחזור אחריו על ברכות בהינדית שהיו זרות והסביר שאבי מברך אותי ואני אותו וכמובן בסוף כל ברכה צריך להגיד כמה כסף נותנים, כשהבחור מזכיר שהכסף הוא הברכה לבעלך וגם עושה פרצוף אם התרומה לא מספיק גבוהה לרוחו - הזכיר לי קצת את המנהג בבית הכנסת. כך מצאנו את עצמינו, ממש בלי כוונה, עם אדם שהפריע לנו לעשות את הטקס שלנו, כפה עלינו טקס שלא דיבר אלינו, ביקש תמורה, ניסה לסחוט יותר והוציא אותי בתחושה לא טובה. הטקס עצמו היה המוני מידיי לטעמי ולא ממש נהנתי. הצפיפות, שעות ההמתנה והתקרית עם "המברך" הביאו אותי עייפה ועצבנית לטקס עצמו. למרות שהיה עוצמה למאות הידיים שהורמו ביחד ומאות הפיות ששרו.
בשעת בין הערביים מתעטפת רישיקש באווירת קדושה. כשהשמש שוקעת בכל החופים מתקיימות פוג`ות יפיפיות (טקסי ארטי) - המוני אנשים מגיעים לטקס בו מגישים מנחות לאמא גנגה. הטקסים מלווים בשירה, צלצול פעמונים והרבה אש. יצא לנו להיות בטקס ברם- ג`ולה, טקס מאוד מתוייר בו לוקחים חלק נערים שלומדים קמורה וישנו תמיד גורו חשוב, בטקס מצולם ומתועד. טקס הפוג`ה על החוף ברישיקש, מכל טקסי הפוג`ה שהיינו בהם, הוא ללא ספק הטקס שהכי נהננו בו. היינו בו שלוש פעמים ובכל פעם נהננו מחדש. טקס בלתי אמצעי, קצר, על החול, פעמונים מנגנים לאורך כל הטקס, מנורות אש מדהימות, הקהל רובו ככולו הודים, וכולם חלק מהטקס. קיבלנו פרחים, סוכריות, ברכות, השטנו סירת פרחים דולקת, בירכנו את הברכות שלנו והיתה אווירת קדושה באוויר. עוד טקס מאוד יפה ומשמעותי שהיינו בו היה הטקס לאלה דורגה- אלת החוכמה. 9 ימים של חגיגות ובסופם הזמין אותנו בובן לטקס פרטי בו מברכים, מכינים אש גדולה, זורקים לתוכה מאכלים ומעלים אותם קורבן לאלים (עדיף מלהעלות קורבנות...). הטקס היה אנטימי ומעניין והיו בו הרבה אלמנטים שהזכירו לי את היהדות.
טיולים באיזור רישיקש
ברישיקש וסביבתה הקרובה כמעט ולא טיילנו הן בגלל שמטרתינו בשלב זה של הטיול הייתה להיות ביחד בבית והן בגלל שאין יותר מידי אטרקציות בסביבה הקרובה. הימים שכן יצאנו היו כיפים ומומלצים והילדים בקשו לחזור עליהם:
יום מפלים - מקסים ומומלץ
גילעד מספר: ברישיקש אין הרבה מסלולי טיול. שני מסלולים קצרים ומהנים הם מסלולי המפלים: מסלול ראשון הוא למפל הגדול - קבענו ב-10.00 בבוקר עם משפחת אמת בסויווס קוטג`, משם לקחנו ריקשה לכניסה למפלים, והנסיעה לקחה בדיוק 10 דקות עד לשם (זה אמור לעלות 50 עד 100 רופי). הגענו לכניסה של המפלים ושם היה משהו די מצחיק: הם רצו תעודת סטודנט מאמא שלי, שכבר הרבה זמן לא השתמשנו בזה (הם רצו גם משהו כמו 20 רופי שרק ההורים משלמים). התחלנו לעלות למפלים, בדרך רחבה ויפה מאוד, בתוך טבע אמיתי. לקח בערך חצי שעה למפל הראשון. כשהגענו למפל הראשון חשבתי שאנחנו הולכים להיות שם הרבה זמן, בכלל שהיה שם אגם נחמד עם זרם לא חזק מידיי וכמה כיסאות עם סככה, שם אכלנו את ארוחת הצהריים.
משם עלינו למפל השני ולמרות שהוא נראה נחמד מאוד, החלטנו שאנחנו רוצים לעלות לראות את המפל השלישי, אבל בגלל שלא ידענו אם המפל השלישי שווה את הטיפוס, החלטנו שרק אני ואחי ונהר נעלה לבדוק. אחרי שטיפסנו די גבוה ולא ראינו כלום, אני התייאשתי ועדי המשיך. אחרי כמה דקות הוא ירד ואמר שיש שם מפל יפה ושווה לעלות. קראנו להורים ועלינו למפל השלישי. המפל היה באמת יפה. ישר אני ועדי ניכנסנו למים והתחלנו לשחות נגד הזרם ובגלל שהמים היו עמוקים, היה כיף לקפוץ סתם מאבן שהייתה בתוך המים. אחרי חצי שעה שהיינו במים יצאנו וגילפנו עצים שמצאנו במקום. אחרי כמה זמן ההורים שלי פתחו מיץ פירות ועוגיות, וכשהתחיל להיות מאוחר ירדנו בחזרה. מאד נהנתי מהיום הזה.
יום בפאן וואלי
עדי מספר: לפארק המים פאן וואלי (Fun Valley) נסענו פעמיים: פעם אחת עם משפחת אמת ופעם אחת לבד. בפעם הראשונה חיכתה לנו מונית ב-10:00 בבוקר, שעלתה 800 רופי הלוך ושוב, והנסיעה לקחה בערך 45 דקות. הגענו והמקום היה נראה די יפה ומפואר, עם די הרבה מקומות לרכבים. הלכנו לקנות כרטיסים: מעל 1.40 מ` משלמים 200 רופי (20 שקל), מעל מטר משלמים 150 רופי (15 שקל), ומתחת למטר נכנסים חינם. שילמנו עלי ועל ההורים שלי כמבוגרים, על גילעד 150 ועל מיה חינם למרות שהיא הייתה מעל מטר אבל רק ב-5 ס"מ... נכנסו וקיבלנו הוראות וביקשו מאמא שלי להשכיר בגד ים שלם, כי בהודו אסור להכנס עם ביקיני. במקום לא היה הרבה אנשים. אנחנו ישר נמרחנו בקרם הגנה ורצנו למגלשות, שהיו די מגניבות. היו מגלשות שלא ראיתי בארץ, כאלה שהיה צריך להחזיק במין גלשן בידיים ולשכב על הבטן - זה ממש כיף! עשינו כמה סיבובים על כל מגלשה ואז המקום נסגר לכמה דקות והיתה בריכת גלים נחמדה. אז הגיעו כבר יותר אנשים, והבריכה הייתה מפוצצת בילדים.
אחרי איזה שעתיים נסגר פארק המים, אז הלכנו לפארק היבש. הפארק היבש גם נחמד אבל בחום של רישיקש אין מה להשוות בין הפארק מים לפארק היבש - פארק המים יותר כיף. אחרי שעה גם הפארק היבש נסגר ונסענו חזרה הביתה - היה יום ממש כיף ומאוד נהנתי!
בפעם השניה לקחנו ריקשה (400 רופי הלוך חזור) וזה לקח בסביבות שעה נסיעה. הגענו לפאן וואלי שהיה ריק לגמרי - זה היה די כיף. ישר רצנו למגלשות ואז אחרי 10 דקות כאבה לי הבטן אז יצאתי החוצה. היינו גם רעבים כולנו, אבל הפעם באנו מצויידים, כי ידענו שהמסעדה שם חריפה ויקרה אז הבאנו לחם, גבינה, ירקות, צ`יפס ועוגיות.. חזרנו למגלשות ואחרי שעה פתאום הגיעה קבוצה ענקית של אנשים לא נחמדים כל כך,שהתחילו לעלות על המתקנים ולהתפרע ואז הורידו אותם ועשינו עוד כמה סיבובים, עד שכבר נמאס ונסגר המקום. קנינו גלידה ושתיה והלכנו לסיבוב אחד על המכוניות מתנגשות וחזרנו הביתה. היינו כבר עייפים, מיה נרדמה, הנסיעה לקחה די הרבה זמן והיה קר. היה יום כיף אבל תמיד הפעם הראשונה יותר כייפית!
פרידה מרישיקש
כמו כל דבר טוב, גם הקסם הזה ניגמר ואחרי שבועיים של הנאה והתפעלות מהביחד המשפחתי והלבד - בלי חברים, משפחות, מפגשים, משיגרת הבית, מהבישולים והכביסות, הרגשנו שמצינו. רוצים לצאת החוצה, מתגעגעים לטיול, למפגש עם אנשים, קצת נימאס מהבישולים והבאלגן. אבי הרגיש לא טוב ואני בעקבותיו והופ הכל התהפך: הילדים כבר לא סבלניים ורבים ביניהם, אנחנו לא סבלניים, הבית נהיה מבולגן וצפוף. המסקנה: זה הזמן להמשיך הלאה. יש לנו שבוע וחצי עד שאנחנו פוגשים את סבא וסבתא בדלהי וצריך להחליט איך מבלים את הזמן עד אז.
בבירור שעשינו, האופציות היחידות הם טרקים במרחק נסיעה של מעל 8 שעות נסיעה. זו לא העונה לטרקים למקורות הגנגס והם גם מאוד קשים לנו. הילדים קראו באינטרנט על נייניטל והחלטנו להמשיך לשם. באותו הערב הייתה לי ולאבי שיחה על מה שקרה לנו בימים האחרונים. היגענו לכמה מסקנות חשובות: שהיתה נקודת משבר, היה קושי, וכמו שאנחנו רגילים במצבים כאלה - ממשיכים הלאה, בורחים. שאנרגיות שליליות זה דבר מדבק וכשאחד מאיתנו במצב רוח לא טוב זה מיד משפיע על כל האחרים. שחשוב לנו מאוד לשמור על איזון - עברנו מצורת חיים מלאת אטרקציות ואנשים בבת אחת לישיבה בבית. שחשוב לנו לרווח את הביחד, להיות קצת לבד עם עצמינו, וגם להיות לבד רק עם אחד הילדים.
החלטנו לוותר על הנסיעה לנייניטל ולהישאר, ללמוד להתמודד עם הקושי ויחד עם זאת להיות קשובים לצרכים של הילדים, ולשלב לצד השהיה אטרקציות מקומיות וטיולים. לבקשתם אבי נסע איתם לפאן וואלי, ואני יכולתי להתפנות לעצמי. הלכנו גם למפלים בצד שלנו של הגנגאס, שנמצאים כשעה הליכה צפונית ללקשמאן-ג`ולה. ההליכה מאד יפה עד הכניסה למפלים, כשעה, ולאחר מכן רבע שעה עלייה למפלים שהיו מאכזבים, בודאי לאחר המפלים מצידו השני של הנהר. בימים האחרונים לפני עזיבתנו עוד הספקתי לעשות רפטינג יחד עם עדי, שהיה בחלקו די סוער ומרגש, וגם מאד קר. היה לנו מאד כיף ביחד, עדי מאד נהנה, קפץ הרבה פעמים למים, חתר ובסה"כ היה נהדר. ארגנו את הראפטינג דרך משרד נסיעות בסוויס קוטג`, Vansh Tours & Travels. המשרד מנוהל על-ידי סאצ`ין, שתמיד שמח לעזור והגון. טלפון: 0135-2442022/14 ניידים: 9897146565 או 9897262085 אימייל: [email protected]
אחרי יותר מחודש ברישיקש, מצויידים בהרבה חוויות חדשות ומאוד מתרגשים לקראת המפגש עם סבא וסבתא, נסענו לכיוון דלהי.
