טרק למתחילים
על פי הכותרת אנו אמורים לתאר לכם קורותינו בטרק - מספר ימים בשטח יחד. עם זאת, היום- לאחר עשרה ימים בחו"ל- אנו מרגישים צורך להתחיל דווקא במשפחה. התאספנו 5 נפשות לביחד מדהים וכולנו מגלים עולמות חדשים אצל האחר. מארוחת ערב מסורתית אך קצרה בסופו של יום עבודה בארץ, כאן אנו מחלקים חדוות, קשיים, צחוקים, שיחות נפש, משחקי קלפים, לילות בקרים ומה שביניהם. השיחות העמוקות בין נמרוד ודניאל שהרשינו לעצמנו מעט לצוטט להם, משחקי הבנים בין כרמל לנמרוד להם לא הינו מורגלים. דניאל שממש כמו בארץ מאפשרת לנו המבוגרים להסתובב לבד, "לצאת". כל אלו מאפילים על הנופים האנשים והמסביב.
כיצד יוצאים לטרק? קוראים קצת בארץ, שומעים קצת כאן, נכנסים לסוכנויות התיירות השונות, קונים את המפה שהזכרנו בכתבה הקודמת ופתאום נולד לו טרק.
בחרנו בטרק ליקיר- טינגמוסגם בן שלושת הימים מכמה סיבות. הוא הוגדר כטרק למתחילים, הוא מהקצרים ביותר (יש טרקים בני למעלה משבוע) ובכלל החלטנו להיות צנועים. לא נדרש כל מילוי טפסים ואישורים המאפיינים טרקים לאיזורים אחרים וכל שנדרש לנו לצאת לליקיר. בחרנו באוטובוס על פני המונית שכן הנסיעה קצרה, כשעתיים. האוטובוס מלה יוצא ישירות לליקיר ב-16:00 ואילו אנו בחרנו באוטובוס של 08:00 שהוריד אותנו על הדרך הראשית מספר ק"מ מתחת לליקיר. מחיר כרטיס - 30 רופי.
הגענו לתחנה המרכזית של לה כחצי שעה חשובה טרם היציאה, נעלנו את התיקים על הגג, השארנו פריטי לבוש על הכיסאות שבחרנו ושמרנו על קשר עין עם האוטובוס בזמן ששתינו תה של בוקר. האוטובוס התמלא כשאף אחד אינו תופס לנו את המקומות. טעינו לבחור את המושבים האחרונים שכן הם זקופים מאד והחלק הזה קופצני ביותר. דניאל הגדירה את סף הסיבולת שלה לשעתיים, עוד צפויות לה הפתעות...
הדרך נהדרת, עוברת לד נהר האינדוס בו נערוך בעתיד רפטינג. הדלתות באוטובוס במשך רוב הנסיעה היו פתוחות והתהומות עמוקים, נשמתה של רותי כמעט פרחה בה. את הדרך ליוותה מוסיקה הודית נעימה ובהחלט עברנו חוויה נחמדה. ציפתה לנו הפסקה- עקבנו אחר המקומיים והתישבנו בפונדק דרכים קטן. אכלנו, כנראה "דלבט" מין פיתה/לביבה שמנונית יחד עם מרקון אפונה בטעם אמבה. כולנו טרפנו את המאכל ונכונה לנו ארוחה דומה בדרך חזרה.
לישון עם נזירים
ליקיר הינו כפר אשר חשיבותו בחמורים והסוסים שהוא מספק לטיילים. פנינו היו דווקא למנזר הגבוה יותר, ללינת לילה יחד עם הנזירים. מונית מזדמנת עם זקו אנגלי נחמד חסכה לנו עליה אין סופית בכביש והגענו למנזר מרשים אשר צמוד לו בית ספר לפרחי כמורה, נזירים קטנים גלוחי ראש, לובשי אדום.
המורים שלהם מיד הסבירו לנו פנים ופינו לנו ולחבורה נוספת מאוסטריה שני חדרים, בגינה הוגשה לנו ארוחת צהריים כשנואנג, המורה הראשי, מתנצל שאין מקום בחדר האוכל יחד עם התלמידים. הגענו בשעה בה התלמידים למדו בחורשה קטנה במתחם בית הספר, קבוצות קטנות וחרוצות לומדות חשבון, אנגלית, תפילות והשד יודע מה עוד. אי אפשר היה שלא להתרשם מהמוטיבציה של התלמידים, ככה זה כשלמורה יש חמישה תלמידים...
אחר הצהריים ר"ז יצא עם אחד התלמידים הבוגרים לעמק הקרוב למשפחה שלה יש סוסים, לאחר שעה של דיונים משפחתיים סוכם כי אכן נקבל שני סוסים כפי שבקשנו ליום המחרת ולכל ימי הטרק. בערב שוב קיבלנו ארוחה דשנה, הפעם כבר הצטרפנו אלינו עוד ישראלים נחמדים, צרפתים ואיכשהו לכולם היה מקום לינה.
ביקרנו במנזר ובמוזאון הצמוד, ממעל מלווה כל עת בודהה ענק מוזהב ומטופח והאווירה היתה נהדרת. התלמידים למדו אפילו בערב בקולניות שהזכירה "כולל" בבני ברק. בתורו יצא כל תלמיד למורה בחוץ והוכיח ידיעותיו בע"פ. בכל עת אחד מהם עוסק במלאכות שונות, משקה, שוטף כלים, הכל במרץ ובגיל בו ילדינו עדיין היו צפונים מול המרקע וצפו ב"פרפר נחמד".
בחמש ושלושים בבוקר למחרת החלו הילדים להתפלל בקולי קולות, חלקינו המשיך לישון וחלקינו נאלץ להיות שותף לתפילה. בשמונה ושלושים לאחר התעמלות בוקר מפרכת של התלמידים חולקה ארוחת הבוקר, כמובן שהיינו שותפים. ובתשע, עם הגעתו של המדריך ושני הסוסים, יצאנו לדרך. ביקשנו לגמול למקום על הכנסת האורחים והתגלה כי אכן המורים מנהלים רישום של תרומות האורחים, שילמנו ביד רחבה אך יש להודות כי האמריקאים שהתארחו מספר שבועות לפנינו ידעו להודות ביד נדיבה יותר...
עולים על הסוס וממשיכים
סוסה אחת הועמסה עם שלושה תיקים, שניים שלנו אחד של אלכס ויעל אשר מלווים אותנו מרגע העליה על המטוס בבן גוריון. אלכס הוא במקרה מורה הטניס של נמרוד ויחד עם יעל אישתו עוברים איתנו את השלבים הראשונים בהודו. טעות ראשונה עשינו כאשר הצענו לדניאל לעלות על הסוס שהותאם לרכיבה בדרך לא דרך כאשר הסוס מפלס דרכו בין חלוקי נחל ומים זורמים. ההיסטריה מחקה כל אפשרות עתידית להעלות את כרמל על הסוס ועל כן חיכינו לדרך ישרה יותר והעלנו את נמרוד הגבר.
הדרך החלה בינות שדות אורז אין סופיים עד אשר פנינו לתוך ההרים ועברנו מעבר הרים ראשון. המעבר לא היה גבוה במושגי לדאק, 3600 מטרים גובהו אך לנו הוא בהחלט היה מאתגר. דניאל התרצתה נוכח העליה ועלתה על הסוס, לפי הלובן בפרקי ידיה ניתן היה להבין כי הינה מתגברת בקושי על פחדים טיבעיים. בהגיענו בשעת צהריים מאוחרת לכפר חשבנו כי הנה הגענו. טעינו בכך שלא הצצנו במפה שרכשנו ויתרה מכך אף הודענו חגיגית לילדים כי הנה הסתיים מסע הכומתה להיום.
רק כאשר המדריך אשר שום אנגלית אין בפיו עבר על פני הכפר הזדעק ר"ז וקבע כי כעת נחים ויהי מה. אכלנו שרידי "צ`ופרים", נחנו והמשכנו למעבר הרים נוסף. דניאל באחת ההפסקות נפלה מהסוס, בכי גדול, שריטה בברך ונמרוד שוב זוכה מההפקר. אחר הצהריים הגענו לכפר ינגטנג. המדריך הציע לנו ללון אצל קרוביו בחושה חשוכה, מפחידה ופרימיטיבית, אנו העדפנו גסט האוס מסעדה ומשקאות קלים. קיבלנו חדר לכולנו יחדיו (שבעה), ארוחת ערב מזינה ור"ז אפילו הלך להתקלח במקלחת המקומית - הנחל שחוצה את הכפר.
פילטרנו מים ליום המחרת, פיטפטנו עם המארחים הנחמדים ולמחרת יצאנו לדרכנו. השארנו עבור כולנו כולל רכישה אין סופית של בקבוקי מיץ תפוחים - 1000 רופי. פשוט הינו המומים מהכנסת האורחים של שני הבחורים היעילים שניהלו את המקום.
יום שני, הפעם אנו יותר מאורגנים, הכנו "סנדויצ`ים" למדנו את המסלול שמצפה לנו וקבענו מנוחה מסודרת בכפר על אם הדרך. כרמל לאחר יום שלם בו בילה על הכתפיים של ר"ז עבר לתנוחת תיק היום. הרחבנו את רצועות התיק, הושבנו את כרמל על הגב של ר"ז כשרגליו מבצבצות מתוך רצועות הגב,התיק הווה משענת והחיוך נמרח על הפנים - לא לכל הדרך.. עד המנוחה עברה עלינו הדרך די בנעימים. עצרנו בכפר המיס-שוקפחן, נכנסו לגסט האוס, שתינו תה, קוקה-קולות ומיץ מנגו ואפילו נחנו על המזרונים במקום.
כעבור שעה קלה יצאנו שוב לדרך. הפעם חיכה לנו שביל עיזים על צלע הר מאד תלולה. רותי נאלצה לתת יד לר"ז עקב פחד הגבהים, לאחר עליה ראשונה הסכימה דניאל לעלות שוב על הסוסה ושוב נפלה הפעם סופית שכן לפחות על הסוסה הנ"ל היא יותר לא עלתה. גם הפעם היינו ברי מזל, מעבר לשריטה ביד והתרגשות גדולה לא היה כל נזק אחר. כן כן, נמרוד נשאר על הסוסה עד סוף הטרק..
לקינוח חיכה לנו מעבר הרים תלול בגובה 3750 מטרים. רותי ור"ז עלו אותו בעודם אוחזים באחת החגורות שהשתרבבה מהסוסה שסחבה את התיקים. אלכס נאלץ למשוך את הסוסה שגם היא החליטה כי התלילות מוגזמת. יעל נתקפה בפחד גבהים, לכרמל נמאס להיות מחוץ בתנוחת תיק היום ורק נמרוד... נהנה מהנוף.
רותי נשברה עשרים מטרים לפני הפסגה ונשכבה, כרמל פרץ בבכי קורע לבבות למראה אימו השרועה, ר"ז החליט להמשיך ולהביא אותה אח"כ. דווקא דניאל סיימה ראשונה את המעבר, כעבור דקותיים הינו כולנו בפסגה חסרי נשימה, מחרחרים ומרוצים מעצמנו. כולם קיבלו מחמאות, כולל נמרוד שחסך לנו לפחות דאגה מחבר משלחת אחד.
הפרס היה ירידה מתמשכת לכפר אנג. מצאנו בו חדר בבית משפחה נחמדה, הספקנו לריב מעט עם זוג אנגלים מבוגרים שניסו לחטוף לנו את החדר. האנגלי הגדיל לעשות כאשר ויתר על החדר לא לו הפטיר "ישראלים...". איחלנו לו יום נעים ונמנענו מתגובה חריפה שעמדה על קצה לשוננו. כעבור חצי שעה חזר האיש, התנצל מעומק ליבו והסביר כי העייפות היא אשר דיברה מגרונו. קיבלנו ההתנצלות והרווחנו שיעור כפול לילדים. הבלגה והתנצלות.
גם המשפחה המארחת בכפר זה התגלתה כמארחת מושלמת, נחמדים, מספקים כל מחסור. קיבלנו "הוט בקט"- דלי מים חמים למפונקים ורק ר"ז היחיד שהתרחץ כמו שצריך - באחת מתעלות המים הרבות הזורמות ברחבי הכפר.
למחרת, בדיוק מדהים, הגיע אוטובוס למרגלות הגסטהאוס ואסף אותנו חזרה ללה. ויתרנו על עוד שעתיים הליכה לכפר האחרון טינמוסגם ומרוצים הגענו לאחר ארבעה שעות ללה.
מה היו מסקנותינו? ראשית כי הטרק אינו קל כלל ועיקר ולא דווקא למשפחה אלא גם למורה לטניס.. הלונלי פלנט משום מה הגדיר את הטרק כאפשרי לסיום ביום אחד - אין שום סיכוי!
חלק מהקושי היה בתיאום הציפיות. המקומיים קוראים לטרק "ביבי-טרק", "טרק למתחילים" וחשבנו כי מצפה לנו טיולון קליל. גילינו אצל כולנו כוחות שאינם מתגלים כאשר שרועים בבית מול הטלביזיה, היינו גאים מאד בכל ילדינו והינו חוזרים על אותה חוויה שוב.
מה עוד הרווחנו? שמיים מדהימים בלילות הנקיים. הכוכבים כלכך ברורים ללא כל הפרעה של תאורה חיצונית, שביל החלב ממש דורש להתהלך בו ואפילו לווין נגלה לנו חוצה את השמיים זרועי הכוכבים.
לכם נדגיש כי הסתמכות על סוסים טועים אצל אחת המשפחות בקרבת המנזר הינה הימור פרוע ואפילו הגעה לכפר ליקיר ללא תיאום מראש עלולה לגלות כפר ריק ממדריכים וחמורים. למי שאינו רוצה להמר אפשר לתאם באחת הסוכנויות בלה את תאריך היציאה לטרק. אזי המחיר מאמיר לכ-35$ לאדם ליום.
אז איך נסיים כתבה זו? כמו תמיד עם תודות. לאלכס ויעל שעזרו ברגעים הקשים ולכל אותם מארחים מקומיים שידעו להנעים את זמנינו כשהגענו רצוצים אך מרוצים.
בכתבה הבאה - עמק נוברה.
