מתמקם בלה
אני שוב בלה. חזרתי ליהנות ממנעמי החיים. דבר ראשון עצרנו במסעדה הטיבטית שבמרכז העיר לארוחה משלימה לכל הירקות ש"מאמא" דחפה לנו (זוכרים מהכתבה הקודמת?). אחרי זה חזרתי לגסט האוס החביב שלי, שבעליו מתרגשים כל פעם מחדש מהעובדה ששמי האמצעי הוא רם. ממש כמו הארי רמה, האל ההינדי הידוע (ברג`סטן כבר קרה שנישקו לי את הדרכון...).
אחרי ההתמקמות קפצתי לביקור באינטרנט היקר והאיטי להחריד שבלה. בעודי בוהה במסך ומנסה להבין מדוע העמוד לא מתחלף לי כבר 5 דקות, שמעתי מאחורי זוג בריטים מפטפט. האחד היה ניק מהגסט האוס שלי, והשני צ`רלס, אותו לא הכרתי, שבדיוק סיפר לניק בהתלהבות כי הוא יוצא למחרת לטפס על סטוק קאנגרי. אני לא יודע למה אבל ראיתי בזה איזשהו סימן אלוהי שקורא לי להצטרף. שאלתי את צ`רלס בנימוס בריטי במה בדיוק מדובר והוא סיפר לי כי הוא מצטרף בעצמו לזוג ישראלים. הוא נתן לי את הכתובת של הגסט האוס שלהם ואני קפצתי לבדוק אם הם שם. פגשתי את עומר בגינה שותה קפה. הוא אמר לי שאין בעיה להצטרף, אבל שהשעה כבר 18:00 ואני צריך להתארגן על כל הציוד, אוכל נוסף וכו`. מיד פתחנו במרוץ מטורף של קניות, השכרות ובירורים. במהלכו קניתי מעיל שלג של הצבא ההודי (עודפים - 250 קופי) וכפפות שלג, שכרתי שק"ש, מזרון, אוהל, קרמפונים וגרזן, ואף הספקנו לקנות אוכל נוסף ונשנושים. בערב אכלתי ארוחת פרידה עליזה עם אנשי עמק נוברה ולמחרת בבוקר בשעה 8:00 התייצבתי אצל עומרי דרוך ומוכן לטיפוס על סטוק קאנגרי.
מתחילים לטפס
סטוק קאנגרי הוא ההר שנמצא מעל הכפר סטוק (6,150 מטר) ומשמעותו הוא "סטוק המושלג". הטיפוס אורך לרוב כ-4 ימים כאשר בלילה השני יוצאים ב-3:00 בבוקר מהבייס-קמפ, עולים לפסגה וחוזרים עד הצהרים לבייס-קמפ. ביום הרביעי חוזרים ללה. הוא נחשב להר יחסית פשוט מבחינת הטיפוס, ללא קטעים טכנים כמעט, אבל מצד שני אלמנט הגובה מקשה. אנחנו שכרנו את דודג`י - מדריך טיפוס מקומי, ו-5 חמורים עם אחראי.
יצאנו במונית לעבר הכפר סטוק, שם פגשנו את החמורים והעמסנו אותם בכל הציוד. עם אחראי החמורים הגיע גם ילד חמוד בשם צ`ורו, בן 13 אבל נראה כמו בן 7. בהתחלה חשבנו שהוא הבן של אחראי החמורים, בהמשך הבנו שהוא עושה את כל העבודות הקשות ושהמדריך מתייחס אליו באנגלית כמשרת servant. התעניינו בנושא והסתבר שהוא ילד נפאלי יתום שהאחראי מצא בדרכים וכי הוא עובד אצלו. כמובן שהיחס שלנו התהפך מאותו רגע וכל הזמן ניסינו לצ`פר אותו...
התחלנו לטפס לאורך נחל במעלה עמק שהתחבר בתוך רכס ההרים המרשים שמעל לה. אחרי כמה מאות מטרים נתקלנו כמובן בפקח שמורות הטבע ההודי שהקפיד לגבות מאיתנו 1 רופי עבור כל יום בשמורה... הנוף היה יפהפה של הרים שבנויים שכבות שכבות ניצבות לאדמה ב-90 מעלות כאילו כוח אדיר הרים אותם וסידר אותם בצורה אנכית. בין לבין פיכו פלגי המים ועדרים של צבאי בר רעו בשדות.
אחרי ארבע שעות של הליכה קלילה הגענו למחנה I. הדגש היה על התאקלמות לגבהים ואנחנו היינו אמורים להתחיל בגובה 3,600 מטרים, לישון לילה ראשון ב-4,300 מטר, לילה שני ב-5,200, ואז לפסגה 6,150 מטר. הגענו למחנה הראשון, הקמנו אוהלים ומיד נכנסתי ל"שנת התאקלמות" של אחר הצהרים. התעוררתי כמו תייר אמיתי עם כוס תה חם שדודג`י הביא לי לאוהל (מאותו רגע זה הפך להיות הסטנדרט...). ארוחת הערב, מעשה ידיו של דודג`י, עברה עלינו הנעימים תחת שמיים מלאי כוכבים. מפה לשם הסתבר לנו כי דודג`י הוא בנם של פליטים טיבטים שברחו מצפון טיבט עם הכיבוש הסיני בשנת 1959. הוא סיפר לנו שהוא עדיין בקשר מכתבים עם קרובי משפחתו שנשארו שם וכי החיים עבורם תחת הכיבוש הסיני הם קשים מאוד גם כיום.
בבוקר קמנו לאט, ואחרי ארוחת בוקר טובה התחלנו בדרך לבייסקמפ. בדרך עקפנו משלחת טיפוס אמריקאית של מקצוענים מבוגרים ברובם, עם הרבה ציוד. אותי תמיד הטרידה השאלה למה אנשים מטפסים על הרים. יבואו פילוסופים למיניהם ויגידו "כי הם שם"... ויש כאלה שעושים זאת בתור אתגר והתמודדות עצמית. ואני כשלעצמי? אין לי מושג. כנראה סתם כי זה כיף...
אחרי עוד כ-4 שעות הליכה שבהם השתנה הנוף, נעלם הירוק והאפור החל לשלוט, הגענו לבייסקמפ. הקמנו את זוג האוהלים שלנו ושוב נכנסתי לשלאפשטונדה מסורתית.
לארוחת ערב דודג`י הכין לנו מומו - מין כופתאות בצק ממולאות בירקות מבושלים. לצ`רלס התחילו קצת כאבי ראש והוא חשש מהתפתחות של מחלת גבהים.
הלכנו לישון באזור 20:00 בערב. בשעה 2:30 אחרי לילה קר ללא שינה, העיר אותנו דודג`י. שתינו תה חם, אכלנו דייסה והתארגנו בזריזות ליציאה. בחוץ היה חושך מוחלט וקור אימים, אנחנו התחלנו לטפס בשביל תלול לכיוון הפסגה עם פנסי ראש. הרגשתי קצת כמו אסטרונאוט שנוחת על המאדים: עטוף בכל הלבוש, צועד לאט עם פנס ראש...
ככל שהתקדמנו כך הרגשתי יותר ויותר תשוש. אתה הולך לאט לאט, עקב בצד אגודל, משתדל להסתכל כל הזמן לאן הרגליים הולכות כדי שלא לסטות מהשביל הצר. אחרי הטיפוס הראשוני על הגבעה התחלנו ללכת בשביל צר בשני שליש גובה של מדרון תלול. הרחק בעמק למטה שמעתי נחל זורם ואחרי כשעתיים הפציע השחר מאחורינו.
הגענו לקרחון גדול שיורד מההרים והיה צורך לחצות אותו כדי להתחיל את הטיפוס לפסגה. שמנו קרמפונים על הנעליים, שלפנו גרזני קרח, נקשרנו בחבל והתחלנו באיטיות לעשות את דרכנו כשדודג`י מוביל בין סדקים בקרח ונחלים קטנים.
אחרי הקרחון היה מולנו מדרון מסולע ענק ללא שבילים שאותו יש לטפס עד לקו תחילת השלג. התחלנו לטפס כל אחד בקצב אישי עם המון ריכוז וזהירות שלא ליפול ולהחליק. צ`רלס שסבל קצת מחולשה נשאר עם המדריך מאחור וטיפס באיטיות. הדרך הייתה מתישה בצורה יוצאת דופן, והגעתי למצב שכל 10 צעדים הייתי צריך להתיישב ולנשום. אחרי כשעתיים וחצי של טיפוס הגעתי לקו הרכס. משם התחלתי ללכת על ה"סכין" ברוחב של כמטר, מטר וחצי עד הפסגה. מדובר בסכין חדה שמצד אחד מטפסים אליה ומהצד השני מדרון תלול של כ-600 מטר - די מפחיד. גם חלק זה התקדם באיטיות למרות הנופים המדהימים משני הצדדים של הרי צפון פקיסטן מצד אחד ורכס הרי ההימלאיה מצד שני. אחרי שעה וחצי של טיפוס איטי הגעתי למרגלות הפסגה. היא הייתה מכוסה בעננים ובמרכזה היו מספר דגלי תפילה בודהיסטים. בהיתי בה באפיסת כוחות, ולקח לי עוד כעשר דקות לאגור כוחות להגיע אליה.
התחושה הייתה מדהימה. למרות שהנוף המדהים נחשף רק בחלקו בין העננים, הרגשתי תחושת סיפוק נפלאה ומין אושר פנימי שכזה, סתם.
צ`רלס הגיע עם דודג`י כחצי שעה מאוחר יותר, ואחרי מנוחה קצרה ותמונות התחלנו את הדרך חזרה למטה במדרון המושלג. הדרך למטה הייתה קצת מפחידה, שכן השלג נמס קצת ובכל מקום שדרכתי התחלתי להידרדר. מן הסתם הלבינו לי כמה שערות מהסלטות והנפילות שהרבצתי עד שהגעתי לקטע המסולע. שם התחלנו שוב בקיפוץ המתיש מסלע לסלע מבלי לדעת איזה מהם יציב ואיזה לא. כעבור שלוש שעות מתישות הגענו חזרה לבייסקמפ. סך הכל לקח לנו כשש שעות להגיע לפסגה ועוד שלוש לרדת למחנה הבסיס.
בבייסקמפ נפלנו תשושים מאפיסת כוחות על הדשא, ואני אישית ישנתי איזו שעה לפני שהצלחתי לעשות משהו. התרחצתי קצת בנחל הקפוא ואחרי ארוחת אורז וירקות חמה, נכנסתי חזרה לאוהל וישנתי כמו מלך עד למחרת בבוקר. למחרת בבוקר קמנו ליום אפרורי וגשום - מסוג הימים שאתה מעדיף לבלות במיטה עם תה לימון ולא בהרים מוקף בעננים ובזרזיף גשם קבוע... התחלנו בירידה חזרה לסטוק וכעבור 3 שעות של הליכה מהירה כבר היינו חזרה בכפר, תפסנו מונית וחזרנו ללה.
נסיעה לילית למנאלי
לה כבר הפכה לבית שני עבורי ואני שמחתי לחזור למסעדות ולאנשים המוכרים. אך למרות זאת, הזמן קצר והמלאכה מרובה, ולכן התחלתי לחפש ג`יפ שייקח אותי את הדרך האחרונה ועוצרת הנשימה מלה למנאלי. אחרי חיפוש קטן מצאתי ג`יפ שיוצא באותו הלילה בשעה 2:00 ומגיע בלילה שלאחר מכן למנאלי (ביום אחד במקום יומיים באוטובוס ציבורי). וכך בשעה 2:00 לפנות בוקר מצאתי את עצמי עומד ברחובה הראשי של לה, שבלילה נראית כמו עיר רפאים חשוכה לחלוטין, ממתין לבואו של הג`יפ. הג`יפ הגיע נהוג על ידי הודי עם כיסוי ראש שנראה כמו מחבל קשמירי ממוצע. וכך יצאנו לדרך 5 ישראלים, 2 הודים ונהג בדרך למנאלי.
את חמש השעות הראשונות והחשוכות העברנו בניסיונות נואשים לשינה וכשהשמש התחילה לעלות נגלה לפנינו נוף מדהים של הרי ההימלאיה בעודנו מטפסים באיטיות לעבר פאס של 5,000 מטר. הדרך למנאלי היא בחלקה סלולה ובחלקה דרך עפר משובשת שעוברת דרך הנופים היפים בעולם (מבלי להגזים לרגע!). אחרי מעבר של שני פאסים ירדנו לעבר אזור מדברי בדרומה של לאדאק המכוסה בערבות עשב ואוהלי נוודים. מוקפים בהרים מושלגים נסענו על דרך עפר שמתפתלת בעמקים תלולים עם נהר גועש בתחתית. אני חושב שהמילה "וואו" חזרה על עצמה יותר מכל דבר אחר כל 20 שניות בממוצע. הגענו למנאלי בשעה 22:00 רצוצים מעייפות, ישר לתוך המיטה במלון הראשון שמצאנו...
זהו, עכשיו אני בתקופת התאוששות של ארוחות מאסיביות ושינה ארוכה עד להודעה חדשה....
יאיר.
