טיסה מדלהי ללה
הטיסה ללה, שהיתה אמורה לצאת מדלהי ב-5:40 התעכבה למעלה משעה. הטיסה עצמה ענתה על כל הציפיות: הנוף הנשקף מחלונות המטוס היה מדהים. פסגות מושלגות, הרים בצבעים שחור וחום מזדקרים מתוך העננים, עמקים ירוקים וואדיות פורחים, בתי אבן פזורים ללא כל סדר נראה לעין, נחלים ופלגי מים מציפים את הטרסות שנראות כאילו עוצבו בעזרת שבלונה ענקית, כשביניהן מחברות מאות מדרגות אבן. הילדים התרוצצו מצד לצד כשהם מנסים לעקוב אחרי המראות ואף לצוד אותם במצלמה. חוויה נוספת שתיזכר מהטיסה היא ארוחת הבוקר שהוגשה ב-7:00 והכילה תבשילים חמים המתובלים במיטב תבליני המטבח ההודי, על כל המשתמע מכך. נילי, לאחר טעימה קלה, חיסלה את כל מאגרי הנוזלים במטוס.
בהיותנו מעל להרי ההימליה, הרגשנו כאילו הטייס החליט חד צדדית להצטרף למשחק קרוסלה ענק. רעידות עזות, טלטולים ימינה ושמאלה ונפילות גובה, הוסיפו לתחושה שאנו מגיעים למקום מיוחד, שונה, או כפי שאורי אמר "אמא, הגענו לגלקסיה אחרת".
בהכנות המוקדמות לטיסה ובעיקר לנחיתה בגובה רב (3,500 מטר) הכנו לעצמנו קיטבג שלם, עמוס בכדורים, משחות, חומרי הרחה, תרופות סבתא ורקיחות פלא. האמת היא שחששנו בעיקר בגלל לביא, שסבל בעבר מבעיית ריאות ורמת חמצן נמוכה בדם (סיטורציה). חשוב לציין כי קיבלנו את ברכת הדרך מרופאיו בכל התחומים וגם בתחום זה. כשדלתות המטוס נפתחו, הדבר היחידי שהרגשנו היה משקלו הכבד של אותו קיטבג, מלווה בקור עז. את הסחרחורת וקוצר הנשימה עקב דלילות החמצן הרגשנו רק כעבור מספר שעות. הפתרון האידאלי, כפי שנימסר לנו על ידי "ותיקי לה" (בקטגוריה זו נימנה כל מי שהגיע שעה לפניך) הוא להרבות בשתיה ובשינה ולהימנע מכל מאמץ פיזי עד להסתגלות.
וכך ביומיים הראשונים היינו כולנו אפופים, מסמורטטים וקשובים להנחיות, כולנו חוץ מ... לביא, או שלא שמע את ההנחיות, או שריאותיו הפכו פלדה, בכל אופן מרגע הנחיתה הוא בשיא המרץ, רץ, משחק ומטייל כאילו נולד בגובה 3,600 מטר.
בחרנו להתגורר ב- Oriental Guest House השוכן בכפר צ`אנגספה שמעל לה. לאחר שעבר מסדר המפקדת וסדרת ת"ס-תס"ח אצל נילי, זכה חדר מספר 104 לאכלס לאחר כבוד את משפחת תבל על טפה ורכושה. החדר כולל מקלחת ושירותים צמודים, מיטה זוגית, שני מזרונים נוספים מונחים על הרצפה כשחלקם מתחת למיטה הזוגית. מים זורמים ברוב שעות היממה וגם החשמל, לפעמים...
באורח פלא או הודות לאיזו טכנולוגיה מופלאה שומר החדר על חום גם בלילות הקרים. את ה- GUEST HOUSE מתפעלת משפחה לדאקית נפלאה (משפחת פיונטו) המתנהלת כמו קומונה, ממש קיבוץ בטעם של פעם. ארוחות הבוקר והערב מגיעות הישר מן המשק הצמוד לחדרים. ללביא יש חברה, בת המשפחה, נואנד בת השנתיים, ילדה מקסימה חייכנית ושופעת חיים. אורי מצדו הוכרז כמאמץ הרשמי של בני הזוג. בני המשפחה משתפים פעולה עם הילדים וקוראים לנילי אמאל`ה ולאריה אבאל`ה. בקיצור אכסניה מומלצת, יחס אישי וחם. המקום מספק שירותי אינטרנט, סוכנות טיולים וטרקים, נקי, בעל מטבח מצוין והנוף, הוי הנוף... (מחיר חדר עם שירותים ומקלחת צמודים לזוג 350 רופי, אנו כמשפחה משלמים 450 רופי ללילה).
אחד הדברים המענינים וכנראה לא רק בגסט האוס הנ"ל הוא שהעסקים מתרחשים על בסיס אמון. אתה מקבל בתחילת השהות דף עם פירוט השירותים המסופקים כגון: שתיה, אינטרנט, ארוחות ועוד. האורח אחראי בלעדית על הרישום כאשר למארחים אין כל שליטה בענין. הרעיון והשיטה שבו את לבנו, אנו מאמינים כי כל מי שנחשף לענין השיב באמון מלא.
ביום השני ביצענו "בדיקת כלים". התחלנו לרדת לכיוון העיר לה אך היות ועדין לא הסתגלנו לגובה סיימנו את המסלול לאחר כ- 500 מטר כשאנחנו חסרי נשימה, כך שגם יום זה הוקדש למנוחה. במרפסת הגן של האכסניה, בצל עצי תפוח, אנו פוגשים בחברה צעירים ישראלים המציפים את לה וסביבותיה. לרוב מדובר בחבורה מצוינת, מלח הארץ פשוטו כמשמעו וללא כל מרכאות. חברה שמגיעים לטייל ולטרק, באים לספוג טבע ונופים, שמחים לסייע לכל ישראלי באשר הוא ומממשים את דברי חז"לנו "כל ישראל ערבים זה לזה".
ביום השלישי החלטנו כי הגיעה העת להסיר מכשולים מדרכנו ויצאנו לתור את לה בהליכה של שלושה קילומטר בירידה (החזרה בהתאם...), לקנות פירות ומצרכים שונים ולסעוד את ליבנו באחת המסעדות הטבטיות המעולות. משם התחלנו לטפס בחזרה לחדר. הגענו אחר הצהרים מרוצים מההספק ותשושים עד כאב, אך לחץ אינטנסיבי של אורי הרחיק אותנו מהמיטות והוביל אותנו אל ה"שאנטי סטופה", סטופה מדהימה המתנשאת ממש מעל האכסניה במרחק מאה מטר הליכה ועוד חמש מאות וחמישים מדרגות גבוהות ותלולות. בקיצור, ג`בלאה אמיתית.
לאחר 20 מדרגות עצרנו לבדיקת נשימה. יצר הקיום והדלקת בקרום החשק קראו לנו לחזור למיטות החמות והבטוחות, אך יצר הנעורים של רעות ואורי כבר היה 100 מדרגות קדימה. המשכנו בעקבותיהם, כשלביא גורר אותנו אחריו במלא המרץ למעלה בעוד אנו,המסתגלים עדין, עוצרים כל מספר מדרגות על מנת להסדיר נשימה. עמידתו של לביא במאמץ ראויה לציון, לא הפסקנו להתפעל מכוח הסיבולת ומהרצון להדביק את הפער עם אחיו.
הסטופה שאנטי
לבסוף, כשהגענו אל ה"סטופה שאנטי", דימינו כי אנו שומעים את המוסיקה מהסרט "רוקי" בסצנה בה הוא מדלג בקלילות על פני המדרגות. מעולפים מחוסר חמצן אך שיכורים מאושר ומהנוף המדהים שנפרש לפנינו: דמו בעיניכם את הרי אדום כאשר פסגותיהם מכוסות לבן ולרגליהם עמק פורה,ירוק, מדהים, המשובץ בבתי אבן והכל מגובה של מעל 3,500 מטר ובחבל ארץ מדברי. זה הרגע בו הבנו לראשונה את המושג "לבכות מרוב יופי". פתחנו חצובה וצלמנו ללא הרף בתקווה להכיל את המראות הנפלאים לתוך כרטיס זיכרון קטן. לראשונה מאז יצאנו את הארץ זכינו לראות את עיניהם של דרדקנו נוצצות מאושר ולא בשל סדרת טלוויזיה זו או אחרת.
ב-18:00 החלה בסטופה תפילת הערב. עמדנו בפתח האולם וחזינו לראשונה בטקס ה"פוג`ה"- תופים שנמצאים בקצוות האולם ומחליפים ביניהם משפטים קצביים בתזמון מדויק, ברקע שירה המשולבת במלמול בלתי פוסק של המנטרה, באוויר נישא ריח הקטורת. בחדר שלט הצבע האדום על גווניו השונים ובקיר המרכזי ממול פסל בודהה מצופה זהב ועליו בדים צבעוניים (בכלל בדים צבעוניים נראים כמעט בכל מקום בהודו ומסמלים הצלחה, ברכה וכל מה שהוא טוב). סביב הפסל המרכזי ניצבים פסלי בודהה שונים. המחזה כולו מרתק, אוירה מסתורית ומרגשת. מדהים לראות את רעות כשהיא יושבת ישיבת לוטוס, בעיניים בוהקות ופה חצי פעור, מרותקת מכל הענין הרוחני הזה.
בירידה מהסטופה הצלחנו לעמוד בפיתוי ולא לקחת מונית שנהגה ארב לנו (רק אז הבנו שקיימת אפשרות לאגף את הג`בל ולעלות בכביש מסודר המגיע עד פיתחה האחורי של הסטופה) וירדנו בחזרה את 550 המדרגות. להפתעתנו, הירידה היתה קלה מן הצפוי ולמרות זאת אורי ורעות המתינו לנו כמעט 20 דקות בכניסה התחתונה. זכינו לראות את השלג בפסגות משנה את גווניו בהתאם לשקיעת השמש.
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, ירדנו לבקר בבית היהודי (עליו עוד נרחיב בהמשך) שם שמענו מחברה על קיומו של פסטיבל הקציר בכפר שיי (Shey) הנמצא למרגלותיה של לה. שכרנו גי`פ חבוט עם נהג מקסים ונסענו לעבר הכפר לברר פשרה של שמועה זו. כבר בכניסה לכפר שמענו הלמות תופים והבנו שההמולה בשיאה. להפתעתנו כמעט ולא היו תיירים בטקס. תושבי הכפר ישבו ברחבת עפר בצורת "ח". לפניהם במרכז יושבים הנגנים, אחד על כלי דמוי קלרינט הנקרא "סונה" והשני הכה במקלות על שתי טאבלות ענקיות הנקראות "דאמאן". בירור קצר שערכנו העלה כי הפסטיבל נקרא "סובלה" ונערך לציון חגיגות קציר החיטה.
הרגשנו ברי מזל (ולא בפעם האחרונה) שאנו זוכים להיות עדים לאירוע אותנטי ומרגש שכזה. הילדים תפסו מיד את תשומת ליבם של המקומיים והוזמנו לאחר כבוד לשבת בין זקני הכפר במקום מוצל ומפנק. הטקס עצמו אומר צניעות ופשטות, במהלכו, על רקע המקצב הרועם, נכנסו לרחבה שלושה גברים, נושאים בידיהם ענפים מעץ הג`מה (דומה לענפי הזית רק ישרים ויותר ארוכים) ומחוללים בצעדים בסיסיים ביותר החוזרים על עצמם. בהמשך הצטרפו שני נערים העוטים בד ואוחזים במסכת ענק דמויית פרה וגבר שלישי מחמר בהם. הפשטות המדהימה וצעדי הריקוד האיטיים מעלים חיוך ואף יותר מכך אצל אריה, אך מבט חטוף לכיוונם של נילי והילדים וההבעות המתפעלות ומתפעמות על פניהם סייעו לו לכבוש את יצרו ולהתנהג כבן תרבות.
דמוי פרה זו שעמדה במרכז הטקס הועלתה לקורבן ובהמשך התחולל טקס שלם הכולל ריקוד נשים "סוער" (שהזכיר לנו את משחק ה-"שמתי עקב בצד אגודל" מילדותינו) וכניסת צי`ף הכפר ועוזריו לשולחן המרכזי, שם הוגשו להם פירות, פרחים ותה. בהמשך הודלקה קטורת ענקית. הטקס נמשך מספר שעות באותו קצב סוער, במהלכו, תוך התגנבות יחידים, "הברזנו" לטובת סיור בבתים הסמוכים. בהנחייתו של נהגנו הנאמן ובסיועו הוכנסנו לסטופה, בה ניצב פסל בודהה מרהיב בין שתי קומות, עתיר זהב, למרגלותיו מנחת פירות, פרחים, כסף ובדים. נפרדנו מ-20 רופי בשמחה.
אחד מבני הכפר (גם זאת באדיבותו של ...) הזמין אותנו ל"סטופונת" קטנה ופרטית, נעולה, שמורה ומוגנת, מדיפה שלל ריחות קטורת ושמנים ובתוכה פסלי בודהה שונים ומגוונים, בתנוחות שונות. פסלים מצופי זהב ותכשיטים נוצצים פזורים לרוב. אם היה לנו כוח להמשיך ולחלוץ נעליים לפני כניסה לכל חדר כזה יכולנו לבלות כך עד הלילה. את הסיור חתמנו כצפוי באחת המסעדות הטיבטיות הממוקמת ברחוב המרכזי בלה.
חוויה בבית היהודי
ביום שישי בבוקר שמנו פנינו ל"בית היהודי". בית זה מנוהל על ידי זרם חסידי ה"רבי נחמן מברסלב". מטרת קיומו של בית כזה, בלב ההימליה, שמורה עם מפעיליו, אך כלפי חוץ ואולי זו אחת המטרות, הוא מהווה כתובת והגשת עזרה לכל הישראלים באזור ללא הבדלי צבע, מין ואפילו דת. בהגיענו, עמלו עשרות צעירים ישראלים בהכנת הארוחות לשישי ושבת. חלקם קלפו תפוחי אדמה, אחרים קלפו גזרים, בצלים ושאר ירקות ואחדים היו אמונים על כירות הגז ועל קדרות הענק, בהן קדחו תבשילים שונים ומשונים. האווירה היתה מדהימה. מיד השתלבנו בעבודה, אורי לקח לטיפולו האישי את נחמן, ילדם בן השנתיים של דן ושוביה, הזוג החביב שקיבל אחריות זמנית על הבית, רעות עזרה בבישול הכללי במטבח, לביא העסיק את מעגל המתופפים שהיה בחצר הקדמית, נילי שדרגה את עצמה מהר מאוד לתפקיד ניהולי ואריה ביצע ביקורת טיב גסטרונומית...
לכולנו זאת היתה חוויה מתקנת (לאחר שנים של ארוחות בחדר האוכל, ללא צורך לבשל ולטרוח). לא כל יום אנו זוכים לראות את הדרדקים מפשילים שרוולים ומסייעים בהכנות לארוחה ועוד בהתלהבות שכזאת.
לארוחת הערב הגענו, כהרגלינו, באיחור רב, אך בכל זאת הספקנו לשמוע את סוף הדרשה כשעה ולהיות נוכחים בתפילת הערבית ובקידוש. וכשסוף סוף חשבנו שאנו עומדים להשביע את רעבוננו, הגיע שלב הריקודים והבנו שאין ברירה: אם אנחנו חפצים להגיע לשלב הפעלת שרירי הלסת, עלינו ליטול את היוזמה בידינו ולהתחיל להוציא את התבשילים לחצר (מה שלא הפריע למחוללים להמשיך במרץ). בזמן הקידוש, בצע הרב מיכי יוספי את החלה והגיש את מחציתה ללביא. לביא, שבשלב זה כבר הוכתר כמסמר הערב, החל מחלק את החלה כאשר הוא חותך נגיסות זעירות ומכניס הישר לפיות הסועדים. כך, כמו נס כד השמן, הספיקה חצי חלה לכ-200 פיות כמהים.
אנו, שנרתמנו להגשת המזון והכלים, יכולנו להיות רגועים בקשר לטיפול בלביא, היות ואומץ על ידי זוג צעיר ומדהים, שנצפה כשהוא מזין את הברנש בסבלנות רבה מקערת המרק (היות ולא היו שולחנות ולא היה היכן להניח את הקערית). מחזה מרגש ומחמם את הלב. לקראת סיום חזרנו לחדרינו שמחים ומאושרים מהחוויה שהיתה מיוחדת במינה, אבל יודעים שלפחות לזמן הקרוב מיצינו את הענין.
מדרדקנו
רעות:
כשהגענו ללה הרגשתי מעולה בדקות הראשונות. לאחר מכן הרגשתי כבדה או מרחפת, בעיות הנשימה התחילו רק לאחר מספר שעות. העליה ל"שנטי סטופה" היתה קשה מאוד, אבל הנוף שרואים שווה את כל המאמץ. ב"שנטי סטופה" היו מצוירים ומפוסלים בודהות רבים בצורות שונות. אני, ליד אחד הבודהות, ביצעתי ישיבת לוטוס (תנוחה ביוגה). בכלל, אני מאוד אוהבת את כל הטקסים הדתיים, הם מאוד מוזיקליים, צבעוניים ומיוחדים ולאנשים יש הרבה מאוד סבלנות, ולא איכפת להם לאפשר לתיירים ובעיקר לילדים לצפות בהם.
באחד הבקרים הלכנו אבא ואני לאסוף משדה התעופה את יעל בן צבי מקבוץ בארי ובן זוגה מתן. יעל היתה מדריכת שנת הבר מצווה שלי בבארי (שנה מיוחדת וגדושה בפעילויות, כמיטב המסורת הקיבוצית) וכמובן שעבדה עם אבא. אבא מאוד דאג לה שתרגיש טוב ולקחנו אותם לגסט האוס שישנו בו. זו חוויה מוזרה לבלות עם אותו אדם שהיה המדריך שלך במשך שנה שלמה ואתו אתה עובר חלק מהרגעים המשמעותיים ביותר, ועכשיו אנחנו מחליפות חוויות משותפות בקצה העולם.
אורי:
בגסט האוס אירחה אותנו משפחה לאדקית חמודה, שהתייחסה אלינו נחמד מאוד. לאמא נילי הם קראו אמאל`ה ולאבא אריה הם קראו אבאל`ה. במשפחה יש ילדה ושמה נואנד והיא בת שנתיים. היא אוכלת אתנו ומשחקת איתנו ואני מאוד אוהב לטפל בה ובלביא כשהם ביחד.
מבוגרים חושבים אולי שילדים לא נהנים מנוף אבל אני מה זה נהנה! בעיקר כשעלינו לשאנטי סטופה ראיתי את הנוף שראינו גם בטיסה, וזה הכי יפה בעולם. ביום השני בבוקר יצאנו לטייל בעיר לה. בחזרה לא הצלחתי לסיים את העליה כי נגמר לי האוויר. בערך 100 מטרלפני הגסט האוס אבא עצר מונית, כי גם לו נגמר הכוח והיה לו קשה לעזור לי. אבל למחרת כבר השארתי אותם רחוק מאחורי במדרגות. אני כבר חולם לפגוש את סבתא, דודה, המשפחה והחברים ולספר להם על הודו וישר אחר כך לחזור להודו.
מעט על לביא
הבחור לא מפסיק להפתיע אותנו. הוא מחקה את אחיו ומשתמש בביטויים כמו: "איזה מגניב", "לא נראה לי...", "מה דעתך?", "אורי תרגיע"... ועוד שלל התבטאויות. בקטע של הכושר הגופני הוא מפתיע אפילו את עצמו. למרות שכבר טיילנו לא פעם בעבר הקצב כאן הוא אינטנסיבי מאוד. בעניין האוכל לביא אוכל כמעט הכל כולל חריף, אך לרוב כשהוא מסיים את המנה הוא לא מבקש וגם לא מקבל תוספת. החשש הגדול שהיה לנו בענין שמירת התרופות המיוחדות של לביא שדורשות קירור של 24 שעות ביממה נכנס לרגיעה. בימים הראשונים הרטבנו חולצה במי הנחל הקפואים ובה עטפנו את החומר והמזרק והשארנו מחוץ לחלון. לילה אחד החולצה קפאה והיה צריך לעמול בכדי להוציא את המזרק מתוכה. במסגרת ההכנות ליציאה לעמק נוברה, הכשיר עבורנו במיוחד הסבא את המקרר הביתי, שלא פעל זמן רב, ושם השארנו את התרופות ולקחנו אתנו רק למספר ימים.
אין ספק שיציאה לטיול מסוג כזה עם ילד כמו לביא דורשת הערכות מיוחדת ושיתוף פעולה מצד הגורמים הטיפוליים. נכונות רבה מצד אורי ורעות לסייע, לתמוך, לאהוב ללא תנאי ובעיקר להבין כי לא נוכל להעניק להם את מלוא תשומת הלב לה הם ראויים. בקרוב נכנס לשגרת עבודה עם לביא הכוללת ספירה כמותית ורציפה עד 6 את הספרה 3, תוכנת "יש לי סוד - אני לומד חשבון", אותיות והעתקת מודלים, חלוקת המילה עם דגש על ההברה הראשונה ועוד. בביצוע התכנית שותפים מלאים גם רעות ואורי, עושה רושם שהם מבינים את חשיבות העניין ומקבלים זאת באהבה. אנו מצדנו מפרגנים להם, הרי לא פשוט להיות האח שצריך לוותר כל כך הרבה. אנו מדברים על הדברים ודואגים שלא ייווצרו משקעים רבים. על כל פנים, הדברים הנוגעים ללביא זורמים מצוין.
ביום ראשון הקרוב נצא רכובים על גי`פ לתור את עמק נוברה ואחריו נשוב ללה, בדיוק לפתיחת פסטיבל לדאק.
