בורחים מהשגרה לאיסטנבול
השגרה שאפפה אותי היתה כמעט בלתי נסבלת. כל יום הייתי קם בסביבות שש, מתארגן ויוצא מהבית (אז זה היה עדיין הבית של ההורים) לכיוון הבנק. אחרי 8 שעות של אינסוף טרוניות מצד אנשים שונים ומשונים שבאו להפקיד או, בעיקר, למשוך את כספם הייתי מתקלף מהכסא בבנק ומתחיל להתגלגל למועדון הטניס - עוצר בדרך לחטוף איזה שאווארמה לצהרים ומגיע למועדון טניס באמצע הצהריים, בדיוק בשעה הזאת שהעיניים נעצמות מעצמן ואתה מרגיש שכל שריר בגוף מתחיל להינמס. אחרי שהחלפתי את בגדי הבנק לבגדי ספורט הייתי עולה למגרש עם קבוצת ילדים וכך עוד 4-5 שעות של לימוד טניס היו גומרות אותי לגמרי. בסוף היום הייתי נגרר לרנו 5 המסכן שלי, מנסה לשכנע אותו להניע, אבל רגוע שלא יתחמם עלי (אחרי הכל הוא נתנייתי) ומתגלגל חזרה הביתה. דיייייייי!!!!!
יש גבול כמה אדם יכול למשוך בלי אויר! וכך ביום חורפי של תחילת ינואר הרמתי טלפון לבבי, חברי הטוב, והודעתי לו שאנחנו נוסעים לאנשהו - לא חשוב לאן, העיקר לצאת מכאן קצת - אני צריך למצוא את החיוך שהלך לי לאיבוד - הודעתי לבבי בקול דרמטי. אחרי בירורים מעטים סגרנו שהולכים על איסטנבול. סגרנו דיל של 3 לילות במחיר טוב, וידאנו שהמלון נמצא בעיר העתיקה (על פי המלצות חברים) והצבע חזר ללחיים שלי. כמובן שכמו כל טיול נגשתי אל משה (אבא שלי) לקבל תדריך מקיף על המקומות שחייבים לראות. משה, כדרכו, התחיל בהרצאה מקיפה שבשלב מסוים כבר לא ממש עקבתי אחריה, רק וידאתי שהפעם לא יהיו הוראות בסגנון של - "בבודקה תפנה ימינה"...
מוכנים ומזומנים יצאנו לדרך ביום ראשון חורפי וגשום של אמצע ינואר. מזג האויר היה אפרורי לגמרי וטפטוף מעצבן לא הפסיק לדקה. כיאה למדינת ישראל - יום ראשון, גשם - הכבישים היו עמוסים בטירוף. אחרי יותר משעתיים הגענו לשדה התעופה, מקללים כל דבר שזז, דוחפים ורצים עם התיקים על הגב לכיוון הדלפק. אחרי מלחמת הדיוטי פרי (לכל אחד יש בקשות משלו - אבא שלי רוצה וויסקי, אמא שלי רוצה סיגריות ווג, אחות של בבי רוצה אניס, שאני עדיין לא יודע מה זה, וכו`) עלינו בשעה טובה למטוס והמראנו משאירים את האבן שישבה לי על הראש הרחק הרחק בבנק ומגרש הטניס המוזנח.
כשהמטוס נוחת על אדמת איסטנבול אוחזת בי אותה התרגשות מבעבעת במעמקי הבטן של הגעה למקום חדש בלי לדעת אף מילה ובלי להכיר אף אחד. חצי חיוך מתגנב לזווית פי אבל איך שירדנו מהמטוס ההתרגשות הזאת מתפוגגת לה לחלל האוויר, שמלא בצעקות של ישראלים רבים שממהרים ודוחפים כאילו עם המזוודות שלהם מחלקים גם זהב למי שיגיע ראשון. כנראה שלא ספרו לי על הזהב הזה - אני ובבי מגיעים, אוספים בניחותא את התיקים שלנו, שלמרות שבבית נראו עמוסים - לעומת כמויות התיקים ששאר עם ישראל סחב איתו - נראים כעת ממש דלים ועלובים. שוב - כנראה שלא ספרו לי שיציאת מצרים עד לישראל היתה חלק א` ועכשיו מתחילים את חלק ב` - לתורכיה!
אנחנו מתחילים לנוע לכיוון היציאה מהשדה תוהים איך בדיוק נזהה את ההסעה שלנו למלון, כאשר ניגש אלינו תורכי גדול ומשופם (מיד עוברת לך בראש המחשבה על תורכי גדול, מקלחת ומה קורה אם נפל לך הסבון... ואיך לעזאזל אני אמור לחייך אחרי זה??) ובחיוך רחב וחסר שיניים לוקח מאיתנו את שם המלון, מהנהן ומעמיס אותנו במהירות למיניבוס הקרוב. 5 דקות אחרי היציאה ואנחנו כבר בדרך למלון - יעילות כזאת קשה לקבל אחרי 3 שנים בצה"ל ועוד התעסקויות כאלה ואחרות עם מוסדות ביטוח לאומי וכו` בארצנו המתקדמת! במהלך הנסיעה נוטל אחד המארגנים את המיקרופון ובאנגלית יוצאת דופן מתחיל לקדוח לנו בשכל על טיולים מאורגנים שהם מוציאים וכו`. אחרי 40 דקות של קידוח מסיבי הם נראים מאוכזבים ביותר לראות אותנו יורדים בדילוגים קלילים מהמיניבוס כששום טיול מודרך לא הצליח לחדור את האנטי טיולים מאורגנים שלי.
המלון שלנו נראה מרשים ביותר ואנחנו ניגשים לקבלה, מתרשמים מהמלון ושולחן הסנוקר שממוקם בלובי. הפקיד החביב מטפל בנו מיד תוך כדי שהוא מגניב אלינו מבטים חשדניים - ואז באה השאלה אם אנחנו לוקחים חדר עם מיטה אחת או מיטות נפרדות! מיד שנינו מתרחקים קצת אחד מהשני - נפרדות, נפרדות - אנחנו עונים בלחץ (שוב המחשבה על התורכי המקלחת והסבון עולה..). אחרי 10 דקות של התארגנות אנחנו מחוץ למלון מוכנים לסיבוב הכרות ראשון עם איסטנבול.
מזג האוויר לא ממש מחייך אלינו, השמים אפורים לגמרי וגשם דקיק מטפטף לו ללא הרף. אנחנו יוצאים לסיבוב ראשון בעיר במטרה להגיע לשוק המקורה. הסמטאות הקטנות, המבנים הישנים - כולם בגוונים שונים של אפור - משתלבים בצורה מושלמת עם מזג האוויר. הכבישים רטובים לגמרי והטמפרטורות הנמוכות מדגדגות לנו את האצבעות ברגליים.
ריחות ומסגדים
ובכל זאת, אופה!!! חיוך ראשון והוא פשוט לא יורד לי מהפנים, הריחות, המראות והאנשים מסביב - אך, אין כמו אוויר של ארץ אחרת. אנחנו מסתובבים ברחובות השקטים בגלל שעת הצהריים ונתקלים בתרנגולות רעשניות בצד המדרכה שנראה כי להן הגשם ממש לא מפריע, והאמת היא שגם לנו הוא לא ממש מפריע כשתחושת החופש הולכת ומשתלטת עלינו בהדרגה. אחרי חצי שעה של שיטוט אנחנו מגיעים לכניסה לבזאר המקורה הגדול - מרכז הקניות האהוב ביותר על אחינו הישראלים. מרבית הסמטאות שקטות כעת מפאת שעת הצהריים ואנחנו יכולים להסתובב בשקט וללא לחץ ועומס. תכשיטים, פסלים, שטיחים, תבלינים ועוד מיני סחורות מופיעים מכל עבר ומקיפים אותנו בשלל צבעים וריחות. המוכרים המקומיים מיד מזהים אותנו ומתחילים לזרוק הצעות שונות בעברית שוטפת. הנסיונות העלובים שלי להתעלם מהם לא ממש מועילים ואנחנו ממשיכים להסתובב תוך כדי דיבור ושיחה עם מוכר מימין עם זקן בריח של טבק חריף שמלווה אותנו חלק מהדרך ומתחלף במוכר עם חלוק צבעוני מצד שמאל וכך במשך כשעה אנחנו מחליפים מלווים. לבסוף הגענו ליעד המרכזי שלנו להיום - סמטת חנויות העור.
מעיל עור אלגנטי - כזה כמו שלובשים גנגסטרים (או מעיל פימפ כמו שבבי קורא לו) היה תמיד משהו שרציתי - מה לעשות גדלתי בנתניה! אחרי בחינה של מספר חנויות אנחנו מוצאים מעילים כמו שאנו רוצים. בשלב הזה מתחיל שלב המיקוח. המוכר שנראה מטופח עם שפמפם דקיק ולבוש בחליפה מחויטת מוציא מיד שלושה כסאות כשהוא מתעלם מהחבר שלו שעומד לידו לבוש בחלוק לא ברור. שלושתנו יושבים יחדיו ומתחילים במלאכת המיקוח. הבחור השני (זה עם החלוק) נעלם בין ערימות המעילים התלויים וחוזר כעבור שתי דקות עם 3 כוסות תה מהביל ומתוק. בין לגימה ללגימה אנחנו מנסים להוריד עוד דולר ועוד דולר והמוכר שלנו יושב לו בנחת עם חיוך מנומס וממש לא מתרגש משני הליצנים שמולו - 170$ למעיל אחד ועוד 110$ למעיל השני - הוא פשוט לא מתפשר. גאון מיקוח שכמוני לא ייכנע בקלות! אני מנסה ומנסה ולבסוף סוגר איתו על 300$ לשני המעילים - איפשהוא החשבון הכללי ברח לי מהראש ואני בטוח שעשיתי את דיל חיי. אני מסתכל על בבי בחיוך מרוצה שאומר - אמרתי לך שאני גבר! בבי מסתכל עלי קצת בהלם וגם המוכר מסתכל עלי קצת המום - אחרי שנייה הוא מתעשת וממהר לסגור איתי את העסקה. אנחנו יוצאים מהחנות כשבבי עדיין מסתכל עלי בהלם. 3 דקות בהמשך הסמטא נפל לי האסימון - טוב אני גבר, אבל גבר טיפש!!!
אחרי מספר דקות שבהן ספגתי מבבי את מיטב הברכות עקב ההצלחה המסחררת שלי במו"מ אנחנו נכנסים לסמטת התבלינים. הצבעים מסביב משגעים והריחות עוד יותר - מה שמזכיר לנו שעוד לא אכלנו צהריים. יצאנו מהבזאר המקורה מצוידים במעילי העור החדשים ונכנסנו למסעדת פועלים קטנה שהתחבאה לה בפינה של מעבר מתחת לכביש. מיד בכניסה הבנו שזה המקום הנכון להיות בו - ניחוחות אוכל חם מילאו את אפינו והריריות שלי התחילו לעבוד במלוא המרץ - תבשיל בשר חם וטוב עם תפוחי אדמה ומרק חם היו ארוחה מושלמת ביום סגרירי כמו זה. כשסיימנו כבר החל להחשיך והחלטנו להתקפל למלון בשאיפה לנוח מעט - ספר טוב, כמה משחקי סנוקר ומקלחת חמה (אבל בלי התורכי הגדול והסבון..) - מה אפשר לבקש יותר בחופשה.
למחרת השכמנו קום עם תקווה שהיום יהיה יום בהיר ויפה. אחרי ארוחת בוקר טיפוסית למלון אבל, לשמחתנו, נטולת ישראלים רועשים אחרים שלא ממש רצו לקום בשעה שבע בבוקר, יצאנו החוצה ליום הטיול העיקרי שלנו. מייד כשיצאנו התברר לנו שאין חדש תחת השמש - לא היתה שמש - השמיים היו אפורים בדיוק כמו אתמול והגשם הדקיק המשיך לטפטף לו כאילו משהו שם למעלה משתין עלינו בקשת. אבל דבר קטן כזה לא ישבור את רוחנו! מצוידים במפה עם סימנים למקומות האטרקטיביים שחייבים לראות (לפי ההוראות של אבי) יצאנו לדרכנו בין הטיפות הזעירות. צעדנו נמרצות חולפים על פני הבזאר המקורה, משתדלים להתרחק ממנו כדי לא לשמוע את הצחוק של המוכרים על האידיוט שהתמקח איתם אתמול...והמשכנו בדרכנו למסגד הכחול - מסגד סולטן אחמט השלישי! בתחילה היה ספק בלבי לגבי הביקור בכל המסגדים. לא רק שהמסגד הוא בית תפילתם של אחינו שלא ממש אוהבים אותנו ושם שומעים את המילים "אללה הוא אכבר" שתמיד עושות לי פלשבק לא טוב מהשירות הצבאי, מה כבר יכול להיות כל כך יפה במסגד?? מיד כשהגענו למסגד הכחול הבנתי שטעות בידי - הצריחים הגבוהים, השיש על הרצפה בחצר והליטוש המושלם של כל אבני המבנה היוו תפאורה מרשימה ומעוררת דמיון לימים עברו במקום. הגשם הטורדני שטף את המסגד היטב מבחוץ כך שכל אבן בו הבריקה - אבל למה קוראים לו המסגד הכחול?
נכנסנו פנימה נהנים מהמחסה מפני הגשם. מיד בכניסה נתבקשנו להוריד נעליים ועברנו לשטיחים הרכים והעבים של המסגד. השקט בפנים וההרגשה של כבוד שהמקום משרה עליך עשו עלי רושם מיידי - זה ממש לא מה שמרגישים כשנכנסים לבית כנסת. סיור קצר מיצה את העניין ויצאנו לדרכנו. התחנה הבאה היתה איה סופיה - הכנסיה שהיתה פעם מסגד ענק. את צריחי הכנסיה רואים מרחוק ממרבית חלקי העיר העתיקה. ככל שהתקרבנו, הלך ונגלה לעניינו המבנה המרשים בצבעו הורדרד. בחיפוש אחרי הכניסה לחצר הכנסיה עשינו סיבוב ניכר מסביב לחומות עד השער ממנו הכנסיה נראית ממש כמו גלויה. גם כאן המקום היה שקט להפליא והישרה אווירה של כבוד ורוגע מסביב.
לאחר כחצי שעה בכנסיה, כשאנחנו רוויים באווירה השקטה, יצאנו מהמקום בעצלנות, מקטרים מעט על הטפטוף המעצבן והלכנו למצוא לנו מסעדת פועלים קטנה לאכול צהריים. השיטוט רק הגביר את הרעב וכשנכנסנו למקום קטן, צפוף ומלא ניחוחות של בשר בקר מבושל ומגרה הקיבה שלי כבר עשתה סימנים על הגב מרב שהיא מכווצת. ארוחה דשנה וחמה במזג אוויר כזה כשמסביב יושבים המון תורכים משופמים ושמנמנים וקולות בשפה בלתי מובנת, מתגלגלים להם ברקע היו תענוג אמיתי - מה הפלא שאני עדיין מחייך מאתמול. כבדים ומלאים עד כדי פיצוץ יצאנו מהמסעדה מתנהלים לנו לאיטנו.
ארמון טופקאפי וכיכר טקסים
הטפטוף המעצבן המשיך בשלו אך, כעת, כשהבטן מלאה, שום דבר לא ממש הפריע לנו. התחלנו להתקדם לכיוון הירבטאן - אולם הקשתות התת קרקעי שהוצף מים. ההליכה ברחוב זרזה את מערכת העיכול שלי ותוך 10 דקות הייתי מוכרח, אבל פשוט מוכרח, לחרבן!!! בריצה אל המקדונלד הקרוב! אחרי רבע שעה של עבודה קשה יצאתי בצעד מאושש אל הרחוב, מודה לאלוהים על המצאת המקדונלד ולא שוכח לקנות איזה מקנאגטס קטנים לדרך. מייד כשיצאתי מצאתי את בבי מאזין לחבר תורכי חדש שלו. הבחור שנראה צעיר ומלוכלך למדי (לי נראה שהוא התרגז על בבי שתפס לו את הספסל שהוא תכנן לישון עליו) נראה נסער ודיבר בהתלהבות רבה עם תנועות ידיים כשבבי מהנהן בראשו מדי פעם כאילו הוא מבין כל מילה. 10 דקות תמימות נדרשו על מנת לשלוח את התורכי החביב אך הדביק לדרכו ולהמשיך בדרכנו.
לאחר כשעה קלה של צעידה תוך עצירה בנקודת תצפית יפה על העיר העתיקה וכנסית איה סופיה, הגענו אל הירבטאן. לאחר היסוסים מעטים לגבי הכניסה למקום שנראתה מעט כמו שירותים ציבוריים, ירדנו לחלל החשוך והקר. אין ספק שזהו מראה מדהים - אולם אדיר מלא קשתות, מים מסביב ולחות צמיגית באוויר - שווה כל דקה של גשם בדרך לכאן. כשיצאנו מהירבטאן, לאחר שיטוט של כחצי שעה בחלל המרשים, כבר החל להחשיך ואנו שמנו פעמינו חזרה לכיוון המלון שהיה במרחק של יותר משעה הליכה. הדרך חזרה היתה נעימה ורגועה - עוד כניסה למסגד קטן בדרך (כל פעם שחולצים נעליים מרגישים שהגרביים נרטבו עוד קצת וגם נהיו יותר מסריחות מפעם קודמת), עוד מבט חטוף על חצר כנסיה או מסגד שטופת גשם שאבני השיש בה הבריקו מהמים ועוד הרבה תורכים משופמים (רק בלי סבון ומקלחת!).
בשעה טובה הגענו למלון. אחרי מקלחת חמה ומנוחה קלה יחד יצאנו לחפש מקום לאכול ארוחת ערב. פקיד הקבלה הסתכל עלינו בחשד ואחרי שנייה חייך ושלח אותנו למועדון מסויים. שמחים וטובי לב יצאנו לדרכנו מתכננים על האוכל, בירה טובה (והרבה אם אפשר) ואולי גם איזו תיירת שבדית חמודה... עד שהגענו לפתח המועדון. משום מה היתה לי הרגשה משונה - יותר מדי גברים תורכים (מה הקטע שלהם עם השפם לעזעזאל!) גדולים בעלי כרס ענקית ועגולה - למעשה רק גברים תורכים. היות ואנו גברים ישראליים ששום דבר לא יפחידנו - לא חשבנו פעמיים והסתלקנו משם בזריזות ובשקט. את שארית הערב בילינו בארוחת פאר במקדונלד ובמשחק סנוקר בלובי במלון כשאנו מרבים להשמיע קולות גבריים כדי שפקיד הקבלה יבין את המסר!
היום הבא נפתח בצורה הרבה יותר חיובית. איך שיצאנו לרחוב אחרי ארוחת הבוקר גילינו שיש שמש בחוץ - כן שמש - אותו דבר צהוב ומחמם שנמצא בשמים. החלטנו שאת היום אנו מקדישים לעיר החדשה. היעד הראשון היה ארמון טופקאפי המפורסם. התחלנו לצעוד במרץ שאני מנסה לשכנע את בבי שהמרחק לשם זה כלום. אחרי 45 דקות הליכה, מיוזעים למדי, נעצרנו בצד הכביש והרמנו יד לעצור מונית. 5 דקות של המתנה ומונית צהובה וחבוטה נעצרה לידינו בחריקה קלה. בלי לשאול כמה ואיך קפצנו פנימה רק כדי לגלות שלהגיד לנהג "topkapi palace" זה לא מספיק והוא רק מחזיר לנו מבט סתום בוהה עם פה פעור למחצה. עוד כמה ניסיונות כושלים להגיד ט-ו-פ-ק-א-פ-י לאט ועדיין כלום, עד שבבי מוציא מהתיק פרוספקט מקומט ומראה לנהג את העלון שבו מצוין שם הארמון אשר כתוב באנגלית. כאילו כמו קסם, מחייך הנהג (כאילו שלקרוא הוא יודע - אבל להבין את השם באנגלית בעל פה הוא לא הצליח?) יורה שתי מילים לא ברורות בתורכית, שמשמעותן היא כנראה ארמון טופקאפי, ולוחץ על דוושת הגז בכל הכוח.
5 דקות של טלטלות ולא מעט חרדה עוברות עד שהנהג נעצר בחגיגיות מול הכניסה לארמון. אנחנו נגשים לכניסה כדי לגלות שהיום אין סיורים עם הסבר בתוך הארמון. בלית ברירה אנו מזדנבים אחרי קבוצת זקנים לבנבנים ושמנמנים ומנסים לדלות מעט מידע מהמדריך שלהם תוך הסתובבות בחצרות הארמון. לאחר שהביקור בארמון לא צלח לנו במיוחד פנינו להמשך דרכינו לכיכר טקסים (כעת כבר עצרנו מונית מיד בלי גינוני קרביות מצדי). מהכיכר פנינו למגדל גלאטה וטפסנו לראשו להשקיף על העיר איסטנבול כולה. המחזה שנגלה לעינינו מראש המגדל היה מרשים. העיר איסטנבול כולה, צריחי מסגדים מזדקרים להם במקומות שונים של העיר, ומיצרי הים חוצים אותה באמצעה.
השמש הצהובה העניקה אור מעומעם מבעד לעננים שהחלו להתאסף, מעניקה לעיר צבע צהבהב - אפור שרק הוסיף ליופי ולתחושה שאתה נמצא בעיר מתקופה אחרת - הרבה יותר קדומה. כשירדנו בסופו של דבר מהמגדל כבר נאספו עננים רבים והשמש נעלמה לה כלא היתה. בלי שום התראה החל גשם עז ניתך בעוז והניס אותנו ישר לידיו הפתוחות של הבורגר קינג בכיכר טקסים. ארוחת צהריים מאוחרת והמתנה לסיום הגשם די גמרו לנו את היום והתחלנו לזוז לכיוון חזרה כשבבי הגה רעיון גאוני. הוא שלף עוד עלון מידע שאסף בדרך מתוך התיק שלו ונפנף בו בפראות - חמאם, חמאם! משולהבים מהרעיון האצנו בנהג המונית להגיע למלון ורצנו להחליף בגדים ויאללה לחמאם.
רגיעה בחמאם
למזלנו החמאם היה במרחק הליכה לא רב מהמלון. נכנסנו פנימה וכל אחד מאיתנו קיבל חדר עם מפתח להחליף בגדים. אחרי התלבטות קלה החלטתי להתגבר על המחשבות על התורכי הגדול עם הסבון במקלחת והתפשטתי לגמרי יוצא עטוף במגבת הבד הדקיקה בלבד למותניי. בכניסה לחלל של החמאם קיבלנו מכה חמה לפנים של אדים סמיכים. גיששנו דרכינו לכיפת השיש הלוהטת במרכז האולם ונשכבנו באנחות של שני הזקנים מהחבובות, בוחנים בזהירות את הנעשה סביבנו (כשאני מחפש את התורכי הגדול..). בתקרת האבן של האולם היו פתחים קטנים ששפכו אור שהאיר את האפלולית במקום ונראו כמו כוכבים קטנים. תוהים כיצד עומד להתרחש כל האירוע שכבנו על האבנים הלוהטות מזיעים לאיטנו. בסופו של דבר ניגש אליי תורכי גדול ושמן עם שפם, כל יד כמו זרוע ברזל וביד אחת אחז סבון... קצב הזיעה שלי התגבר פתאומית. התורכי חייך, משך אותי ברגליים לכיוונו והתחיל לסבן אותי במרץ, מקרצף היטב עד שחשבתי שהוא מקלף לי את העור.
לאט לאט נרגעתי, מקבל את העובדה שגבר אחר מסבן אותי תוך כדי מסאג` אימתני - הבחור היה פשוט בריון והוא פרק לי כל שריר בגוף תוך כדי התנשפות ממאמץ. תוך כדי כל התהליך, כשגם בבי נלקח מעט הצידה על ידי תורכי גדול אחר, התורכי שלי התחיל להתמקח איתי על טיפ. בהתחלה נראה לי מעט מוזר לדון איתו על כך בזמן שהוא מועך אותי ככה (מילה אחת לא במקום ואני יכול לאבד איבר בין זרועות הפלדה שלו - או יותר גרוע...) אבל הדיון הלך והתמשך ואני נכנסתי לקטע (של המיקוח!!). החיוך שלי רק הלך והתרחב ואיים לחרוג מגבולות האוזניים. לאחר שסגרנו על טיפ שאני הסכמתי רק אחרי שאקבל טיפול מלאכים, בבי הסתובב לכיווני וסימן למוסטפא (התורכי שהיה עסוק בלמעוך לי את הכפות רגליים כעת) עם היד וצעק לו - "he likes it strong!".
בתחילה הייתי בטוח שאני מדמיין - אני מסתובב לבבי ורואה אותו מחייך אלי מבסוט מהיציאה הממש לא במקום. מוסטפא חייך אליו בחזרה וסימן לי להתיישב והתחיל לשטוף ממני את הסבון. ישבתי שם כמו דג אילם מקווה שמוסטפא לא הבין את השטויות של בבי עד שלדאבוני הוא סימן לי לקום ולבוא איתו לאחד החדרים הפרטיים בצידי האולם המרכזי. בשלב הזה החיוך שלי ירד כמעט לגמרי ונשאר רק משהו עקום של לחץ. בראש כנוע נגררתי אחריו שכל שרירי רפויים מהמסאג` המפרק שעברתי - שלחתי מבט אחרון לבבי שאף הוא התחיל להראות מעט מודאג מכך שאני נלקח לחדר נפרד עם תורכי גדול, סבון וכלום חוץ ממגבת בד ספוגת מים למותניי. בבי עוד ניסה לצעוק שהוא התכוון רק למסאג` אבל קולו נעלם מאחורי הדלת שנסגרה אחרי - זהו, זה הסוף, אני בחדר מקלחת עם תורכי גדול וחזק שמחייך אליי באושר, יש סבון...
כבר התחלתי לקבל את מר גורלי כשמוסטפא מסמן לי לשבת על ספסל שיש קטן בצד. ישבתי שם כשגופי מעלה אדים וכל חלק בגופי להט עדיין מחום הסאונה באולם המרכזי ומהעיסוי האימתני שעברתי. מוסטפא נעמד מולי שהוא אוחז את רגליי ואמר לי לעצום עיניים - אלוהים אני מבטיח להיות טוב רק תוציא אותי מכאן... מטח מי קרח ניתך על כל גופי. המום מההפתעה ומעוצמת המים הקרים על גופי הרותח ממקודם, לא הצלחתי להוציא הגה והאוויר נצטמק בראותי. עוד מטח מי קרח ועוד אחד אחריו הבהירו לי שזה הטיפול המיוחד ואני יכול להירגע. המים הקרים שטפו ממני את העייפות המנמנמת שאופפת אותך בחום של האולם המרכזי. מוסטפא סיים לרחוץ אותי תוך החלפת מים קרים וחמים לסירוגין ונעמד מולי מחייך - "well.." שאל. אין ספק שזה המסאג` הטוב ביותר בחיי - חייכתי בחזרה את אחד החיוכים שתמיד יישארו בזיכרוני, מבטיח לו שאת הטיפ שסיכמנו קודם הוא הרוויח ביושר ואפילו יותר. יצאנו חזרה לאולם המרכזי מחייכים שנינו, בהליכה רגועה. בבי, שכבר סיים את טיפולו ושכב על כיפת השיש הלוהטת, הזדקף מייד מביט בי בדאגה. חייכתי אליו ונשכבתי על משטח השיש המזיע מבסוט שכל שריר בגופי מרגיש כאילו עבר טיפול 10,000. "אח בבי, אני בהחלט like it strong!" אמרתי ועצמתי את עיניי בהנאה משאיר את בבי עם סימן שאלה גדול על הפנים.
לאחר חוויית החמאם עוד הספקנו למצוא מסעדה מקומית קטנה וחמימה ודחפנו שם לחם חם עם מרק שהיה פשוט מושלם. הקור שבחוץ לא ממש הצליח לחדור את החום שאפף את גופנו מהחמאם. את הערב העברנו, כרגיל, במשחק סנוקר ובירה כשבלילה ישנתי כמו תינוק, והפעם בלי חלומות על תורכים, סבונים ומקלחת!!
ביום המחרת היינו צריכים להגיע לשדה התעופה מוקדם למדי לכן הספקנו לעשות סיבוב קטן לקנות קצת מזכרות הביתה (כן, נכנסנו לבזאר המקורה וכן, הם זכרו את הישראלי שיודע להתמקח מעולה!) ויאללה הביתה, לא לפני שעברנו לעוד סיבוב של שעתיים בחמאם לקבל טיפול חזק אחרון לפני הטיסה הביתה.
