התמודדות עם הבירוקרטיה המקומית
- "רועי" - "מה?" - "אתה ישן?" - "לא" - "ועצוב?"- "קצת" - "אולי תנסה לקרוא" - "לא יכול לקרוא בנסיעה" - "לכתוב?" - "גם כן לא" - "אז מה עכשיו?" - "עכשיו? עכשיו סתם".
עזבתי את יוסופלי אתמול בבוקר. רציתי להישאר, מאוד רציתי להישאר. אפילו היתה לי סיבה טובה להישאר, אבל גם הרבה סיבות להמשיך, וכך מצאתי את עצמי 25 שעות לאחר מכן, מחפש מקום לישון באיסטנבול. לבסוף הגעתי להוסטל שהסכים לתת לי הנחה גדולה, בתשלום מראש לשבועיים. את מיטל פגשתי באותו יום לאחר שבמשך שעתיים חיפשתי את המלון בו לנה (היה לי את השם אך לא את הכתובת), היא הודיעה לי שהוריה אינם מרשים לה לטייל במרכז אסיה ולכן לא תמשיך איתי מעבר לגרוזיה - לא נורא. כיון שהיא לא צריכה להוציא את הויזות הצעתי לה לטייל בקצ`קר בזמן שאני פועל להוצאתם, סיפרתי לה קצת על מקומות מעניינים ומסלולים. העייפות שצברתי בשבוע האחרון, הכריעה אותי, חילקתי את עצמי בין עבודה בהוסטל של ג`מיל, טיולים עם א+א וכמובן עם טניא. העייפות רק גדלה ביממה האחרונה... שעברה ללא שינה, נפרדנו מוקדם כל אחד למעונו.
ההוסטל היה מלא עד אפס מקום, איתי בחדר ישנו שלושה אירים בני שמונה עשרה, חולי כדור-רגל ושתייה, שרוב היום שיחקו בכדור שהביאו עימם ובלילה שתו בכמויות, אליהם הצטרפו שני זוגות של יוגוסלבים, שגם יומם חולק לשניים, ביומיום לישון ובערב שתיית "התרופה", כך הם קראו למשקה שהם רקחו, בחור אמריקאי שרוב הזמן לא הרגיש טוב ואני. שכני למיטה כינו אותי בשם "עיניים טובות", באופן מוזר, במשך כל הטיול הזה, התורכים אומרים לי שהם רואים בעיני אחד שיש לו הרבה בנות וחוזרים ואומרים שיש לי עיניים של אדם טוב. באותו ערב כבר ישבנו על הגג עם כל מיני סוגי אלכוהול: האירים, כמו כל בני 18, הביאו וודקה - ספרייט, האמריקאי קנה בירות, היוגוסלביים כיבדו אותנו ב"תרופה" ובאלכוהול על בסיס פירות יער שהם הביאו מהבית, ואני כמו שבטח ניחשתם, הבאתי בקבוק של ראקי וזר של פטרוזיליה, אותו קצצתי ופיזרתי מעליו מלח. לפנות בוקר עשיתי קפה שחור לכולם ופרשנו לשינה המיוחלת.
בבוקר למחרת, נסעתי לקונסוליה האוזבקית, שם ניסיתי לשנות את התאריכים בויזה אותה הוצאתי בישראל. הודות ל נ.ברטן וגם לי על הויזה שהוצאתי בארץ היה מוטבע תאריך שגוי. בקונסוליה אמרו לי שרק השגרירות שבה הוצאתי את הויזה מסוגלת לשנות את התאריכים ושאני צריך ויזה חדשה, בנוסף לכך, בגלל שאני מוציא את הויזה בתורכיה אני צריך גם Loi, מכתב הזמנה ממישהו במדינה. השילוב של הנסיעה הארוכה במונית, שעלתה הון תועפות עם הבירוקרטיה המתישה, גרמה לי להבין שצריך למצוא פיתרון אחר. הוא הגיע בדמות משרד נסיעות שאמר שהם יסדרו לי את כל הויזות, תמורת עמלה כמובן, והיתרון הגדול שהם עושים הכל במקביל, כך שגם זמן ההמתנה מתקצר, מיד שילמתי ונתתי את התאריכים הרצויים. גם אם התעייפתם כמוני, רק מלקרוא את אחד עשר השורות האחרונות, תכפילו את זה במאה כדי להבין כמה מעייף להסביר למישהו שלא דובר אנגלית על רצונך לשנות תאריכים בויזה.
שגרה יומיומית באיסטנבול
כעת, כל מה שנותר לי הוא להעביר שבועיים לפחות של המתנה באיסטנבול, כשהמטרה היא להוציא כמה שפחות כסף. מים זו הוצאה שחסכתי, כיוון שאני שותה מהברזים, על בירה אני כרגע מוותר ואת רוב האתרים שעולים כסף כבר ראיתי בביקורי הקודמים. במקום להשתמש במטרו אני הולך ברגל, אינטרנט יש חינם בהוסטל, ובעיר יש המון מקומות יפים שאפשר לטייל בהם, כך שהכל מסתכם בלמצוא מקומות זולים לאכול בהם ואת זה יש בשפע באיסטנבול. לקראת סוף השבוע הגיעו להוסטל ארבעה ישראלים נחמדים, ובישלנו את ארוחת השבת ביחד. מכיוון ששלושה מהם היו דתיים, למחרת בבוקר הלכנו לבית הכנסת, שבו גם היתה ארוחה בסוף התפילה. מיטל עזבה בשבת אחר הצהריים עם בחור ישראלי נוסף לקצ`קר, היום היא צלצלה אלי להוסטל והודיעה לי שאולי תמשיך לגרוזיה כעת, ולא תחכה לי - הרגשתי שזה עדיף לשנינו, כיוון שלא הכרנו מספיק לפני שנפגשנו פה, גיליתי מאוחר מדי שאנחנו לא באותו הראש.
את הימים העברתי בשינה מרובה משולבת בטיולים רגליים במחוזות העיר, בצהריים הייתי הולך לים לשחות ומדי ערב אוכל במזח אקמק דג על הגריל עם הרבה בצל, הרבה פלפל חריף עגבניות ומיץ לימון. יוצא מעולה כשהתוספת המתבקשת לכזה סנדוויץ היא, פשוט, אחד נוסף. כיוון שגיטרה לא לקחתי לטיול זה מטעמים שונים, שאולי אפרטם בהמשך, כל פעם שרציתי לשמוע מוסיקה או לנגן הייתי צועד לרחוב איסטיקלל, שנמצא באזור טקסים, שם ניתן למצוא המון חנויות דיסקים וכלי נגינה מכל סוג שאי פעם תחשבו עליו: מערבי או מזרחי. הדובדבן שבקצפת הן הסדנאות הקטנות ליצירת כלים, שמוצאים במקרה, כמו מכוון גיטרות או סדנת מצילות לתופים. כך חלפו הימים בניחותא, אני נשארתי כולם המשיכו, הייתי פוגש ישראלים בדרך מ- או אל הקצ`קר. הכי נחמד היה לפגוש את אלה שפגשתי בשתי הפעמים, לשמוע חוויות ולפעמים גם תודות על עצה שקיבלו. מדי פעם היה ההוסטל מתרוקן לגמרי מיושביו ונשארנו רק אני ובחורה שעבדה במקום תמורת אוכל ולינה. תפקידה העיקרי היה לפלרטט עם לקוחות ולגרום להם לשתות כמה שיותר, תפקיד שהיא עשתה לא רע בכלל. באותם ימים היינו שנינו מסתובבים ברחבי העיר, בעיקר הולכים לשחות בים ובערבים מבשלים ארוחות מעולות במטבח ההוסטל.
מכיוון שמחירי הבירה כאן היו באמת שערורייתיים, נפתח על המרפסת בגג ההוסטל סוג של פאב לכל אלה שאין להם כסף מיותר, זה כלל בעיקר אנשים ממדינות מזרח אירופה וישראלים, אבל לא רק. בערבים כשההוסטל היה מלא היינו עולים למעלה עם אוכל ובירות שקנינו בעצמנו ומעבירים את הערב עם הופעה מאולתרת של נגני גיטרה מזדמנים, לי ולהלה היה רפרטואר של שלושה שירים, כשאני מנגן על גיטרה לימנים (אני שמאלי ולכן נאלצתי לעשות את האקורדים הפוך) והלה בעברית שבורה (כתבתי את המילים באותיות אנגליות) היתה שרה. ערב שיזכר לעד, הוא ערב בו בחור הונגרי ניגן את השיר אמסטרדם של להקת נוער שוליים, ואני אילתרתי כשאנחנו עושים זאת סימולטאנית על אותה גיטרה - הלה שרה מילים שהיא המציאה למוסיקה. לאחר שישה עשר ימים באיסטנבול ומיצוי על אפשרויות הבידור, שאינן עולות כסף, הפכתי להיות, האיש המוזר שקם כל יום נורא מאוחר, רוב היום קורא ספרים או גולש באינטרנט ובערבים יושב בחוף על המדרגות ובוהה באוויר ביחד עם הלה, המלצרית, (שגם היתה צריכה לעבוד מדי פעם).
היינו שניים, אני והשוודית המוזרה, שמטיילת עם שני הכלבים שלה לאחר שהתבטלה לה הטיסה לתאילנד, ונדחתה בשבועיים, היא נשארה תקועה באיסטנבול ללא בגדים (את כולם היא זרקה לפני העליה למטוס), היא לא קיבלה שום פיצוי ולכן גם כסף לקנות בגדים חדשים לא היה לה, אף פעם לא שאלתי למה היא גם מוותרת על מקלחות, אולם, רוב האנשים היו מאוחדים בדעה שהיא אחת השוודיות הכי מצחיקות שהם פגשו, לפי דעת רבים אחרים היא גם היתה על הגבול מבחינת יציבות נפשית. המצב נהיה באמת קשה, לאחר שנודע לי שאצטרך להמתין תשעה ימים נוספים. כמו סיזיפוס המגלגל את האבן במעלה ההר, כשכבר הייתי בטוח שאני עוזב והיו בידי שתיים מתוך שלוש הויזות המבוקשות, הודיעה לי שגרירות טורקמניסטן שמסיבות כאלו ואחרות, תהליך קבלת הויזה יתארך במספר ימים נוספים.
הרפתקאות, תחבולות והצפות
בדיוק כשהתכוונתי להיכנס למצב שהגדרתו הרפואית היא צמח. הגיע להוסטל בחור יהודי - דרום אפריקאי בשם שי. אותו שי המדובר, נגן חליל מעולה, הוא ולהקתו הופיעו בישראל לפני מספר שנים באחד מפסטיבלי האביב. באחד הערבים ישבנו זוג ישראלים, שי ואני על המדרגות. שי נעלם בלי ששמנו לב וחזר אחרי כשעה וחצי, רועד ומזיע, צבע פניו לבן כשלג והוא ממלמל "הם כמעט הרגו אותי", לאחר שעישן שתי סיגריות וקצת נרגע הוא סיפר את קורותיו: הוא עזב אותנו והלך לטייל באזור המסגד הכחול, לאחר שהתיישב לנוח על אחד הספסלים, ניגש אליו בחור והחל לשוחח עימו, הוא טען שהוא גר מספר שנים באוסטרליה, והם ניהלו שיחה, לאחר כחצי שעה הציע אותו בחור לשי לבוא איתו למועדון לילה, לאחר שהם הגיעו למועדון והתיישבו, שי עדיין לא הבין שמשהו לא בסדר, הוא הזמין לעצמו שתייה, לאחר זמן מה, הגיעו מספר בנות והתיישבו איתם, אז הבין שהוא בבעיה ורצה ללכת, כשהגיע החשבון הוא גילה להפתעתו שהמשקה שלו על 10 לירות ובסיכום כולו עם המשקה של הבנות הסכום הגיע ל-1200$. נאמר לו שהן שתו שמפניה יקרה, לאותו שי היו רק 20 לירות בארנק ושטר מוחבא של 50$, לאחר שהם ניערו אותו - ההגדרה המילונית היא כשבחור גדול הרבה יותר ממך תופס אותך מהרגליים והופך אותך - הם הבינו שבאמת אין לו כסף ולקחו לו רק את ה-50$ וה-20 לירות. כשהוא סיפר את הסיפור לבעלים של ההוסטל, האחרון סיפר שלפני שתי לילות זה קרה לתייר מהוסטל אחר והם לקחו ממנו 1000$. כששמעתי את הסיפור, חשבתי לעצמי שתמיד כשאתה רואה את האזהרות במדריכי הטיולים אתה חושב לעצמך, מי מספיק תמים כדי ליפול בפח. במדריך הלונלי פלנט לטורקיה, קוראים לתרגיל הזה Night Club Shake Down. לשי לא היה מדריך ובנימה אופטימית זו אני חוזר לישון !!!.
הימים האחרונים שלי באיסטנבול, דווקא, עברו בנעימים. גיליתי שאם ערים בלילה וישנים ביום, הזמן עובר הרבה יותר מהר. את שעות הלילה הייתי מעביר עם כמה חברה מקומיים, שהלה ואני הכרנו באחת מהפעמים שיצאנו לשתות בסיום המשמרת שלה. מסתבר שיש מחירי אלכוהול שפויים באיסטנבול, אותם אנשים שהיו גדולים ממני במספר שנים, יותר באזור גילה של הלה, עבדו בתור מדריכי טיולים בתורכיה. היום שלהם לרוב היה מתחיל בצהריים ומסתיים בשעות הבוקר למחרת. באחד הערבים אורגנה מסיבת רגאי בביתו של אחד מהם. המסיבה נפסקה לפנות בוקר, כאשר הגיעה המשטרה. כשהם נכנסו פנימה והבינו די מהר שהלה ואני, איננו מקומים, הם החליטו לבדוק לנו תעודות, שכמובן לא היו עלינו. שני הצדדים התבצרו בדעתם, אנחנו לא הסכמנו להתלוות אליהם והם לא הסכימו לעזוב אותנו בשקט. אולם, הם היו מאוד נחמדים ונראו די מרוצים משני הדגים, שהעלו בחכתם הבירוקרטית. כשהבנו שהם אינם מתכוונים לוותר המשכנו איתם לתחנה, אותה הכרתי, כאשר לא` אשל, שותפתי לטיול הקודם, נגנבו חפצים מהחדר. את הזמן העברנו בשיחות עם שאר השוטרים, שנהנו לתרגל את האנגלית שלהם בעזרתנו. בשעה אחת בצהריים, לאחר כשבע שעות, נלקחנו, אחר כבוד, בניידת מקרטעת, חזרה להוסטל, לאחר שהלה הראתה להם את הדרכון ואני הבטחתי להגיע לתחנה ברגע שהדרכון יגיע לידי (כן, בטח!), נפרדנו כידידים. הפכנו לשיחת היום בהוסטל, אולם היינו עייפים מדי לענות על כל השאלות, ונפלנו למשכב, השינה היתה קצרה מאוד, התעוררנו לתוך המולה. החדר כולו היה מוצף במים, שהגיעו לגובה חמישה סנטימטרים, כל הדברים שהיו מונחים על הרצפה נרטבו לגמרי. שתי מצלמות פסקו מלעבוד ולחלק מהאנשים נהרסו הבגדים כיוון שעבר אליהם צבע מן השטיח, בקיצור באלאגן !!!
באשר אלי, אין לי הרבה בגדים באופן כללי ומסתבר שהתיק שלי עמיד להצפות, לכן חפצי היו הניצולים היחידים באסון. מהחקירה עלה, שהצינור שמתחת לשירותים התנתק, ומים החלו לזרום לחדר, שריצפתו היתה נמוכה יותר מהבחוץ. לכן המים נאגרו, כיוון שהיו אלא שעות צהריים לא נותר אף אחד בחדר למעט שנינו ואנחנו ישנו שנת ישרים או יותר נכון שנת הפוכים. ולא הרגשנו בדבר. את המשך היום ביליתי בהרגעת הלה שלא הפסיקה לבכות ובניסיונות לייבש את כל המסמכים והמכתבים, שאגרה במהלך שלוש שנות נדודיה בעולם, אחר כך נרדמנו, השעה היתה חמש וחצי אחר הצהריים, קמתי שעתיים לפני, השעון הראה יום אחרי, הסתבר לי ששברתי שיא אישי כשישנתי עשרים ושתיים שעות רצוף.
יומיים לפני שהויזה היתה צריכה לחכות לי בשגרירות טורקמניסטן החלטתי לבדוק מה שלומם, נאמר לי שהם מסרבים לתת לי ויזה אלא אם כן אני חוצה לאיראן וגם אז זה יקח עוד מספר שבועות. הם הוסיפו שיש באפשרותי להגיש בקשה חדשה. הודעתי להם שכרגע הם הפסידו לקוח ויצאתי לחפש טיסה לטרבזון (Trabzon), בשלוש סוכנויות הודיעו לי שנגמרו הכרטיסים, וברביעית מצאתי כרטיס ליום המחרת, לפנות בוקר. הודעתי את ההודעה להלה, אומנם לא קיבלתי ויזה, אולם אני ממשיך. היא ארגנה לי מסיבת פרידה שכללה שני אנשים וקיבלתי כמתנת פרידה, צמיד שעיטר את רגלה, אותו קנתה באנגליה, כאשר החלה לטייל, ונקשר אחר כבוד לתיק שלי. שלחתי להורי מכתב אלקטרוני והודעתי, שלשמחתי ניפגש מוקדם משחשבתי, ולטניא, שהודיעה שתגיע לטביליסי (Tbilisi), יומיים אחרי. כיוון שאין לי ויזה לטורקמניסטאן, כנראה שכמה תוכניות ישתנו, יש לי כמה רעיונות בראש, אבל אפשר להגיד, שאין לי מושג מה יהיה, משום מה קשה לי להפסיק לחייך..
