מתחילים לרדת

למרות החששות והתחזיות הקודרות עבר יום הנסיעה הראשון מצוין. בשעה 6:00 העמסנו את הציוד על גגון הג`יפ (מה שהתברר כטעות- הציוד ספג אבק רב ובמילא אף אחד לא ישב בחלק האחורי, בו ניתן היה לאחסנו בנוחות). קפה אחרון, פרידה מרגשת מבעלי הגסט האוס ויצאנו לדרכינו. הקור העז התחלף מהר מאוד בחום נעים והתחלנו לקלף את שכבות הביגוד החם. בדרכנו חלפנו על פני נופים מגוונים ומדהימים: בחול על גדות הנהר, כתוצאה מבליית הסלע, נוצרו צורות מרהיבות כאילו וגולפו על ידי אמן רב השראה. על שיפולי ההרים רעו עדרי סוסים פראיים ולהשלמת התמונה חגו מעלינו, מעת לעת, להקות נשרים אשר בנו את קינם בראשי המצוקים. ליד אחת מנקודות התצפית היותר מרהיבות, עצרנו ליד סט צילומים לסרט צרפתי, כנראה. מצלמות רחף הותקנו על זיזי הצוקים (בחירוף נפש ממש), במקום הוכשר מגרש חניה בו חנו עשרות ג`יפים ומשאיות, בשטח התרוצצו עשרות שחקנים וניצבים, רכובים על סוסים.

במעבר ההרים השני בגובהו בעולם (5200 מטר) עצרנו, הרהבנו עוז ונכנסנו לאחת ה"דהאבות" לארוחת צהרים. "דהאבה" היא למעשה מסעדה הודית. זו שנכנסנו אליה עשויה שילוב בין אוהל לצריף רעוע, ובה גרה משפחה שמארחת כאלה שמעיזים להיכנס ולאכול. הימרנו על אורז, דל, תבשיל כרוב ועגבניות, לילדים הזמנו "מאגי", מעין מנה חמה של אטריות מתובלות (בכל זאת דורשת בישול קל), שתיה קרה וכמובן, איך לא, "צ`אפאטי". האוכל הוכן במהירות מול עינינו בסיר לחץ ובקדרות לוהטות. לקינוח הוגשו תפוחים פרוסים וחטיפי שוקולד לילדים. הישיבה היא על דרגשים רחבים וארוכים (כנראה המיטות), והאוכל היה מצוין והוגש בכמות נדיבה. המחיר פחות, אך שולם באהבה, הרי בסופו של דבר אנשים אלה מתפרנסים מעוברי אורח מקריים וחיים בתנאים מאוד קשים.

 בערב, בשעה 20:00, עצרנו ללינה בקיילונג (keylong), העיירה היחידה בדרך מלה למנאלי, שם לקחנו חדר כפול ומאובזר היטב במלון H.P.T.D.C Tourist Complex. נשמנו לרווחה ורשמנו יום ראשון מצוין, נטול תופעות לוואי ועתיר נופים וחוויות.

לתחילת הכתבה

ואשישט

בבוקר, לא הרבה אחרי שיצאנו לדרכנו, חזרה רעות לסורה (רגישה הילדה). לא עזרו כל הכדורים והלחשים, היא הרגישה רע מאוד, בחילות, כאבי בטן וראש מלווים בהקאות. לא פעם העדיפה ללכת ברגל, העיקר להימנע מהטלטולים העזים. נהגנו היה אדיב וקיבל כל בקשה בהבנה, האופציה השניה מבחינתו היתה לכבס את הריפוד בסוף הנסיעה. בשעות אחר הצהרים הגענו בשעה טובה למנאלי. העיר השוקקת וההומה הלחיצה אותנו, ומיד ביקשנו מהנהג המותש לבצע פרסה ולעלות לכפר ואשישט (vashisht), השוכן מעל לעיר ומסיפורים שמענו כי הוא רגוע ושליו יותר. בחרנו במלון Sita Cottage בעל החדרים המרווחים מאוד הנמצא במורד הכביש, רחוק מההמולה היחסית במרכז הכפר. הנוף ההימאלאי הנשקף מהמרפסת משרה אוירה נינוחה ומרגיעה, בדיוק מה שאנו זקוקים לו לאחר נסיעה מפרכת שכזו.

בתחום התחבורה בין ואשישט - מנאלי עברנו מספר חוויות מעניינות. לראשונה עלינו על ריקשה, כולנו יחד מאחור והנהג עם חבר טוב מאוד מקדימה. אנו עוד זוכרים איך התפעלנו בעבר מהיכולת האקרובטית של משפחה דומה. (אגב, בענין חברים טובים, הגברים ההודים נוהגים בהמוניהם לצעוד יד ביד, חבוקים ואף יותר מכך, לדעתנו ללא כל קשר להעדפה מינית זו או אחרת).

הדרך ממנאלי לואשישט אורכת כ 3 קילומטרים, תלולים מאוד. ריקשאי תמים שהסכים להוביל את כולנו יחד במעלה התלול, נאלץ להשתמש בטריק הידוע של נסיעה בזיגזג תוך הטיית הגוף קדימה ולצדדים, על מנת לסייע למנוע הגונח ומייבב. לבסוף נאלץ אריה לקפוץ מהריקשה ולסייע בדחיפה, לקול שאגות הצחוק הבלתי מתחשבות מצד הדרדקים, בניצוחה של אמם. בהזדמנות אחרת, הנהג עצר באמצע העליה, ויתר על כספו וביקש מאתנו באדיבות, לחפש פראייר אחר.

 לאחר ארוחת צהרים משותפת באולד מנאלי עם ידידנו הצעירים יעל, מתן, מיכל וגיא, חשבנו למצוא רכב שיכיל את כולנו בדרך לושישט. ליד המסעדה חנה רכב חבוט, דומה למכונית סובארו דמוי קופסא, שהיתה פעם נפוצה בארץ. לאחר משא ומתן קצר הסכים הנהג לקחת את כולנו ביחד, תשעה במספר. רק לאחר שנדחסנו לרכב, שמנו לב שמדובר בגרוטאה מוחלטת: חלונות ומראות הן רק בגדר שמועה רחוקה, המרכב מרותך בכל מקום אפשרי והספסלים מתפרקים. עוד בטרם הספקנו לחזור בנו, מתושלח כבר שעטה במורד הכביש. בירידות היא דווקא בסדר. הגענו לעליה, לא חלפו 10 מטר ומתושלח נאלמה דום. חשבנו כי תמו ימיה והפעם באופן מוחלט. הנהג, בתחינה ובקריאות "sorry sorry" נשנות, סיפר לנו כי אזל הדלק ויצא את "הרכב" בריצה. אנו במקום להשתתף ברגשות הצער, פרצנו בצחוק חסר מעצורים כשאנו מובילים את הסיטואציה למחוזות רחוקים (יש לזכור שישבנו ב"נוחות" ממש כמו סרדינים בקופסת שימורים). כעבור מספר דקות חזר נהגינו בריצה, כשהוא אוחז בקבוק קולה ובתוכו דלק בכמות שלא עולה על בדיקת שתן ושפך ישירות למאייד, מה שהספיק להביא אותנו עד לתחנת הדלק, הנמצאת בדיוק בכיוון הנגדי מכפרינו השליו. בסופו של דבר, לאחר שעה ארוכה בה צחקנו והשתעשנו בעוד הנהג, מצדו, מפליג בשבחי הרכב, הגענו לחדרנו בשלום.

 בוקר אחד, כשלא הצלחנו לעצור ריקשה, החלטנו לנסות את מזלנו בטרמפים. הרמנו את היד והרכב הראשון שעצר לנו, היה טרקטור רתום לעגלה. מבלי להסס עלינו לעגלה כשאנו מתפעלים מטוב ליבו של הנהג. בעגלה, חוץ מהתענוג שבלשבור את עצם הזנב, התברר לנו כי היא הובילה עד לפני מספר דקות מלט (בתפזורת, כמובן). תוך שניות הפכנו אפורים מכף רגל ועד ראש. השילוב של הקפיצות, השיעולים והצחוקים היה קטלני. כל זעקותינו ותחנונינו אל הנהג שיעצור נפלו על אוזן ערלה. לבסוף, כשעצר בכיכר העיר, בעוד אנו יורדים חבוטים ומרוטים, לא התבלבל נהג הטרקטור ודרש 50 רופי...

לתחילת הכתבה

מקדש אדימבה והמפלים

ראשית, כשאומרים "מנאלי", בכלל זה נספרים העיר מנאלי החדשה, מנאלי הישנה והכפר ואשישט. לאורכם ולרוחבם זורם נהר הביאס על פלגיו השונים, ומעל לכל מתנוססים הרי ההימלאיה הירוקים. מנאלי עצמה עיר יפה, המשלבת בין חדש לישן. סיבוב בסמטאות העיר הקנה לנו תחושה מדהימה של חזרה למקום אהוב- סמטאות העיר העתיקה בירושלים. הדמיון מדהים.

 ממאנלי עלינו למקדש אדימבה (Hadimba). הדרך עולה דרך חורשה מקסימה ורוויית מדרגות, בסופן ניגלה מול עינינו מבנה עץ בן מספר קומות. המקדש מעוטר בגילופי עץ מרהיבים של דמויות שונות מסיפורי המיתולוגיה ההודית, על הקירות תלויים מגוון קרניים וגולגלות של יצורים שונים. ליד המקדש ישנו מעין גן משחקים לילדים ובו מספר נדנדות ומגלשות (לחשוב הכי קטן שאפשר: בלונלי כתוב שישנה טירה מתנפחת. אנו אמרנו לילדים שאולי יש טירה מתנ... לגבי ה-"פחת" נדע רק כשנגיע, ואכן האכזבה לא שברה את ליבם). המיוחד בגן הוא שהוא סגור ומגודר מכל הכיוונים והכניסה הרשמית היא דרך גדר תיל, שמישהו פעם נשכב עליה כדי שהיום נוכל להיכנס.

מואשישט יצאנו למפלים הסמוכים. מהסיפורים הבנו כי מדובר במספר דקות של הליכה ולא הצטיידנו בכמות רבה של מים. לא לקחנו בחשבון כי אנו גרים במורד הכפר ושמספר דקות הם גם שעתיים... הדרך, על כל פנים, היתה מרהיבה ועברה בתוך יער, שכאילו נלקח מאגדות הילדים. הטיפוס היה תלול וארוך. בדרך עברנו ליד בית ספר מקומי: התלמידים, כולם בתלבושת אחידה, יושבים על האדמה בטורים וממלאים אחר הוראות המורים. ספרנו זוג מורים המלמד חמש קבוצות (כיתות). ברי המזל מבין התלמידים ישבו בתוך חדרים מאובקים. האחרים ישבו בחצר, בשמש הקופחת. למרות המשמעת הקפדנית, קלטנו ילדים מעבירים מידע על ידי כתיבה על החול, והחבר ה"מעתיקן" דואג למחוק ולטשטש עקבות, מה שמוכיח שבשביל לתחמן במבחן לא חייבים ועד הורים, מועצה לזכויות הילד וכיתות ממוזגות. ביקשנו וקיבלנו רשות לצפות בשיעור ולצלם.

המשכנו בטיפוס. ידענו שמדובר בסדרה של מפלים וכי את הראשון, הנמוך מביניהם, כנראה השארנו מאחור. היות והמסלול עבר בינות לחורש עבות ומתחתנו יכולנו לצפות בנהר הביאס השוצף, ומולנו הזדקרו הרים ירוקים, לא התלוננו ולא איכפת היה לנו לאבד את הדרך, מה גם שלא נשמעה כל טרוניה מצד הדרדקים. לביא, כהרגלו לאחרונה, טיפס במרץ כשהוא מתנגד להצעות עזרה. רעות ואורי טיפסו מעלינו ונכנסו לכל מיני פינות סבוכות והשקיפו על הנוף. לפתע התחלנו לשמוע שאון מים זורמים: החשנו את הקצב וכשהגענו לפסגה ראינו מולנו מפל אדיר. בהערכה גסה, גובהו הכולל כ-100 מטר, והוא יוצר בזרימתו מעין בריכה (קפואה). הילדים כבר בדרך משילים את בגדיהם, רעות מספיקה להחליק, כשהיא לא משאירה איבר בגופה, כולל הפנים, שלא זכה למגעו הלא מלטף של הסלע. אך דבר לא עוצר בעדם והם כבר בתוך המים. פעם נוספת אנו נוכחים כי על בוגרי נחל הדן, מי הפשרת השלגים בהודו לא עושים כל רושם.

 את התענוג הגדול קטעה העובדה, שכמעט נותרנו בלי מים (המסקנה המיידית- לא יוצאים לשום מקום ללא תכולה מלאה). האצנו בילדים והתחלנו בירידה. אחד הדברים המתסכלים הוא שאתה יוצא לטייל או לטרק, חמוש במיטב הציוד ומרגיש שאתה הולך לכבוש את העולם, מבט אחד למעלה מגלה לך פורטרים שמובילים ציוד או סחורה במשקל עשרות קילוגרם, כשהם חמושים בנעלי אצבע ומקפצים בקלילות בין הסלעים. במבט הצידה אתה צופה בקשישה נוהגת עדר פרות במעלה ההר והיא כולה אושר וחיוכים. לקראת סוף הירידה הכרזנו על משמעת מים קפדנית. לביא כבר התעייף וביקש לעלות על כתפיו הנוחות של אריה. הגענו לכפר תשושים, צמאים אך בריאים והסתערנו על החנות הראשונה שנקרתה בדרכנו.

לתחילת הכתבה

נאגאר

את דרכינו לנאגאר (Naggar) עשינו בהמלצת בעל הגסט האוס, שאף טרח והזמין עבורנו מונית. הדרך ממנאלי אורכת כ-25 דקות ועוברת בין כפרים ונופים יפים. נאגאר היתה בעבר בירתו של עמק קולו, והראג`ה סיד סינג קבע בה את מקום מושבו בטירה מפוארת שבנה. כיום משמש המבנה כמלון. ביקרנו בטירה, שעושה רושם רב מבחוץ וגם מבפנים. מהמרפסות המרווחות נשקף עמק קולו במלא הדרו. ביקרנו בחדרי המלון, חלקן סוויטות של ממש וחלקן סתם חדרים מהודרים.
 מתחת לטירה מצטנע מקדש צ`אטאר בהוג` (Chatar bhuj) המוזר למראה והמעניין, דמוי ביצה עם מטריה (רעות אומרת שהוא דומה לקלימרו) המוקדש לאל שיוה. הכפר כולו זרוע מקדשים הבנויים בצורות שונות ומרהיבות. כפר זה הוא השליו, הרגוע והיפה ביותר בו נתקלנו וכך גם המאפיה הגרמנית הנמצאת מעל הטירה. כשני קילומטרים מעל הטירה נמצאת גלריית רוריך, פרופסור וצייר רוסי שהתגורר ומת בבית זה. הקומה הראשונה של הבית מוקדשת לציוריו והשניה היא בעצם הנצחה של ביתו, אליו ניתן להציץ דרך החלונות. תהינו לפשר הכבוד הרב לו זוכה רוריך זה (נראה לנו כי דיוקנו הוא זה הטבוע על המטבע 1 רופי). תשובה מוסמכת לא הצלחנו לקבל ולא נותר לנו אלא להעריך: כנראה בשל מאבקו הנחרץ לכינונה של אמנה בין לאומית להגנה על יצירות אומנות בעתות מלחמה (על אמנה זו חתומות היום רוב המדינות המערביות).

מעל הגלריה, במעלה המדרגות, הבחנו בביצוע עבודות שיקום ושיחזור עמודי עץ מגולפים ולוחות אבן ענקיים, עתיקים וחרוטים. נלהבים עקבנו אחרי ניסיון העתקת לוח כזה לטרסה בגובה שני מטר לערך. במלאכה עסקו כ-15 בחורים צעירים וחסונים, באמצעים המזכירים את אלה שאתם בנו את הפירמידות במצרים- כלונסאות עץ עגולות וחבל קלוע. וכך, עבודה של מנופאי אחד התבצעה במשך מספר שעות על ידי קבוצת צעירים, שהצליחו לבצע את הפעולה בדרך הקשה, הארוכה והמצחיקה ביותר, תוך חלוקת הנחיות האחד לשני ונסיונות כושלים, כמעט אין סופיים. שוב ושוב מטרידה המחשבה מדוע הדברים מתנהלים כך, הרי הודו היא מעצמת גרעין בעלת יכולות טכנולוגיות אדירות ובטח ניתן היה לבצע את העבודה הזו וכמוה רבות אחרות, ביתר קלות. התשובה הבלתי נמנעת היא, שכנראה רק כך ניתן לספק עבודה ופרנסה לכל כך הרבה אנשים (מה שקראו אצלנו "עבודות יזומות", בסגנון סלח שבתי).

 חזרנו לעיר ועלינו למנאלי הישנה, לקחת את הבגדים שתפרו עבורנו (מכנסיים וחולצות לפי מידה, היות וקשה למצוא במידות קטנות, או גדולות... במיוחד). משם ירדנו למסעדת נרגילה, מסעדה המנוהלת על ידי בחור צעיר ומוכשר, דובר עברית טובה, שהצליח ליצור קשר מדהים עם ילדינו. במסעדה זו, שמגישה אוכל ישראלי מצוין (כולל קוסקוס ביום שישי וג`חנון בשבת) אכלנו את רוב הארוחות, בעיקר כדי לאפשר לילדים להתאוורר מעט מהמטבח ההודי וללמוד את רזי משחק הטאקי בנוסח ההודי (אורי מתחבר תוך דקות לכל חבורה שיושבת ומשחקת משחקי שולחן, ללא כל קשר למוצאם). אצל רוייאי, מנהל המסעדה, עברו הילדים קורס מזורז בהכנת צ`אפאטי. את השבוע חתמנו בקבלת שבת משותפת עם ידידנו הצעירים, באכסנייתם, הם דאגו לחלות מצוינות ולהדלקת נרות. רק יין לא הצלחנו להשיג, התחליף נלגם אף הוא בהנאה.

לתחילת הכתבה

הירוק ירוק הזה

במבט מעמיק, אנו מגלים כי חלק ניכר מהצבע הירוק המכסה את ההרים משמש לנוי בצדי הדרכים ואף מעטר את הגינה המטופחת. בחצר המלון בו אנו לנים, נובע צמח מענין, בעל עלים המתפצלים לדמוי חמש אצבעות. במחוזותינו הוא עונה לשם מריחואנה. המראה מדהים, בעיקר לנוכח העובדה שהסחר והשימוש בסמים אינו חוקי במנאלי. אנו יודעים כי עוד נתקל בעניין על צדדיו הפחות נעימים, שלא לומר מכוערים, ונהיה חייבים הסבר לילדים.

לביא: מחליק כאפות עם כל הודי מצוי, פותח עבורנו כמעט כל דלת, בריקשות לעתים קרובות הנהג דורש במפגיע שלביא ישב לידו. השפה, בעקבות השהות האינטנסיבית עם אחיו, הולכת ומשתפרת. אוצר המילים, ולצדן גם הסלנג, הולך ומתרחב. לרעות הוא קורא "אחותי". מתעקש להשתתף בכל משחק כולל רביעיות, טאקי ועוד. הוא ואחיו עסוקים בלהמציא משחקים ולהשתולל ללא הרף. לצערנו, בשל סדר היום העמוס, הוא לא מצליח לישון בצהרים ובערב מגלה סימני עייפות מוקדמים, ובכל זאת לא מוכן לוותר על דבר גם לאחר שכנועים נמרצים. לעתים אנו נאלצים להתמודד עם התקפי הזעם שהוא עובר, לרוב בהצלחה. סוגיות המזון, מה מותר ומה אסור, עולים יותר ויותר על שולחנינו: הוא דורש זכויות שוות לאחיו ואנו בדרך כלל מאפשרים, כל עוד הוא מוציא את אותה האנרגיה. אורח החיים היום יומי בטיול מסוג זה, חושף את לביא ללא הרף לאוכל, לריחות, לדוכנים עמוסי כל טוב והוא בטוח שכל אלו נועדו במיוחד בשבילו. דווקא כשאנחנו יוצאים לטייל בטבע, הנושא לא מעסיק אותו. ידענו כי התגובות הללו צפויות, וכך אנו בוחרים להתמודד איתן.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה