נוסעים למאד'י
לאורך כל הטיול שמענו על הצפון המדהים, הצפון היפה ששום דבר אחר בהודו לא ישווה לו. צר לי לומר, אבל אני די התאכזבתי מהצפון, נהניתי הרבה יותר בדרום. הסיבה, אמנם, היא לא באשמת המקום אלא בעיקר באשמת מזג האוויר הזוועתי ששורר כאן, כל הודי ששאלנו אותו טען שבכל שנה, בזמן הזה, השמש כבר השתלטה על העניינים והקיץ שורר באזור. זו גם הסיבה שעלינו צפונה כעת. אבל מה לעשות שהשנה הקיץ החליט לעשות איחור אופנתי ולהגיע חודשיים מאוחר מדי? הקיץ שנתן לחורף להשאר אקסטרה זמן ולהפיל עלינו גשמים וקור כלבים גרם לשהות שלנו בצפון להיות לא בדיוק מה שציפינו לה, ולהיות הרבה יותר מנוחתית מהרגיל, בניגוד לתחילת הטיול, עכשיו בצפון אנחנו זזים לאט, לאט מאוד. מגיעים למקום מסוים, פורקים את התיק ונשארים בו שבוע וחצי לפחות. בפועל אנחנו רואים את המקום עצמו רק חצי מהזמן, והחצי השני עובר לו בגסטהאוס, כשיורד גשם וקר ולא נעים להיות בחוץ. מעבר לזה, רוב הדרכים למקומות היפים והמיוחדים באמת, היו חסומות בשלג, ולא ניתן היה להגיע אליהם. יכלנו להנות רק מהנופים המדהימים אבל הדי מונוטוניים של מרכז הימצ`ל פרדש, מרכז "הצפון". אותן הדרכים המבוקשות נפתחו באיחור גדול מאוד, בדיוק ביום שבו עלינו על האוטובוס לדלהי.
אבל הכל קורה לטובה, בתקופה שטיילנו בצפון הודו אמנם נסחבנו עם הרבה בגדים חמים ונתקענו יותר מדי בכל מקום שבו היינו, אבל פגשנו הרבה מאוד אנשים טובים, הודים ותיירים, ניצלנו את הזמן כדי לנוח, לקרוא ספרים ולסרוג, ובאמת שהשתדלנו לצאת לטייל, כשהשמש הואילה לצאת. כך היה גם במנאלי, כפי שכבר כתבתי, את תחילת השהות שלנו בה העברנו בתוך מעילים וכפפות, זזים מהגסטהאוס למסעדה ובחזרה. שבוע מאוחר יותר הקיץ התחיל להראות סימני חיים, וכשמזג האוויר התייצב על 20 ומשהו מעלות באופן קבוע והראות הגיעה לשיאה, החלטנו שאפשר לצאת לטיול של ממש. התארגנו עם כמה חברים בקבוצה קטנה שיכלה למלא ג`יפ, ושקלנו את האפשרויות שלנו. בסופו של דבר נפלה ההחלטה על טיול למאד`י (Marhi, מבטאים מארי או מאדי), אתר סקי מרחק שעה ומשהו נסיעה ממנאלי.
הנסיעה היתה יפהפיה, הראות היתה מצויינת, וכך יכלנו לראות מתוך הג`יפ את ההרים העצומים, הפסגות הלבנות והצוקים הענקיים שאיימו עלינו מצידי הדרך. והכל מכוסה ירוק ירוק... בחצי הדרך התחלנו לראות את הסימנים הראשונים להמצאותו הקרובה של השלג, אינספור חנויות בצד הכביש הציעו מעילי פרווה ענקיים, מגפיים, ציוד סקי וחרמוניות. ציוד מלא לאדם, להשכרה ב40 רופי ליום. כדי שיקל לזהות את החנות המשכירה מבין כל החנויות שנראות זהות האחת לשניה, לכל חנות היה מספר שנכתב בענק על שלט. לא שהיה היגיון מסוים במספרים, חנות מספר 1 הוצבה באמצע הדרך וחנות 2006 היתה קרובה אליה מאוד. העיקר שהיה מספר, ולכו חפשו אותו אחר כך בחזרה מהסקי. אנחנו החלטנו שלא להשכיר שומדבר, אם נצטרך, יהיה לנו בוודאי למעלה באתר מספיק ציוד להשכרה, מה גם שבאנו מצויידים במספיק בגדים חמים וחבל סתם על הבלגן.
כשכבר היינו קרובים מאוד למאד`י התחלתי להרגיש פתאום שהראש שלי מתרוקן. לא ממחשבות, אלא פיזית, התחושה היתה מוזרה מאוד, כאילו תקעו לי צינור באוזן והתחילו לשאוב מהראש כל מה שיש שם. ואז גם התחילה התחושה שאוויר לא ממש נכנס לי לריאות. הסתבר שהגענו אז לגובה של 3000 מטר בערך, ולי, שיש לי לחץ דם נמוך, זה לא עשה טוב. באותו רגע בו התחילה ההרגשה המוזרה הזו ביקשתי מיד לעצור את הגי`פ ולנוח, לתת לקצת אוויר להכנס ולהרגע. התחושה הזו היתה מוזרה ולא רגילה כל כך שנלחצתי, ואני חושבת שהלחץ הספיק כדי לגרום לי לא להצליח לנשום. כעבור כמה זמן, כשהתחלתי להתאזן מחדש עם האוויר הדליל של הגובה, המשכנו בנסיעה.
כשהגענו למאדי שמחנו מאוד שהחלטנו לוותר על השכרת ציוד השלג, מזג האוויר היה מצוין, ואנחנו התקלפנו מכל שכבות הבגדים שהבאנו איתנו ונשארנו עם החולצות הקצרות. לנו זה הספיק. נראה שלרוב ההודים, שטרחו והשכירו את חליפות הפרווה והצמר, לא הפריע החום העז ששרר במקום כי בעוד אנחנו מנגבים זיעה מהמצח הם המשיכו ללכת עם החליפות החמות. או שאולי פשוט היה אכפת להם יותר מהתשלום שמחכה להם בסוף היום, וחבל היה להם שלא להשתמש במה שהם בכל מקרה משלמים עליו. ובכלל, היו המוני הודים באותו יום!! הגענו ביום ראשון, יום המנוחה, ועד כמה שראיתי היינו התיירים הזרים היחידים בכל מאד`י, שאר האנשים היו תיירים הודים שבאו גם אחרי נסיעה של שעות ארוכות, מכל רחבי הודו, כדי לבלות קצת בשלג. בגלל שהיינו הזרים הלבנים היחידים באיזור היינו כמובן האטרקציה המרכזית באיזור אחרי השלג. ככל שהתקרבנו יותר לשלג גברו הבקשות לצלם אותנו, והחיוכים וברכות השלום לכל אורך הדרך פשוט לא פסקו. נחמד להרגיש סלבריטי.
מטפסים לאתר
הנהג הוריד אותנו קילומטר מהאתר עצמו, בגלל פקק התנועה האדיר שהיה בדרך לחניה. הדרך כמובן היתה צרה ומספיק בקושי לשני רכבים לרוחב, שנוסעים צמוד ולאט, ובגלל שהשלג הקפוא חסם קטע קטן באמצע הדרך, נוצר הפקק. אחרי הליכה די ארוכה שעשינו עד למאד`י גילינו שהשלג שבאנו בשבילו כבר די נמס, ומה שנותר ממנו זה קרח לבן מהול בהרבה בוץ. שלג לעניים. אבל שאנחנו נתבאס? מה פתאום? קנינו מזקנה חביבה מקלות הליכה, שעזרו לנו מאוד לטפס על השלג הקפוא, והתחלנו לטפס על השלג בשיא ההתלהבות, מועדים בכל שניה ומקפיאים את הידים שלנו, שאוחזות בקרח הקר.
פתאום, תוך כדי העלייה (הקשה מאוד!) הרגשתי מכה קלה בגב. כשהסתובבתי לאחור ראיתי שמשפחה הודית החליטה להתלבש עלינו ולעשות איתנו מלחמת שלג. אין בעיה! רוצים מלחמה? קיבלו מלחמה! כל הקבוצה הקטנה שלנו תפסה בקצת קרח, גלגלה אותו לכדור וידתה אותו ישר במשפוחה הלוחמת. אף אחד לא היה מוכן לוותר, ותוך כמה דקות כולנו היינו עמוק עמוק בקרב, כשקרח תקוע לנו עמוק עמוק בתוך הבגדים. המלחמה נגמרה בהפסקת אש, כשצעקנו KATAM למשפוחה, ביקשנו הפסקה. הקרח הוא לא שלג, הוא כואב כשהוא פוגע בראש, ולנו די נמאס. המשכנו לטפס. אחרי משהו שנראה לי כמו חצי שעה הגענו למחצית הדרך, 200 מטר מהתחתית. עצרנו לנוח מהטיפוס הקשה והחלקלק, כדי לנוח ולהצטלם כמובן. תוך כדי שאנחנו יושבים התקרבו אלינו לפחות עשרה רוכלים הודים, והציעו לנו קפה חם ואת מה שמנסים למכור לנו בכל מקום בהודו, כשאומרים את שמו ביראת קודש של ממש, הזעפרן. אחרי התדהמה הראשונית (ניסו למכור לנו זעפרן לבישול, על הר גבוה, באמצע השלג!) אמרנו בנימוס שאנחנו אלרגיים לזעפרן, וכך עזבו אותנו בשקט.
לאחר מנוחה קלה עברנו לאטרקציה- אבובים בשלג! במרכז ערימת השלג שירדה מההר הקימו שני מסלולי גלישת אבובים בשלג. הודים רבים מאוד התגלשו באבובים עד למטה תוך כדי צרחות איימים, ורבים אחרים שביקשו להתחמק מהתשלום על האבוב התגלשו באותם מסלולים על התחת. ואפילו בלי שקית, כך שכשהם קמו מאושרים בתחתית ההר כל הגב שלהם היה רטוב לגמרי. אנחנו החלטנו לוותר על תענוג הגלישת-תחת, וכל זוג תפס אבוב וגלש לו למטה. הגלישה נמשכה אמנם כמה שניות, אבל זה היה נהדר!! למרות האושר הגדול מהאבובים החלטנו לוותר על סיבוב שני. הספיקה לנו עלייה אחת עד למעלה, תודה רבה, הבנו את הפואנטה ויכלנו לגשת לאטקרציה השניה- יאקים בשלג.
החלטנו שיכול להיות נהדר לעשות טיול קצר עם יאקים בשלג, אל ההרים שמסביב וחזרה. היאק הוא חיה מרשימה כל כך, ורכיבה עליה נותנת בטח תחושה מדהימה. מעבר לזה, איפה עוד בחיים אנחנו נוכל לרכב על יאק? כך ניגשנו אל בעלי היאקים והתחלנו להתמקח איתם על מחירים הטיול. נראה שהאנשים הללו הקימו מראש ארגון בעלי יאקים, והם מוכנים לכל צרה שלא תבוא. הוצג בפנינו התעריפון- 150 רופי לרכיבה של אדם אחד על יאק למשך עשר דקות. אחרי ויכוחים ארוכים המחיר ירד ל-100 רופי לעשר דקות בלבד, ואנחנו החלטנו לוותר על העניין אחרי שהודי מקומי אמר לנו שהמחיר הוא בכלל חצי מזה שהם דרשו מאיתנו. החלטנו שלא לשתף פעולה עם ההפקעה המטורפת במחיר, ולכן הלכנו רק על תמונות- 20 רופי לתמונה עם יאק היינו מוכנים לשלם, וכך אחרי שהיאק הצטלם עם כל אחד מהקבוצה ומכל זויות אפשרית, ירדנו מהיאקים ומהשלג, וחזרנו לנו לג`יפ- עייפים ומרוצים.
הכדור פורח ועולה לאוויר
אחרי הטיול למאד`י החלטנו לקחת כמה ימי מנוחה עם פעילות מצומצמת. בכל זאת אין יותר מדי מה לעשות באיזור, ולכן צריך לעשות תוכנית חלוקת אטרקציות בין כל ימות השבוע, בכל יום לעשות פעולה אחת מרכזית, ולנוח. לא להעמיס יותר מדי. כך לקחנו יום אחד מנוחה, יום אחר לקניות, יום נוסף למשלוח חבילה הביתה, ועוד יום רגוע בגסטהאוס. כעבור כמה ימים כאלה החלטנו שהנה סוף סוף הגיע הזמן המתאים לעשות יום של פעילות- החלטנו לרכב על סוסים בעמק סולנג (Solang Valley) הקרוב.
עמק סולאנג הוא עמק מלא באטקרציות- רכיבה קצרה על סוסים ורכיבה ארוכה, מצנחי רחיפה, כדורי ענק (לגלגול אנשים בתוכם), ועוד. שמועה ששמענו סיפרה שבדרך לסולאנג וואלי אפשר למצוא אטרקציה נוספת ולא כל כך צפויה- כדור פורח. מסתבר שהכדור הפורח פעיל בשעות מאוד מסוימות: מ-5 ועד 10 בבוקר, ומ-4 אחה"צ ועד 10 בלילה. הסיבה היא הרוחות- כשהרוח חזקה מדי הכדור הופך לאטרקציה מסוכנת, ובשעות הפעילות הרוח חלשה מאוד ומאפשרת את הריחוף בכדור. זו הסיבה שבנסיעה למאד`י לא ראינו את הכדור מרחוק (לא עברנו בשעות המתאימות), ולכן גם אנשים רבים מפספ סים את הכדור.
שיקולים של מזג אוויר הביאו אותנו להחלטה לנסוע לכדור הפורח בשעות הבוקר. בגלל השעה ה"מטורפת" נסענו רק דור, עדי ואני- המטורפים היחידים שהיו מוכנים לקום ביום שישי בשמונה לפנות בוקר. פתחנו בבוקר את העיניים לתוך יום סגרירי עם שמים אפורים. קשה היה להאמין שמזג האוויר ישתפר, אבל אנחנו לקחנו את הצ`אנס ועלינו טרוטי עיניים על הריקשה שלקחה אותנו לכדור הפורח. כבר בדרך התבהרו השמיים. כשראינו את קצה הכדור הפורח מרחוק השתפר גם מצב הרוח הישנוני שלנו, והאדרנלין התחיל לזרום בעורקים- הכדור הפורח הוא דבר בגובה שלוש קומות!!!
כשהריקשה הורידה אותנו למרגלות הכדור צפינו מלמטה במשפחת תיירים הודית שבדיוק התחילה לרחף בסלסלת הכדור, גבוה בשמים. אני, שהיה לי קצת חשש בהתחלה (בכל זאת- כדור פורח בהודו, זה לא המקום שהייתי נותנת לו צל"ש על בטיחות) נרגעתי קצת: הכדור היה קשור בחבלים עבים, שאמנם לא נקשרו לאדמה אבל החזיקו אותם כמה בחורים הודים גדולים. ויותר מזה, נראה היה שיש למפעילים תקנות בטיחות שהם לא מוכנים ממש לעבור עליהם, כי כשעדי ביקש שאותנו יעיפו גבוה יותר עם הכדור, אמרו לו שאי אפשר, זה המקסימום. אותי זה הרגיע (מה גם שהספיק לי בהחלט להתרומם מטר אחד מעל האדמה וזהו, העיקר להיות בכדור לכמה דקות). גם דור, שבאה לצלם אותנו מרחפים מלמטה ולהמשיך איתנו לרכיבה על סוסים, החליטה פתאום שגם היא רוצה, שרק אנחנו נסכן את החיים שלנו? מה פתאום!! כך עלינו שלושתנו אל הסלסילה הקטנה (המקסימום הוא שני אנשים, אבל מסתבר ששלושתנו שוקלים ביחד כמו שניים), והמפעילים שיחררו קצת את החוטים. פתאום שמענו קול של להביור מעל לראש, כמו זה ממשחקי המחשב - המפעיל ההודי שהיה איתנו בתוך הכדור הפעיל את הגז שליבה את האש ששחרר פחמן דו חמצני שהעיף את הכדור למעלה, ואנחנו היינו באוויר.
כשהכדור היה כבר בחצי הגובה אנחנו חטפנו פיק ברכיים. בכל זאת, היינו בתוך סלסלה קטנה שקשורה לבלון ענקי בשמי הודו. נפילה למטה גומרת לנו על הטיול וגם על החיים בלי הרבה בעיות. עדי התחרט די מהר על הניסיונות שעשה לשכנע את ההודים להעיף את הכדור גבוה יותר, אני תפסתי בעדי בלי יכולת לעזוב, ודור התישבה על הרצפה והסתכלה על הנוף מחלון קטן שבנוי כנראה למקרים כאלה. מהר מאוד גם אני הצטרפתי אליה, וכך שטנו לנו באוויר, שתינו על הקרקע ועדי מסוחרר מרוב אושר ומצלם עד כמה שאפשר. כל הסיפור ארך בדיוק 5 דקות, מהעלייה ועד הנחיתה. זה נראה כמו נצח, כשאני לא בטוחה מה היה יותר חזק, הפחד הנורא או הכיף האדיר. הרגשתי כאילו יצאנו ישר מתוך ספר. ירדנו מהכדור הפורח עם חיוך על הפנים, מדלגים באושר אל הריקשה שלקחה אותנו לאטקרציה הבאה- טיול הסוסים בעמק סולאנג.
כשהגענו לסוסים גילינו שהמבחר אדיר, עשרות סוסים הסתובבו להם בשטחים קטנים, קשורים לשורשי עצים, ומדריכי הרכיבה ההודים הסתבבו בינהם, כל מי מהם שקלט אותנו בעיניו רץ לקראתנו. יכלנו לבחור בין סוסים בצבעים שונים- חום, חום כהה, לבן ולבן מלוכלך, גדלים שונים ואפילו מהירות. אנחנו בחרנו בסוסים שהציע המדריך עם ההצעה הזולה ביותר- 150 רופי לשעת טיול למקדש של שיווה וחזרה. רק לטעום מרכיבת הסוסים וזהו, בלי להגזים. כבר כשיצאנו לדרך הבנתי שעשינו טוב שבחרנו במסלול המהיר ולא במסלול הארוך של כמה שעות רכיבה. עם תחילת הרכיבה, כשהסוס קיפץ בין הסלעים וטיפס על המדרונות הקטנים הרגשתי איך נוצרים הכתמים הכחולים ברגליים שלי, ובישבן.
לסוסים שעלינו עליהם היתה יחודיות משלהם: הסוס של עדי היה חצי עיוור. את זה גילינו כשעדי התחיל לדהור, והסוס הצטרף מעצמו לקבוצה אחרת שהיתה במסלול שונה לחלוטין. הסוסים אמורים היו להיות רגילים להצמד עד כמה שניתן למדריך, אבל הסוס של עדי פשוט לא ראה אותו. גם הסוס של דור מצא לעצמו נישה יחודית להתבלט בה- הוא היה עצמאי מאוד, והלך לא פעם לכיוון ההפוך או במרחק מסוים מהקבוצה הקטנה שלנו. דור החליטה לתת לו חופש ביטוי, וכך הסוס הביא אותה בדרכו המיוחדת אל היעד, אפילו שמדי פעם הוא העביר אותה בין סלעים גדולים כשהיא כמעט מתנגשת בהם. ולסוס שלי, טרזן, היה שם יפה. טרזן בהודית זה אומר "הירח והכוכבים". ניסיתי לתקשר איתו ולהגיד שאני ג`יין, אבל הסוס כנראה לא היה משכיל במיוחד, ושנינו המשכנו לדהור בשתיקה.
הרכיבה היתה נהדרת, יצאנו מאושרים ועם סימנים כחולים בתחת. כך, במשך הימים הבאים וכשהתישבנו באוטובוס לדלהי, הכאב העמום שנשאר מהדהירה העלה חיוך על פנינו.
