הדרך הארוכה למנאלי

אחרי עשרה ימים מלאי פעילות ועניין במקלוד, הכרזנו על מיצוי המקום, עם פוטנציאל לביקורים נוספים בעתיד. מיד לאחר השיעור האחרון שלי בקורס המסג` האירוודי, יצאנו לדרך שוב בטקסי, אותו דגם מרוטי סוזוקי, הקופסה הנוסעת. ניסינו שבוע קודם למצוא זוג נוסף כשותפים ל"מסע" ולשדרג את הנסיעה לג`יפ, אך לא נמצאו אותם שותפים, ולכן עלינו שוב על ה- "Roller-Coaster- "רכבת הרים", והפעם קיבלנו נהג צעיר כבן 20, שניצל כל הזדמנות לקחת סיכונים על הכביש.

הדרך למנלי- מתוך הדו"ח של שי: "תשע שעות ארכה הנסיעה מדראמסלה למנלי. אנשי חב"ד ידעו למה למקם כאן את בית חב"ד. ההרגשה היא שאם אתה שרדת את הנסיעה אזי בטח יש אלוהים. נסיעה איומה של תשע שעות ברכב סוזוקי 1000 - הקופסה הזאת, שהייתה פעם פופולרית בארץ. הכבישים בהודו (אלה שהיינו בהם עד היום, ויש לנו כבר כשלושים שעות של נסיעות) נראים כולם כאילו טור שריון דרס אותם בזה הרגע. הכביש הבין עירוני זה כביש, שרוחבו כמו רחוב שינקין (תל אביב או גבעתיים) בין שתי שפות המדרכה. בקטעים רבים בצד שפה אחת של הכביש נמצאת תהום, ובשפה השניה ההר. אין מקום לשני כלי רכב לעבור אחד מול השני, וודאי לא לעקוף. מדי פעם יש איזו התרחבות של שולי עפר לעקיפות, והרבה, אבל הרבה, התמוטטויות של הכביש לתהום או מפולות עפר וסלעים מההר, בייחוד כעת כשבאזור הזה יורדים המונסונים. מדי כמה עשרות קילומטר רואים עובדי מע"ץ שמתחזקים את הכביש, אבל זאת כבר בדיחה אחרת. הכביש הזה משרת את המכוניות, המשאיות הרבות, האוטובוסים, האנשים, הפרות, החזירים (גם כאלה ראינו בהודו), הכלבים וכל מי שזז ממקום למקום. עם כל זאת, הכל עוקפים והתנועה הדו סטרית עוברת. בדרכנו נתקלנו בשתי תאונות דרכים ללא הרוגים או פצועים. תשע שעות של אדרנלין זורם ואירועים בלתי פוסקים: הנהג עלה על חוט תיל והגלגל התפנצ`ר. נעצרנו בשולי הדרך הצרים להחליף גלגל. הרכב עמד כך שכל רכב, שהגיע מכל כיוון, עלול להוריד לנהג את התחת, ולכן בכל רגע הוא היה צריך להזדקף ולהיצמד לרכב. הנהג חיפש בכל הרכב כלי עבודה אך לא מצא את הידית להפעלת את הג`ק. מה עושים? הבחור הצליח בהרבה מאמץ להפעיל את הג`ק עם מפתח פתוח בתור ידית. בתום התיקון המשכנו הלאה והנהג חיפש פנצ`ריה כדי לתקן את הפנצ`ר. אחרי כשעה נסיעה הגענו לפנצ`ריה, ושם גילו שלפנימית יש 6 חורים. הגילוי הזה לקח כחצי שעה, כשהפנצ`ר מאכר מנסה לזהות את החורים לא בדרך הישנה והמקובלת- גיגית מים, אלא בעזרת האוזן והאצבעות... כנראה שלא היה כדאי לתקן את הפנצ`רים, כי הנהג החל עתה בחיפושים אחר new tube בכמה וכמה פנצ`ריות שעברנו בדרך. כעבור 3 שעות חיפושים בכל הפאנצ`ריות בדרך נמצאה הפנימית החדשה המתאימה.

הכבישים: על המפה מסומנים כל סוגי הכבישים הקיימים: כבישים מהירים, ראשיים וצדדיים. במציאות רובם נראים אותו דבר. הנסיעה בכביש מהיר שלעיתים גם משלמים עבורו כמו בכבישי אגרה, שונה רק בכך שקיים פס הפרדה מקווקו בין שני הנתיבים. רק באזורים בהם יש בסיסי צבא גדולים הכבישים האלה מתוחזקים פחות או יותר. חסרי נשימה וחמצן במוח מרוב פחד מן הנסיעה הגענו למנלי. הגעתי למסקנה שהנהגים בהודו "לא מבינים" את הרכב בו הם נוסעים או שיש עדיין משהו שאני לא הבנתי. נסיעה הם מתחילים בהילוך שלישי, ומרביעי יורדים לשלישי רק אחרי שהמנוע דופק כל כך חזק שהוא מבקש להיחנק. אף מנוע בשום כלי רכב אינו מכוון, וכולם מעשנים, ובאף רכב לא דולקות כל הנוריות. את האורות מדליקים רק כשממש חשוך, וצריך לנחש איזה כלי רכב בא מולך, כי בדרך כלל יש לו רק פנס אחד, לכן כששני כלי רכב נוסעים האחד מול השני, שני הנהגים מדליקים את האור הגבוה המסנוור ואף אחד לא רואה. לזה צריך להוסיף גם את קטעי הגשם והבוץ, והירידות או העליות עם הסיבובים החדים, והנה לכם בילוי על רכבת הרים של שעות רצופות.. לכן, הוא שאמרתי: את כל זה הבינו אנשי חב"ד שהקימו את סניפיהם במקומות אליהם לוקח להגיע 7-10 שעות נסיעה".

 מבנה הפנצ`ריה בו תיקן הנהג את הגלגל, שימש גם למסעדת דרכים. (הפנצ`ריה והמסעדה נראו אותו דבר בהבדל אחד: לצד הטאיירים השחורים, הפנימיות וכלי העבודה, עמדו להם על כיריים מאולתרות כמה סירים (בחוץ) ובתוך המבנה כמה שולחנות. משפחה שלמה עמדה ובישלה לכל מאן דבעי. ישבנו על ספסל בחוץ ומיד הגישו לנו שתי כוסות נירוסטה עם קנקן מים (מהברז כמובן...). לא נגענו במים אבל מאחר וכבר ישבנו, הזמנו שם- כן שם! צ`אי שהוגש רתוח (ראינו) ובכוסות זכוכית. לגבי הניקיון שלהם? כעבור שלוש שעות ולאחר שהשבענו רעבוננו בחביתה ולחם, במסעדת מלון בדרך (לא רצינו במסעדת דרכים) הגענו למנלי ושם כבר חטפתי את קלקול הקיבה שלי...

לתחילת הכתבה

מגיעים

ב- Old Manaly הגענו למלון "דרגון", שמבחוץ נראה יפה ומסודר ובפנים הרבה פחות, אלא שהפרופורציות שלנו לגבי נקי ומלוכלך השתנו והחדר הזה עבר את גבול הסביר ולכן נשארנו בו. היום הראשון במנלי היה גשום ואני ביליתי אותו מותשת וחולה במיטה. בצהרי היום השני חשתי מעט מאוששת (כך נדמה היה לי) ויצאתי לטייל בכפר (שי יצא כבר בבוקר לתור אחר המקומות היפים שאפשר לבקר בהם באזור). במנלי, שהוא מקום תיירותי מובהק של תרמילאים ופרשת דרכים ממנה יוצאים לחבל `לדאק` ול`לה`, ל`ספיטי ולהול`, לעמק פרווטי ועמק קולו, התפתחו ענפי התיירות ושינו את מרקם החיים הכפריים. הניגוד בין בתי הכפר למבנים החדשים של ה"גסטהאוסים" מדהים. בתי הכפר בנויים לצורכי הכפריים במקום: קומת אבן נמוכה בתוכה דרים הולכי הארבע הפרות והעזים, מעליה קומת עץ עם מרפסות עץ בסגנון שנקרא סגנון "הפהרי". ניכר בבתים אלו כי ידעו ימים יפים יותר. קומת העץ מסוגננת ומגולפת בעץ אם כי כיום נראית ישנה ומוזנחת. חלק מהכפריים נטלו חלק בתעשיית התיירות המתפתחת ובנו בסמוך לבתיהם בתי אירוח בסגנון מערבי, על מנת לספק את רצונם של התיירים הרבים המגיעים למקום. וכך, בצד בית כפרי, שלידו הפרות והעזים מטיילות בחופשיות ביחד עם הילדים המבוססים בבוץ, נבנו להם בתי עץ ואבן עם שירותים ומקלחת בחדרים, מטע תפוחים מתחת לחלון ומרפסות לנוף הרי ההימליה. לצד חנויות בעלות שלטים המכריזים בעברית "כאן כביסה וייבוש במכונה עם ריח כמו בבית", פינות הכביסה של הכפר בהם ברז מים, גיגיות ואבני שפשוף כביסה. נשים וגברים נושאי סלי קש מלאי תפוחים או שק זרדים, או מספוא לבהמות, לצד תרמילאים דוברי עברית, הנודדים מחנות תכשיטים אחת לשניה, ממסעדת "כנען" הישראלית למסעדת "העין השלישית" ההודית, ומסוכנות נסיעות וטרקים לאינטרנט בתקשורת לווינית. חזרתי מהטיול בכפר נטולת כוחות. נזכרתי שהבאנו תרופות מהבית והתחלתי להשתמש בהן, מה ששיפר את הרגשתי, כמו גם השמש שהפציעה מבעד לעננים שהתפזרו אט אט מעבר להרים. יצאתי לארוחה ראשונה מזה יומיים (טוסט ותה) ובמרפסת מול ההרים קראתי את "שורשים ושיעורים בזמן" מאת פסיכיאטר יהודי אמריקני שהתוודע באמצעות מטופלת שלו ל"גלגול נשמות"- כמה מתאים לקרוא על כך בהודו!

לתחילת הכתבה

ושישט והמפלים

שוב יום שמש יפה, יצאנו לטיול רגלי. התחלנו בכפר דהונגרי, כפר שאינו מתויר בישראלים או תיירים אחרים ומשמש כפר נופש להודים. כפר שקט זרוע בתי נופש והארחה. דרך חורשת אורנים הגענו למקדש בודהיסטי "דהימבה". נכנסתי לכוך קטן חלוצת נעלים. ההודים מתפללים, תורמים כמה רופיס ומקבלים פס צבע בין שתי העיניים (העין השלישית - הרוחנית) וחפיסת פתיתי קוקוס. משם ירדנו במדרגות לעיירה ניו מנלי. על המדרגות היורדות לעיר ישבו שתי נערות צעירות שברכו אותנו לשלום בחביבות רבה. הן היו יפות ונעימות שיחה ודברו אנגלית מצוינת, שאלו מהיכן אנחנו ואף הזמינו אותנו לביתן. הן היו כל כך נחמדות (ובסוף לא ביקשו למכור לנו דבר) שביקשתי להצטלם איתן והן אף הגישו לי פרח.

הדרך לניו מנלי רצופה בבתי הארחה קטנים, לחלקם גינות נוי מטופחות מאוד המהוות ניגוד קיצוני לעיירה ניו מנלי, ששווקיה ומראה כעיירות הודיות אחרות. תפסנו ריקשה לכפר ושישט שהפך גם הוא לאלטרנטיבה למנלי. ברגע שהגיעו תיירים גם לכפר הקטן הזה החלו לצוץ בו גם בתי אירוח הדומים בסגנונם לאילו שבמנלי. כדי להגיע למפלים עברנו את הכפר והמשכנו על צלע ההר דרך שדה ויער כשעמק קולו נשקף למרגלותינו והרי ההימליה מולנו. בדרך עברו על פנינו כמה פעמים נערים נושאים סלי קש, ובחזרתם באותה דרך התמלאו הסלים בתפוחי עץ. בכל העמק בשלו מטעי התפוחים. מראה גברים, נערים ונשים נושאים סלי מקלעת מלאי תפוחים וגברים מתקינים ארגזים עבור התפוחים, חזרו על עצמם בכל עמק קולו ופרווטי.
 בדרך חזרה מעדתי בבוץ ועל מנת לא ליפול אפיים ארצה נאחזתי בסלע שלידי שעליו צמח צמח הדומה לסרפד. שתי כפות ידי שהונחו על הצמח זכו לצריבה חזקה במשך יומיים.

לתחילת הכתבה

צחצוח נעלים + בונוס יקר!

מאחר ומכנסי ונעלי התלכלכו בבוץ החלטתי לתת למצחצחי הנעלים בכפר לנקותם. סיכמנו על 20 רופי לצחצוח הנעלים! ישבתי על גדר לצד צמד המצחצחים והפקרתי את נעלי לעבודתם. אכן, הם עשו עבודה יסודית, אלא שצמד זה ראה בנו משום מה מקור כסף לא אכזב!- כך חשבו. אחד הבחורים החל לדפוק מסמרים בקצה נעלי, שסולייתם סוליית גומי (ואינה מתאימה כלל לתיקון במסמרים אלא בדבק כמובן), מיד כשסיים את המלאכה דרש 200 רופיס! כמובן שלא הסכמתי ואמרתי לו שיוציא את המסמרים מהנעל, הוא המתין והתכוון לדפוק מסמרים גם בנעל השניה, סירבתי, ואז אמר: או. קי. רק 150 רופי. שלפתי את המסמרים בקלות מהנעל, החזרתי לו אותם בתוספת 20רופיס, והוא החזיר לי את נעלי בלי טענות ומענות. ניסה... לא הצליח הפעם.

בפרק הבא: עמקי קולו ופרווטי

 *עדכון, ינואר 2006: מאז המסע להודו אותו תיעדתי הן בכתב והן בתמונות, התוודעתי לעיסוק חדש ומעניין שנולד עקב הרצון להעביר את החוויות מעבר למילה הכתובה ולתמונה, משהו שישלב בין המראה, התחושות, ההרהורים הצלילים והקולות. עיסוקי כיום הוא הפקה ועריכת מצגות דיגיטאליות בכל נושא. האלבום הדיגיטאלי שערכתי על הודו הוקרן בכמה פורומים ועורר עניין רב. אני מזמינה אתכם לצפות בתקציר של הקליפ הנ"ל שנמצא באתר שלי www.seedphoto.com ב"מצגות לאירועים"- הגלריה וגם ב"אודות".

לתחילת הכתבה

 >>

יעדי הכתבה