מנאלי ודרמסלה- הודו במלוא הדרה

מנאלי ודרמסלה שבצפון הודו מהוות יעד מצויין לטיול משפחתי מרתק ומגבש. בכתבה שלפניכם חוויה משפחתית - טבע הפראי מהפנט, טיולים רבים באיזור, קורסים מעשירים ושלל פעילויות.
משפחת חן
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מנאלי ודרמסלה- הודו במלוא הדרה
Thinkstock Imagebank ©

מגיעים לוושישט

בשעה 9.00 בלילה, אחרי 12 שעות נסיעה, נחתנו ב-ושישט (Vashisht) בגסטהאוס Barigu Hotel שהזמנו מראש בהמלצת חברים. עובד נחמד הוביל אותנו לחדר בקומה השלישית. החדר כלל שני חדרים ובינהם מקלחת ושירותים ומרפסת גדולה (המחיר: 600 רופי לחדר). כאשר קמנו בבוקר, גילינו נוף מדהים שנשקף מהמרפסת. מתחתינו זורם נחל שמימיו שוצפים, מטעים של עצי תפוחים אדומים, דגלים על צלע ההר ממש לרגלינו ועל ההר מולנו פרוסה אולד מנאלי (Old Manali) אשר גם בתיה טבולים בירוק. הדבר היחיד שהפריע בחדר היה ריח של טחב שהיה באויר, ריח אותו ניפגוש הרבה בהמשך, בעיקר באזורים רוויי מונסונים. בקומה העליונה של הגסטהאוס יש מסעדה שמציעה מאכלים מכל הסוגים ובכל ערב מוקרן בה סרט.

וושישט (Vashisht) הוא כפר הודי שקט שמארח בדרך כלל תיירים הודיים ומערביים שמחפשים את השקט והאווירה של שנות השבעים. על הקירות ברחוב יש משפטים של בוב מרלי, מסעדות עם מוסיקה ג`אז ואווירה של שלום ושלווה. כאילו הזמן כאן קפא ונשאר בשנות בשבעים. ביום שישי באחת ממסעדות הגג בילנו ערב קסום של מוסיקה ואווירה. בהופעה של להקה המורכבת משילוב של נגנים הודיים ומערביים שניגנו מוסיקה מקסימה שחודרת לנשמה, הילדים נירדמו ואנחנו הרגשנו לשעה קלה כמו זוג צעיר. בימים הבאים מזג האויר היה הפכפך. שמש חזקה התחלפה בין רגע במטר של גשם. בלילות ירדו שגמי זלעפות, שהפילו את עמוד החשמל המרכזי כך שנישארנו שלושה ימים ללא חשמל, וללא מים חמים. הודו במיטבה...

באחד הימים, למרות הגשם, החלטנו לצאת לבקר במפלים. הדרך עוברת בתוך יער טרופי והמון עצי תפוחים מלאים בתפוחים אדומים ויפים. לאורך כל הדרך נשים וגברים שסוחבים על ראשיהם סלים מלאים, הן מקטיף התפוחים והן בקטיף של עשב שיהיה לפרות מה לאכול. מפלים קטנים וגדולים היו לאורך כל הדרך כך שהיה קשה לדעת מה הם המפלים אליהם מתכוונים (היו מי שהמליצו לנו לקחת מדריך מקומי). טיפסנו בהרים, ראינו כל הזמן המון מפלים שונים ועד היום לא ברור אם הגענו אל המפלים או לא.

 בוושישט התוודענו לריטו, מסטר ברייקי, הנחשבת לאחת הטובות בהודו ומסאג`סטית מצויינת (700 רופי לשעה. מסאג` ארוודי מומלץ). אבי, שלמד רייקי אחד פגש אותה והתענין בקורס המשך ל"רייקי 2". אבי לא היה בטוח שהוא רוצה להמשיך, אבל ניפתחה אופציה ללמוד רייקי לגילעד ועדי. הם החליטו לעשות קורס של ארבעה ימים לריקי 1: יומיים תאוריה ויומיים אימון (3000 רופי לכל ילד). אבי הצטרף אליהם כמתורגמן, וכך היתה הזדמנות לחוויה משותפת של אבי והבנים וגם הזדמנות בעבור אבי לתרגל מחדש את הרייקי. גם אני ומיה יצאנו נישכרות מהלימוד: בתירגול האחרון אני שכבתי על מיטת הטיפולים ושני הבנים שלי עשו לי רייקי בו זמנית. היה מדהים. במקביל אבי עשה רייקי למיה. מאז עברו שלושה שבועות, בהם הם התבקשו לעשות ריקי יום יום ומלבד היומיים הראשונים הם לא עשו רייקי בכלל...

לתחילת הכתבה

מנאלי

אחרי חמישה ימים בושישיט החלטנו לעבור לאולד מנאלי (Old Manali), הכפר מעל מנאלי שהוא הרבה יותר מתוייר ומלא בישראלים. בכל מקום מתנוססים שלטים בעברית וישנו גם הבית הישראלי שבו מוקרנים סרטים בעברית, ישנם ספרים בעברים להחלפה, סדנאות שונות, אינטרנט, מסעדה עם תפריט בעברית ואוכל ישראלי ובעיקר מקום חם עם נשמה לעזור לישראלים. בקיצור אולד מנאלי היא "מרכז הענינים" לטוב ולרע... אנחנו מצאנו גסטהאוס מקסים ומאוד מומלץ, Cottage Cold Corner, הנמצא במעלה הכביש הראשי בכניסה לתוך הכפר. המקום שייך למשפחה נחמדה. האישה נקיה מאוד וכך כמובן גם החדרים. בחצר גינה נחמדה והמון שקט ושלווה - מקום שקורא לך לשבת ולהירגע. בגסטהאוס הזה לקחנו שני חדרים (האחד עם שירותים ומקלחת ב-200 רופי, והשני צמוד אליו בשביל הילדים, בלי שירותים ומקלחת צמודים ב-100 רופי). במקום יש מטבח ואפשר להזמין מה שרוצים, וגם מכונת כביסה. כך שנהנינו הן מהשקט ומהריחוק שכל כך חשובים לנו, והן מהקרבה (הילדים יוצאו לבד לאן שרצו) והנוחות, הן מהמפגש המעניין עם המשפחה המקומית והן מהמפגשים המעניינים עם ישראלים.

אולד מאנלי מלאה במסעדות. אנחנו מצאנו מסעדה שיש בה אוכל הודי מעולה. המסעדה נקראת Moon Dance וכדאי להזמין בה רק אוכל הודי. מולה ישנו בית קפה בשם Dylen עם קפה אמיתי ועוגיות מעולות. יש הטוענים כי יש לו את הקינוח "שלום למלכה" הטוב ביותר בהודו, וגם אנחנו נהנינו! שלום למלכה ניתן למצוא כמעט בכל מסעדת תיירים שבהם יש ישראלים. זהו קינוח הכולל ביסקוויטים מפוררים שמעליהם בננה חתוכה לטבעות, מעל הכל רוטב שוקולד חם וגלידת וניל, אבל ראינו גם וורסיות שונות הכוללות גם אבקת קוקוס, שקדים וקשיו. לאורך כל הרחוב הראשי של אולד מנאלי ישנם חייטים שיתפרו כל מה שתבקש במחירים הודיים. אנחנו תפרנו מכנסי שרוואל לכל הבנים, חולצות לאבי, גילעד ולי ושמלה למיה. (120- 250 רופי לפריט).
בגסטהאוס למדנו את החיים של הכפריים. קילפנו איתם שעועית בבוקר, הלכנו איתם לחלקת השדה המשפחתית וקטפנו קצת שעועית. אפילו בישלנו יחד ארוחת ערב הודית בסיסית ואכלנו ביחד בישיבה על הרצפה. שמענו הרבה על החיים שלהם וסיפרנו על שלנו. האוירה היתה משפחתית ונעימה. אחרי שבוע עזבנו את מנאלי באוטובוס לילה לדרמסלה. האוטובוס יוצא ממנאלי בשבע וחצי שעון הודו- כלומר יכול להיות עיקוב של שעה-שעתיים. הנסיעה היתה בגשם שוטף שחדר אל המושבים והרטיב אותנו. כשאבי העיר לנהג ש"גשם מטפטף עלינו" ענה הנהג בחיוך "אין מה לעשות ככה זה כשגשם כבד יורד בחוץ". צחקנו. תהינו מה היה קורה אם נהג בישראל היה נותן תשובה כזו. לפנות בוקר הגענו למקלאוד גנאג` מקום משכנו של הדלאי למה -; מנהיג הטיבטים הגולה.

 גסטהאוס מומלץ באולד מנאלי- Cottage Cold corner. טלפון-01902252312, נייד -9816221211.
 * מסעדה מומלצת- Moon Dance, לאוכל הודי. שיווה קפה לארוחות בוקר. ודילן קפה לקפה ועוגה.

לתחילת הכתבה

בגסו

דרמסלה קיבלה את פנינו בגשמים. ההמלצות שהיו לנו הובילו לבגסו (Bagsu), מרכז העניינים. שם, לפי הסיפורים, מתרכזים כל הקורסים הטובים. כך שברור היה לנו לאן תוביל אותנו המונית: "בגסו" אמרנו לנהג בקול ישנוני. שש וחצי בבוקר, בגסו עדיין ישנה. גשם יורד בחוץ ואנחנו עם כל התיקים שלנו מוצאים מחסה תחת גג של חנות סגורה. אבי הלך לחפש גסטהאוסים ומצא אחד שנראה יפה מבחוץ אבל יתפנה רק בשתיים עשרה. סגרנו עליו. את השעות הבאות בילנו ב"קפה חיפה"- בית קפה נחמד ומומלץ, באוכל, שתיה, משחקים וכמובן שיחות ושאיבת מידע ממטיילים ותיקים. כאשר הגענו לחדר היה ריח של טחב באוויר. שוב טחב. גם למצעים יש ריח לא טוב, כי הם לא מספיקים להתייבש. הדלתות והחלונות בחדר לא נסגרו. גם בזה אשמים המונסונים והגשם רק הלך והתחזק.

למזלנו לפני שעזבנו את מנאלי העתקנו ממשפחת לירון כמה סרטים. פתחנו את המחשב ו"הקרנו" את הסרט "כיפה אדומה הסיפור האמיתי." בחוץ ירד גשם חזק ואנחנו הכנו לנו קולנוע ביתי. אני חייבת לציין שבתור אחת שלא הייתה מחוברת למחשב, בטיול הזה למדתי לאהוב אותו וליהנות מיתרונותיו. דרמסלה וסביבותה היו אחד מהיעדים שניראו לנו שווים לשהות בהם. הגענו מלאים ציפיות, שמחים ומוכנים להגיע אל מקום שיהיה כמו בית. מקום בו ננהל אורח חיים וסדר יום של בית. הייתי מוכנה להתחיל ללמוד וההיצע של קורסים באזור הוא כמעט בלתי מוגבל ומכוון לכל סוגי האנשים. היה ברור שהגסטהאוס שלנו לא יאפשר את תחושת הבית שלה ציפינו. יחד עם זאת הוא איפשר חיפוש רגוע.

ביומיים הבאים אבי והילדים ישבו להם במסעדת חיפה, אכלו ארוחות בוקר ושיחקו ואני יצאתי למסע בחיפוש אחרי בית. החיפוש היה מרתק. הגעתי לשבילים שלא הייתי מגיעה אליהם אחרת, נהניתי מהנוף והטבע שבתוכו שוכנים הגסטהאוסים ובעיקר זימנה לי הדרך חוויות מיוחדות - החל במפגשים עם אנשים מאוד מעניינים, קורס של ציורי טאנאקה (אותו התחלתי אחרי כמה ימים) ועוד הרבה מפגשים עם מטיילים אחרים ומשפחות מטיילות. הייתה גם חוויה לא הכי נעימה - ננשכתי על-ידי כלב. כלבים רבים מסתובבים ברחובות, רובם מחוסנים ולא מזיקים. בחיפושי אחר גסטהאוס הבהלתי כלב ממנוחתו והתגובה הראשונה שלו היתה להתנפל עלי ולתת לי ביס. האמת שנבהלתי מאוד, הייתי חסרת אונים והתגובה האוטומטית שלי היתה צעקה, שהביאה אלי את ארז, בחור ישראלי שעבר בסביבה. אחרי הצעקה הגיע בכי של שחרור. בדרך חזרה לספר על הארוע לאבי והילדים ניתקלתי בבית ספר לאיורוודה, בו שוחחתי עם המורה שיחה מרתקת על התפיסה האיורוודית. כשהגעתי אחרי שעה למסעדה הייתי כל כך נלהבת מהמפגש ששכחתי לגמרי מהנשיכה. כשניזכרתי וסיפרתי לאבי הוא נילחץ. הורדתי את המכנסיים לבדוק את "הנזק" ובקושי אפשר היה לראות סימן קטן ואדום של שתי שניים. היה לי די ברור שאין מה לדאוג,כיוון שבברור שערכנו הבנתי שהכלבים באזור מחוסנים.

 באותו היום כבר מצאנו לנו גסטהאוס שהתאים לצרכינו: חדר גדול, במבנה חדש, מרוצף בקרמיקה, עם שירותים ומקלחת חדשים ונקיים ובלי ריח העובש (נקרא Hotel Shivalay, טלפון 00911892220087, נמצא על ההר בין בגסו לכפר דרמקוט (Daramkot), לפחות רבע שעה בעליה לא קלה מבגסו). יומיים לפני כן, כשהתחלנו בחיפושים, היה ברור לי שחשוב לנו להיות קרובים למרכז העניינים, במיוחד עם הילדים. אחרי יומיים השתנתה לי החשיבה והמיקום של הגסטהאוס ניראה לי כמתנה שמזמנת לנו הליכה יומיומית בנוף מדהים. מהר מאוד הסתבר לנו שמרכז העניינים היה בדיוק סביבנו. חמש דקות הליכה מאיתנו יש מסעדה מצויינת שממוקמת באמצע ההר, ונקראת "סמים קלים" (Samim kalim Cafe, טל- 01892-9218763930). המסעדה שייכת לבחור נפאלי מקסים בשם מדאן, שמנגן ומלמד נגינה בחליל. האוכל טעים מאוד, כל מה שאכלנו היה מוצלח, כולל אוכל הודי, ארוחות בוקר ואסור להפסיד את הלאזניה. למרות השם אין פה סמים בכלל - לקראת שנה הבאה מדאן מתכוון להחליף את השם.

 בדיוק ליד יש פיצה טעימה שנקראת Family Pizza שם יש גם עוגות טובות, ואינטרנט. במרחק חמש דקות הליכה יש שיעורי יוגה על אחד הגגות - כל בוקר בשעה שבע וחצי כשהשמש הנעימה הפציעה היינו עולים על הגג, מעירים את הגוף ומתפללים לשמש. בתשע, כשהמבוגרים סיימו, העביר המורה יוגה לילדים. היה ממש כיף לראות את מיה וגילעד עושים את התנוחות. בכל מקרה שמחתי מאוד על החיפוש, על הדרך ועל הלמידה שלי בעקבותה, שמחתי שהייתי מסוגלת ליהנות ממה שזימנה לי הדרך ולא להיות ממוקדת בתוצאה שלשמה יצאתי - מציאת הבית. שמחתי על המקום שהיה בתוך הטבע, מוקף ירוק ומלא ציפורים מכל הצבעים, הצורות והגדלים ובעיקר על ההבנה שאין מקום להצהרות על מה נכון ולא נכון, הכל נתון לשינוי וחשוב מאוד להיות פתוחים, לקבל דברים חדשים, כי רב הניסתר על הגלוי. החיפוש והגילוי כמעט והשכיחו ממני את נשיכת הכלב - העדפתי להתעסק בגילויים החדשים של המקום, אבל אבי ועדי נישארו מודאגים. בכל זאת כלבת הינה מחלה חשוכת מרפה. כך, אחרי שלושה ימים ירדנו למקלאוד גאנג` (Mecloud Gunj) לבדיקה. הרופא היה סבלני ועדין, הראה לנו שישנה חדירה קטנה לעור, הסביר שהסיכוי לכלבת הוא אפסי אך יחד עם זאת במחלה הזו לא כדאי לקחת סיכון. באותו היום התחלתי את החיסון נגד כלבת, חמש זריקות, שניתנות במשך חודש. החיסונים השתלבו בתוך שגרת החיים שלנו. החדר בגסטהאוס "שיבאלה" הפך מהר מאוד לבית. ניקיתי את המקלחת והשירותים עם חומרי ניקוי שקניתי, עשינו לנו פינת מטבח שבה הנחנו כמה דברים שאוהבים, פירות, ירקות, קורנפלקס, גרנולה ועוד צ`ופרים. כשהרגשנו בבית יכולנו להתפנות לבדוק את הקורסים הרבים המוצעים באזור.

לתחילת הכתבה

קורסים מגוונים

גיליתי שיש המון קורסים שמעניינים אותי: קורס צורפות - עבודה עם כסף ואבנים; קורס מאלות - שרשראות עשויות מקשרים שמלופפים סביב אבן; קורס ציורי טאנאקה- ציורים מהמתולוגיה ההודית; קורסי יוגה למינהן; קורס מאסאג` איורוודי; קורסי מדיטציות למינהן ביניהם וויפאסנה ותושיתה; קורס בישול ועוד ועוד. הרעב ללמידה התעורר ומילא אותי אנרגיות. גילעד ואני נירשמנו לקורס ציור טאנאקות. הקורס מתקיים בבגסו ליד המקדש ונימשך שבוע, שלוש שעות כל יום ובסופו יוצאים עם ציור אחד. הציור הוא בטכניקה של חלוקת התמונה לריבועים והעתקה של פרטים, טכניקה שדורשת התבוננות בפרטים, וסבלנות רבה. בסופו של דבר מגיעה ההבנה שכשמפרקים את הדבר הגדול והמסובך לפרטים ומטפלים בכל חלק, הכל אפשרי. (הנה עוד למידה שאקח אותה איתי כצידה לדרך). כיף ומרגיע לצייר, חבל ש"אשו" המורה, לא ממש מורה. לא היה לו סבלנות וגילעד פרש כבר ביום הראשון. אני המשכתי כל השבוע וגיליתי את כוחה של הסבלנות וההתבוננות. גיליתי גם שלהיות כל כך הרבה שעות ביום (כחמש שעות) מחוץ לבית, בנפרד מאבי והילדים לא מתאים לי ובעצם מפספס את המטרה שלשמה באתי -; השהות ביחד. ההבנה הזו והצורך להיות לידם גרמה לי בעצם לוותר על שאר הקורסים שרציתי.

במקביל הוארה לנו נקודה נוספת וחשובה: השהות הרבה עם הילדים במסעדות ובחברת אנשים האירה לנו התנהגויות לא נעימות שלהם, שלא היתה לנו היכולת להתייחס אליהם במלא כובד הראש (כי לא מחנכים ילדים ליד אנשים...). המטרה הראשונית של הטיול הזה היתה השהות עם המשפחה וההתיחסות לכל מה שעולה. כל הדברים האלה יחד הביאו אותנו לעשות "סדנא משפחתית" - כמה ימים של שהות משותפת הכוללת ארוחות בחדר (ה"בילוי" במסעדות, כולל הצורך לחכות מעל חצי שעה לאוכל, תפס חלק חשוב ומיותר מהזמן שלנו), חשיבה של מה ואיך עושה לנו טוב, מה מפריע לנו ואיך מתייחסים לכל דבר ונותנים לו את המענה המידי (מה שהיה קשה מאוד לעשות בחברת אנשים, מחוץ לחדר). הסדנא כללה מטרות ותוכנית שהחלטנו עליה בשיתוף עם הילדים ונתנה תחושה טובה של עשייה, התמודדות, נתנה הבנה לגבי התנהגויות נעימות ולא נעימות. ובעיקר נתנה תחושה של ביחד.

לאחר מכן היינו פנויים לבחור קורסים: עדי הלך לחוג סריגה וחוג מאלות ונהנה מאוד. אבי מצא מטפלת, מאדו, ד"ר לפיזיאוטרפיה, שעושה טיפול של שעתיים. "טיפול מהסרטים" אסור להחמיץ! היא נמצאת ב- Family Pizza וכדאי להזמין טיפול כמה ימים מראש כי היא עמוסה מאד (הטיפול עולה 700 רופי, הטלפונים: 9418394490 , 01892-221361). גילעד למד חליל אצל מאדן. למידה על כלי נגינה דורשת הרבה סבלנות, אימונים והתוצאה מגיעה לאט, דבר שקשה מאוד לגילעד - הוא מבחינתו רוצה כבר ביום הראשון לנגן שירים, כך שהיה עליו להתמודד עם התסכול וזה לא היה תמיד קל. המזל שלו שמאדן בחור סבלני ואהב מאוד ללמד אותו. גילעד ומיה בילו כמה בקרים ביוגה. אני, כאמור, למדתי ציור וקצת יוגה.

 בשהותינו כאן פגשנו כמה וכמה משפחות ישראליות שמטיילות עם ילדים, לטווח ארוך. מסתבר שאנחנו ממש לא בודדים. אחת המשפחות שיצרנו איתם קשר משמעותי היתה משפחת אמת, יופי ויהלום עם ילדיהם אפיק ונהר, משפחה מאוד מעניינת שמטיילת לזמן בלתי מוגבל. הילדים הסתדרו בינהם מצויין וגם לנו היה מפגש מעניין מאוד ומפרה. בכלל אני חושבת שאחד הדברים המשמעותית שקורים לנו בטיול הזה הוא המפגש עם כל כך הרבה אנשים - החל מהמקומיים וכלה בטיילים בכל הגילאים ומכל שכבות האוכלוסיה. מכל אחד אנחנו לומדים עוד צורת הסתכלות, עוד השקפת חיים, עוד שיחות מדהימות שמעלות המון סימני שאלה ולעיתים גם כמה תשובות...

לתחילת הכתבה

חגיגות יום הולדת וחגים

חודש ספטמבר הוא חודש מלא חגיגות. מלבד החגים שהתחילו השנה מוקדם, גילעד ועדי חוגגים ימי הולדת. היה קצת משונה לחגוג יום הולדת רחוק כל כך מהמשפחה. מזל שיש מחשב וסקייפ כך שיכולנו לדבר ולראות את סבא וסבתא וגם לקבל ברכות מהחברים. לגילעד חגגנו בבוקר בחיק המשפחה עם ממתקים וברכות ובערב במסעדה שנקראת "הישראלית" (המסעדה ליד בית חב"ד בדרמקוט ומנוהלת ע"י זוג ישראלים), הזמנו עוגת יומולדת שהגיעה עם זיקוקים והפסקת חשמל. באותו היום היה המשחק כדורגל של ישראל נגד אנגליה שהוקרן על מסך ענק, כשלא הייתה הפסקת חשמל, כך שהמסעדה הייתה מלאה בישראלים, וכולה שרה לגילעד הנבוך שירי יומולדת.

 את חגיגות יום ההולדת של עדי התחלנו בסדנת שוקולד בבוקר, שהעבירה לנו יופי שהיא מומחית לשוקולד. הילדים חתכו את השוקולד, פוררו את הבסקויטים, ערבבו וליקקו ובעיקר נהנו. בערב אכלנו פאי תפוחים מעולה שהזמנו בפצריה Family Pizza. את ראש השנה חגגנו עם עוד כארבע מאות ישראלים בבית חב"ד, חוויה מפוקקת מבחינתנו, להידחס עם עוד כל כך הרבה אנשים, ישובים בצפיפות על הריצפה, זה בהחלט לא הדרך בה אנו רגילים לחגוג באינטימיות עם המשפחה, אך שוב זו למידה ואנחנו בטח לא נחזור על חוויה זו שוב. יום הכיפורים היה יום מאוד מיוחד מבחינתנו. אחד הדברים שרשמנו לנו בתוכנית החינוכית של השנה היה לבדוק את החגים. אילו חגים אנחנו רוצים לחגוג? באיזו צורה מתאים לנו לחגוג אותם, ולמה? ביום הכיפורים בעצם התחלנו לשאול את השאלות. מה משמעותו של היום הזה? מה משמעות הצום? איך אנחנו רוצים, אם בכלל, לחגוג אותו? בערב שאלנו שאלות והגענו למסקנה שמבחינתנו, חשיבות היום זוהי הסליחה וחשבון הנפש. את הבוקר למחרת פתחנו עם מדיטציה של סליחה. כולנו חוץ ממיה בחרנו לצום. ניסינו להבין למה והיו לנו הרבה תשובות לא ממש משכנעות, בסופו של דבר הגענו למסקנה שלנו: חשובה המסורת, חשובה לנו ההשתייכות הזו לעם היהודי. בלי הסברים הגיוניים למה. את היום העברנו במשחק ושהייה ביחד וסיימנו אותו בכתיבה של תפילה ואיחולים לשנה החדשה. הצום השנה היה לי קל (אני מניחה שמזג האויר הקר תרם את חלקו לעניין) יותר מאי פעם ומאוד משמעותי.

אזור דרמסלה כולו תבול בירוק. הרים מלאים עצים עצומים, שמגיעם לגובה עצום לצד שיחים רחבים, מטפסים למינהם והמון סירפדים שצריך להיזהר מלגעת בהם (כמובן שלמרות כל הזהירות גילעד נשרט לא פעם...). בין כל העצים הללו חיים להם בהרמוניה מאות קופים. מרתק לעצור ולהתבוננן בהם - הם כל כך דומים לנו: אמא מחבקת את הקופיף הקטן, כמה קופיפים קטנים משחקים להם בקפיצות בין הענפים, קופה פולה כינים לקוף אחר והקוף הגדול מנהל את כל העסק וכשהוא מתקרב לאוכל כולם מפנים מקום. המקבץ הגדול ביותר של קופים שפגשנו היה מול הפח הגדול בדרך בין דרמקוט למקלוד. כמו שמיה אומרת: אמא את יודעת למה יש כל כך הרבה זבל הרחוב? כי הקופים מוציאים הכל מהפח ומפזרים על הרצפה".

באחד הימים עלינו בשביל המוליך מדרמקוט אל בית הספר של הילדים הגולים מטיבט. הדרך ביער היתה מקסימה אבל הסתבר שאינה הדרך הנכונה. בחיפושי הדרך שמענו לפתע קולות ילדים מתוך העצים. הלכנו בעקבות הקולות ולענינו ניגלה עולם שלם המוסתר בתוך היער. הגענו בדיוק בהפסקה. הדבר הראשון שנגלה לעיננו היה מגרש כדורגל ענקי ובו כמה ילדים משחקים בכדורגל. עדי וגילעד היו מאושרים: בפעם ראשונה ראו מגרש בהודו. ליד הכדורגל שיחקו ילדים בטניס שולחן - בקיצור על פניו ניראה שהיגענו לארץ הילדים. עם הצלצול ניכנסו הילדים לכיתות והתחיל הגשם. ישבנו לנו כשעה מתבוננים במגרש עליו שיחקו ארבעה נערים אמיצים בגשם שוטף. אחרי שהגשם נירגע מעט ירדנו למשרדי הכפר לקבל קצת אינפורמציה על המקום. בחורה נפאלית נחמדה ליוותה אותנו וסיפרה לנו על המקום, שבו משתכנים כשלושת אלפים ילדים החל מגיל שנה ועד שמונה עשרה. רובם הגדול הגיעו לכאן מטיבט עם הורים שהלכו ימים רבים ברגל על מנת להשאיר את ילדיהם בגבול, משם הועברו הילדים "לפנימיות" בהודו שם הם יזכו לחינוך טיבטי. המקום מחולק לבתים שבהם גרים ילדים בכל הגילאים. לכל בית יש אם בית שאחראית עליו והאחריות ברובה מוטלת על הילדים עצמם. היה די קשה לראות את החדרים הצפופים בהם ישנים הילדים במיטות קומותיים הצמודות האחת לשניה ולשמוע את ההסברים על הכיבוש של העם הטיבטי והניסיון של הסינים למחוק כל דבר שקשור לתרבות ולמסורת.

 חודשיים של טיול משותף כבר מאחורינו. אכן כיף אדיר להיות 24 שעות ביממה יום אחרי יום כולנו ביחד אבל לפעמים זה ממש לא קל. הילדים מתחילים להציק אחד לשני, אנחנו מתחילים להיות חסרי סבלנות, יש רצון לקצת זמן חופשי וקצת אנטימיות. אז החלטנו להתפצל. אבי עדי וגילעד יצאו לטרק של יומיים לפסגות ההרים (פירוט בהמשך). ואני ומיה בילנו לנו ביחד. טיילנו, השחלנו חרוזים והיינו ביחד. ביקרנו בבית בספר לאומניות הבמה הטיבטיות - בית ספר שבו לומדים נערים במשך שנים מוסיקה, שירה, ריקוד ותיאטרון. מטרת העל שלהם היא לשמר את התרבות והמסורת הטיבטית. ראינו שם חזרות למופע. היה מרתק.

לתחילת הכתבה

העלייה ל- Trihund - הפיסגה מעל הכפרים באגסו ודארמקוט

לאחר ארוחת בקר קלה בגסטהאוס יצאנו לדרך, מצויידים בשני בקבוקי מים במינשאים שגילעד ועדי סחבו ותרמיל גב, 40 ליטר, עם בגדים חמים, קצת צ`ופרים, פנסים וכמובן מצלמה (ברגע האחרון הילה דחפה לי קופסת תירס). הילה ומיה הצטרפו אלינו לתחילת העלייה, ולאחר כעשר דקות ניפרדנו והמשכנו לבד, רק הבנים ואני, למעלה. ההרגשה הייתה לי מאד מוזרה להיפרד ממיה והילה, אפילו שזה רק ליומיים - זו פעם ראשונה שאנחנו ניפרדים ללילה בטיול הזה. כשהתחלנו את העלייה כיוונו אותנו לדרך קיצור, אבל בהודו כמו בהודו, אין סימוניי שבילים והגענו מהר מאד לצומת דרכים שלא היה ברור לאן להמשיך, אז פשוט בחרתי בדרך מסויימת והמשכנו. לאחר זמן מה היגענו לאיזו ביקתה של נזיר טיבטי המתבודד בהרים, קראנו לו מספר פעמים ולבסוף הוא יצא לקראתנו, שאלנו אותו על הדרך לטריהונד והוא כיוון אותנו לדרך שלא ראינו בכלל, סמכנו עליו והמשכנו הלאה, אך די מהר הגענו שוב לצומת דרכים חדשה ולא היה ברור לאן להמשיך, ואז כמו מהאגדות צץ לו בחור צעיר שדילג מאבן לאבן ונתן לנו את הכיוון הבא ונעלם כהרף עין.

המשכנו לעלות ושוב הגענו למצב בו לא היינו בטוחים לאן להמשיך, ראינו מטיילים יורדים באיזה שביל הרבה מעלינו ולא היה לנו מושג איך להגיע אליו, התחלנו לפלס את דרכינו בכל דרך אפשרית כשלא ברור לחלוטין לאן נגיע. לא היה לנו שעון, אך היה ברור שאנחנו כבר הרבה זמן עולים, הילדים היו רעבים ולא היה ברור אם ומתי נגיע למקום כלשהו בו נוכל לאכול. עשינו הפסקה והוצאתי את קופסת התירס היחידה שהייתה ברשותי, בזכות הילה, וחילקנו אותה בינינו. פתאום קופסת תירס אחת מקבלת משמעות. המשכנו בדרכנו ולאחר מספר דקות מצאנו את הדרך הראשית ופגשנו את מוטי ואבא שלו (בחור ישראלי, מטפל הוליסטי, שפגשנו בדארמקוט לפני כן) יורדים מההר. שמחנו לקראתם, הם סיפרו לנו קצת על הדרך והבנתי שב"קיצור הדרך" שבחרתי הארכתי את הדרך לפחות בשעה. לשמחתנו מוטי אמר שבעוד עשר דקות יש תחנת עצירה עם מסעדת דרכים קטנה שבה נוכל לאכול ולנוח. הגענו ל- Best View Cafe, מין סוכה עם יריעות ברזנט, כמה כיסאות ומיטה מתקפלת שמשמשת שולחן. הזמנו 3 צ`אי מסלה ו-3 אומלט סנדוויץ`, התמוגגנו מכל שלוק של הצ`אי ואז הגיעו הסנדוויצ`ים - פרוסת טוסט ועליה חביתה עם ירקות וגבינה ופרוסה נוספת מעל כאשר החביתה, העגולה, מבצבצת מסביב לפרוסה - בהחלט הגשה מעניינת. זו החביתה הטעימה ביותר שאכלנו בהודו (למחרת אכלנו שם שוב בירידה) בהחלט מומלץ.

מתודלקים המשכנו לעלות כשלפנינו עוד כשעה וחצי של עלייה תלולה. העלייה מתחילה בדרמקוט, בגובה כ-1850 מטר מעל פני הים ומגיעה לטריהונד, בגובה 2,950 מטר, ונמשכת כ-3 שעות אם הולכים בדרך הנכונה. העלייה רצופה ובחלקה תלולה והנוף ירוק, מלא עצים ושיחים סבוכים. צריך לזכור שכל יום יורד כאן גשם ולכן יש המון חשופיות, ציפורים שונים, לטאות ופגשנו 2 נחשים, ועל גילעד נתפשה גם עלוקה. לאחר טיפוס נוסף של שעה וחצי הגענו לפיסגה - מקום יפה ביותר. במקום מצאנו מקומיים המתגוררים באוהל עם עדרי העיזים והכבשים שלהם, כניראה משבט הגדיס, רועי עיזים נודדים, מין "בדואים" מקומיים. מצאנו גם שני גסטהאוסים, אחד ממשלתי (שדרש 1,000 רופי לחדר) ומעליו גסטהאוס פרטי, מין פחון עם שני חדרים בגודל קצת יותר ממיטה זוגית, קירות בטון, גג מפח והעיקר - מיטה עם מיזרון דק ביותר ו-3 שקי שינה ב-300 רופי לכולנו, החלטנו לישון שם.

היו לנו עוד שלוש שעות עד השקיעה, אז חלצנו נעליים והסתובבנו במקום שרובו היה מכוסה מין עשב כזה כמו דשא. הנוף מהפיסגה עוצר נשימה, אך כשהגענו מהצד של דרמסלה (מערב) היה ערפל כבד, מהצד השני לכיוון הרי ההימלאיה החשופים, הייתה ראות מדהימה עם עמקים שלא רואים את סופם ותחושה שאנחנו קרובים לשמיים, פשוט כיף. בכלל היה מאד כיף להיות רק שלושתינו ה"גברים" של המשפחה ביחד, באווירה מאד חברית ורגועה. לקראת שבע בערב הייתה שקיעה מדהימה וביחד איתה זרח הירח שהיה יום לפני ירח מלא - תמונה מדהימה, הטבע במלא עוצמתו! אכלנו ארוחת ערב טאלי מקומי סביב מדורה קטנה בחוץ, ולאחר ארוחת הערב נכנסנו לחדר ושיחקנו קלפים לאורו של נר עד שעייפנו והלכנו לישון. היה לי ברור שאני לא אישן טוב על המזרון הדק הזה אבל לא היה לי איכפת - היה לי ממש נעים וכיף עם הבנים וזה שווה הרבה לילות ללא שינה. בנוסף לכל, באמצע הלילה ניפתחו ארובות השמיים וירד גשם כבד שלעיתים הפך לברד גדול שדפק בעוז על גג הפח שלנו, בקיצור הרבה שעות שינה לא היו בלילה הזה.

קמנו לבוקר יפה, צלול ונקי עם ראות למרחקים, היום יכולנו לראות את הנוף המדהים מצידו השני של ההר, צידו המערבי. הזריחה לא הייתה מדהימה משום שעד שהשמש עולה מעל הרי ההימלאיה היום כבר מלא באור. לאחר צ`אי חם וטוב וסיבוב על הפיסגה התחלנו לרדת, הפעם לאורך הדרך הראשית, ללא קיצורי דרך, ותוך כ-3.5 שעות כולל עצירה לארוחת בוקר במקום שאכלנו יום לפני בעלייה, היגענו חזרה למטה לגסטהאוס שלנו. לסיכום, היה ממש חשוב לעשות קצת הפרדת כוחות, היומיים האלה נתנו לכולם קצת חופש וגעגועים אחד לשני, כדאי ללמד מכך לעתיד!

 לא יכולנו לעזוב את דרמקוט ללא קורס בישול. עשינו קורס בישול אצל אניל מהגסטהאוס שלנו. הכנו מלאי קופתא, פאלק פניר ודאל מקהני. ההכנות לארוחה ארכו יותר משעתיים (וזאת אחרי שאניל הכין מראש את הדאל) ודרשו הרבה סבלנות. עכשיו הבנו למה בהודו מחכים שעה לאוכל - הם מכינים הכל ברגע שמזמינים. עבדנו קשה, בעיקר אניל, אבל בהחלט היה שווה את המאמץ. האוכל ההודי, כפי שאניל הכין, היה מעולה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה למנאלי

כתבות מומלצות עבורך על מנאלי

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם