אהבה ממבט שני
אחרי הביקור בעמק פארווטי חזרנו למנאלי ו... התאהבנו בה. כשעזבנו אותה היינו די קרירים בתחושותינו, מקום נחמד ולא יותר מזה, אך לא כך הפעם. ירדנו מהאוטובוס ב-8 בערב וכאשר התנהלנו עם התיקים והבנות אל הרחוב הראשי גילינו שמנאלי, כמו כל אישה שמכבדת את עצמה, מתקשטת לקראת הלילה. היא התאפרה באורות צבעוניים של חנויות והתעטפה במוכרי רחוב ססגוניים. סך הכל חיפשנו מקום לאכול ארוחת ערב ומצאנו את ניו-מנאלי במלוא תפארתה, פשוט עמדנו פעורי פה לוגמים את היופי וההידור. במהלך השבוע הקרוב נספוג הרבה מרחובה הראשי של ניו-מנאלי ומשווקיה התוססים עם הסמטאות הצרות שסמוכות לתחנת האוטובוס, חנויות לירקות, לבשר, לתכשיטים הודיים, צמידים וטיקות, לממתקים, עם דהאבות קטנטנות ואותנטיות, עם עדרי עיזים וכבשים ששוטפים לפתע את הסמטאות ועוד ועוד.
כאשר חזרנו למלון בוואשישט הבחנו שהרחוב הראשי חשוך ושקט בצורה מפתיעה, בהתחשב בשעה היחסית מוקדמת. למחרת, אחרי בירור קצר, הבנתי שהכריזו על סוף העונה במנאלי. אל תשאלו אותי מי החליט שתחילת ספטמבר הוא סוף עונה, אך העיר כמעט ריקה מישראלים. חנויות רבות נסגרו, יש הרבה בניה לקראת החורף, המסעדות ובתי הקפה ריקים למדי, אך מלבד זה מזג האויר נפלא, לא יורד גשם וכל הזמן חמים ונעים. בכל בוקר אנו מבקרים במרחצאות החמים. הם מפוצצים באנשים אך אנו תמיד מוצאים את הפינה שלנו. למען הדיוק משפחתנו מתפצלת, המרחצאות נמצאות בתוך מקדש ולכן יש הפרדה בין גברים ונשים.
הרוב המוחץ במרחצאות מורכב ממקומיות, ילדות קטנות, בנות מתבגרות, נשים ומבוגרות. רובן לובשות רק תחתונים והנשים המבוגרות יותר עוטפות את עצמן במין בד שנקשר לצווארן. מימין לכניסה הבריכה ומשמאל ברזים עם זרימה בלתי פוסקת של מים חמים. חלק מהבנות מתקלחות בזרם החם וחלק ונמצאות ליד הקצה של הבריכה, אך אף אחת לא תיכנס לבריכה מלוכלכת. יש רעש בלתי פוסק בבריכת הבנות. המולת הקולות של הנשים, המתגברת בגלל האקוסטיקה של המקום, משתלבת יפה בצליל המים הזורמים. המים בתוך הבריכה חמים מאוד אך אם מצליחים להתרגל ונכנסים עם כל הגוף יוצאים מרחפים.
משם אנחנו ממשיכים לאחת הדהאבות הקטנות לארוחת בוקר. בואשישט יש שני מקומות שחביבים עלינו במיוחד. הראשון הוא מקום קטן שנמצא ליד המלון שלנו במעלה הרחוב. האמת, שלכנות אותו "קטן" זה גדול עליו. "פצפון" היא המילה הנכונה. כל מה שבתוכו הוא שולחן גדול, שני שולחנות קטנים, 3 כיסאות הצמודים לקיר ומטבח מעברו השני של הרחוב. המקום תמיד מלא באנשים גם בזכות המחירים הזולים ובעיקר בזכות האוכל הנפלא. המקום השני נמצא ליד המרחצאות, מצידו השמאלי של הרחוב, ובנוי משתי קומות. למטה חלל צר עם מספר שולחנות ולמעלה גג שלם מלא מקומות ישיבה. התחלנו להתנסות במאכלים מקומיים כמו "Alu Parantha" ו-"Cheese Parantha", שזה בעצם כמו ג`אפטי ממולא בתפוחי אדמה או בגבינה. לארוחת הערב אנו נוסעים לניו-מנאלי - אהובתינו החדשה - שם מצאנו מסעדה צמחונית קטנה, בקומה שניה, שהקסימה אותנו בשלל מנות מקומיות עם שמות לא מוכרים. בכל יום ניסינו מנה אחרת וריחפנו מהטעמים האקזוטיים עם הרטבים הסמיכים והמילויים המיוחדים. מתוך התלהבות אף צילמנו את התפריט ושיננו את שמות המנות כדי להזמין אותם במקומות אחרים.
מפגשים
בחלוף השבוע אנו רוצים להמשיך אך לפתע נתקפים בחולשה. לא מדובר רק באריזה, אין לנו כמעט כוח לזוז למרות בריאות פיזית ונפשית תקינה. כך אנו גולשים ליום נוסף, דוחים האריזות לאחר-כך ויוצאים לסיור עצל ברחבי הכפר ואשישט עצמו. כפי שהוזכר בעבר, החלק של ואשישט בו אנו גרים הוא החלק התיירותי עם המסעדות והמלונות, והכפר עצמו נמצא אחרי המקדש. באותו יום ליטפו אותנו קרני השמש הרכות מלמעלה. אנו עוצרים להסתכל על הפרות המאבסות ולידנו עוצר זוג שהחליט גם הוא לצפות ולצלם את הארוחה. אני שמחה לשמוע רוסית ואנו יוצרים איתם שיחה. הוא צייר שחי כאן כבר 9 שנים. היא הגיעה לפני שנתיים עם קבוצת סיור, והתאהבה במקום מהרגע הראשון עד כדי כך שאף רצתה להישאר. וכמו כל בקשה שאתה מבקש כאן, כל חלום שאתה רק חולם, באופן די מפתיע (או לא מפתיע) זה התגשם והיא פגשה את הצייר- בעלה נכון להיום.
מוקסמים מהסיפור הרומנטי אנו ממשיכים בדרכנו ואחרי כמה מטרים רואים פרסומת ל"קורס טאייצ`י" תלויה על הקיר. עיניו של ארז נדלקות ואנו ממשיכים ללכת מתוך כוונה לחפש את המקום. בדרך אנו עוברים ליד בית ספר שם יושבים התלמידים, בנים בצד אחד ובנות בצד השני, מנסים לפצח תרגיל מפרך. טיפסנו לפי ההסבר בפרסומת לעבר מקום שנקרא "Yoga Center". הגענו לבית גדול במעלה ההר, ושם, בחצר הפתוחה, ראו הבנות אופניים קטנות ובימבה ומיד הסתערו בשמחה על השלל. אנו המתנו בכניסה לרחבה, הבנות משתעשעות בחצר, ולפתע הגיחו מהמדרגות של הקומה השניה 3 כלבי זאב גדולים והחלו לרוץ למטה עם מבט מאיים על פניהם. הבנות רצו אלינו בפחד היסטרי ואני קפאתי על מקומי. ליבו של ארז הפך גם הוא לגוש קרח אך כלפי חוץ הוא שמר על שלוותו. הכלב הראשון, שהיה פשוט ענק, הגיע והתקרב לארז שהושיט יד והחל ללטף אותו. שני הכלבים האחרים הגיעו בעיקבותיו והתבררו גם הם כשוחרי שלום. לאחר זמן קצר איבדו הכלבים ענין בנו וחזרו לקומה השניה. הבית עצמו נראה ריק מאדם.
ארז המשיך לטייל במעלה השביל כדי לראות מקרוב את הנחל שזורם במקביל אלינו. אני נשארתי עם הבנות ומתחת לבית שמענו לפתע יללה של גור חתולים. ירדנו ומצאנו גור קטנטן ומתוק ושמחנו לשחק איתו. בינתיים ארז חזר ושמענו אותו מדבר עם מישהו והצטרפנו אליו. האם יש משהו מיוחד באוויר כאשר גבר פוגש את אשת חלומותיו? האם אותה תחושה קיימת כאשר אתה פוגש חברים שאחרי כמה שעות אתה מבין שהיית רוצה לבלות איתם את שארית חייך, ולאחר עוד כמה שעות כשיגיע הרגע להיפרד תרגיש בלבך צער אמיתי ותקווה להפגש בהמשך? בעלי המקום הם מורי יוגה, הוא מאנגליה והיא מצרפת. יש להם שני ילדים מתוקים בגילאים של הבנות שלנו, שלוש כלבי זאב גדולים וחברותיים במיוחד, כאשר הענק שבחבורה קרוי Balu, על שם הדוב מהסרט "ספר הג`ונגל", גור חתולים שהזכרתי מקודם, שיכול לשמש בתור מתאבן לארוחת הבוקר של הכלבים, אך במקום זאת הוא משמש כשותף למרדפים משעשעים, ואחרון חביב ארנב פרוותי מסוג אנגורה, בצבעי סגול שחור מרהיבים, שאמור להגיע לגודל עצום וקונים כמוהו בחוות מיוחדות באזור מנאלי.
לשבירת הקרח הביאה הבת הגדולה, אנג`ני, צעצועים מחדרה. בהתחלה פנו אלינו הבנות לתרגום אך די מהר שכחו על קיומנו והחלו במשחק אין סופי. ומה אנו עשינו? בהתחלה שתינו תה ודיברנו ואחר כך בעלת המקום וארז הדגימו אחד לשניה את טכניקות הטאי-צ`י שלהם, שהיו שונות לגמרי אך נראות, שתיהן, כמו ריקוד יפהפה. לאחר שנים של התמקדות בלימוד והוראה של Iyenger יוגה היא החליטה לעשות הסבה לטאי-צ`י ולרייקי ובעלה ממשיך את המסורת ומלמד יוגה. ושוב דיברנו על החיים, על גידול ילדים וחינוך ביתי ושמענו מבעל המקום איך נפגש לראשונה עם היוגה ואיך היא שינתה את חייו והפכה מאימון גופני לדרך חיים. ממנו שמענו לראשונה על מורה יוגה כערוץ שדרכו זורם ידע עבור התלמיד, שהוא בעצם הגורם החשוב ויש להתאים עבורו את ההוראה. המורה צריך לבוא חסר אגו לחלוטין ולהבין שזו זכות עבורו ללמד ושזו הדרך הנכונה ביותר לצמוח ולהתפתח.
כאשר נעשה מאוחר חשבנו ללכת לאכול ארוחת ערב והזמנו אותם להצטרף אלינו, והסתבר שהם החליטו להזמין אותנו להישאר ולהצטרף אליהם לארוחת ערב... הסכמנו בשמחה. הם חיים במקום מיוחד מאוד עם רחבה ענקית לפני הבית, שנועדה ללימוד יוגה וטאי-צ`י. הבית עצמו בנוי מעץ עם 3 קומות ו-13 חדרים, שאת חלקם הם משכירים בעיקר לתלמידים שבאים לקורס יוגה ורוצים גם מגורים, וכמובן נוף מדהים של היערות וההרים שמסביב לואשישט. כך חלפו להם ביעף 7 שעות וכבר נעשה ממש מאוחר. נפרדנו בעצב ונדברנו להיפגש בעוד כמה חודשים, בדרום הודו, בחוף פאטנאם שבגואה, שם יש להם מרכז שפתוח במהלך עונת החורף. למחרת ביקשו הבנות להעניק את אחת הברביות ביחד עם ציור ומכתב כמתנת פרידה לאנג`ני, החברה החדשה שלהם, וכך עשיתי. בשעת הצהריים עזבנו את מנאלי, ולאן הפעם? לכפר קטן בשם ג`יבי, שאף אחד, כולל המקומיים, כמעט לא שמע עליו. ועל הביקור בן השבועיים בג`יבי- בכתבה הבאה.
