בדרך למנאלי
בשבת בבוקר השכמנו קום, טרפנו פנקייק וב-7:00 כבר יצאנו לדרך למנאלי. סטנזין הנהג הובילנו ביד רמה ובג`יפ טאטה מעט רעוע אך מלא נשמה. בהתחלה נסענו שוב לכיוון טיקסה דרך Shey ומשם המשכנו עוד במעלה הנחל עד הפאס הראשון. אחריו עשינו גם קיצור דרך דרך המדבר, לא ברור כמה זמן קיצרנו אבל סטנזין הפגין נהיגת שטח מרשימה. לעת צהריים עצרנו לאכול בפאנג. מרק נודלס החיה את נפשנו לא לפני שנאלצתי לעשות את צרכי בשירותים הטראומטיים ביותר שהשתמשתי בהם אי פעם (תא פח מזוהם ולא כל כך סגור מאחורי מתחם האוהלים שהוא פאנג). אט אט נכנסנו לשגרה של טלטולי הג`יפ בינות הרים נישאים בצורות משונות וגאיות מתפתלים בינותיהם. בכל פאס חגגנו על מישמיש מיובש באדיבות מרקו ואריאנה (ממש טעים!) ואף אנו תרמנו את חלקנו בתזונת הכוח בעזרת שקדי-מישמיש (הבפנים של הגוגו). בסארצ`ו (אולי) קנינו עוד דלק ואת התה הזול ביותר עד כה (2 שקלים ל-5 כוסות, ואפילו טעים!) והמשכנו בדרכנו. לאט לאט הנוף נהיה קצת יותר ירוק, קודם נקודות ירקרקות של עשב קל על ההרים, אחר כך צמחים קצת יותר גדולים ולעת ערב אפילו עצים של ממש. גם הנהרות שעברנו נהיו שוצפים וגדולים יותר, יוצרים מפלים ואגמונים בדרכם. עם אור אחרון או אחריו הגענו ל-Keylong והנחנו את גופינו הדוויים בגסטהאוס של ממש. כל זאת בניגוד למה שעושים נוסעי האוטובוס ושאר רכבים איטיים יותר שנאלצים לישון במחנות אוהלים על הדרך תמורת מחיר מופקע. ארוחת ערב, ארוחת בוקר, יום ראשון.
אחרי צפייה בחדשות הבוקר של Punjab Today המשכנו בדרך. את הכביש חסמו לפרקים עדרי כבשים ועזים, לנו לא אכפת, הגדיים חמודים ולפנינו רק עוד 5 שעות נסיעה אחרי 12 אתמול. מכאן הכל כבר ירוק להפליא, שדות מעובדים בזויות מחרידות על צלע ההר, ומפל כל מטר. בפאס האחרון (Rohtang) עצרנו לראות ציפורים דורסות גדולות ויפהפיות (הזואולוגים שבחבורה מתבקשים לזהות בתמונות) וחזרנו להתפתל בכביש למטה אל עמק קולו (Kullu) ומנאלי שבליבו. אחרי סיבוב מלונות מתסכל משהו נפרדנו מהאיטלקים ומסטנזין ויצאנו לתור אחרי מקום לינה. מצאנו אחד, אכלנו צהריים, התחרטנו והחלטנו לעלות ל-Old Manali למרות הכל. מצאנו כפר שקט (יחסית) וחמוד בניגוד להמולה והמלונות המכוערים של העיר התחתית. אמנם בכל מקום שלטים בעברית, אבל עדיין רגוע ונחמד, ומעל הכל נוף מדהים להרים שממול.
למחרת בבוקר עשינו טיול למקדש הינדי בפאתי העיר. מדובר במבנה עץ קטן ורעוע למראה בלב חורשת אורנים, כמה הודים הסתובבו שם והצטלמו. מעבר לדלת בגובה מטר ואסימון מסתתרות טביעת כף רגלו של וישנו, זקנה קטנה (רק מעט יותר גבוהה מהדלת) וכמה מאמינים שבאים בעת צרה לעבוד את האלה הדימבה (Hadimba) גלגולה של קאלי. בשקע שברצפה מצטברים כל מיני חפצים זהובים (לא דם קרבנות למרבה המזל), המאמינים מניחים את מנחתם, מדליקים קטורת ומקבלים מהזקנה מין פופקורן או אורז מתוק וטיקה אדומה על המצח. מעניין. לא ממש מובן. אחר כך המשכנו לשוטט בגבעות ליד מנאלי ואף סרבנו בנימוס להצעה לקנות גראס. בדרך גם פגשנו יאק אמיתי, חיה מגניבה! משם ירדנו לעיר דרך היער, שם אפשר לראות קופים. בעיר היה לי קצת קשה, כי מכל מקום צרחו עלי ריקשות ודחקו אותי לתעלות הביוב שבצד הדרך. רון בינתיים גילה בעיה בכרטיס זכרון של המצלמה ומצא בדאון טאון מנאלי את חברו החדש ראול שהצליח לשקם את מצב הפיקסלים.
היום התחלנו להתענין באפשרות לארגן לנו טרק פה באיזור. בסופו של דבר התבייתנו על Himalaya Journey שהומלצו בכל הספרים ואף זכו למכתב תודה משכנע מזוג ישראלים. התכנית היא לצאת ל-Hampta Pass ב-1.9 ובינתיים לנוח ולקוות למצטרפים. מתיאור המסלול מסתמן דבר אחד בטוח: אוכל לא יחסר! עד כאן סיפורים, אני חוזרת לבהות בנוף מחלון החדר ב-Dragon.
טרק בהימלאיה
חזור חזרנו מהטרק. היה מגניב! עכשיו כשאנחנו רחוצים ורגועים אפשר להתחיל לכתוב. בבוקר יום ה` הזברה קמה, נטלה את מיטלטליה להימלאיה ג`ורני וגילתה שמצטרף אליה עוד זוג טרקנים - מרקוס הגרמני ואיבנה אישתו הארגנטינאית (ממוצא איטלקי, אם לדקדק). השמחה היתה רבה, גם כי הם התגלו כמאוד נחמדים, וגם כי המשלחת כללה מלבד המטרקים האמיצים גם מדריך (אננד, שיקרא ענן), טבח (הנוק הגדול מכולם) עוזר חסר שם ואיש סוסים שמצידו אחראי על 4 פונים. כל הפמליה הזו על 2 אנשים זה קצת מוגזם, אבל ל-4 זה כבר יותר סביר.
משהו כמו 10 דקות נסיעה הביאו אותנו אל הכפר Prini שמדרום למנאלי, שם פגשנו את הסוסים, טענו את מטעננו ויצאנו לדרך. בקצה הכפר חיכה לנו מקדש הינדי ושם נשא ענן תפילה לטרק מוצלח. נראה שוישנו נענה לתפילתנו, מזג האויר היה מצוין וכמובן שכולנו חזרנו בשלום.
בכל אופן טיפסנו וטיפסנו במעלה ההר בעוד אני מתחילה לשפוך מנוע ולהשתנק. השביל היה תלול מאוד והיום היה חם, מה שלא הוסיף ליכולתי האירובית. בין התנשמות להתנשפות חלפו על פנינו שיירות סוסים/חמורים/פרדות שהעלו בטון ושאר חומרי בנין לאורך המסלול בו בונים עכשיו כביש כדי לבנות סכר במעלה העמק. עצם העובדה שבונים כביש בנוסף לערימות העצים הכרותים ושאר אבנים בשלבים שונים של ריסוק לא תרמו ולמוטיבציה, אבל סיפקו כמה הזדמנויות לעצור לשאוף אויר ולהזכר שיש אנשים שעולים את ההר הזה 10 פעמים ביום אם לא יותר. כך התנהלנו בין 11:00 ל-14:00, עצרנו לארוחת צהריים, ובכוחותינו האחרונים (כוחותי לפחות) הגענו למחנה הראשון מעל עיר אהלים מאולתרת של בעלי הסוסים. לאחר תלאות היום התכנסנו באוהל "המטבח" לארוחת הערב המשובחת ביותר. אלו גובי מעולה, מרק, פפדאם חריף, ואורז עם שעועית ברוטב. מי שלא אכל ממטבחו של הנוק לא אכל אוכל הודי טוב מימיו. וזוהי רק ההתחלה!
סדר היום מעתה והלאה היה בערך כזה: משכימים קום באוהל לקול השלפוחית (שלי לפחות), בערך ב-6:30 מגיע תה השכמה אל האוהל ככה בשביל התעורר, מתארגנים קצת ויושבים לארוחת בוקר (פורידג`, קורנפלקס, פנקייק, פרנץ` טוסט, חביתה - בכל קומבינציה שהיא, וכמובן עוד קצת תה לתדלוק). מקפלים אוהלים, הולכים הולכים הולכים, עוצרים לארוחת צהריים (ביצה, תפו"א, סנדויץ`, תפוח, בננה, מיץ מנגו, עוגיות ושוקולד), הולכים עוד קצת ומגיעים לאהלים (כי כמובן במהלך הפסקת הצהריים הסוסים כבר עברו אותנו והכל כבר מוכן עד שמגיעים). חיש קל מוגש תה של מנחה (חה!) וב-7:00 מוגשת ארוחת ערב לתפארת. בשלב זה כולם קורסים לישון.
למרבה המזל היום השני לטרק היה קל יותר. קצת למעלה, קצת למטה, אחרי שעה בערך יצאנו מתחום בניית הכביש והנוף נהיה ידידותי יותר. חצינו יערות, צלחנו נחלים, מכל מקום צצו עצי אורן עצומים ומפלים קטנים ומשובבי נפש. לקראת סוף היום העליה הפכה קצת תלולה יותר ואז הגענו למחנה השני למרגלות מפל גדול שמימיו קפואים. בדרך פגשנו רועי כבשים ועיזים שעושים את דרכם מטה מן ההרים לקראת החורף. בכל עדר שפגשנו שיחקנו "מצא את הטלה/גדי". הם כאלה חמודים! קופצים מסלע לסלע כמו גדולים! אם הם קטנים במיוחד הרועה לוקח אותם על הידיים. כשנחנו אחרי הצהריים ראינו את העדרים רועים בשלווה על זוית בלתי אפשרית של צלעות ההרים ושמחנו לראות שכולם הצליחו לחזור בשלום. בכל פעם שראינו כלב רועים הכרזנו עליו כדב. או פיל.
היום השלישי היה יותר קשה ויותר ארוך, אבל לדעתי גם הכי יפה. עלינו מעל קו העצים במעלה הנחל והתחלנו לטפס למחנה השלישי שבגובה 3850 מ`, ממש מעט מתחת לפאס. השבילים כבר הפכו לשבילי עיזים צרים ומתפתלים, העמק צר יותר וההרים קרובים יותר. הכל עדיין ירוק והכבשים עדיין נחמדות. לקראת סוף היום אפילו חצינו כמה קרחונים ברגל, מה שהיה קצת הקלה - לא צריך כמעט להרים את הרגליים כדי ללכת, מספיק לגרור אותן... כמו כן יש לציין שעמדתי במאמץ בגבורה! טיפסנו בערך 600 מ` (אולי יותר) אבל בגלל שהם היו טיפה מדורגים (לא כמו ביום הראשון) הצלחתי לא רק לסחוב אלא גם להנות... לעת ערב איבנה ומרקוס חטפו סימפטומים קלים של מחלת גבהים שחלפו למחרת. רון ואנוכי היינו מצוידים בכדוריות אדומות למכביר. המקום עצמו היה מקסים ביופיו, בין 2 ערוצי נחל שגולשים מטה במפלים קטנים אל תחתית העמק. פסטורלי להפליא! בגובה הזה היה קר מדי לשיטוט, כך שרבצנו באוהל עם ספר (רון) ו-MP3 (אני).
סוף סוף הגיע היום הגדול ועלינו אל הפאס. העליה קצרה יחסית (שעה) ולא נורא קשה. טיפסנו עוד קרחון, דידינו עוד כמה מדרונות מסולעים ופתאום הגענו! הצלחנו להגיע בדיוק לפני שהעננים כיסו את הפסגות הגבוהות מסביב והנוף היה מהמם. ואז התחלנו לרדת. כדי להסביר לגוף ירידה מהי, המסלול למטה התחיל בירידה מאוד תלולה עם המון אבנים מידרדרות, לא הכי נעים! אחרי שהצלחתי לא לבייש את עצמי בעליות, חזרתי לזחול אחרי כולם... בדרך עברנו גם בעמק יותר רחב שבו שוכנת קבוצת גאולוגים 3 חודשים בשנה וחוקרת קרחונים. לא היה גבול לשמחתם של המדענים הגלמודים עם הגיעה של קבוצת תיירים מקצוות תבל. על רון התביית פהים מאוטר-פראדש, ולא המשכנו בדרכנו לפני שהחלפנו כתובות, הצטלמנו יחד, שתינו תה וקיבלנו הזמנה לארוחה מיוחדת אצל פהים. אחרי קטע שטוח יחסית חזרנו לירידות התלולות, ובסופו של יום ראינו באופק את הכפר הפעוט (שלא לומר זעוט) צ`אטרו. עוד ירידה אחרונה וחציה מפחידה משהו של גשר רעוע מעל נהר גועש והגענו לאוהלים. הצד הזה של הפאס כבר היה פחות ירוק ויותר סלעי. ככל שיורדים חוזרים לראות גם פרות, ובכפר הציצו בנו ילדים קטנים וצחקניים.
מאחר והגענו לסוף המסלול ב-4 ימים, היום ה-5 היה לג`יפ ספארי לצ`נדרה-טל (אגם הירח). שעתיים וחצי של נסיעה באבק הביאו אותנו לפינת חמד בין ההרים. המיים בטורקיז רוטטים ברוח, סטופה הינדית (בה ענן והנוק ערכו פוג`ה קצרה) לצד סטופה בודהיסטית עם דגלי תפילה. רון ואני נחנו על גדות האגם בעוד שאר החבורה הקיפה אותו - עם כיוון השעון כמובן. משם חזרנו על עקבותינו. איבנה ומקרוס מצאו טרמפ לעמק ספיטי על משאית ממשלתית (לא נורא מקושטת, מאוד מאכזב), קצת עצוב להפרד אחרי 5 ימים ביחד. עוד נסיעה חזרה לצ`אטרו להעמיס את שארית הציוד, עוד ½3 שעות ג`יפ מעל Rohtang Pass שסופן בחושך וערפל בצד של מנאלי, והגענו אל המקלחת המיוחלת.
עוד ממטבחו של הנוק: מומו, נודלס עם ירקות, פלאק פניר (תרד), דאל צהוב, דאל שחור (מעולה!) ועוד תבשילים מתבשילים שונים שאפילו הבמיה לא תעיב עליהם. השיא היה עוגת שוקולד בערב האחרון, שנאפתה בסיר פלא מאולתר עם חול במקום מים. וגם פקורה ירקות ביום שלפני הפאס. מעולם לא אכלנו טוב יותר! זהו בינתיים. היום נחים. מחר נראה.
לתחילת הכתבה
לאתר השלם של רון ומיכל: www.ronmertens.com/india/index.html
>>
