נחל יפרוק
מי ידע שיש חמישה מכתשים בארץ (גדול, קטן, רמון ו...?!) ? מי חשב שהר סיני נמצא בארץ (מה, הר סיני זה לא בסיני!?). אז מסתבר שכן וכן. שני מכתשים והר גדול אחד שהוא אולי כן ואולי לא הר סיני מסתתרים להם בלב אחד האזורים היותר נידחים, לא נגועים ומדהימים בארץ, אי שם במערב הר הנגב. אז לשם הלכתי. אל מרחבי הר הנגב המערבי, עם חוגי הסיירות של הקק"ל ע"ש אורי מיימון -; שם קצת מפוצץ לארגון נוער ממש מעולה (לדעתי המאוד אובייקטיבית) שחרט על דיגלו חינוך לטבע, אהבת הארץ וידיעת הארץ. בחטאי הרבים הייתי חניך, מדריך וגם בשנת שירות בה.
ההגעה לשטח המדובר היא לא פשוטה -; השטח הינו שטח אש וסגור ברוב ימות השנה, מלבד סופי שבוע, חנוכה, חוה"מ סוכות וחוה"מ פסח. אבל זה לא הקושי היחיד: הגישה העיקרית לאזור היא מכביש הגבול המצרי וקיימת הוראה (שאוכף מחסום של צה"ל בהר שגיא) שעל הכביש הזה חייבים לסוע כאשר יש נשק ברשותנו. אבל -; יש דרכים לעקוף את זה, לא לדאוג (מידע נוסף תמצאו בטיפים של הכתבה).
אני הצטרפתי לחוג שמדריך עופר (הזכור מכתבה קודמת -; התוכלו להגיד איזו, ילדים?) ונסענו בנר חמישי של חנוכה, השכם ב5 בבוקר, עם שלל חוגים אחרים לטייל. אחרי עיכובים רבים בדרך, הגענו סוף סוף להר שגיא ואחרי שבמחסום ראו שיש לנו נשקים, נכנסנו לשטח. במהלך הנסיעה לנק` ההורדה בשטח התברר לחרדתי שעופר לא מתכוון ביום שלמחרת להגיע להר עריף (הוא ההר עם שני המכתשים הנוספים). דבר זה הטריד אותי מאוד -; אני חולם על לחזור להר עריף והר כרכום (שזה הר סיני, כן או לא).
מאז שהייתי שם פעם קודמת, אי שם בפסח 99`. בלב כואב זנחתי את עופר (נראה לכם שאני אזנח את הר עריף?) לטובת יעל, פעם חניכה שלי והיום בשנת שירות בעצמה, וקבוצתה. בכוונת יעל הייתה לישון בחניון אחר מעופר ולמחרת להגיע להר עריף. אבל, כמו שתראו, כוונות לחוד ומציאות לחוד.
ירדנו בכניסה לנחל יפרוק, מוכנים למסלול מהנה ויפה. מילה קטנה על המסלול הזה -; הוא לא נגיש בדרך כלל. כל האזור המדובר הינו שמורת טבע -; מה שאומר שאסור לרדת משבילים מסומנים, אבל חוגי סיירות, הודות לאופי שומר הסביבה שלהם, קיבלו אישור מיוחד לרדת משבילים מסומנים במקומות מסויימים. נחל יפרוק הוא נחל מעניין מאוד. באזור שבו יורד גשם יום בשנה והוא כולו צהוב, ניתן למצוא נחל מלא בשלל צמחים שמדהימים ביכולת השרידה שלהם לנוכח כל הקשיים, כל אחד בדרכו שלו. ניתן לראות שם את היפרוק ואת האכילאה (שכששמים אותה בתה היא הופכת לבבונג), את הרותם ואת האשל ואפילו כמה פריטים מרשימים של האלה האטלנטית (עץ שאפשר לראות אותו גם בלב החורש הים תיכוני) -; שזה באמת מדהים -; עץ שחי בעצם על חצי כוס מים בשנה!!!
אנחנו הולכים לנו לאיטנו בנחל יפרוק. אני נהנה מחוסר האחריות שיש עליי מעצם היותי מתלווה בלבד ואז אנחנו נעצרים ויעל פונה אליי -; "אני לא סגורה מאה אחוז על איפה אנחנו" היא אומרת ומרימה אליי מבט מסתמך, בתור המדריך המהולל לשעבר. אני מגרד בפדחתי ומתחיל להסתכל על המפה, לנסות לנחש איפה לעזאזל הלכנו היום. אחרי מחשבה קצרה הגענו למסקנה חשובה -; בוא נעלה למקום יותר גבוה. אז עלינו על כיפה קרובה ובאמת ראינו הרבה יותר טוב משם. לעזור זה לא עזר, אבל היה יפה. לבסוף, באינטואיצית הטייל שלי אמרתי -; "בואי נלך מערבה לדרך רכב שאנחנו רואים, ויהיה בסדר." וכמובן הזכרתי ליעל את האמונה שלי -; "התברברות זה דרך מעולה לטייל, מוצאים את הדברים הכי מגניבים ככה."
אז הלכנו מערבה... תפסנו את דרך הרכב המסומנת בשחור (נדמה לי, זה פשוט סימון חדש ולא מופיע על מפות לא ממש מעודכנות) ולמרות שאני עדיין לא כל כך מרוכז בניווט, דברים לא מסתדרים לי. אנחנו מגיעים לעלייה שאני לא זוכר שהופיעה במפה, אבל יעל מראה לי איזה עליונת במפה ודי בטוחה בעצמה, אז אני זורם. מקסימום, נרד בחזרה. אנחנו עוברים את העלייה וממשיכים ללכת, חוצים ואדי ועוד ואדי, שגם הם ממש לא זכורים לי כחלק מהדרך, אבל בדיוק ברגע שאני בא להגיד משהו ליעל, אפי הסתום משהו קולט ריח של מדורות. אני חושב לעצמי -; כנראה שלא ממש שמתי לב לאיך הדרך נראית והגענו למחנה.
אנחנו מגיעים למחנה וכל מי שנמצא לידנו מסתכל עלינו כמו על חייזרים. איזה גלגל שיניים התחיל להסתובב לי בראש וניגשתי לאדם הכי קרוב ושאלתי "איזה חניון זה?". באר כרכום זו התשובה. למי שתהה -; היינו אמורים להגיע לחניון נחל מעזר שנמצא, באומדן זהיר, 6 ק"מ מאיתנו. בדרך פלא הצלחנו לפנות דרומה במקום צפונה ובמקום ללכת לאיבוד כל הלילה, ליפול בדיוק על המחנה השני היחיד של חוגי סיירות באיזור.
ההגעה לשטח המדובר היא לא פשוטה -; השטח הינו שטח אש וסגור ברוב ימות השנה, מלבד סופי שבוע, חנוכה, חוה"מ סוכות וחוה"מ פסח. אבל זה לא הקושי היחיד: הגישה העיקרית לאזור היא מכביש הגבול המצרי וקיימת הוראה (שאוכף מחסום של צה"ל בהר שגיא) שעל הכביש הזה חייבים לסוע כאשר יש נשק ברשותנו. אבל -; יש דרכים לעקוף את זה, לא לדאוג (מידע נוסף תמצאו בטיפים של הכתבה).
אני הצטרפתי לחוג שמדריך עופר (הזכור מכתבה קודמת -; התוכלו להגיד איזו, ילדים?) ונסענו בנר חמישי של חנוכה, השכם ב5 בבוקר, עם שלל חוגים אחרים לטייל. אחרי עיכובים רבים בדרך, הגענו סוף סוף להר שגיא ואחרי שבמחסום ראו שיש לנו נשקים, נכנסנו לשטח. במהלך הנסיעה לנק` ההורדה בשטח התברר לחרדתי שעופר לא מתכוון ביום שלמחרת להגיע להר עריף (הוא ההר עם שני המכתשים הנוספים). דבר זה הטריד אותי מאוד -; אני חולם על לחזור להר עריף והר כרכום (שזה הר סיני, כן או לא).
מאז שהייתי שם פעם קודמת, אי שם בפסח 99`. בלב כואב זנחתי את עופר (נראה לכם שאני אזנח את הר עריף?) לטובת יעל, פעם חניכה שלי והיום בשנת שירות בעצמה, וקבוצתה. בכוונת יעל הייתה לישון בחניון אחר מעופר ולמחרת להגיע להר עריף. אבל, כמו שתראו, כוונות לחוד ומציאות לחוד.
ירדנו בכניסה לנחל יפרוק, מוכנים למסלול מהנה ויפה. מילה קטנה על המסלול הזה -; הוא לא נגיש בדרך כלל. כל האזור המדובר הינו שמורת טבע -; מה שאומר שאסור לרדת משבילים מסומנים, אבל חוגי סיירות, הודות לאופי שומר הסביבה שלהם, קיבלו אישור מיוחד לרדת משבילים מסומנים במקומות מסויימים. נחל יפרוק הוא נחל מעניין מאוד. באזור שבו יורד גשם יום בשנה והוא כולו צהוב, ניתן למצוא נחל מלא בשלל צמחים שמדהימים ביכולת השרידה שלהם לנוכח כל הקשיים, כל אחד בדרכו שלו. ניתן לראות שם את היפרוק ואת האכילאה (שכששמים אותה בתה היא הופכת לבבונג), את הרותם ואת האשל ואפילו כמה פריטים מרשימים של האלה האטלנטית (עץ שאפשר לראות אותו גם בלב החורש הים תיכוני) -; שזה באמת מדהים -; עץ שחי בעצם על חצי כוס מים בשנה!!!
אנחנו הולכים לנו לאיטנו בנחל יפרוק. אני נהנה מחוסר האחריות שיש עליי מעצם היותי מתלווה בלבד ואז אנחנו נעצרים ויעל פונה אליי -; "אני לא סגורה מאה אחוז על איפה אנחנו" היא אומרת ומרימה אליי מבט מסתמך, בתור המדריך המהולל לשעבר. אני מגרד בפדחתי ומתחיל להסתכל על המפה, לנסות לנחש איפה לעזאזל הלכנו היום. אחרי מחשבה קצרה הגענו למסקנה חשובה -; בוא נעלה למקום יותר גבוה. אז עלינו על כיפה קרובה ובאמת ראינו הרבה יותר טוב משם. לעזור זה לא עזר, אבל היה יפה. לבסוף, באינטואיצית הטייל שלי אמרתי -; "בואי נלך מערבה לדרך רכב שאנחנו רואים, ויהיה בסדר." וכמובן הזכרתי ליעל את האמונה שלי -; "התברברות זה דרך מעולה לטייל, מוצאים את הדברים הכי מגניבים ככה."
אז הלכנו מערבה... תפסנו את דרך הרכב המסומנת בשחור (נדמה לי, זה פשוט סימון חדש ולא מופיע על מפות לא ממש מעודכנות) ולמרות שאני עדיין לא כל כך מרוכז בניווט, דברים לא מסתדרים לי. אנחנו מגיעים לעלייה שאני לא זוכר שהופיעה במפה, אבל יעל מראה לי איזה עליונת במפה ודי בטוחה בעצמה, אז אני זורם. מקסימום, נרד בחזרה. אנחנו עוברים את העלייה וממשיכים ללכת, חוצים ואדי ועוד ואדי, שגם הם ממש לא זכורים לי כחלק מהדרך, אבל בדיוק ברגע שאני בא להגיד משהו ליעל, אפי הסתום משהו קולט ריח של מדורות. אני חושב לעצמי -; כנראה שלא ממש שמתי לב לאיך הדרך נראית והגענו למחנה.
אנחנו מגיעים למחנה וכל מי שנמצא לידנו מסתכל עלינו כמו על חייזרים. איזה גלגל שיניים התחיל להסתובב לי בראש וניגשתי לאדם הכי קרוב ושאלתי "איזה חניון זה?". באר כרכום זו התשובה. למי שתהה -; היינו אמורים להגיע לחניון נחל מעזר שנמצא, באומדן זהיר, 6 ק"מ מאיתנו. בדרך פלא הצלחנו לפנות דרומה במקום צפונה ובמקום ללכת לאיבוד כל הלילה, ליפול בדיוק על המחנה השני היחיד של חוגי סיירות באיזור.
אז סוף טוב הכל טוב, חוץ מדבר אחד -; כל ציוד הלילה שלנו נמצא 6 ק"מ מאיתנו. שקי שינה, מזרוני שטח, מעילים ופליסים, בגדים להחלפה -; כולם שם ולא יגיעו בשעות הקרובות. אה, ומתחיל להיות קר. ממש קר. קור שועלים, כלבים, חתולים, זנבתנים וכל חיה אחרת שתעלו בראשכם. כמובן, שבראשנו החניכים קודם כל. במגבית מכל הקבוצות האחרות אספנו לעצמנו מצבור נאה של סווטצ`טרים, שקי שינה, שמיכות וכדומים.
חפרנו מחסה מקור לחניכים, התנחלנו על הארוחת ערב של הקבוצה של עופר (שהיה די משועשע מזה שנטשתי אותו ובסוף הגעתי אליו בכל זאת) ואז התפננו לדאוג לעצמנו. מסתבר, שמה שנשאר בשבילי הוא שק שינה צבאי הידוע בתור שימשונית. למי שלא זכה לחוויה של לישון באחד אגיד רק שזה שווה ערך לשינה בשקית ניילון משודרגת. את שאר הלילה, בטח ניחשתם, ביליתי ברעידה מקור ומחשבה על איזה גוון של כחול יהיה לכפות הרגליים שלי בבוקר.
קמנו ב-5 בבוקר, לגלות משטחי קרח קטנים במקומות בהם נשפכו מים בלילה ולהמשיך לקפוא בעצמנו. אחרי לגימת תה ובליסת וופלים יצאנו למסלול של היום, כאשר הבירבור של אתמול סידר לנו חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות -; נגיע להר חיספס. הרעות -; לא נגיע להר עריף. הייתי רוצה להגיע להר עריף היות והוא אחת הסיבות שיצאתי לטיול הזה בכלל. מדובר בהר בולט בצורת סנפיר שבולט מסביבתו. בראשו תצפית יפהפייה על האזור וגם הדרך למעלה ולמטה היא לא קלה, אך כיפית. אבל מה שבאמת מייחד אותו, הם שני המכתשים שיושבים במצלעותיו -; אלו המכתש הרביעי והחמישי של הארץ, קטנים מאוד, בייחוד יחסית אחיהם הגדולים, אבל בכל זאת נחמד לראות. אלא שכמו שנאמר, הבירבור מנע מאיתנו להגיע אליו. נצטרך להגיע לשם פעם הבאה ועד אז... לפנטז.
חפרנו מחסה מקור לחניכים, התנחלנו על הארוחת ערב של הקבוצה של עופר (שהיה די משועשע מזה שנטשתי אותו ובסוף הגעתי אליו בכל זאת) ואז התפננו לדאוג לעצמנו. מסתבר, שמה שנשאר בשבילי הוא שק שינה צבאי הידוע בתור שימשונית. למי שלא זכה לחוויה של לישון באחד אגיד רק שזה שווה ערך לשינה בשקית ניילון משודרגת. את שאר הלילה, בטח ניחשתם, ביליתי ברעידה מקור ומחשבה על איזה גוון של כחול יהיה לכפות הרגליים שלי בבוקר.
קמנו ב-5 בבוקר, לגלות משטחי קרח קטנים במקומות בהם נשפכו מים בלילה ולהמשיך לקפוא בעצמנו. אחרי לגימת תה ובליסת וופלים יצאנו למסלול של היום, כאשר הבירבור של אתמול סידר לנו חדשות טובות וחדשות רעות. הטובות -; נגיע להר חיספס. הרעות -; לא נגיע להר עריף. הייתי רוצה להגיע להר עריף היות והוא אחת הסיבות שיצאתי לטיול הזה בכלל. מדובר בהר בולט בצורת סנפיר שבולט מסביבתו. בראשו תצפית יפהפייה על האזור וגם הדרך למעלה ולמטה היא לא קלה, אך כיפית. אבל מה שבאמת מייחד אותו, הם שני המכתשים שיושבים במצלעותיו -; אלו המכתש הרביעי והחמישי של הארץ, קטנים מאוד, בייחוד יחסית אחיהם הגדולים, אבל בכל זאת נחמד לראות. אלא שכמו שנאמר, הבירבור מנע מאיתנו להגיע אליו. נצטרך להגיע לשם פעם הבאה ועד אז... לפנטז.
אבל, הר חיספס הוא חדשות טובות בפני עצמו. מחניון באר כרכום יוצא שביל שחור צפונה. השביל הולך לו באחד היובלים של נחל ברוקה (שבו עברנו כבר אתמול, מבלי לדעת), עד שהוא מתחבר לנחל עצמו. ההליכה נחמדה וסולידית ובנחל ברוקה הולכים למרגלות הר חיספס מערבה, עד לעלייה להר חספס. העלייה היא קצרה ובינונית מבחינת קושי. אבל מה שמיוחד בהר הזה, שבלעדיו הוא היה רק עוד הר נחמד, הן שיני הכריש. לא מדובר בתיאור של צורת נוף - מדובר בשיניים אמיתיות מאובנות של כריש שנשארו בסלע בפסגת ההר.
כדי למצוא את שיני הכריש יש לעבור לאוכף הבא (מערבה) מהאוכף שעליו עלינו. במצלעה המערבית של ההר, מטר-שניים מתחת לגובה של האוכף ומערבה ממנו, פזורות השיניים המאובנות של הכריש הפרהיסטורי, חלקן אפילו בולטות אל מחוץ לסלע, וגם סחוסים שלו. תחפשו בתשומת לב -; קל לפספס.
כדי למצוא את שיני הכריש יש לעבור לאוכף הבא (מערבה) מהאוכף שעליו עלינו. במצלעה המערבית של ההר, מטר-שניים מתחת לגובה של האוכף ומערבה ממנו, פזורות השיניים המאובנות של הכריש הפרהיסטורי, חלקן אפילו בולטות אל מחוץ לסלע, וגם סחוסים שלו. תחפשו בתשומת לב -; קל לפספס.
אחרי העצירה בראש הר חספס וההתפעלות משיני הכריש (שזה באמת דבר נדיר ויפה) ירדנו חזרה למטה והמשכנו בחזרה בשביל השחור, אל המקום בו עשינו את הטעויות שלנו בערב הקודם -; נחל ברוקה ומעלה שגיא (אותה עלייה קטנטנה שלא הסתדרה לי). הגענו למחנה עם קבלת פנים של התלוצצויות צפויות ("אתם לא הייתם אמורים לחניון מעזר?") והפעם הציוד שלנו כן היה שם.
מה שמיוחד בהר כרכום הוא העדויות הארכאולוגיות שפזורות עליו -; ברוב ההר פזורים מקדשים שונים ומשונים וציורי סלע עתיקים ומעניינים -; נחש, עקרב, יעלים, ציור שמתעד ציד יעלים וגולת הכותרת - ציור של לוחות הברית! הדברים הללו גרמו לארכיאולוג בשם עמנואל ענתי לטעון שהמקום הוא הוא הר סיני המיתולוגי, טענה שהצטרפה לטענות לגבי הרים רבים נוספים ברחבי המזרח התיכון -; מירוחם ועד ערב הסעודית, כולל ג`אבל מוסה במדבר סיני, שהוא כנראה אחד הפחות מבוססים. נכון להיום, הטענה של ענתי ממש לא מקובלת בעולם הארכיאולוגיה, אבל מתחילה לצבור תאוצה.
אני לא יודע לגבי אם זה הר סיני, אבל, ואתם יכולים לקרוא לי מיסטיקן בשקל, רומנטיקן, אידיוט או סתם ילד קטן, כשעליתי על ההר אי שם בכיתה י`, הייתה לי הרגשה אחרת, מיוחדת בגוף. אני לא יכול להסביר אותה -; אבל אני לא היחיד שחושב ככה. בכל מקרה, ברור שהיה כאן מרכז מקודש כלשהו.
בכל מקרה, אנחנו היינו בדרכנו לשם, אבל תכננו לעצמנו עוד פינוק בדרך -; צפייה על הזריחה מסכין כרכום, השלוחה המאורכת הצפונית של הר כרכום, שמגיעה לשיאה ממש מעל המחנה בנקודת גובה 804, שבה יש תצפית יפהפייה על האיזור. השכמנו קום (ממש ממש השכמנו) והתחלנו לצעוד. באפילה של סוף הלילה הצלחנו לאבד את השביל (כן, שוב התברברנו) והתחלנו לחתוך את הרכס כלפי מעלה, כאשר החניכים שוברים ישר למעלה בדרך הקשה, ואני עוקב אחרי שבילי יעלים (דבר שלא הכי מומלץ לעשות, כיוון שיעלים קופצים למקומות שאנחנו לא נוכל לקפוץ, אבל הפעם יכולתי לראות שזה הולך בסדר) ועולה בניחותא לפסגה שנמצאת מזרחית מ804, שאליה הגענו 5 דקות אחרי תחילת הזריחה וראינו נוף מהמם ובתולי פרוש לפנינו, ללא שום התערבות, כאילו האדם לעולם לא היה קיים. באמת היה שווה את זה.
אחרי שסיימנו את ההתפעלות מהזריחה, התחלנו לשים פעמינו לעבר ההר עצמו, כאשר אני מושך קדימה כמה שיותר, כולי בוער לחזור אל ההר הזה שאני חולם לחזור אליו מאז ימי נערותי. והפעם היעד -; "חלון האור" -; אטרקציה חדשה בהר. אם תשאלו מה זה חלון האור אני ואפתח ואסביר בזה שיש אנשים מטורפים בעולם. שרוטים. ואחד מהמפגרים האלה אוהב למצוא דברים מיוחדים שקורים ביום הארוך והיום הקצר בשנה. ואיכשהו, אל תשאלו אותי איך, הוא הצליח להגיע למצב שבו הוא רואה חור בגדה של אחד מהנחלים שיורדים מהר כרכום, ב12:00 של היום הקצר בשנה, מחזיר אור בצורה ממש יפה ומשונה. אמרתי, יש מטורפים בעולם.
הר כרכום
אחרי לילה הרבה יותר חם מהקודם, הודות למחסה יותר מדוגם ושק שינה נורמלי, קמנו לקראת הדובדבן של המחנה -; הר כרכום. זה באמת מקום ששווה להרחיב לגביו. מדובר בהר שולחן שיוצר ממש רמה בפני עצמו -; פלטה שטוחה וגבוהה בגודל של 3 ק"מ פלוס מינוס. כל כך גדול שאתה הולך ושוכח שאתה נמצא בכלל על הר, במיוחד כשאתה מגיע לכיפות הקטנות שעליו והנחלים שעוברים בו. אבל זה לא מה שבאמת מייחד את ההר.מה שמיוחד בהר כרכום הוא העדויות הארכאולוגיות שפזורות עליו -; ברוב ההר פזורים מקדשים שונים ומשונים וציורי סלע עתיקים ומעניינים -; נחש, עקרב, יעלים, ציור שמתעד ציד יעלים וגולת הכותרת - ציור של לוחות הברית! הדברים הללו גרמו לארכיאולוג בשם עמנואל ענתי לטעון שהמקום הוא הוא הר סיני המיתולוגי, טענה שהצטרפה לטענות לגבי הרים רבים נוספים ברחבי המזרח התיכון -; מירוחם ועד ערב הסעודית, כולל ג`אבל מוסה במדבר סיני, שהוא כנראה אחד הפחות מבוססים. נכון להיום, הטענה של ענתי ממש לא מקובלת בעולם הארכיאולוגיה, אבל מתחילה לצבור תאוצה.
אני לא יודע לגבי אם זה הר סיני, אבל, ואתם יכולים לקרוא לי מיסטיקן בשקל, רומנטיקן, אידיוט או סתם ילד קטן, כשעליתי על ההר אי שם בכיתה י`, הייתה לי הרגשה אחרת, מיוחדת בגוף. אני לא יכול להסביר אותה -; אבל אני לא היחיד שחושב ככה. בכל מקרה, ברור שהיה כאן מרכז מקודש כלשהו.
בכל מקרה, אנחנו היינו בדרכנו לשם, אבל תכננו לעצמנו עוד פינוק בדרך -; צפייה על הזריחה מסכין כרכום, השלוחה המאורכת הצפונית של הר כרכום, שמגיעה לשיאה ממש מעל המחנה בנקודת גובה 804, שבה יש תצפית יפהפייה על האיזור. השכמנו קום (ממש ממש השכמנו) והתחלנו לצעוד. באפילה של סוף הלילה הצלחנו לאבד את השביל (כן, שוב התברברנו) והתחלנו לחתוך את הרכס כלפי מעלה, כאשר החניכים שוברים ישר למעלה בדרך הקשה, ואני עוקב אחרי שבילי יעלים (דבר שלא הכי מומלץ לעשות, כיוון שיעלים קופצים למקומות שאנחנו לא נוכל לקפוץ, אבל הפעם יכולתי לראות שזה הולך בסדר) ועולה בניחותא לפסגה שנמצאת מזרחית מ804, שאליה הגענו 5 דקות אחרי תחילת הזריחה וראינו נוף מהמם ובתולי פרוש לפנינו, ללא שום התערבות, כאילו האדם לעולם לא היה קיים. באמת היה שווה את זה.
אחרי שסיימנו את ההתפעלות מהזריחה, התחלנו לשים פעמינו לעבר ההר עצמו, כאשר אני מושך קדימה כמה שיותר, כולי בוער לחזור אל ההר הזה שאני חולם לחזור אליו מאז ימי נערותי. והפעם היעד -; "חלון האור" -; אטרקציה חדשה בהר. אם תשאלו מה זה חלון האור אני ואפתח ואסביר בזה שיש אנשים מטורפים בעולם. שרוטים. ואחד מהמפגרים האלה אוהב למצוא דברים מיוחדים שקורים ביום הארוך והיום הקצר בשנה. ואיכשהו, אל תשאלו אותי איך, הוא הצליח להגיע למצב שבו הוא רואה חור בגדה של אחד מהנחלים שיורדים מהר כרכום, ב12:00 של היום הקצר בשנה, מחזיר אור בצורה ממש יפה ומשונה. אמרתי, יש מטורפים בעולם.
אז נכון, היינו ב22 לדצמבר, שזה יום אחד מאוחר מדי, אבל חישוב פשוט אומר שאם נגיע בערך באותו זמן, בהפרש של כמה דקות, נראה את אותו מראה. אז הלכנו, מכוונים אל 11:55-12:05 להגיע לחלון. החלון נמצא בגדה של הנחל שבו מסומן מפל והשביל הכחול שעל ההר מגיע לגדתו הנגדית. יש להתמקם מול החלון, על השביל הכחול, בשעה המיועדת ופשוט לצפות. וזה מה שעשינו. אמנם, כדי למתוח את הסבלנות שלי, עשינו את הדרך באיטיות מירבית והגענו רק ב12:15, אבל זה היה רק קצת מאוחר מדי.
החור נראה לא גדול מהצד הזה של הנחל (למרות שהוא בוודאי בגודל של 3 מ` לפחות) ובשעה שהגענו נפלטה ממנו הלה, בהתחלה רק במסגרתו, אבל ככל שהתיישרנו מולו נגלה מולינו עיגול אור יפה וזה בשעה שהשמש נמצאת בזווית שבה היא אמורה להאיר לתוכו ולא מאיתנו... מוזר באמת, אבל יפה. מה שעוד מדהים לגבי חלון האור הוא שכל המקדשים וציורי הסלע שעל פניו מגיעים עד לקו של החלון ולא "מעיזים" לעבור אותו, מה שמעיד שקדמונינו ידעו על התופעה ואפילו סגדו לה, באופן מסויים... מוזר עוד יותר.
אז הגיע הרגע שציפיתי לו -;ההסתובבות על הר כרכום. חיכיתי לראות את אם אני אקבל אותה הרגשה, אם תהיה את אותה התרגשות. אבל... החניכים, שהיו כל כך טובים עד אותו רגע, נכנסו למצב רוח מאוד שלילי ("היינו פה כבר לפני שנתיים", "זה סתם משעמם", "חלון האור זה סתם") ואחרי שהצלחנו לגרור אותם לראות ציור סלע אחד יפה של יעלים נרדפים ע"י כלבים (או משהו דומה), ירדנו מההר צ`יק-צ`ק, לאכזבתי. הביקור המדוקדק יצטרך להמתין לפעם הבאה, יחד עם הר עריף. מה גם שיעל מיהרה קצת -; עקב מגבלות של הדלקת אש בחניון שבו היא הייתה צריכה לישון בלילה, היא הייתה צריכה להספיק לבשל ארוחה בחניון שמתחת להר וללכת למחנה השני, לפני רדת החשכה.
החור נראה לא גדול מהצד הזה של הנחל (למרות שהוא בוודאי בגודל של 3 מ` לפחות) ובשעה שהגענו נפלטה ממנו הלה, בהתחלה רק במסגרתו, אבל ככל שהתיישרנו מולו נגלה מולינו עיגול אור יפה וזה בשעה שהשמש נמצאת בזווית שבה היא אמורה להאיר לתוכו ולא מאיתנו... מוזר באמת, אבל יפה. מה שעוד מדהים לגבי חלון האור הוא שכל המקדשים וציורי הסלע שעל פניו מגיעים עד לקו של החלון ולא "מעיזים" לעבור אותו, מה שמעיד שקדמונינו ידעו על התופעה ואפילו סגדו לה, באופן מסויים... מוזר עוד יותר.
אז הגיע הרגע שציפיתי לו -;ההסתובבות על הר כרכום. חיכיתי לראות את אם אני אקבל אותה הרגשה, אם תהיה את אותה התרגשות. אבל... החניכים, שהיו כל כך טובים עד אותו רגע, נכנסו למצב רוח מאוד שלילי ("היינו פה כבר לפני שנתיים", "זה סתם משעמם", "חלון האור זה סתם") ואחרי שהצלחנו לגרור אותם לראות ציור סלע אחד יפה של יעלים נרדפים ע"י כלבים (או משהו דומה), ירדנו מההר צ`יק-צ`ק, לאכזבתי. הביקור המדוקדק יצטרך להמתין לפעם הבאה, יחד עם הר עריף. מה גם שיעל מיהרה קצת -; עקב מגבלות של הדלקת אש בחניון שבו היא הייתה צריכה לישון בלילה, היא הייתה צריכה להספיק לבשל ארוחה בחניון שמתחת להר וללכת למחנה השני, לפני רדת החשכה.
ירדנו למטה, בישלנו ונפרדתי לשלום מיעל והחניכים כי למחרת תכננתי לטייל עם עופר, שישן בחניון של הר כרכום. התפניתי להשלים קריאה של "מר מאני" מאת א.ב. יהושע, לשחרר את מי ששמר על המחנה, לטייל קצת על ההר ולשמור על חניך מיובש למחצה. בערב, בישיבת המדריכים, התברר שלא אני היחיד שחושב שיש בהר הזה מעבר. לא מעט אנשים סיפרו על דברים מוזרים שקרו להם, אולי סתם צירופי מקרים, ליד ועל ההר.
אם זה קבוצה של חניכים מופרעים (שעקב התפרעותם הרחיקו אותם ממחנה סוכות) והפכו לילדים טובים בהר כרכום (כן, אני יודע שזה קלוש יחסית), אם זה שייבה הרכז שנשבע שראה את השמיים נצבעים בצהוב פתאום ואם זה מדריך שסיפר שלמרגלות ההר עפה לחניך שלו שקית מהיד, תפסה זרם אוויר, עלתה למעלה למעלה ונשאבה לכיוון ההר ואחרי כמה דקות, משום מקום, חזרה, כמעט ממש ליד של אותו חניך. אני יודע שזה יכול להיות ממש סתם ונשמע קצת תלוש וקלוש, אבל, אולי עצם העובדה שאנשים מרגישים שקורים להם דברים מיוחדים ליד ההר הזה ספציפית, אומר משהו על המקום.
אבל, היום הזה החליט שגם לו בא להיות קצת מיוחד, ודווקא בו התחיל לרדת גשם. במקום שבו הממוצע הוא יום בשנה, זה די מדהים לתפוס דווקא את היום הזה. במיוחד שכאשר מגיעים לאזור של נחל שגיא רואים נחל מלא צמחייה וירוק, כולל עצי אשל ואתה מבין שמה שנופל עליך באותו יום (שזה ממש לא הרבה, רוב הזמן זה סתם טפטוף מעצבן) זה מה שמחזיק את הצמחים הללו לכל השנה ולפעמים ליותר.
מעבר לזה, אין מה להכביר על היום הזה, מלבד בורות המים בנחל שגיא. כדי להגיע אליהם, יש ללכת על הדרך האדומה עד לאזור בו נחל שגיא חותך את הדרך ולהגיע ליובל של נחל שגיא שנשפך מנקודת גובה 892 (מצפון לדרך). 200 מטר בתוך הערוץ יש מצבור של 3 בורות מים ועוד שניים שאני לא יודע על מיקומם במעלה היובל.
כשהגענו למקום בו היובל נשפך לנחל שגיא, החוג של עופר החליט לעצור לבוהוריים, או צוהובוקר, בקיצור, בראנץ`. אני החלטתי לקפוץ קדימה ולראות כבר את הבורות, החלטה שהייתה בעוכריי בסופו של דבר. שני בורות הצלחתי למצוא בלי בעיה. אחד גם היה מלא מים עם דלי וחבל בתוכו. השני היה ריק אבל גם נחמד. אבל... בגלל שלא ידעתי שיש שלושה צמודים, לא ידעתי שמסתתר מעבר להם בור שלישי, בו שוכן נחש פתן (לא פיתון) באורח קבע וכולם ראו אותו חוץ ממני. ועל זה אומרים -; חמור קופץ בראש.
המשכנו תחת הגשם לעבר הגבול וכאשר הגענו, החליט לספק לנו המדבר מתנה אחרונה -; קשת, קטנה אך ברורה הצטיירה לה בשמיים. אם גשם זה מדהים בלב המדבר, אז קשת זה פי מאה. יותר מזה לא יכולנו לבקש. סיום מושלם לטיול מדהים. פשוט ישבנו והתסכלנו עד שהאוטובוסים הגיעו ולקחו אותנו. אני חושב שלא יכולתי לבחור מקום יותר טוב לטייל בו בארץ שלושה ימים לפני שאני טס לרעות בשדות זרים. המקום הזה, כמו הכותל, ים המלח וכו` וכו` הם מהדברים שהם רק שלנו וכמה שאני אסע, אני לא אמצא דומים.
אם זה קבוצה של חניכים מופרעים (שעקב התפרעותם הרחיקו אותם ממחנה סוכות) והפכו לילדים טובים בהר כרכום (כן, אני יודע שזה קלוש יחסית), אם זה שייבה הרכז שנשבע שראה את השמיים נצבעים בצהוב פתאום ואם זה מדריך שסיפר שלמרגלות ההר עפה לחניך שלו שקית מהיד, תפסה זרם אוויר, עלתה למעלה למעלה ונשאבה לכיוון ההר ואחרי כמה דקות, משום מקום, חזרה, כמעט ממש ליד של אותו חניך. אני יודע שזה יכול להיות ממש סתם ונשמע קצת תלוש וקלוש, אבל, אולי עצם העובדה שאנשים מרגישים שקורים להם דברים מיוחדים ליד ההר הזה ספציפית, אומר משהו על המקום.
נחל שגיא
ביום האחרון, אחרי השכמה מאוד מאוחרת (נתנו לי לישון עד רבע שעה לפני שהחניכים היו מוכנים), יצאנו למה שהיה אמור להיות יום משעמם למדי -; הליכה לאורך דרך הרכב האדומה עד לכביש הגבול, פרטו לגיחה קצרצרה לאחד היובלים של נחל שגיא, לראות בורות מים שנמצאים בשימוש מבריחים.
אבל, היום הזה החליט שגם לו בא להיות קצת מיוחד, ודווקא בו התחיל לרדת גשם. במקום שבו הממוצע הוא יום בשנה, זה די מדהים לתפוס דווקא את היום הזה. במיוחד שכאשר מגיעים לאזור של נחל שגיא רואים נחל מלא צמחייה וירוק, כולל עצי אשל ואתה מבין שמה שנופל עליך באותו יום (שזה ממש לא הרבה, רוב הזמן זה סתם טפטוף מעצבן) זה מה שמחזיק את הצמחים הללו לכל השנה ולפעמים ליותר.
מעבר לזה, אין מה להכביר על היום הזה, מלבד בורות המים בנחל שגיא. כדי להגיע אליהם, יש ללכת על הדרך האדומה עד לאזור בו נחל שגיא חותך את הדרך ולהגיע ליובל של נחל שגיא שנשפך מנקודת גובה 892 (מצפון לדרך). 200 מטר בתוך הערוץ יש מצבור של 3 בורות מים ועוד שניים שאני לא יודע על מיקומם במעלה היובל.
כשהגענו למקום בו היובל נשפך לנחל שגיא, החוג של עופר החליט לעצור לבוהוריים, או צוהובוקר, בקיצור, בראנץ`. אני החלטתי לקפוץ קדימה ולראות כבר את הבורות, החלטה שהייתה בעוכריי בסופו של דבר. שני בורות הצלחתי למצוא בלי בעיה. אחד גם היה מלא מים עם דלי וחבל בתוכו. השני היה ריק אבל גם נחמד. אבל... בגלל שלא ידעתי שיש שלושה צמודים, לא ידעתי שמסתתר מעבר להם בור שלישי, בו שוכן נחש פתן (לא פיתון) באורח קבע וכולם ראו אותו חוץ ממני. ועל זה אומרים -; חמור קופץ בראש.
המשכנו תחת הגשם לעבר הגבול וכאשר הגענו, החליט לספק לנו המדבר מתנה אחרונה -; קשת, קטנה אך ברורה הצטיירה לה בשמיים. אם גשם זה מדהים בלב המדבר, אז קשת זה פי מאה. יותר מזה לא יכולנו לבקש. סיום מושלם לטיול מדהים. פשוט ישבנו והתסכלנו עד שהאוטובוסים הגיעו ולקחו אותנו. אני חושב שלא יכולתי לבחור מקום יותר טוב לטייל בו בארץ שלושה ימים לפני שאני טס לרעות בשדות זרים. המקום הזה, כמו הכותל, ים המלח וכו` וכו` הם מהדברים שהם רק שלנו וכמה שאני אסע, אני לא אמצא דומים.
