טיסה לדלהי
טסנו עם החברה הירדנית ובחרנו לקנות כרטיסים לכיוון אחד לדלהי בעלות של כ-440$ למבוגר וכ-300$ לילד. על הכל צריך להוסיף מסי נמל ודלק (ובקרוב יוסיפו מסים לאחזקת טייס ודיילים), בקיצור מדובר בכ-15,000 ש"ח לכל המשפחה. לאחר עצירה קלה בעמאן יצאנו עייפים ורצוצים לדלהי. מספר דקות לפני הנחיתה בדלהי הודיעו לנו שעומדים לרסס אותנו בחומר כלשהו ואנחנו תהינו אילו מחלות בדיוק אנחנו יכולים לייבא להודו שאין להם?!
שדה התעופה של דלהי חדיש ומסודר וכל תהליך החתמת הדרכונים וקבלת המזוודות היה קצר וקל. החלפנו כסף בשדה ויצאנו לחפש מונית שתקח אותנו למלון שהזמנו עוד מישראל - מחוץ לדלהי אליה בחרנו להיכנס רק בעוד כחודשיים. המלון הומלץ לנו על ידי מנהל משרדי סאנריידר בדלהי ואכן הוא היה נקי ומסודר וגם יקר במונחים הודיים (1520 רופי ללילה). מראש ידענו שהיום הראשון יהיה יקר יותר וזה היה בסדר. נהג המונית שלקח אותנו מן השדה (לאחר מיקוח 450 רופי) אמר מיד שהוא מכיר את הכתובת ואנחנו הבנו מיד שאין לו מושג להיכן להגיע. אך לאחר מספר שיחות סלולריות (הטכנולוגיה בהחלט קיימת כאן) שקיים עם המלון הוא הביא אותנו למחוז חפצנו.
יש לציין שכבר מן הנסיעה הזו התחלנו להרגיש את המנטליות ההודית במיוחד זו שעל הכבישים, לדוגמא: רמזור אינו זוכה לכל התיחסות, בדרכנו היה מחסום והכביש היה סגור אך נהגנו העשוי ללא חת עבר את המחסום ללא כל התרגשות ונהג הפוך לכיון התנועה ובחוצפתו הרבה צפצף לכולם - זו הודו. פרות ראינו לאורך כל הדרך, וגם כמה חזירים, פחונים ומאהלים פרושים בכל מקום והכל צבעוני ומרתק. אומרים שאו שמתאהבים בה או ששונאים אותה, אני די מחבבת את הודו ומוצאת בה ענין ויופי.
במלון נרדמנו כולנו די מהר ולפני הצהריים יצאנו לפגישה עם מנהל סאנריידר הודו. הפגישה היתה נחמדה אך לוותה בחוסר סבלנות של ילדינו (שבהחלט ניתן היה להבין אותה), כלשון עופרי - משעמם מוות, הקטע היחיד בו הם נהנו מן המקום היה כשיצאנו החוצה וראינו סנאי. לאחר מנוחת צהריים, החלטנו למרות החום והלחות הנוראה לצאת לטייל באזור. בדרכנו לקניון הקרוב (המלצת בעל המלון) ראינו פרות, סנאים וחזירים בשפע, עברנו בגינה ציבורית בה ילדים שיחקו קריקט ותוך כדי קיטורים רבים מצד מעין ועופרי הגענו לקניון. כפי שעופרי אמרה זו היתה טעות, הקניון מלא בהודים רעשניים, ריחות חזקים ומחירים גבוהים, הזכיר לנו את התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, קנינו גלידה לילדים וברחנו.
את החזרה החלטנו לעשות בריקשת אופניים, למעשה בשתיים (30 רופי לריקשה), זו היתה חוויה נהדרת לכולנו, צחקנו ונהננו. לנהג הריקשה שלנו היה כסא אופניים עם ברזל שיוצא מהכסא ולכן הוא לא ישב ונסע כל הדרך בעמידה (אנחנו תוהים מדוע).
לאחר מקלחת וארוחה קלה הזמנו מונית לשעה 3 לפנות בוקר על מנת להגיע לטיסה ללה בזמן. הילדים נרדמו במהירות אך תום ומעיין התעוררו בסביבות 1 בלילה נרגשים לקראת הטיסה וכך כולנו היינו מוכנים בזמן. במונית (בגודל של פיאט אונו) נכנסו ששתנו על כל חפצינו (עדיין לא ברור לי איך זה מצליח כאן) ויצאנו לשדה התעופה. הקפדנו להזכיר לנהג שהוא צריך להוריד אותנו בנמל התעופה של טיסות הפנים במקום ממנו יוצאת חברת ג`ט, ובסופו של דבר הגענו בזמן (שני נמלי התעופה נפרדים).
טיסה ללה
כשהגיע תורנו לקבל כרטיסי עליה למטוס כבר היינו בין האחרונים שיש להם מקום על הטיסה מה שהצדיק את המלצת הפלגים להגיע מוקדם לטיסה, מי שהגיע אחרינו כבר נאלץ לחכות לטיסה מאוחרת או למחרת (למרות שבידו כרטיס לטיסה זו). למרות זאת ולמרות האיחור זו היתה טיסה חוויתית במיוחד ומראה הרי ההימליה המושלגים שנשקף מחלון המטוס היה מדהים. כשהטייס הודיע שאנו מתקרבים לנחיתה תהיתי ביני לבין עצמי היכן הוא בדיוק מתכוון לנחות, אבל ברגע האמת בין פסגות ההרים היה מסלול נחיתה קצר במיוחד וטיסנו המהולל נחת באומץ ואני מחיתי כפיים בהתלהבות יתירה והרגשתי שהפעם אני מוחאת כפיים מכל הלב.
מיד עם פתיחת דלתות המטוס, חוסר החמצן הורגש ועייפות ובלבול מסוים החל לקנן בי. לאחר מילוי טפסים (6 ליתר דיוק עבור כולנו) יצאנו לחפש מונית ללה. ידענו מראש שאנחנו אמורים לשלם עד 150 רופי וכך היה. בקשנו להגיע לאוריינטל גסטהאוס אך גם הוא וגם מומלצים אחרים היו מלאים (מסתבר שלא רק אנחנו החלטנו לצאת ללה עכשיו) וכך נהג המונית שלנו עבר עמנו ממקום למקום (היו מלונות שדרשו 2700 רופי ללילה) אבל אנחנו ידענו שאנחנו רוצים לשלם בסביבות 400 רופי ועם מעט סבלנות ובעזרת בעל מלון אדיב הגענו לגסטהאוס חביב בשם Karzoo Guest House.
בעלי המקום נעימים וחביבים, חדר נחמד ויחסית נקי, שרותים מערביים (זה באמת נפלא) ושקט ונעים כאן. הילדים מרגישים חופשי לגשת ולהזמין אוכל (מזכיר מאוד את סיני) ומעין מיד מצא חבר חדש בשם נימה שנראה בן גילו של תום. אותו ילד חמוד כבר הספיק לתקן לנו סתימה בשרותים וליאור מכנה אותו: תקנאי - מלשון מתקן. בקיצור תמורת 400 רופי ללילה שכרנו חדר גדול ונחתנו להתמודד עם הסתגלותנו לגובה. מי שבאמת סובל זה דווקא זיו שנפל כאן ולא זז מן המיטה כבר כמה ימים, יש לו כאבי ראש חזקים וכל מאמץ או רעש מחמיר את המצב. כל האחרים, כולל אני להפתעתי, דווקא בסדר והתאוששנו מהר.
לאחר לילה קצת חסר מנוחה החלטתי לצאת עם הילדים לעיר, קיבלנו הסבר כיצד להגיע, התארגנו לאט (אמא, אני לא מוצא את הגרביים, אמא, תלבישי לי חולצה, אני רעב, קחי אותי על הידיים...), יצאנו לעיר, בדרך נכנסו בטעות (אני ניווטתי) למחנה צבאי, באדיבות רבה הם כיוונו אותנו לכיוון הנכון (תוך כדי התפעלות מכך שכל הילדים שלי, וליטוף של מעיין המתוק), וכך הגענו למרכז לה. ראשית חפשתי את הבנק על מנת להחליף כסף, עמדתי בתור 20 דקות וכשהגיע תורי הסתבר שלא בנקאי נמצא מאחורי דלת הזכוכית אלא כספומט, התבאסתי ונכנסתי למקום הנכון, אך שם היה תור ארוך, החלטתי לחזור מאוחר יותר ובשלב זה ללכת ולהרגיע את רעבונם של ארבעת השובבים. בשלב זה יש להזכיר שלמרות העצות הטובות שקבלנו בנושא טרוולר צ`קס ומזומנים, הסתבר לנו ממטיילים שיש בהודו כספומטים למכביר מהם ניתן להוציא כסף לעתים קרובות וכך לחסוך עמלות המרה שמנות וסחיבת מזומנים מסוכנת.
אז נחזר לרעב ולילדים, מצאנו מסעדה שמבטיחה אוכל ישראלי, איטלקי, הודי, לדאקי וסיני. עלינו למסעדה, הזמנו פנקייקים ופיצה, היה טעים אבל אצל ליאור הפנקייק עשה את דרכו החוצה באמצע התור להחלפת הכסף בבנק (ברגעים אלה בעת כתיבת הכתבה גם הפיצה עשתה את דרכה החוצה) לאחר הקאת הפיצה שאל זיו את ליאור מה הוא הולך להקיא למנה אחרונה. אז הראשון שחולה אצלנו (מלבד מחלת הגבהים של זיו) הוא ליאור.
אחר הצהריים נצא שוב לעיר ועם הרבה תרחיץ פרות וויטהדופילוס נאושש את ליאור ונמשיך לבלות. נכתוב שוב בעוד מספר ימים כשכולנו נתאושש ונתחיל לבלות.
