הקדמה
בשעת צהריים מוקדמת, לאחר שלא אכלנו מזה כעשר שעות ,וטיפות המים האחרונות ששתינו הגיעו מקרחון מזדמן, פסענו יהודה ,חברי הטוב, עמרי , ישראלי שהכרנו יומיים קודם (מאוחר יותר יקבל את כינוי "הילד") ואנוכי לאורך שביל עפר. לא דיברנו יותר מידי, כל אחד חשב כנראה איך יכולנו בקלות עדיין להיות בעמקי ההר מחפשים דרך מוצא. המחשבה כי לפנינו עוד שלוש שעות הליכה אל רכבנו לא הוסיפה מצב רוח. בין מחשבות ללא מילים שמענו מאחורינו זמזום, הסתובבנו לאט ומרחוק ראינו מכונית נוסעת לאיטה על השביל המשובש. לקח לנו אולי עשרים שניות עד שהבנו שהנה הדרך הגיעה אל קיצה. התחלנו לנופף בידיים כמו חבורת תרנגולות בכדי לסמן לנהג שיעלה אותנו לרכבו. הנהג, ניו זילנדי מקומי, נופף אלינו חזרה, אלא שפרצופו נראה כועס ולקח זמן עד שהבנו שהוא בעצם מורה לנו לרדת מהשביל.
התחלנו לרדת מהשביל באי חשק. לאחר מספר מטרים שהרכב עבר אותנו הנהג עצר, יצא מרכבו מחויך וצעק לנו במבטא ניו זילנדי "אתם לא מבינים בדיחה טובה, היכנסו לרכב". חייכנו מאוזן לאוזן - ככה זה כנראה כאשר אתה הולך לאיבוד במשך כמעט יום שלם. חוש ההומור הוא כנראה הדבר הראשון שבאמת הולך לאיבוד. לאחר שהתיישבנו ברכב, דחוסים זה לזה, שאלתנו הראשונה הייתה היכן נמצא הפאב המקומי ,ואז אמר הנהג החביב את המשפט שידעתי שאזכור כל חיי - "כאשר אתה יושב בפאב -; כל מה שאתה חושב עליו הוא ההר, וכאשר אתה הולך בדרכי ההר -;כל מה שאתה חושב עליו הוא הפאב ".
הר קוק
יש הרבה דרכים לטייל בעולם. יש כאלה המטיילים לבד, יש כאלה בזוגות לצורך מה שנקרא `מבחן חו"ל`. אני לטיול הזה יצאתי עם החבר הכי טוב שלי ,לאחר שהחלטנו לנסוע להודו, הלכנו וקנינו כרטיס טיסה לאוסטרליה וניו זילנד, ככה זה חברים טובים. לאזור של הר קוק ממנו יוצאים לטרק ה-Ball Pass ,הגענו כאשר מאחורינו כבר עשרות חוויות, שכמו כל מטייל ישראלי אחר, כבר סיפרנו לכל אחד בכל הזמנות. מן המסע במדבר לאחר שרכבנו נגנב, ועד לנקודה בה התרחצנו באמצע הלילה בחוף נידח עד שדייג מקומי הגיע עד אלינו עם סירתו לבשר לנו כי המים שורצים תנינים (מסתבר שבחלק הזה של העולם יש תנינים שיודעים לשחות במים מלוחים, ועל כן שמם Salties). על הטרק שמענו ממטיילים אחרים, וכיון שהוא כולל קטעים של הליכה על שלג ומעבר ליד הפסגה הגבוהה ביותר בניו זילנד (הר קוק הנישא לגובה של 3754 מטרים) ,החלטנו שזה יהיה הטרק שבו נסיים את פרק הטרקים שלנו באי הדרומי .
העיירה ממנה יוצאים למסלול מורכבת ממספר בנינים פזורים, כאשר ביניהם בית מלון מפואר, בית ספר, ומספר חנויות לציוד סקי. מסתבר שבעונת הסקי המקום מלא באנשים. אנחנו הגענו בתקופה שבה מספר האנשים באי הסתכם בכמות האוהדים של בית"ר פתח תקוה (מבלי להעליב כמובן). התמקמנו באחת מבקתות הנופש של המלון יחד עם עוד כ- 10 אנשים ממקומות שונים בעולם. מהר מאד הבנו שאנו היחידים שיוצאים למסלול וכי יש להצטייד בגרזן קרח וקרמפונים (נעליים מיוחדות להליכה על שלג). החלטנו שלמחרת בבקר נדאג לעצמנו למפה וציוד והתפנינו לאחד מהבילויים המרגשים שמציעה ניו זילנד למטייליה ... הכנת אוכל. בסוף ארוחת הערב, כשקפה חם בידינו והשעה כבר כמעט עשר, נפתחה דלת הבקתה ונכנס בחור צעיר, שרק אם נחתת לפני חמש דקות מכוכב שבתאי, לא יכולת לזהות שהוא ישראלי. לאחר שיחה קצרה הבנו שהוא במקרה הגיע בטרמפ לעיר ופניו מועדות לקווינסטאון. הצענו לו להצטרף אלינו לטרק, אך הוא אמר בנימוס שזה לא נראה לו. סיימנו לשתות את הקפה והלכנו לישון.
למחרת בבוקר נכנסנו שלושתנו לחנות המקומית, וביקשנו לקנות מפת דרך טובה ולשכור ציוד להליכה על שלג. הבחור המקומי הביא לנו את מבוקשינו אלא שאז התברר כי המחיר של שכירת גרזן קרח וקרמפונים מסתכם בכמאה דולר מקומי. יהודה והישראלי מאתמול בערב, ששמו התברר כעמרי, החליטו שהם מוותרים על הקרמפונים ומסתפקים רק בגרזן. אני החלטתי שאני לא חוסך, דבר שמאוחר יותר חסך לי לפחות כ-3 התגלצ`ויות לאורך של כ-15 מטרים, שחוו יום למחרת חבריי למסע, אבל כמו שנאמר -; "כל אחד וחוויותיו הוא".
יוצאים למסלול
היציאה למסלול, ולעוד מסלולים נוספים בהר, הינה מנקודה הנמצאת כ-5 ק"מ מחוץ לעיר. התמקמנו בה אחרי שהספקנו לעבור גם בחנות המכולת במלון היוקרתי שגזל מאתנו כסף תמורת מצרכים ליומיים (המלצה: אם ניתן הצטיידו במזון לדרך לפני העיר. כך, גם תאכלו יותר טוב , וגם תחסכו לא מעט). בנקודת היציאה ישנים באהלים ויש בה מספר ברזים ושירותים. החלטנו לקום למחרת בשש בבקר ואת שארית היום העברנו בבילוי אחר נפוץ באי -; קריאת ספר וכמובן ארוחת ערב דשנה לאור מדורה לוחשת.
קמנו מוקדם, אספנו את ציודנו והתחלנו לפסוע בשביל. אני יודע שהביטוי התרוממות רוח ,הוא ביטוי נפוץ בכתבות מסוג זה , אבל אין לי דרך אחרת לתאר את ההרגשה של אותו בוקר. יש משהו ביציאה לדרך שכל צרכייך החומריים ארוזים על גבך ואתה פוסע לאיטך לתוך שביל בידיעה שבסופו מעבר הרים. כבר אחרי מספר עיקולים, מתגלה לעיני ההולך צלע הר אדיר מכוסה שלג. לאחר מספר דקות נוספות חוצים גשר עץ ענק המעביר אותך לגדה המרוחקת מצלע הר זה, כך שאתה נהנה מיופיו עוד דקות הליכה רבות. הדרך אינה קשה ודי מסומנת, אם כי יש לדבוק בסיפור הדרך והמפה. ניסיון לקצר, כפי שהתברר לנו למחרת, רק יאריך.
לאחר כשעתיים הליכה, כאשר השביל מתחיל לטפס קמעה, מצאנו את עצמנו הולכים בערוץ רחב Hooker Valley. משני צדדיו הרים מושלגים ולפנינו משתרע הר קוק במלוא הדרו. במרכז הערוץ השתרע לו מצד לצד קרחון ענק, שחלקו מכוסה עפר וחלקו מבהיק ביופיו. כיון שהתקופה הייתה תחילת הקיץ, הקרחון הפשיר לאטו, וזרם מים חלש זרם בתחתית הערוץ. הבול פאס הינו מעבר הרים המפריד בין העמק בו הלכנו לעמק סמוך (Tasman Valley) ,והוא שוכן בגובה של 2121 מטר. התחלנו לטפס אל המעבר. הטיפוס לא קל ומוציא לא מעט אנרגיות. חלק מן העלייה היא על חול טוף, שאם כי מתאים מאד לעציצים, מעלה לא מעט אבק ומקשה על הנשימה. בתום טיפוס של כשלוש שעות היינו קרובים כדי קילומטר מן הפאס. מאחורינו נשקף הערוץ ממנו עלינו, והפסגות המושלגות שהקיפו את הערוץ היו עכשיו בגובה עינינו. יש שני דברים שעל המטייל הנבון לעשות במקום שכזה: לשאוף מלוא ראותיו אויר ולהכין קפה.
המרחק שנותר לנו עד לחציית הפאס היה מכוסה שלג.מי שהיה ברשותו קרמפונים הרכיב אותם על נעליו והחל לצעד ואילו אלו שהיו ברשותם רק את גרזן הקרח ניסו להבין כיצד הוא משמש להליכה. בשלב מסוים יהודה, שהלך כחמישה מטר מאחורי ביצע החלקה של לפחות כעשרה מטרים במדרון, שאילולא הייתי חרד לשלומו, הייתי נותן לו על הביצוע 8.5. גם אני לא מומחה גדול להליכה על שלג, וכך קרה שכאשר דרכתי במקום שבו לשלג לא הייתה אחיזה, צנחה רגלי השמאלית לתוך בור.
המאמץ בהחלט משתלם. על הפאס מתגלה העמק השני, שחושף את כל הרכס שבקודקודו נחה לה פסגת ההר. באופק ישנן פסגות על גבי פסגות, מכוסות שלג אף הן, שרק מראה השמש השוקעת עליהן מספר שעות מאוחר יותר שיווה להן מראה יפה מזה שנגלה לעינינו כעת. הפאס הוא נקודה חשופה והרוח החלה לגבור. ירדנו קמעה לתוך העמק החדש, והפעם בניגוד לנוהל הכנו תה. המשכנו ללכת באותו קו גובה מהופנטים מעוצמת השלג הלבן ומפסגת ההר. השמש התחילה יורדת במסלולה הקבוע וככל שהמשכנו ללכת ,רק התמעטו המילים בינינו ,למדתי עם השנים שיש מקומות שהשקט יפה להם יותר מהמלה. אם אינכם מצליחים לעצם עיניים ולתאר את מראה הפסגות המושלגות, אתם מוזמנים לראותו בפריים הפותח של הסרט "שר הטבעות -;שני הצריחים". הערוץ לא ממש מתאים לפריסת אוהל ולכן לקח לנו זמן למצוא מקום שבו השיפוע מאפשר שינה ואין יותר מתריסר אבנים למטר רבוע. הקמנו אוהל בזריזות והתפנינו למלאכת הכנת ארוחת הערב. בניגוד להכנת אוכל בעיר, הכנת אוכל בטבע היא חגיגה של ממש. פתאום כל אטרייה מלמליאן וכל עגבניה ברקוביץ`.
אחרי הארוחה ישבנו שלושתנו בתוך העמק המופלא צופים כיצד קרני שמש אחרונות צובעות פסגות מושלגות בכתום כהה. גם אחרי שצילמנו את המחזה בפעם המי יודע כמה, ידענו , שאת מה שעובר בראשנו לא נוכל לתעד. למחרת בבוקר קמנו מוקדם לצלילי מספר מטיילים שעברו לידנו. אכלנו ארוחת בקר זריזה, והתחלנו ללכת על אותו קו רכס. ידענו שבכל צעד אנו מתרחקים מלב הערוץ חזרה לציביליזציה. אני לא זוכר של מי היה הרעיון, ואיך כולנו הסכמנו בשלב מסוים, לעזוב את קו הרכס לטובת ניסיון ירידה על צלע ההר. אני רק זוכר ששלוש שעות מאוחר יותר לאחר אין ספור עליות וירידות בחום מופתי, כאשר כבר היינו תשושים לגמרי. רצנו שלושתינו לקרחון שסוף סוף נקרא בדרכנו , והתחלנו לדחף שלג רך לפינו היבש. אני חושב שזה היה השלב בו הבנו כמה חסר אחריות היה הצעד- וטיפסנו לאיטנו חזרה אל דרך המלך ומשם אל השביל הארוך והבטוח היוצא מהעמק. שנים מאוחר יותר בתרגיל מילואים בדרום, כאשר שמעתי מגשש בדואי את האמרה -; "חכמה הדרך מן ההולך בה" הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר...
כתב: דרור מלובני
צילום: יהודה ברוך
