ההר הירוק כל ימות השנה
השבוע השלישי בשביל ישראל לוקח אותנו מהירוק של יערות הכרמל ללב הירוק של תל אביב -; פארק הירקון. בדרך נרשמה חריגה בכמות הג`אנק פוד שאכלנו, כמות הקוצים והזבובים שהציקו לנו וכמות התגובות, שקיבלנו מאנשים בחופי המרכז. שבוע מעניין ויוצא דופן בשביל, שבהחלט זכור לטובה. בדיעבד, הסתבר לי שהרבה שביליסטים מוותרים על המקטע הזה ועל זה נותר לי רק להגיד - חבל.
ב- 6 בבוקר דוד מיקי הקפיץ אותנו לתחילת המסלול. התיקים מלאים בצידה למספר ימים ו- 5 מפות חדשות של אזור מרכז. התחלנו את היום בקצה הדרומי של עוספיה עם הליכה במקום אירוני ביותר, יער בו מושלכות כמויות גדולות של אשפה בין שלטי ה"השלכת פסולת אסורה, העבריין יענש כחוק". המשכנו למקום נחמד יותר בשם נחל חיק, שם ראינו שלוש סלמנדרות -; הלטאה הנדירה השחורה עם הכתמים הצהובים על הגב. אחרי הירידה עלינו על הר שוקף ובפסגתו ישבנו לארוחת בוקר, בה חוסלה עוגת הבננות הטעימה, שדודה ברוריה נתנה לנו לדרך.
אחרי הארוחה המשכנו ללכת בכרמל בסבכי צמחייה שסגרו עלינו. הירידה לכיוון הים החלה וליד מערת שיח ירדנו בצוקים ממש מפחידים וצרים, בהם קיפלנו את מקלות ההליכה. הירידה נמשכה בהליכה בסבך, שהשאירה חתיכות ממזרני הפלציב שלנו בשיחי הכרמל. אחרי הפסקת קפה עם נוף לים, המשכנו בקטע בשביל שיורד משלוחה ומקיף אותה. כל זאת בכדי לעלות מהצד השני שלה ולרדת שוב במצוקים צרים ובשבילים תלולים וסבוכים. בסוף הגענו לחניון שמתחת למערת אצבע. מילאנו קצת מים ועלינו למערה (מערת אצבע). נכנסנו למערה והרהרנו באדם הקדמון, שגר שם לפני אלפי שנים, כשביערות הכרמל הפראייםשקיבלנו עוד הילכו דובים ואריות. מהמרפסת הזאת של האדם הקדמון כלא 6 נראה ממש מקרוב. אפילו שמענו את הכריזה והרחנו את השביזות שבאוויר אז המשכנו לעבר עין הוד.
עין הוד הוא כפר אמנים יפה. יש בו גם אחלה אירוח אצל אחד ממלאכי השביל, כך שמעתי, אבל בחרנו לישון בחורש בפאתי הכפר כי כבר התפנקנו יותר מדי בשבוע שעבר והתחלנו לשכוח איך נראה השטח, וגם כי אין לנו צורך ביותר מזה. באותו ערב פגשנו את שני השביליסטים המהירים ביותר שנקרו בדרכנו, שי ואיזי, חבר`ה מפלס"ר צנחנים, שהתחילו את השביל בחפש"ש שלהם וכעת הם צועדים לכיוון הבקו"מ בקצב ממוצע של 30 ק"מ ביום.
לתחילת הכתבה
מעין הוד עד מושב עופר - יום של קוצים
בבוקר קמנו והלכנו דרך עין הוד. פגשנו שוב את שי ואיזי הצנחנים כשהם מתארגנים ליציאה וידענו שהם יעקפו אותנו עוד מעט. ואכן, הם הדביקו אותנו די מהר ועקפו אותנו כשהם צועדים עם התיקים העצומים, כאילו מדובר בתיקים של טיול בית ספר עם בקבוק ליטר וחצי של מיץ פטל ושקית במבה. אחרי היציאה מעין הוד החל מן מבחן נאמנות לשביל: ירידות ועליות בסבכי קוצים על השלוחות המערביות של הכרמל. במצב היפותטי, נגיד ולא היה שום סימון, רק בן אדם לא שפוי ומזוכיסט היה הולך את הדרך בעליות והירידות הקוצניות האלה במקום השביל הנוח והמפתה לארוך מטעי הבננות למטה. אנחנו נשארנו נאמנים לשביל משום מה, כנראה שבכל שביליסט יש קצת מזוכיזם.
כשהבטן החלה בזעקותיה חיפשנו מקום לארוחת בוקר, אבל לכל מקום שעצרנו בו הגיעו זבובים קטנים, נושכים ואכזריים ועשו בנו שפטים. הם נשכו אפילו דרך החולצה הרטובה והצמודה לגוף, נשיכות דוקרות ומעצבנות. בלית ברירה המשכנו לצעוד רעבים עד שמורת נחל מערות, בתקווה ששם הזבובונים המעצבנים יעלמו. למרבה הפלא, כך אכן קרה ושם פתחנו שולחן וגם קנינו גלידה. לפני שעזבנו, פגשנו קבוצת שביליסטים די גדולה (10 חבר`ה), שהתארגנו מהאינטרנט. הם היו בדיוק האנטיתזה של הצנחנים והלכו בקצב מינימלי של 10-15 ק"מ ביום, שגם מהם הם הורידו נתחים גדולים בטרמפים. קבוצה פתוחה שלקחה את השביל בתור טיול כיף ולא רציני מדי וזה משהו יפה בשביל. כל אחד יכול ללכת באיזה סגנון שבא לו וזה תמיד יהיה בסדר ומקובל.
אחרי שמורת נחל מערות העניינים נראו מעודדים יותר, כי נכנסנו לתוך שטח מיוער עם פחות קוצים. מצאתי זוטה לבנה ומרווה ובשעה 12 התמקמנו לתה, שהכנתי מהצמחים האלה, במצפה עופר. במקום יש מגדל תצפית שריפות ומלמעלה נראה נוף פנורמי ויפה של רכס הכרמל ומרחבי מישור החוף. בבירור נראה תוואי ההליכה של אתמול, היום ומחר. להפסקת התה הצטרפו כמה מהחבר`ה של האינטרנט, השאר לקחו טרמפ עד נקודת הסיום. אחרי ההפסקה המשכנו ללכת יחד עד מערת פעמון. השעה הייתה כבר 3, אז בן ואני החלטנו שאת הלילה נעביר במושב עופר, אשר לפי המפה רחוק מאתנו 100 מטר בקו אוירי. ירדנו מהשביל וטיפסנו למעלה הואדי כדי לחתוך לכיוון המושב ואז נקלענו לסבך של קוצים. החלטנו שבכל זאת נמשיך ללכת בסבך, שלא נראה מאיים במיוחד מבחוץ. טעות איומה! די מהר מצאנו את עצמנו בתוך קוצים צפופים בגובה אדם. 20 דקות לקחו לנו להיחלץ משם מדממים ונראים כמו סברס. הגענו למדשאה שלווה ומטופחת בלב מושב עופר (עוד טעות). שלפנו את כל הקוצים, אכלנו והלכנו לישון במקום הרגוע הזה. מתישהו בלילה, חצי מטר מאחורינו ביצבצה לה ממטרה מרושעת מהדשא ופיזרה מטח מים ישירות עלינו ועל כל הציוד. ירדנו במהירות מהמדשאה הבוגדנית והלכנו לישון על רחבת עפר לא רחוק משם, צוחקים על עצמנו ועל כל מה שעברנו היום וגם בלילה.
מזכרון יעקב עד מעגן מיכאל - עולים ברמת החיים
החלטנו על יום ההליכה הקרוב כעל יום פינוק. בבוקר הלכנו בשבילי עפר עד לצומת שמתחת לזיכרון יעקב, משם לקחנו טרמפ ישר למדרחוב. נכנסנו לתחנה הראשונה של היום -; בית קפה "הדובים". היינו מלוכלכים ומזוקנים כרגיל, בהחלט לא האוכלוסייה הממוצעת בבית הקפה. בעל הבית הסתכל עלינו בחשד ושאל אם "אפשר לעזור במשהו?". "כן" אמרנו לו, "אנחנו רוצים לאכול". ישבנו בצל בחוץ ואכלנו ארוחת בוקר ישראלית לפני שהמשכנו לתחנה השנייה והמתוקה ביותר בשביל עד כה, גלידריית "אלדו". אכלנו מהמעדן המתוק והמשכנו לבנק ולקניות.
יצאנו מהעיר וירדנו עד לעין צור. מקום עם עתיקות רומיות ונביעה שזורמת בכל מיני תעלות. מדהים לראות איך שהדברים נשמרו כל כך הרבה שנים, צנרת שעובדת רצוף כבר 2000 שנה ללא התערבות אינסטלטורים. לא התעכבנו יותר מדי והלכנו לכיוון גן הנדיב, אותו לא מצאנו אבל הגענו לח`ירבת עקב היפה. משם השביל יורד מהכרמל ונשאר במישור בעצם עד הרי ירושלים. הבטתי מהתצפית בארובות תחנת הכוח של חדרה, שפתאום נראו כל כך קרובות וחשבתי על כמה שהלכנו עד עכשיו, ואולי זה הארץ שלנו שקטנה, אולי שני הדברים יחד .ישבנו להפסקת תה עם שתי בחורות עם תיקים גדולים, שהתגלו כתיכוניסטיות, שניצלו את השביתה בתיכונים כדי ללכת כמה ימים בשביל (יש תקווה לנוער!).
בשעה 4 נפרדנו איש איש לדרכו. הלכנו לאורך שלוחות הכרמל בשבילי קק"ל עד לצומת מעגן מיכאל, משם לקחנו טרמפ לקיבוץ. פגשנו את רותם, ידידה של בן, שהובילה אותנו ברחבי הקיבוץ הענק אל חדרה. יותר מאוחר בערב פגשנו להפתעתנו את השביליסטים של האינטרנט והם באו לשבת איתנו בערב. החלפנו חוויות וסיפורי שביל מצחיקים עד שהקיבות החלו להשמיע קולות של רעב. אז נפרדנו והכנו לעצמנו ולרותם את "ארוחת השביל" בה כה התגאינו: פתיתים עם בצל מטוגן, סלט, טונה וטחינה. נקיים ושבעים הלכנו לישון בנוחיות בחדרה.
לתחילת הכתבה
לאורך חוף הים
השכם בבוקר יצאנו ממעגן מיכאל, דרך בריכות הדגים אל הים התיכון והרגשנו שהגענו למרכז, לפחות מבחינת סימון שביל ישראל. הלבן מסמל את הצפון, אותו סיימנו, הכחול את הים והמרכז והכתום את הנגב. ההליכה לאורך חוף הים הייתה מהנה ומרעננת, עד אשר היינו צריכים לקפוץ מעל מי שפכים שהוזרמו לים. הגרוע שבהם היה שפך ירוק, עמוק ומסריח ליד ג`סר אזרקה. לפני שהגענו לקיסריה העתיקה, החלטנו להיכנס לטבילה בים. בעוד אנחנו משליכים תיקים וחולצות, הגיע למקום בחור זקן וצלול בשם מישה והחל לשוחח איתנו. הוא היה עם רפול באותו צוות בפלמ"ח, כך הוא סיפר לנו. התעכבנו (מרצוננו) דקות ארוכות לפני הכניסה למים ושמענו מור"קים מקור ראשון מימי הפלמ"ח.
אחרי טבילה מרעננת בים, הלכנו לקיסריה העתיקה. ישר איתרתי את גלידריית "אלדו" המקומית ונהניתי משני כדורי גלידה טעימים. המשכנו והסתובבנו בין העתיקות, שנשמרו באופן יפה ומרשים. גם עברנו ב"אמפי", איפה שכל אמן ישראלי חולם להופיע. אחרי קיסריה הלכנו כמה קילומטרים על כביש, עד נחל חדרה המזוהם, שמסיבה לא ברורה הסימון עובר ממש בתוכו. זה אילץ אותנו לעשות מעקף מסוכן דרך גשר של כביש החוף. הדרך המשיכה עוד מספר קילומטרים בכביש עד חדרה. המשכנו לצעוד ברחובות העיר המלנכולית ובדרכי עפר עד שמצאנו מקום לחניית לילה בתוך פרדס ליד יער חדרה. מקום לא אידיאלי לעצירה, אבל יש בו תפוזים ופומליות בשפע. בשירת "שובי שובי לפרדס..." הלכנו לישון בין ההדרים.
כל הדרכים מובילות לבית הפנקייק
בבוקר, כשארגנו את התיקים, ניסינו להיפתר כמה שיותר מהעפר הלח שנדבק לכל דבר. הלכנו במרץ בשבילים ליד יער חדרה בשעות הקרירות של הבוקר כשהאנרגיה מחודשת. בליל אמש החלטנו לאכול ארוחת בוקר בבית הפנקייק ולמטרה זו שאפנו להתקדם. עלינו לח`ירבת סמארה לתצפית נחמדה וישר ירדנו והלכנו עד לכביש החוף. משם השלט של "M הדרך" נראה ברור וקרוב. צעדנו במרץ ישירות לבית הפנקייק. למדנו מהמלצרית ששם דווקא רגילים לראות שביליסטים. אכלנו שני בלינצ`סים מלווים בגלידה ובקצפת ושני פנקייקים שטבעו בים של מייפל. אחרי זה הייתה בעיה לקום, אבל זה היה שווה את זה!
מבית הפנקייק הגענו ישירות לחוף וצעדנו בנוחיות על החול הקשה עד לנתניה. החופים בחלק זה של הארץ מלווים במצוק, לפעמים בגובה 50 מטר, שמתחתיו רצועת חול -; מאוד יפה לדעתי. גם המים נקיים ולא נופלים מחופי הצפון ואף עולים עליהם. עלינו אל הטיילת של נתניה והתחלנו לחפש סופר. ליקטנו רמזים מבחור רוסי מבוגר, שהובילו אותנו למאפיה ולמרכולית שסיפקו את כל צרכינו. עמוסי כל טוב, ירדנו חזרה אל קו החוף והלכנו דרומה. בשקיעה מצאנו את עצמנו ב"חוף הירוק" בדרום נתניה והחלטנו להעביר שם את הלילה. עייפים ומלאי סיפוק מהיום שזה עתה נגמר התיישבנו בכיסאות הקש ליד הקיוסק-זולה של החוף. מהרמקולים התנגנו שירים רגועים של דין דין אביב. ישבנו שם וספגנו את האווירה באחד מרגעי הקסם של השביל, מול שקיעה יפה אחרי יום ההליכה. הבעלים של המקום, רוני, קשוח אך חייכן, הראה לנו פינה שמיועדת לשביליסטים וכוללת שולחנות ומזרונים. לכאורה קצת, אבל מזרן ללילה זה פינוק אמיתי לשביליסט המצוי. לאחר שירד החושך כל האנשים הלכו. רוני עזב אחרון, השאיר לנו אור דולק ואמר לנו לילה טוב ובהצלחה.
לתחילת הכתבה
נחיתה במרכז
קמנו בחוף הירוק, התארגנו ושרפנו קילומטרג` בוקר עד לחוף געש. בדרך ראינו לא מעט דייגים שמנסים את מזלם במגוון דרכים: חכה נייחת, חכה נזרקת, רשת, נפצים, לבד, בקבוצה, בסירה ומה לא כדי להשיג איזה דג טוב לטגן בצהריים. אחרי חוף געש הגענו לשרידי מבצר צלבני, שגלש מהצוקים אל המים. על שרידיו, איך לא, עמדו דייגים. כשירדנו משרידי המבצר בבת אחת התגלתה הרצליה על חופיה ובנייניה. שמנו לב שהיום זה יום שבת וחופי הרצליה בשעות הצהריים המוקדמות היו הומי אדם. הלכנו בין המתרחצים, המשתזפים, ההולכים וחובטי המטקות, עם שני תיקים ענקיים. כל כמה מטרים נשאלנו אם אנחנו "עושים את חוצה ישראל?". הקפדנו לתקן ל"שביל ישראל", כך הוא נקרא בצורתו התקינה עד שמישהו שאל אם אנחנו "עושים את שביל 6". פרצנו בצחוק ואמרנו ש"כן, כן, עושים את שביל 6". חוצה ישראל, שביל 6, העיקר הכוונה. בים האנשים הזה, החיוכים, קריאות העידוד ("כל הכבוד!") והמילים הטובות לא פסקו.
בסביבות 12 הגענו למרינה היפה של הרצליה. צפינו ביאכטות של כל העשירים. 2 זוגות עשירים אפילו עצרו לשוחח ולהתפלפל אתנו. "מה הם התיקים הגדולים האלה שעל כתפיכם? חה חה חה. האם המקלות האלה משמשים לסקי? חה חה חה". חיפשנו משהו טעים ומצאנו גלידרייה, ובשפת המקום "בר קינוחים". קנינו גלידה ופרי שייק טעימים וישבנו להפסקת צהריים. בגמר קמנו והתחלנו לצעוד אל העיר הגדולה באמת -; ת"א. מהרצליה לת"א החופים היו עמוסים יותר ויותר, כמות התגובות בהתאם. כמו רצי מרתון עם הקהל שצופה מהצדדים, ככה זה כשהולכים בשביל ישראל בחופי תל אביב. שתי משפחות אפילו פינקו אותנו בעוגיות ובפירות. כשהגענו לסוף רצועת החוף, נפרדנו מהים התיכון בתקווה גדולה, שהים הבא שנגיע אליו הוא הים האדום. נכנסנו לת"א בין העושר של שכונת רמת אביב לשדה דב, שמפריע לשלוותם של עשירי העיר.
נכנסנו לפארק הירקון וצעדנו לאורך הנחל בין מאות אזרחי העיר, שעושים כושר או סתם זרוקים על הדשא. בקרני אור אחרונות מצאנו מקום מוצנע וטוב להעביר בו את הלילה, מתחת לעץ רב מימדים. בן הלך להביא מקדונלד`ס מקניון איילון הקרוב וחזר כעבור שעה עם ארוחת שחיתות בידיו: 2 ארוחות דאבל מק רויאל. זללנו את הג`אנק פוד בתיאבון רב (איך שהמרכז קילקל אותנו).
כשהבטן כבר הייתה מלאה והתארגנו לישון, הגיעו לאיזור שתי בנות, אחת לבושה בבגדי מכשפה והאחרת בבגדי ציד. הסתכלתי על בן והוא עלי בחוסר הבנה. כעבור כמה דקות הגיע למקום איש חביב וממושקף שהסביר לנו שהקבוצה שלו, קבוצה של "שחקנים עצמאיים", הולכת להסתובבב מטרים ספורים מהאוהל שלנו ולשחק משחקי תפקידים. ואכן, עשרות אנשים הגיעו והתרוצצו ליד האוהל שלנו כמו חבורה של ליצנים עד חצות הליל. בובה בגודל אדם נתלתה על ה"עץ שלנו" ומעגל עששיות נפתח מספר מטרים מאתנו. בן כבר נרדם ואני נשארתי לצחקק בשק השינה, מקשיב לשיחות שנשמעות כמו טקטסטים מסיפורי אגדות. טוב, נו, אנחנו בתל אביב, כאן הכל יכול לקרות.
לתחילת הכתבה
הליכה לאורך הירקון
קמנו בפארק הירקון לאחר שנת לילה שלווה. הלכנו עד לקניון איילון והצטיידנו במצרכים טריים. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו ליום שאמור להיות קצר ורגוע: הליכה מישורית לאורך הירקון וחיתוך באמצע לרמת השרון, שם חברנו יואב יארח אותנו. כך לפחות היה התכנון. גוש דן הוא לא אטרקציה גדולה אבל יש בו מלא פרדסים. הקלמנטינות היו בשיאן: גדולות, מתוחות ועסיסיות. לקחנו קצת לדרך ואכלנו אותן כל הפסקת מנוחה. הזדקקנו להרבה הפסקות בגלל השמש, הלחות והאוויר העומד, והקלמנטינות המעולות היו פיצוי מתוק.
המשכנו ללכת לאורך הירקון, עד הנקודה בה תכננו לחתוך בדרך עפר נוחה, המסומנת במפה, היישר לשכונה של יואב. כשהגענו, כל מה שראינו זה גדר בלי סוף של מפעל בטחוני, שכיאה למפעלים ביטחוניים כמוהו, לא מסומן במפה. לא נותר לנו אלא ללכת לאורך הגדר. הליכה שנמשכה זמן רב בתנאי מזג האוויר של אותו יום. בסוף הגענו למושב קטן. זוג זקנים חביבים מילאו לנו את מלאי המים שנגמר וכיוונו אותנו ליעדנו. יצאנו מהמושב, חצינו כביש סואן והלכנו דרך שבילי עפר ופרדסים לרמת השרון שנראתה בבירור. זאת עד שהגענו לגדר, של אותו מפעל בטחוני. שוב, חסרי אונים מול הגדר, הלכנו לאורכה עד הכביש והמשכנו ללכת בתעלת ניקוז לצידו. אחרי שעה ארוכה של הליכה מאומצת ומלכלכת ראינו מצדנו הימני שהגדר נגמרה ואת דרך המלך לרמת השרון.
אחרי עיכוב של 5 שעות פגשנו את יואב, שהיה המום מאיך שאנחנו נראים ומריחים. בדירתו, אחרי מקלחת, אכלנו כמו מלכים, אוכל שהוא הביא מהבית ברמת ישי בשבילנו ועוד עוף בגריל שהספקתי לקנות במגה ונאכל בשלמותו. בן נשקל לפני ואחרי הארוחה. במהלך הארוחה הוא העלה 2 ק"ג. יותר מאוחר נסענו למרכז העיר ומסרנו בגדים לכביסה. מחר יתחיל שבוע רביעי בשביל ישראל ואנחנו לא עוצרים.
לתחילת הכתבה
צולם על ידי: בן דנות
