מפעל הנשק הסודי
גבעת האקליפטוסים בצפון רחובות קיבלה את השם "גבעת הקיבוצים" משום שהחל משנת 1932 שכנו בה גרעיני התיישבות שקיבלו את הכשרתם לפני עלייתם לקרקע ליישובי הקבע. בין שוכני הגבעה היו מייסדי הקיבוצים מעלה החמישה, רמת יוחנן, כפר מסריק, רמת השופט, ניר עם, מעגן מיכאל ועוד.
בשנים 1945-1949 ישבו בגבעה חברי קבוצת הצופים א` - מייסדי מעגן מיכאל, והם גיבורי הפרשה העלומה והסודית ביותר בשנים אלו - פרשת ייצור כדורי תשעה מ"מ עבור תמ"ת סטן, נשקם של לוחמי תש"ח (תמ"ת- ראשי תיבות: תת מקלע תוצרת).
לאחר המכה הקשה שהוכה היישוב העברי במאורעות תרפ"ט היה ברור לראשי ההגנה שעליהם להצטייד בנשק לקראת הבאות. הועלו רעיונות שונים ובינהם גם הצעות לייצור נשק ותחמושת בצורה עצמאית. הוחלט להקים מפעל לייצור כדורים בארץ ישראל (אז פלסטינה). ב-1931 נשלח יחזקאל (חצ`קו) ברעם לגרמניה כדי ללמוד את מלאכת ייצור הכדורים. הוא יצר קשר עם פרופ` קוריין, מומחה עולמי בתחום, ולאחר בקשות רבות הוא התקבל לעבודה בבית חרושת לנשק, ולמד במשך שנה את רזי ייצור הכדורים. הוא גם התעניין ברכישת מכונות לייצור כדורים וקיבל הסכמה לקנייתן, אך הקנייה לא יצאה לפועל מסיבות שונות.
ב-1938 הצליח יהודה ארזי, שעסק בענייני רכש עבור ההגנה בפולין, לקנות מכונות ישנות לייצור כדורים במחיר של גרוטאות, לפי משקל. הוא דאג לשפץ את המכונות תמורת כסף רב על ידי פועלי תעשיית נשק פולנים, במבנה של בית חרושת נטוש ליד ורשה. המלאכה נעשתה בסתר, רחוק מעיני שלטונות פולין אשר מכרו את המכונות כגרוטאות.
בסיום המלאכה נארזו המכונות בארגזי עץ והוטענו על אנייה שהפליגה לנמלי הים התיכון. כאשר האנייה היתה בלב ים, הגיעה לשלטונות הבריטיים בארץ הודעה על תכולתה. מרכז הבולשת הבריטית בארץ שלח מברק לנמל חיפה ובו פרטים על האנייה, והוראה מפורשת לעוצרה ולהחרים את המטען שהיא נושאת. תוכן המברק, שהיה מוצפן, פוענח על ידי שושנה דקל מאנשי הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") והועבר במהירות לאליהו גולומב, מפקד ה"הגנה". בתוך שעה מרגע הגעת ההודעה לאליהו גולומב נשלחה הודעה לאנייה: "שנה כיוון לביירות". יהודה ארזי הצליח להשפיע על חברת הספנות לשנות את יעד המסלול ולפרוק את המטען בביירות. המכונות אוחסנו במחסני ערובה בביירות, ורק בשנת 1941 הצליחו אנשי ההגנה להביא את המכונות לארץ באמצעות תחבולות וסיפורים שסופרו לבריטים.
באותן שנים ייצר התעש במחתרת סטן, ועבור הסטן היה צריך לייצר כדורים. ב-1945 התמנה יוסף אבידר למנהל התע"ש, שהצליחה לייצר כ-600 סטנים, אבל תחמושת לא היתה, אזי הוא הכריז על אותה שנה כ"שנת הכדור". מכונות נוספות נרכשו באנגליה באמצעות ד"ר אייזן, סוכן מכונות ואיש ה"הגנה", שרכש שם גם סרטי פליז ונחושת בכמויות גדולות לשם ייצור הכדורים. ההסבר שניתן לבריטים במכס היה שזה נועד לייצור שפורפרות ליפסטיק.
השלב הבא בתהליך לקראת תחילת הייצור היה לחפש מקום להקים בו את המפעל המיועד. גבעת הקיבוצים נבחרה כיעד המתאים, בין השאר משום שהייתה קרובה לתל אביב, שבה רוכזו כל ההכנות, והסיכוי לגלותה לא היה גדול. לאחר שנבחר מקום היה צורך לבחור קבוצה אשר תעבוד במפעל. בדיקה של גרעיני ההתיישבות והתייעצות עם הש"י הולידה החלטה לבחור את קבוצת הצופים א` אשר ישבה בפרדס חנה וחיכתה לעלייה על הקרקע באדמת כברה.
שלמה הלל, מזכיר הקבוצה, ודן אמיר, מרכז המשק, הוזמנו אל יוסף אבידר שסיכם איתם שיבוא לאספת החברים של הגרעין ויסביר את הנדרש מהם. חברי הקבוצה הקשיבו להצעה שנפלה עליהם בהפתעה, והבינו שהדבר מחייב שינוי באורח חייהם המיועד לעבודה חקלאית וימית, וכמו כן תידחה עלייתם לקרקע. אם יקבלו את ההצעה יהיו חייבים לחיות בתנאי סודיות מוחלטת ובמתח תמידי פן יתגלו על ידי הבריטים. בדיון שנערך בסיום דבריו של יוסף אבידר, לאחר איומיהם של שלמה הלל ודן אמיר כי אם לא תתקבל ההצעה יעזבו את הקבוצה, נתקבלה החלטה חיובית.
עכשיו, כאשר כבר היה מקום והיתה קבוצה, הוחלט על תחילת ביצוע המשימה בקצב מהיר. תע"ש הקימה עבור החברים בתי מגורים, חדר אוכל, רפת, לול ומבני שירותים. ארוין בלאו ויוסף אידלמן הכינו את תכניות הבנייה של "המכון" ועל ביצוע העבודה היה אחראי הקבלן הירושלמי משה וינד. בעזרת דחפורים נחפר בור בעומק שמונה מטרים, באורך 33 מטרים וברוחב שמונה מטרים. גובה התקרה היה שלושה מטרים וחצי, ועובי הקירות והתקרה היה חצי מטר בטון מזוין. האולם הגדול חולק לאולם מרכזי ולחדרי עבודה. המבנה צופה כולו אספלט כדי לבודדו מרטיבות וכוסה בשכבת עפר. כל זאת ב-21 יום בלבד.
לתחילת הכתבה
שמונה מטרים מתחת לאדמה
על פני השטח הוקמו מבנה מאפיה ומכבסה. במאפיה אפו לחם, והמכבסה שירתה את אנשי הקיבוץ ואת תושבי רחובות. המבנים האלו היו למעשה מבני הסוואה למפעל, ובתוכם נמצאו פתחי הכניסה והיציאה אל המפעל וממנו. ארובות המכבסה והמאפיה שימשו פתחי אוורור. 45 איש עלו וירדו דרך המכבסה למפעל, ונעלמו במעמקי האדמה בתוך דקה וחצי מבלי שאיש ידע או ראה.
תפקיד מכונת הכביסה היה לעשות רעש בכל שעות העבודה במפעל למטה. מתחת לתנור שמו מזרנים כדי שהרעש לא יבקע משם. את החשמל קיבלו ללא תשלום מחברת החשמל על ידי התחברות לקו החשמל לפני מונה הצריכה. על התקרה במפעל הותקנו נורות אזעקה - כשהבהוב אחד סימן בואו של אדם "משלנו", שני הבהובים התריעו על סכנה באזור, והבהובים בלתי פוסקים ציינו מצב חירום שמשמעו היה לסגור הכול ולעלות למעלה.
פעם אחת הבהבו נורות האזעקה ללא הפסק, ביום א`, 29 בפברואר 1948, בשעה 08:30 בבוקר, כאשר רכבת צבאית בריטית שעשתה את דרכה מקהיר ללוד עלתה על מוקשים ליד שער הכניסה לגבעה. הטמנת המוקשים על ידי הלח"י הייתה פעולת תגמול לפעולות נגד היישוב היהודי. הנורות מהמפעל הבהבו ללא הפסקה וזרו (לימים האלוף מאיר זורע ז"ל), שהיה אחראי על הביטחון, הורה לאנשים ללבוש חלוקים לבנים ולרוץ לעזור לבריטים בפינוי הנפגעים. כך עשו ובכך גם מנעו את הגעת החיילים הבריטים לגבעה בחיפוש אחר אשמים.
במכון התת-קרקעי שנקרא "מכון איילון" בוצעו כל פעולות הייצור של כדור תשעה מ"מ, לרבות מילויו, הרכבתו ואריזתו. מנהל המכון היה פסח אברמוביץ (איילון) ותחתיו עבדו 45 ה"פועלים", רובם חברי הקיבוץ ומיעוטם מומחים ובעלי מקצוע שהגיעו מתל אביב והיו עובדי תעש. העובדים היו יורדים למכון ב-07:00 בבוקר, יוצאים בצהריים למנוחה קלה וחוזרים ועובדים עד הערב. בשעות העבודה איש לא עזב את המקום. במפעל הוכנו מנות של מזון למקרה שיהיה צורך לשהות בתוכו זמן רב ללא יכולת לצאת.
תנאי הביטחון שכפה הש"י על המשק היו חמורים ביותר, והמשק כולו היה נתון בהסגר. השער היה נעול ושומר עמד לידו ביום ובלילה. חברים חדשים עברו תחקיר ביטחוני מעמיק על ידי הש"י לפני שהתקבלו למשק. אמצעי זהירות שונים ננקטו כדי למנוע את דליפת הסוד החוצה. העובדים במפעל נבדקו על ידי תורן בטרם העלייה למעלה שלא ישארו עליהם שום עדויות של שבבי נחושת או פליז. בדיקה מיוחדת נעשתה לסוליות הנעלים שבהן היו נתקעו שבבים זעירים של חלקי מתכת, ומסיבה זו הוקמה במשק סנדלריה מיוחדת לתיקון נעלי העובדים. בכניסה למשק היה שלט "טבול רגליך", המזהיר מפני מחלת הפה והטלפיים או דבר עופות וכדומה, כדי להרחיק אורחים וסקרנים.
תנאי העבודה במכון המצוי שמונה מטרים מתחת לאדמה היו קשים. למרות מערכת האוורור המודרנית של אז, ולמרות התאורה הטובה והשמירה הקפדנית על הנקיון, האבק והחום הנפלט מהמכונות הרבות ומגופם של 45 העובדים גרמו לחלקם להרגיש ברע. הם נתקפו בסחרחורות, טשטוש ראייה וחולשה, ולמקום הובא ד"ר יוסף קוט, חבר ה"הגנה" ורופא בכיר בקופת חולים. הוא בדק את העובדים ואת ותנאי עבודתם וציווה על שתיית חלב מרובה, נטילת טיפות שמן דגים, ושיזוף תחת מנורת קוורץ (אולרטה-סגולה) כתחליף לאור השמש. לצורך זה הוקצתה פינה מיוחדת במכון.
"מכון איילון" שפעל מתחילת 1946 ועד סוף 1948 היה המכון המשוכלל ביותר של התע"ש. בשנים אלו ייצר המכון כשניים ורבע מיליון כדורי תשעה מ"מ בעבודה ידנית מפרכת. לקראת מלחמת העצמאות ובמהלכה עבדו במכון במשמרות של 24 שעות ביממה וייצרו יותר מ-14,000 כדורים ביום. על הכדורים הוטבעו האותיות A (איילון) ו-E (ארץ ישראל) והמספרים 7 או 8 (על פי שנת ייצור הכדור).
לכל אורך מלחמת העצמאות לא היה מחסור בכדורי תשעה מ"מ. הלוחמים הישראלים השתמשו במהלך המלחמה בכ-4,450 סטנים, שירו כדורים שיוצרו במכון איילון.
קבוצת הצופים א` עזבה את "מכון איילון" ואת גבעת הקיבוצים באוגוסט 1949 והקימה את קיבוץ מעגן מיכאל. גבעת הקיבוצים הועברה לידי מכון זיו, שלימים הפך למכון ויצמן. במקום הוקמו מפעלים שונים במהלך השנים, והמכון נשכח.
ב-1975 התגלה מכון איילון, ומרגע הגילוי ועד תחילת שיקומו חלפו כעשר שנים. באפריל 1983 פעל מי שהיה בזמנו יו"ר כנסת, שלמה הלל, לשיקום מכון איילון והכרזתו כאתר לאומי, וביזמת יגאל מרגלית החליטה הנהלת התע"ש לשקם את מכון איילון. ב-1985 החל השיקום על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בראשות יוסי פלדמן, יחד עם המועצה לשימור אתרים, עיריית רחובות, תע"ש, קיבוץ מעגן מיכאל, קק"ל, מכון ויצמן, ארגון ההגנה והחברה להגנת הטבע.
במכון איילון נערכים סיורים מודרכים.
טלפון: 08-9406552.
החומר נלקח מכתבות וכתבי עת של ד"ר אלי צעדי וישראלה קומפטון ז"ל.
לתחילת הכתבה
