מגיעים לאנטבה ומטיילים בסביבתה
לאוגנדה הגענו אחרי קניה ולפני זנזיבר. אוגנדה היא מדינה ירוקה ויפהפיה. יש בה נהרות, אגמים, מפלים, יערות גשם, ערבות עשב, הרים ועמקים, שפע בעלי חיים ועוד יותר ציפורים - ומה לא, וגם אנשים נעימים, חמים ומסבירי פנים ונורא עניים. כלפי התיירים הם מתנהגים, לעיתים קרובות, כאילו שזה ממש נגד החוק לא לעבוד עליהם ולהוציא מהם כסף כמה שיותר, לכן כדאי לעמוד על המשמר, אחרת מסיימים את הטיול עם חור רציני בכיס. אוגנדה לא מפותחת ולא תמיד נוחה (בלשון המעטה) והביקור בה הוא חוויה ראשונית, צבעונית, מיוחדת ובלתי נשכחת.
היום הראשון. בבוקר הגענו בטיסה לאנטבה, שעל שפת ימת ויקטוריה הענקית, כחולת המים וירוקת האיים, שמעליה טסנו בדרך מניירובי. כשיצאנו מהטרמינל התנפלה עלינו, בהמולה רבה, עדת נהגי מוניות, שכל אחד מהם ניסה לגרור אותנו למונית שלו, לא ברור אם זה מצחיק או עצוב. ידענו, אמנם, שצריך להתמקח על מחיר הנסיעה, אך עדיין לא הבנו כמה. בחרנו נהג אחד וסיכמנו איתו שייקח אותנו לגנים הבוטניים שבאנטבה, יחכה לנו שעה ואחר כך ייקח אותנו למעבורת שעל שפת האגם המפליגה לאיי סה-סה. שילמנו לו 30.000 USH (שילינגים אוגנדיים), בדיעבד, כ-10.000 שילינג יותר מידי. הגנים הבוטניים המרהיבים הוקמו בזמן השלטון הבריטי ואכן הם מזכירים את גני קיו שליד לונדון. על שטח רחב, המכוסה בדשא ירוק, נטועים כמעט כל העצים המצויים באפריקה. יש גם חלקה של יער גשם צפוף ובלתי עביר ואיזור מלא קופי קולובוס, אוהבי טבע -; לא להחמיץ! כבר בשער הכניסה (בתשלום) הציע לנו צעיר את שירותיו כמדריך לגן, דחינו אותו בנימוס וכך עשינו לעוד כעשרה "מדריכים" פוטנציאלים, אשר הציעו להראות לנו את הקופים המסתובבים בהמוניהם בשטח, את המשתלות הבולטות למרחוק בפריחתן וכן הלאה. כשטיילנו במשתלות, העובדת החלה לספר לנו את קשיי חייה, הבענו אמפטיה ותרמנו 1000 שילינג (היא לא נראתה מרוצה). כשהגענו למעבורת היו לנו שני תיקים גדולים ושלוש שעות להעביר. שומר המעבורת הציע לשמור לנו על התיקים, מכיוון שהיו שם שני שומרים נתנו 1000 שילינג לכל אחד מהם ופנינו לטייל בין דוכני השוק ובתי הכפר הסמוך.
קנינו פירות וירקות ועם לחם שחור וגבינה (יקרת מציאות באפריקה) הכנו סנדוויצ'ים והתחלנו לאכול, כשעד מהרה היינו מוקפות המוני ילדים, הנועצים עיניים בשתי הזרות המוזרות. מכיוון שהוזהרנו באתר "למטייל" לא לחלק ממתקים לילדים, עקב העדר רופאי שיניים, הבאנו הפעם בלונים. אחרי שבמשך שעה שלמה ניפחנו עשרות בלונים לכל הילדים של הכפר שקבלו אותם בהתלהבות רבה, נמלטנו מהמקום חסרות נשימה לפני שיופיעו עוד ילדים. אחרי הפלגה של שלוש שעות הגענו לאי קלנגולה. גם הפעם התנפלו עלינו חבורת שליחי המלונות השונים, כשכל אחד מבטיח שרק אצלו כדאי לנו להיות. הסברנו להם שאנחנו מחפשות חדר עם חשמל, שירותים צמודים ומקלחת חמה והלכנו עם שני נערים, שהעמיסו את תיקנו על גבם והבטיחו לנו שזה בדיוק מה שיש להם. הגענו איתם לקמפינג עם בנדות פתוחות בלי חשמל, וכמובן בלי שירותים צמודים ומקלחת. שילמנו לכל אחד 1000 שילינג על סחיבת התיקים ובעזרת בעלי הקמפינג הגרמנים איתרנו מקום מתאים יותר עם בנדות סגורות, חשמל, מיטות נוחות עם כילות, שירותים ומקלחת. שילמנו 45.000 שילינג לבנדה. מכיוון שלא היה חשמל בשירותים, שאלנו אם אפשר לסדר זאת, ענו לנו "אקונה מטטה" (אין בעיות) והביאו לנו... נר. שחינו, טיילנו לאורך החוף ואחרי ארוחת ערב של דגים טריים מהאגם, ישבנו מסביב למדורה שהכינו עובדי המלון, עם חבורת סטודנטים מקמפלה, שבאו לסוף שבוע וניהלו איתנו שיחה ערה. שמענו מוסיקה נהדרת במקצבים אפריקאיים ועיבודים מערביים. המקלחת החמה התגלתה כג'ריקן עם מים חמים, שהביאו לנו לחדר. באפריקה לא מדקדקים בקטנות.
היום השני. הפלגנו חזרה לאנטבה, בקושי חמקנו מנהגי המוניות שעטו עלינו, ונסענו לקמפלה במטאטו. ישבנו שתינו על יד הנהג, כך שיכולנו להתעלם מ-18 האנשים שנדחסו מאחור (בעזרת הסדר זה עברנו בשלום את כל הנסיעות במטאטו באוגנדה). אחרי שעתיים של נסיעה קופצנית ביותר הגענו לקמפלה ונהג המטאטו ארגן לנו נהג מונית שלקח אותנו לאכסניה. ראינו שהמקום אינו מתאים לנו ונהג המונית הציע להביא אותנו למקום זול וטוב. אחרי סיבובים ארוכים הגענו למלון יפה להפליא שהיה למעלה מכיסנו. למרות שבקבלה ניסו ללכת לקראתנו, זה לא הסתדר ולבקשתנו, באדיבות רבה, הם חפשו לנו מקום אחר. הגענו דרכם למלון זול, שהתגלה כמקום נעים, נקי מאד, עם צוות נחמד ויחס טוב ומיקום לוגיסטי מעולה (קרוב ל - Taxi park, ל- Bus park לרחוב הראשי של קמפלה ולשוק) -; קרלטון הוטל, בקלות הורדנו את התשלום מ-40 ל- 30 דולר ללילה (לחדר עם מקלחת, שירותים, מים חמים, מאוורר, כילות, טלביזיה, מקרר וארוחת בוקר). לנהג המונית שזיהה שאנו חדשות בשטח, שילמנו, אחרי מיקוח נמרץ, 30.000 שילינג (סכום שגילינו אחר כך שאפשר לשכור בו מונית ליום שלם) ויצאנו לתור בעיר.
היום השלישי. ניצלנו את היום לכביסה, מנוחה וסידורים שונים. באמצעותו של אנג'לו מה- Red chilli שכרנו רכב 4X4 עם נהג לארבעה ימים לטיול במערב אוגנדה, במחיר שהורדנו אותו מ-400 ל-350 דולר, לאחר שבכמה סוכנויות שבדקנו הציעו לנו מחירים גבוהים הרבה יותר. את היום הרביעי העברנו את בטיול בחנויות, בשווקים צפופים ומלוכלכים מלאים בשטויות ובמוצרי יד שניה שאצלנו כבר מזמן היו נזרקים לפח, כשקריאות "מזונגו, מזונגו" מלוות אותנו כל הזמן, נסענו לקברי המלכים בקסובי (כניסה יקרה 10,000 שילינג, מאכזב) ואכלנו ארוחת ערב טובה ב-Garden - City, המול שהוא מעוז הלבנים והיאפים של קמפלה.
לתחילת הכתבה
ממשיכים לפורט פורטל
היום החמישי. יצאנו לדרך עם רוברט, שהתגלה כנהג מצוין אחרי ששילמנו לאנג'לו 150 דולר על החשבון (רק בשטרות חדשים אחרי שנת 2000) ומילאנו דלק במחיר של 140.000 שילינג (מחיר ששולש בהמשך המסע). נסענו בדרך יפה מאד ומשובשת באותה מידה, כאשר אנחנו עוצרות בדרך להתרשם ולצלם עצי להבה (Flame tree) הפורחים באדום עז, עצי Jack fruit מוזרים ועוד. כשצילמנו מטעי תה שהיו בהם קוטפים, רץ לעברנו מרחוק בחור, שטען שאנחנו צריכות לשלם לו על הצילום. הנהג שלנו נפנף אותו ואנחנו התחלנו להבין את העיקרון (עד עתה שילמנו, ללא ספק, מחירים מופרזים לכל מי שזז על ידנו).
אחרי כשש שעות נסיעה הגענו לפורט פורטל והתמקמנו ב -; Visitors' Hotel, מלון בסיסי ביותר אך נקי ונוח, כולל מקלחת חמה ושירותים צמודים. שילמנו 20.000 שילינג. נסענו במרחק כחצי שעה מהעיר בדרך גרועה במיוחד, שהפתיעה אותנו כי כבר חשבנו שגרוע יותר ממה שכבר נסענו לא יכול להיות, אבל סופה טוב כי הגענו ל - Waterfall Mahoma. בתוך שמורת יער גשם עתיר סחלבים, מטפסים עצי דקל ובננות בר מסתתרת מערת נטיפים, שאת פתחה מכסה מפל מים. נכנסנו מאחרי המפל והתפעלנו מהיופי הפראי של המקום. הגישה רק עם מדריך מלווה בתשלום של 10.000 שילינג לאדם. כאשר חזרנו רצינו שהמדריך ילך איתנו לתצפית על אגמי הלוע (Crater Lacks) הסמוכים. לשם כך התבקשנו לתשלום נוסף של 12.000 שילינג לאדם. הפעם זה נראה לנו קצת מוגזם ולכן החלטנו ללכת לבד. בשביל נוח וברור מאד הלכנו לבדנו ואחרי פחות משעה הגענו לתצפית על אגמי לוע יפהפיים מוקפים בצמחיה ירוקה, מאלה שאוגנדה משופעת בהם.
בדרך פגשנו ילדים קטנים שפחדו להתקרב אלינו גם אחרי שהצענו להם בלונים מנופחים. רק אחרי שזרקנו אותם לעברם, ילד אחד אמיץ התקרב, חטף שניים וברח. ניפחנו עוד בלונים ולאט לאט התקרבו אלינו כל הילדים, עד שכולם קבלו בלונים. גם הגדולים שבהם לא וויתרו על התענוג. טיילנו בפורט פורטל, שחוץ מהמגוון האנושי אין מה לראות בה. כמו במקומות אחרים באוגנדה קיים בה דו קיום מופלא בין נוצרים מאמינים מאד ומוסלמים מאמינים לא פחות. שוחחנו עם בעלת חנות אחת, אשה מודרנית, דעתנית ונוצריה אדוקה שנחרדה מהספקות שגיליתי בענייני אמונה. כאשר שהיא שמעה שאנחנו מ"הארץ הקדושה" היא התרגשה מאד וכאשר נתתי לה במתנה חמסה שכתוב עליה Jerusalem, נפלה על צווארי בחיבוקים ונשיקות. אכלנו ארוחת ערב במסעדה היחידה בעיר שכולם אמרו לנו שהיא "מקום של מוזונגו" דבר שעלה לי בהתעוררות באמצע הלילה עם סדרה של הקאות וכאבי בטן.
לתחילת הכתבה
טבע ובעלי חיים בשמורת סמליקי
היום השישי. נסענו לשמורת סמליקי (Semliki Valley) לראות את שבט הפיגמים קטני הקומה ואת המעיינות החמים, המושכים אליהם מגוון בעלי חיות וציפורים. בדרך גרועה עוד יותר מכל קודמותיה, נסענו ארבע שעות לתוך "הרי הירח" וירדנו לעמק, בו חיים הפיגמים בתוך הבוש. היה קשה למצוא אותם, אך לבסוף הגענו לכפר קטן ובו בקתות בוץ מכוסות בגגות מעלי בננה. אדם בגובה של כ - 130 ס"מ הציג את עצמו כ- King והזמין אותנו לשבת על יד הבקתה הראשית, לנהל משא ומתן על התשלום. שילמנו לו 30.000 שילינג והוא הבטיח לנו שהם מיועדים לרווחת השבט כולו. הם הדגימו לנו שירים וריקודים בלווית כלי נגינה, מראה שהיה מאולץ ובלתי נעים. חילקנו מתנות שהבאנו (עטים, מציתים, וכל התכשיטים הישנים שלי, דבר שגרם להתנפלות ומהומה גדולה, לתכשיטים היה ביקוש בקרב הגברים כמו בקרב הנשים. היה די מצחיק לראות את כל הגברים ענודים בתכשיטי הישנים -; אבל הם היו מבסוטים). טוענים שזה עוזר להם לשמור על המסורת שלהם. לי לא היה נעים, היתה הרגשה שכל הקטע גרם להם להתבזות, לא ברור לי בדיוק מה הדבר הנכון. בכל אופן, אי אפשר לבקר בכפר שלהם מבלי לשלם.
נהנינו מיער הגשם המלא בקופים, קולות ציפורים, ציקדות, ובמיוחד מצמחית תת- היער, שיחים פורחים בשלל צבעים. עקב מצב בריאותי שהידרדר, לא נכנסנו לשמורת המעיינות החמים הסמוכה, אלא חזרנו לפורט פורטל ונסענו הפעם בכביש סביר לשמורת Queen Elizabeth, שהיא הגדולה ביותר באוגנדה. מכיוון שבאכסניה שבשמורה לא היו חדרים פנויים עם מקלחת ושירותים, ואני הייתי על הפנים, ישנו, שלא כדרכנו, בלודג' המפואר במחיר של 200 דולר ללילה. כשהלכנו לחדר שלנו בלווי שוער ראינו היפופוטם לפני הדלת. שאלנו מה הוא עושה פה והשוער אמר לנו בשיא הטבעיות "אוכל עשב". חיכינו בסבלנות עד שההיפו הלך לאכול עשב במקום אחר, רק אז יכולנו לצאת מהמכונית ולהיכנס לחדר.
היום השביעי. מוקדם בבוקר יצאנו בלווית מדריך מרשות שמורות הטבע האוגנדית לטיול ציפורים בשמורה. שלוש שעות של הליכה נוחה גילו לנו עולם מופלא של ציפורים מדהימות, חלקן מוכרות כמו סנוניות, שלדגים, כחלים ושרקרקים ורובן ציפורים מרהיבות שונות משונות שלא ראינו כמוהן מעולם. בנוסף, פגשנו גם נמיות הולכות לחפש מזון בשורה מסודרת, אימפלות, קובס, דורבנים בופאלו ועוד. המחיר - 30 דולר לאדם. חזרנו למלון לארוחת בוקר מפוארת, שלאחריה ישבנו במרפסת התצפית של המלון והשקפנו על בעלי החיים, היורדים לשתות מים באגם ג'ורג'. ראינו עדר של כ-30 פילים היורד לשתות ולהשתכשך באגם, מחזה אדיר. שוחחנו עם אורחים מארצות שונות ואחרי הצהריים יצאנו בסירה של רשות שמורות הטבע האוגנדית,בלווית מדריכה, לשוט בתעלה, המחברת את אגם ג'ורג' לאגם אדוארד. מחיר הסירה קבוע והוא מתחלק למספר הנרשמים לשייט, אנחנו שילמנו 15 דולר לאדם. ספארי שייט שונה מכל ספארי אחר, אמנם רואים הרבה בעלי חיים אבל זה בקטנה, לאחר הספארי בקניה. עיקר החוויה קשורה לשפע האדיר של הציפורים, שהתעלה היא איזור המחיה שלהן ולמגע הקרוב שנוצר איתן מאחר שהן אינן מפחדות מבני אדם. סיקסקים, קורמורנים, שקנאים, אנפות, חסידות, חופמים, ברווזים, אגמיות, טבלנים, מרבו, נשרים, דיות, עיטים, בזים, שלדגים אורגים ועוד מיני מינים לא מוכרים בכמויות מדהימות ובמרחק של כמעט נגיעה.
בנוסף, מבהילה הסירה מדי פעם קבוצת היפופוטמים, הרובצים במים והם מזנקים מולנו בפיות פעורים. תנינים יורדים מהגדה למים, בופאלו רובצים או אוכלים עשב בגדות, פילים מטיילים בין העצים ולידם עדרי אימפלות, אנטילופות וזברות -; חגיגה אמיתית, אך בעיקר גן עדן לאוהבי ציפורים. אחרי השייט נסענו, לפני שהחשיך, לתצפית על קניון צ'מבורה האדיר. סטייה של 2.5 ק"מ מהדרך צפונה, קניון עמוק מיוער בצפיפות, שנהר זורם בתחתיתו ושפע פריחה בשוליו. חזרנו לכביש הראשי בדרך צפונה. סופות ברקים השתוללו בשמים, גשם כבד החל לרדת וחושך כיסה את הכל. שמנו לב שהנהג שלנו נצמד למשאית גדולה ולא מנסה לעקוף אותה. כששאלנו למה, הוא אמר שכך הוא מונע ממכוניות של שודדים לעקוף אותנו. שתינו לבד נוסעות בגשם, בכביש חשוך לחלוטין עם נהג, החושש משודדים אי שם באפריקה... זו לא חוויה יום יומית. אחרי כשעתיים כאלו הגענו לעיר שאקילה ועצרנו ללינה במלון חדש ומפואר, עדיין בהרצה, שאותו הציע הנהג שלנו. לאור הנסיבות הסכמנו, דיון קצר הוריד את מחיר החדר היפה מ-80.000 ל-60.000 שילינג.
לתחילת הכתבה
מבקרים בשאקילה, מבלה ומפלי בוג'אלי
היום השמיני. אחרי ארוחת בוקר מצויינת נסענו למעיינות המים החמים של שאקילה, נסיעה של כ- 30 ק"מ בדרך עפר מתפתלת ומלאת מהמורות, שהביאה אותנו למעיינות חמים, שלפי המקומיים הם משופעים בסגולות מרפא. בשטח מוזנח ומלוכלך שכשכו חבורות נשים וגברים עירומים למחצה או לחלוטין בברכות רדודות, כשמסביב סלעים ובוץ. שכשכנו את הרגלים בחברת נשים שלא ידעו מילה באנגלית, אך זה לא מנע מהן בפנטומימה נמרצת לנסות לשכנע אותנו להתפשט ולטבול כמוהן. כמובן נדרשנו "לתרום לטובת פיתוח מעינות המרפא" על ידי מישהו שהציג עצמו כנציג הרשויות, למרות שהמקום הצטיין במוזנחותו. תרמנו 3,000 שילינג, תרומה שכנראה היתה צנועה מידי לדעת מקבלה, אבל לנו כבר קצת נמאס להיות כספומטים מהלכים. חזרנו לכביש הראשי, בדרך לקמפלה, נסענו מספר שעות ללא הפסקה ולמרות שהיינו כבר מורעבות לא עצרנו עד שבארבע אחר הצהריים הגענו לקו המשווה. עם פירות, ירקות, לחם, גבינה וקפה שהיו לנו במכונית מצאנו עץ וערכנו לנו פיקניק בקו המשווה, הרגשנו כמעט כמו בספר 35 במאי. אחרי צילומים ושיטוט בחנויות המזכרות, הממלאות את המקום, הגענו בערב לקמפלה, בחזרה למלון קרלטון, בו קיבלו את פנינו בשמחה ושדרגו לנו את החדר מבלי שביקשנו וללא שינוי במחיר.
היום התשיעי. את יום המחרת הקדשנו לסידורים הכרוכים בהמשך הטיול, טיול בחלקים היפים של קמפלה שנראים מערביים להפליא. קשה להאמין שזו אותה עיר מוזנחת ומלוכלכת שבשווקיה טיילנו לפני כמה ימים. פגשנו מרבו ענקי בפארק וחיפשנו מזכרות מעניינות ולא אלו השגרתיות החוזרות על עצמן בכל החנויות באפריקה. לא ממש מצאנו.
היום העשירי. השארנו את התיקים הגדולים שלנו במלון ועם תרמילי גב קטנים נסענו למבלה באוטובוס, במקום במאטאטו. האוטובוס עצר כל רבע שעה, פעם למלא דלק, אחר כך למלא אויר בצמיגים, אחר כך הנהג הלך לקניות וכך הלאה. במקום ארבעה יושבים לרוחב, שישה אנשים, הספסלים היו כל כך קרובים שאין מקום לרגלים ועקב הצפיפות גם אי אפשר לקום. בנוסף, הגשם שבחוץ חדר לאוטובוס הרעוע ומרטיב אותנו כל הדרך. הנסיעה, שהיתה אמורה לקחת שלוש שעות, ארכה חמש שעות וחצי, כמו סיוט שנדמה שלא יגמר. ממבלה נסענו לסיפי במאטאטו שבמבואות הכפר. את מחיר החדר הורדנו, בקלות מפתיעה, מ-30.000 ל-20.000 שילינג. סיכמנו עם מדריך על טיול למחרת למפלים במחיר של 30.000 שילינג. עקב הגשם השוטף שלא פסק לרדת, נשארנו במקום, כאשר בארוחת הערב נהנינו מחברת מטיילים נוספים ומשקשוקה למהדרין. הישראלים כבר התחילו להנחיל את מורשתם במולדתנו האלטרנטיבית.
היום האחד עשר. בשמונה בבוקר הציג לנו המדריך שלנו את "עוזריו": שני ילדים כבני 15 ושני מקלות במבוק חזקים, הסתבר שהוא רק מתווך. צחקנו על המקלות, שאנו בטוח לא זקוקות להם. בדיעבד הסתבר שנזקקנו להם - ועוד איך. בשביל תלול מאד, בוצי, חלקלק וקשה להליכה ירדנו למפל סיפי הגדול. "המדריכים" שלנו לקחו עלינו אחריות בשיא הרצינות, שמרו כל צעד שלנו לבל נמעד, עזרו לנו במקומות קשים ועודדו אותנו, בין אם היה צורך או לא. אחרי התפעלות וצילומים במפל, התחלנו לטפס בשביל גרוע עוד יותר לכפר וממנו בשביל סביר יותר למפלים העליונים. לאורך כל הדרך עצרו אותנו אנשים שונים ואמרו שאנחנו צריכות לשלם להם. פעם כי הדרך שלהם, או הסוכה בדרך היא שלהם או הסולם הרעוע שבו מטפסים בקטע מהעליה הוא שלהם וכן הלאה. הילדים המלווים חילצו אותנו מכולם, הם היו ממש מקסימים. בקטע מסוים שכבר חשבנו לוותר על ההמשך הם לא נתנו לנו ובאמת היה כדאי. הטיול היה קצת קשה, בעיקר בגלל הבוץ החלק. בסיום הזמנו את הילדים לשתות איתנו והם אמרו לנו שאם המתווך יראה שאנו נותנות להם טיפ הוא לא ישלם להם. נתנו לכל אחד 5000 שילינג (נראה לנו שהם ציפו לפחות) ולמתווך אמרנו שהם היו מצוינים, אבל לא שילמנו להם ושעליו לשלם להם בעין יפה.
במכונית פרטית, שתפקדה כמונית ירדנו למבלה, אחרי ויכוח נמרץ על המחיר, הנהג לא הצליח לעכל שאנחנו מתעקשות לשלם כמו המקומיים ולא 50% אחוז יותר. במבלה הלכנו למסעדה לאכול צהרים. הזמנו מהתפריט ספגטי בולונז, המלצרית אמרה שאין בעיה היא תשלח מישהו לשוק לקנות את המצרכים. זה נראה לנו קצת מוגזם אפילו לקצב של אפריקה ושינינו את ההזמנה. הסתבר שיכולנו לחכות בשקט במסעדה, כי אחר כך ישבנו שלוש שעות במטאטו לג'ינג'ה עד שהוא התמלא והנהג הסכים לנסוע. זה לא הפריע לו לדחוף עוד איזה עשרה נוסעים בדרך. הגענו מאוחר בערב לג'ינג'ה והתמקמנו ב-Bellevue Hotel, מלון קטן, נחמד, זול ונקי במרכז העירה. שילמנו 35.000 שילינג ללילה.
היום השנים עשר. נסענו לראות את מקורות הנילוס. מסתבר שהכניסה דרך הפארק היא בתשלום (10.000 שילינג לאדם). טיילנו לאורך הנהר ושטנו בסירה למקום בו מתחיל הנילוס. על האי שבנהר ראינו מקרוב שתי לטאות נילוס ענקיות (בגודל של קרוקודיל קטן) והמון המון ציפורים, על רקע מרחבי המים האין סופיים של האגם. למה לאין לנו שני אחוז מזה? אחרי הצהריים נסענו למפלי בוג'אלי, צפונה מג'ינג'ה. גם כאן הכניסה בתשלום וכרגיל מנסים להתחכם. תשלמו גם עבור הנהג וצריך גם תשלום עבור המכונית, אבל אנחנו כבר התקשחנו ושילמנו רק מה שצריך. שטנו מסביב בסירה (כמובן בתשלום לא צנוע) וצילמנו כל פינה בכל האזור הנהדר והמרהיב הזה, אשר עומד להעלם כולו, מתחת לסכר ההולך ונבנה במקום ואשר אמור לספק חשמל למזרח אוגנדה. מי שרוצה לראות או לעשות שם רפטינג (כדאי כדאי), צריך להזדרז. את הערב האחרון שלנו באוגנדה, בילינו בבית קפה חמוד במרכז העיירה, השייך לצעירה מניו זילנד שהשתקעה בג'ינג'ה ואשר הפך להיות "נוה מדבר מערבי" לתיירים.
היום השלושה עשר. בצער עזבנו את ג'ינג'ה בדרך חזרה לקמפלה. במלון קרלטון הנחמד קבלו אותנו בשמחה ולהפתעתנו הציעו לנו להשתמש בחדר בו נשמרו התיקים שלנו להתקלח ולהחליף בגדים בלי כסף. התיקים הגדולים והקטנים שלנו ואנחנו גם, עלינו כולנו על בודה- בודה ונסענו לאוטובוס, שלקח אותנו לנסיעה ארוכה (15 שעות) בדרכנו לזנזיבר.
לתחילת הכתבה
