עפתי לתרמילאים

אוגנדה - אגמונים קטנים, נהר ענק, ומה שבינהם

יש מקומות ששווים את כל המאמצים בעולם כדי להגיע אליהם. גיל מספר על הפינה הדרום מערבית של אוגנדה, שלא קל להגיע אליה, אבל מאד מאד שווה. ויש גם השתפנות ברגע האחרון מראפטינג בג'ינג'ה.
גיל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוגנדה - אגמונים קטנים, נהר ענק, ומה שבינהם
© רתם סוננברג

איזור קיסורו והפארק הלאומי מגהינגה

לאחר הביקור בצפון המדינה החלטתי לנסוע לכיוון דרום מערב, לעבר הגבול עם רואנדה. הנסיעה, שיוצאת מקמפלה ואורכת כ-11 שעות עד העיר קיסורו (Kisoro), מפרכת למדי. אוטובוסים יוצאים מתחנת האוטובוסים (להבדיל מתחנת הטקסי) החל מהשעה 05:00 בבוקר, והחל מהשעה 08:00 הם מפסיקים לעשות את כל הדרך עד קיסורו, ועוצרים בעיר הגדולה באזור, שנקראת קבלה (Kabale), והמרוחקת כ-2.5 שעות מקיסורו. הנסיעה, גם אם לא נוחה, סבירה למדי עד קבלה. מקבלה לקיסורו לעומת זאת הדרך מפותלת ולא סלולה. באוטובוס שלי לרוב הנוסעים החלק הזה היה קשה מאוד, וכחצי מהאנשים הקיאו בדרך. הבעיה האמיתית היתה שרק לחלק קטן מהם היתה שקית...

אז למה בעצם כדאי לעשות את הדרך הזאת? אז קודם כל, בחלק שבין קבלה לקיסורו (בעיקר עבור מי שראשו לא בתוך שקית הקאה)- מדהים ביופיו. בקיסורו עצמה אין הרבה מה לעשות, והיא רק משמשת תחנת מעבר לרואנדה. אבל, היא גם נקודת המוצא עבור המבקרים בפארק הלאומי מגהינגה (Mghahinga), שהוא היה הסיבה שלי להגיע לאזור. בפארק יש מספר מוקדי משיכה: בראש ובראשונה הגורילות, שמהוות את האטרקציה המרכזית באוגנדה כולה, אלא שבפארק הזה הן נמצאות רק בחלק מהזמן, ובפעמים אחרות הן עוברות לרואנדה. כך היה המצב כשאני ביקרתי, אבל זה בסדר גמור- מלכתחילה לא התכוונתי להוציא את 300 הדולרים שביקור כזה דורש. בפארק יש גם שלושה הרי געש, שניתן לטפס עליהם ביום אחד (כל אחד בנפרד כמובן) ומספר מסלולי הליכה. הטיפוס, מספרים לי, קשה למדי, אבל המסלולים מתאימים לכולם. ניתן לצעוד לאורך גבול קונגו או לבקר במערה, שהיתה ביתם של בני שבט הבטאווה ובה הם גם נטבחו על ידי בני שבט אחר. ביקור בפארק עולה 20 דולר ליום הראשון, 30 דולר ליומיים ו-50 דולר לשלושה ימים ויותר (שנה יוצאת עסק משתלם למדי...). כל פעילות כרוכה בתשלום נוסף.

הנוף במקום הוא מהיפים שראיתי אי פעם: קיסורו שקועה בין גבעות רבות ובין אגמים, שנותנים תחושה של סיפורי 1000 לילה ולילה. בפארק יש בימת תצפית, שההגעה אליה בחינם (מעבר ל-20 דולר דמי הכניסה), ומשם התמונות פשוט מדהימות. מכל הפעילויות המוצעות אני בחרתי לעשות טרק חיפוש קופים זהובים, פעילות שמחירה 20 דולר (שוב, בנוסף לדמי הכניסה). מעבר למדריך, הצטרפו אלי 6 חיילים אוגנדים שתפקידם היה למצוא את הקופים ולקרוא לנו למקום בו הם נמצאים. כך הלכתי לי, חמוש במשמר ענק ומדריך נחמד מאוד, והתחלנו להכנס יותר ויותר לעומק היער. לאחר כשעה דווח לנו כי הקופים נמצאו ומיהרנו למקום.

החיפוש כרוך בטיפוס, זחילה והתפתלות בין קני סוף, אבל בסופו של דבר הצלחנו לראות את הקופים מקרוב מאוד. וטוב שכך- כי המדריך סירב להתייאש גם כשלי נשבר כבר אחרי כ-5 שעות הליכה. וזה אכן השתלם: הגענו כל כך קרוב שאפילו הצלחתי לצלם אחד (לבעלי המצלמות הדיגיטליות: אם תצלמו תוך כדי שימוש בפונקציה של צילום רציף, תוכלו בוודאי למצוא תמונה אחת לפחות בה הקוף מביט למצלמה). הפארק עמוס מבקרים כשהגורילות ישנן, אבל כשהן אינן יש מעט מאוד וכך חייתי שם לגמרי לבד. זה היה נכון גם באכסניה ששוכנת ממש בפתח הפארק, אף היא שייכת ל"רד צ`ילי", וגם אם בסיסית יותר מהאחרות, עדיין מוצלחת מאוד.

אבל- החיפוש אחרי הקופים היה כלום לעומת ההרפתקה האמיתית של היום: הנסיון לחזור לקבלה. הבודה-בודה (מונית אופנועים) הביא אותי לתחנה המרכזית בקיסורו ב-15:10, שם דווח לי שהמטאטו, המונית המשותפת לקבלה, תצא בשעה 16:00. אני, שהתרגלתי לחכות שעות באפריקה, שמחתי מאוד, וכך עוד יותר כאשר ב-16:00 הנהג אכן נכנס למונית, ואפילו התניע. בסביבות 16:30 התחלנו לזוז אבל זה היה רק בתוך העיר- נסיעה לאסוף נוסעים נוספים. ב-17:00 מצאתי את עצמי בדיוק באותה נקודה בה הייתי ב-15:10, אלא שעכשיו הנהג עזב את המונית והלך לשבת באיזה פאב. אני, שכבר מזמן הפסקתי להיות שמח, ואחרי כ-10 דקות נוספות איבדתי סבלנות. אז יצאתי מהמונית, מה שכמובן יצר סנסציה ("המוזונגו עוזב"). אחרי כ-30 שניות התחילו גם האחרים לעזוב, וצעדנו יחד לצומת המרכזית, בה ניסינו לתפוס טרמפ לקבלה.

 אני נכנסתי למכונית יחד עם עוד חמישה אנשים (שישה סך הכל, בשלב הזה), ועד מהרה הסתבר לי, שאחד מהם ביקש מהנהג לעבור בבית חולים מקומי (סטייה של כ-40 דקות מהדרך) כדי לאסוף את אביו. בבית החולים, לאחר כ-20 דקות, הוצא על אלונקה האב בן ה-85, שכעת למדתי שלוקחים אותו הביתה כדי שיוכל למות בחיק משפחתו. עם האב, שנכנס בקושי רב למכונית, נכנסה גם "אחות"- נערה בת 17, וכעת אנו שמונה במכונית. 10 דקות לאחר תחילת הנסיעה התחילה ה"אחות" להקיא, ואני, שהייתי מוכן לזה, מייד הושטתי לה שקית. וכך ישבנו מאחור- הבן הבוכה על אביו, האב הגוסס, האחות המקיאה ואני. בשלב הזה כבר נשברתי, וביני לבין עצמי התחלתי לצחוק, שכן לא יכולתי לחשוב על סיטואציה ביזארית יותר. ואולם, בניגוד לכל הציפיות, אחרי 3 שעות הגענו. נס.

לתחילת הכתבה

אגם בוניוני

אחרי הנסיעה הזו הייתי זקוק למנוחה, וכך הגעתי לאגם בניוני (Banyonyi) המרוחק כ-9 ק"מ מקבלה, ושם ביליתי כיומיים. ישנתי ב- Overland camp, ששוכן על שפת האגם ומאפשר מגוון פעילויות: שייט, שחיה, קאנו וכדומה. המגורים במקום נעימים מאוד, בין אם באוהלים המרוהטים (15,000 שילינג אוגנדי) או בחדרים (20,000). מומלץ גם להגיע למקום שנקרא ארכדיה (Arcadia), שנמצא על ראש גבעה במרחק של 45 דקות הליכה מה- Overland. מראש הגבעה נשקף נוף האזור כולו - האגם ועשרות האיים הקטנים שבתוכו - מדהים! במקום יש גם קוטג`ים מקסימים להשכרה (40 דולר ללילה), ואחת המסעדות הטובות ביותר שפגשתי באפריקה. יחד עם זאת כדאי להגיע לשם מוקדם (בסביבות 11 בבוקר), גם כי רק אז זווית השמש מאפשרת צילום וגם בגלל שלוקח המון זמן לאוכל להגיע. אז להגיע מוקדם, להצטייד בסבלנות, להתעלף מהנוף ולחכות לאוכל. כמובן שלא מדובר במסעדה זולה, אבל עבור כ-5 דולר שווה לבדוק! ניתן גם להזמין מראש טלפון 0784-424232. תגידו שגיל שלח אתכם...

 לצערי, כדי לחזור בחזרה לקמפלה צריך לישון בקבלה, עיר חסרת קסם לחלוטין, שכן האוטובוס עוזב מוקדם מאוד. אני ישנתי ב- Blue Star motel, שגם הוא נעדר כל טיפת קסם וחן (8000 ללא אמבטיה). הפעם, לאור הלקח של הדרך מערבה, לקחתי את האוטובוס של רשות הדואר, שיוצא ב-07:00 מהדואר ומציע נסיעה נעימה הרבה יותר מזו של האוטובוס הרגיל. מומלץ להגיע לדואר עצמו ולא להתפתות לחכות לו לאורך הכביש, כדי להבטיח לעצמכם מקום ישיבה. האוטובוס, שמסיע את דברי הדואר מקבלה עד קמפלה, עוצר רק פעמים ספורות לחלוקת דואר. יחד עם זאת, הוא עוצר פעמים רבות לסידוריו של הנהג- אנחנו ביקרנו אצל קצבים בדרך, מוכרי בננות ותפוחי אדמה וגם סתם למפגש עם חברים. בקיצור, גם כאן צריך סבלנות.

לתחילת הכתבה

ג'ינג'ה וחזרה לטנזניה

את סוף הטיול שלי באוגנדה ביליתי בעיר ג`ינג`ה, שמזכירה מושב ממוצע בארץ (אני תל-אביבי, להזכירכם, אז אל תתפסו אותי במילה). רוב האנשים מגיעים לכאן משתי סיבות: ביקור במקורות הנילוס ורפטינג. אני, שהתכוונתי לבצע את שתי המשימות, השתפנתי ברגע האחרון ותירצתי את זה לעצמי בחוסר כסף (ניחשתם נכון, ויתרתי על הרפטינג, למרות שכל מי שהיה שם ממליץ על כך בחום). אני הסתפקתי רק במקורות הנילוס, אתר חסר השראה כשלעצמו אבל אם משלימים פרטים בראש ("אני עומד בנקודה בה מתחיל הנהר הארוך בעולם") הביקור יכול להיות מהנה. גם כאן אכלתי במסעדה מצוינת (אם כי שוב, לא זולה) שנקראת 2 Trends ושוכנת בצפון העיר, קרוב מאוד לאכסניה בה ישנתי. יש שם אוכל מצוין, ומומלצות בעיקר הפיצות (כזה אני...), שמוגשות החל מ-18:00. אני, שבאתי בצהריים, הסתפקתי באחת ממנות הפסטה הטובות שאכלתי.

כדי לפצות את עצמי על ההשתפנות נסעתי למפלים בהם מתבצע הרפטינג, סתם כדי להנות מהנוף. למי שמעדיף לא לישון בעיר אלא סמוך למפלים (וזו לא בחירה מתבקשת מאליה, כמו שזה נשמע) מומלץ לישון במקום שנקרא Eden, כ-100 מטר מהאכסניה Nile River Explorers (שזהו גם שמה של האכסניה בה לנתי בעיר). יש שם קוטג`ים מקסימים ב-30,000 לזוג ובר נחמד.

 לאחר עוד יום של מקלחות ואכילה בקמפלה, שהפעם כלל גם קניות בקניון המקומי כדי להצטייד לקראת החזרה לטנזניה, מצאתי עצמי שוב על האוטובוס בן 16 השעות לארושה (62,000 שילינג, כדאי להזמין מקום יומיים מראש). אני חייב להודות שחזרתי ברגשות מעורבים: מצד אחד לחזור הביתה (...) זה תמיד משמח. מצד שני, מאחר ואני חוזר לבית חדש וארגון חדש, קצת קשה היה לי להרגיש שאני חוזר למקום מוכר.

לתחילת הכתבה

בכתבה הבאה אספר על הימים הראשונים בארגון החדש, בית הילדים Lohada, ועל התקופה השניה שלי בארושה.

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוגנדה