מהנילוס אל ג'ינג'ה
בבוקר אנחנו קמים מוקדם ובפעם האחרונה יושבים במרפסת ב-speke camp כדי להביט על הנילוס היפה. בקבלה מחכה לנו הפתעה לא נעימה. אנחנו מגלים שמחייבים אותנו ב-14,000 שילינגים כל אחד (סכום שקרוב ל-10 דולר אמריקאי - שזהו סכום עצום בקנה מידה אוגנדי) עבור ארוחת "השאריות" שהוצעה לנו בחינם. בעל המקום מודה שהוא הציע לנו את הארוחה בחינם אבל עכשיו הוא מסביר שהוא שינה את דעתו והחליט פתאום שאנחנו צריכים לשלם עליה. אנחנו מנסים לדבר איתו ולהבין למה הוא מתנהג בצורה כזאת ולמה אנחנו צריכים לשלם כל כך הרבה על שאריות שהוצעו לנו בחינם- ועוד במחיר של ארוחה דה לוקס בקנה מידה אוגנדי. בעל הבית מסרב לדבר אתנו ומסובב אלינו את הגב בחוצפה וממלמל קללות על ישראלים. אנחנו נעלבנו מהקללות ובמיוחד במקרה זה שידענו שהם לא הגיעו לנו, אך תמיד בכל מקום בעולם נתקלנו באנשים שפשוט שונאים את העם שלנו ומשליכים את השנאה הזו עלינו.
אנחנו משלמים לבסוף את חצי המחיר ועולים למעלה כדי למצוא מונית ואז מתברר שהמקום עצמו בלבד יכול להזמין לנו מונית (למרות שההסעה לג`ינג`ה בחזרה כלולה במחיר שכבר שילמנו לרפטינג). אנחנו מבקשים מהקבלה להזמין לנו מונית , מחכים חצי שעה ולא מגיעה שום מונית. לבסוף, מגיע הרכב של הקמפ (שאמור לקחת אותנו בחינם) והם דורשים שנשלם עבור כל אחד מאתנו מחיר מופרז. כשהבנו שמונית לא יזמינו לנו היום עלינו כל אחד על מין מונית אופנוע - "בודה בודה" - ונסענו עד לג`ינג`ה כשהתיקים על גבנו התאכזבנו מההתנהגות של בעלי המקום כלפינו והרגשנו שהתייחסו אלינו בחוסר כבוד ובזלזול שלא הגיע לנו . נזכרנו איך כשהגענו נתנו לנו מחמאות על הנחמדות שלנו ובעל הבית סיפר לנו איך הוא אוהב ישראלים ועכשיו הוא נזכר בכל הקללות המעליבות כדי לתאר את העם שלנו. כשהגענו לקמפ ורצו לשכנע אותנו להצטרף לרפטינג ידעו להתנהג אלינו יפה אבל ברגע שלא צריכים יותר את הכסף שלנו - הכושי הופך עורו ! ( למרות שהוא אוסטרלי ).
החלטנו לא לתת לתקרית להרוס לנו את היום וישבנו במסעדה הודית בג`ינג`ה לפני הנסיעה אל Mbale. אחרי הארוחה הגענו אל ה-taxi park ופגשנו שם את אפרת שהגיעה לפנינו לג`ינג`ה. נדהמנו מהאמון שהיא נותנת באנשים: היא השאירה את התיקים שלה בתוך המטאטו והלכה לאכול ארוחת צהריים.אמון כזה אבד לנו מזמן, השארנו אותו איפשהו בבואנוס איירס...( אבל זה סיפור ארוך ). אנחנו עלינו לרכב וחיכינו כמה דקות שיתמלא. לשמחתנו, ישבנו כשכל אדם יושב על מושב אחד שלם! הנהג לא נסע כי חיכה לאפרת שתבוא לקחת את התיקים. ידענו שהיא לא תגיע בשעה הקרובה והפקדנו את התיקים שלה בידי נהג מטאטו הבא שיוצא. יצאנו לדרך אחרי שהנהג התקשה להניע את האוטו.
לתחילת הכתבה
החרקים של סיפי פולס
אחרי כמה דקות הבנו שלסיפי פולס נגיע מאוחר מאוד אם בכלל, כי הנהג לא הצליח להוריד את ההילוכים מהילוך גבוה לנמוך כך שכל פעם הרכב נאלץ להאט, נכבה המנוע ועמדנו במקום מספר דקות עד שהצלחנו לנסוע. התבאסנו שהנהג עצר לאסוף נוסעים במצב הזה אבל לא הייתה ברירה אלא לשבת בסבלנות ולקוות שמתישהו נגיע ליעדנו. בשלב מסוים, באחת הפעמים שעמדנו תקועים בצדי הדרך חלף על פנינו המטאטו הבא ל-Mbale ואפרת נופפה לנו מהחלון.כעבור כמה שעות הגענו ל-taxi park ב-Mbale וראינו שם את אפרת שיושבת בתוך רכב שעמד כבר לצאת לסיפי פולס. נהג הרכב שכנע אותנו להצטרף לנסוע איתו במחיר זול יותר מהמטאטו ואנחנו שמחנו שנוכל כבר לצאת לדרך. הלכנו לשירותים וכשחזרנו , גילינו שאנחנו נאלצים להצטופף 10 אנשים כשיש מקום ל-6 והחלטנו שעדיף לנו לנסוע במטאטו.
שוב חיכינו זמן רב כדי שהמאטאטו יתמלא וייסע. אני ישבתי בשקט במטאטו והרגשתי שאני עומדת להתעלף. הראש שלי עמד להתפוצץ והגרון כאב,כשניסיתי לדבר יצא לי קול צרוד ומצחיק. בזמן שכולם ניסו לשכנע את הנהג לנסוע כי אחרת נגיע בחושך אני התחלתי לדמיין שחליתי במלריה. הנהג חיכה לעוד כמה נוסעים וכשכל המושבים היו תפוסים הוא התחיל לנסוע לשמחתנו הרבה. אבל אז התברר שהוא חזר לכיכר המרכזית ב-Mbale ועשה סיבובים דקות ארוכות כדי להעלות עוד נוסעים. אורן איים על הנהג שהוא ירד ואמר לו שייסע כבר!!! נראה שהאיומים הועילו כשהנהג התחיל לנסוע לכיוון היציאה מהעיר אבל שוב התברר שזה היה רק כדי להרגיע את אורן ולמעשה הוא עשה סיבוב וחזר לבסוף לכיכר ...
השמש כבר התחילה לשקוע ואנחנו המשכנו להקיף את כיכר העיר והנהג המשיך לדחוס נוסעים (תוך הקפדה שהמושב של מאיה ואורן יישאר מרווח אפילו במחיר של הושבת איש גדול ממדים על ספסל שכבר ישבו עליו ארבעה אנשים). אחרי כמה סיבובים נוספים ועוד כמה איומים מצד אורן לרדת ,התחלנו לנסוע בכביש סלול- הכי טוב שנסענו בו באוגנדה. צפינו בשקיעה צבעונית והגענו לבסוף אל סיפי פולס בחושך. לא רצינו להסתובב הרבה בחושך ונכנסנו לקמפ הראשון כשבטננו מקרקרת מרעב... במקום היו עוד כמה תיירים ואני ומאיה נבהלנו מאוד כשפגשנו את "הנוחרי" שישן אתנו ב-backpackers, ביקשנו מבעל המקום שייתן לנו לישון בדורמטורי לבד ורצוי שיהיה רחוק מהחדר של "הנוחרי". כמובן שבמקום לא היה חשמל ואנחנו כבר התרגלנו לעששיות הנפט שספקו לנו תאורה באוגנדה.
הבנדה שקיבלנו נראתה נחמדה מאוד רק שכבר למדנו שכשמדובר בבנדות המראה הוא לא מה שקובע אלא התחושה ומה שקורה בהן אחרי שהולכים לישון... אני שמחתי שבהעדר תאורה נאותה יהיה לי קשה לראות את החרקים שבוודאי זוחלים בכל מקום.
ירדנו לקבלה והזמנו ארוחת ערב. וחיכינו מורעבים עד שהארוחה הגיעה מהר על פי זמן אפריקה (אחרי שעה וחצי). שמחנו על האוכל הטעים ובשפע שקיבלנו. כמה בחורים מהמלון שמו מוסיקה ואפרת התחילה לענטז אתם ולבדר אותנו. הלכנו לישון אני עליתי למיטת הקומתיים ועשיתי טעות של כשהארתי על תקרת הקש עם פנס. כשראיתי כמה עכבישים וחרקים אחרים זוחלים החלטתי מיד לישון למטה, בתקווה שהמיטה שמעליי תגן עליי מפני גשם של חרקים. נעטפנו טוב בשק"ש והלכנו לישון. בלילה, התעוררנו כולנו ממתקפה של יתושים אבל אני ומוסא נשארנו אדישים כי אחרי הנמלים, היתושים כבר קטנים עלינו!
לתחילת הכתבה
מערות ומפלים
ביום חמישי, התעוררנו בבוקר לנוף מרהיב שלא הבחנו בו אתמול, בחשכה. מסביבנו נראו שדות ירוקים והמפלים המדהימים שנקראים: סיפי פולס. המפלים די רחוקים מהקמפ, אבל אפשר היה להבחין בעוצמה שלהם,ולשמוע את רחשם גם מרחוק. שתינו שוקו ופגשנו נער צעיר בשם Benjamin שהדריך אותנו בהליכה. בנג`מין הוביל אותנו לאורך הכביש שיוצא מהמלון. משני צדי הכביש השתרעו שדות קפה ותה וגבעות עגלגלות. הוא הסביר שאנחנו הולכים לבקר במערה טבעית לפני שנמשיך אל המפלים. התפעלנו מהנוף ומהיום היפה שקמנו אליו.
בדרך נתקלנו בעשרות ילדים קטנים שהפתיעו אותנו כשלא ניגשו אלינו ולא ביקשו דבר. כל כך התרגלנו לילדים בקניה, שברגע שהם רואים מוזונגו (איש לבן) הם מיד דורשים כסף. ניגשנו אל הילדים כדי להגיד להם שלום ולחלק צ`פים (כיפים). בנג`מין ביקש שלא ניתן להם כסף כי זה "מקלקל" אותם ומחנך אותם לרצות להשיג דברים מבלי להתאמץ. אני החלטתי סופית במבט אחד בילדים האלה שהעם האפריקאי הוא היפה ביותר. שחור זה יפה! נתנו לילדים עטים והם שמחו וליוו אותנו עוד דרך ארוכה בנפנופי ידיים. מוסא עזר לאחד הילדים שנראה כבן שלוש שנים (לא יותר בכל אופן), לסחוב דלי גדול וכבד מלא במים (למרות שנראה שהילד רגיל לסחוב והוא מסתדר לא רע בעצמו...).
הגענו לפתח המערה ופנה אלינו שומר שביקש שנשלם עבור הכניסה. בנג`מין התחיל לצעוק עליו והם התווכחו מספר דקות. אחר כך, הוא חזר אלינו ואמר שלא נוכל להיכנס למערה. אנחנו לא ממש התאכזבנו והמשכנו ללכת לכיוון המפלים. כששאלנו לסיבת הוויכוח הוא הסביר שלמערה יש בעלים ומקובל שכל מדריך מעביר לו תשלום על התיירים שהוא מכניס. זה כפר קטן והבעלים סומך על בנג`מין שהוא יעביר לו כסף. האיש שעמד בכניסה למערה ניסה להרוויח עוד קצת כסף לכיסו ולקחת מאתנו כסף עבור הכניסה. למרות שאנחנו כבר שילמנו למדריך. אמרנו לבנג`מין שמעולם לא פגשנו נער בגילו עם מוסריות כה גבוהה, הרי מה אכפת לו שכמה תיירים לבנים "יתרמו" קצת כסף? אנחנו לא היינו יודעים ש"עבדו" עלינו אם הוא לא היה מספר לנו. הוא הסביר לנו משך כמה דקות ארוכות את פילוסופיית החיים שלו שהותירה בנו רושם עמוק.
הוא הצביע על שפע המטעים והגידולים שהאירו לנו בירוק את העיניים, כדי להראות שפה, בכפר הקטן, לא באמת חסר להם דבר. כרגע אין בצורת ויש להם אוכל כפי רצונם. עד שלא התחילו לבוא תיירים אף אחד לא חש שחסר לו דבר, אבל מהרגע שהופיעו "המוזונגוז",הרבה צעירים חושבים שאפשר להרוויח כסף בלי לעבוד וזו חשיבה הרסנית לדעתו. (שוב היה קשה לזכור שדיברנו עם נער בן 14 שלא לומד בבית ספר ולא ילמד בשום אוניברסיטה). הוא, למשל, עובד לפרנסתו. כשהוא לוקח קבוצה, הוא משתדל לרצות אותה, להסביר לה על הצמחייה ועל סוגי הגידולים השונים. וכך הוא אכן עשה כשעצרנו מדי פעם כדי לקבל הסבר מפורט, אולי מפורט מדי, על עשרות סוגי הבננות שהם מגדלים והשימושים השונים שלהן. יש בננות טריות כמו שיש בארץ, אבל יש גם סוגים שצריך לבשל לפני האכילה וטעמם דומה לתפוחי אדמה.
בדרכנו למפל הראשון עברנו דרך כמה בקתות ובתי חמר שבהם גרים התושבים. בהמשך הפתענו קבוצה של ילדים עירומים שהתרחצו במים הנקיים שזרמו מהמפלים. חלק מהילדים היו עסוקים בכביסה והם צחקו כשמוסא התחיל לעזור לאחד הילדים לשפשף ולכבס (תחביב משונה של מוסא שאוהב לכבס בטיולים ביד גם אם יש באזור מכבסה). הגענו אל המפל הראשון מתוך שלושה והתקרבנו אליו עד שנרטבנו מרסיסי המים שניתזו מעצמת הזרם. במפל השני עצרנו לאכול סנדוויצ`ים של לחם וריבה ומהר מאוד הפכנו לאטרקציה כשנודע לילדים שאנחנו מחלקים סנדוויצ`ים עם ריבה למי שלא מתבייש לבקש. אנחנו רצינו להיפטר מצנצנת הריבה שהעיקה עלינו ושמחנו שנמצאו לה מבקשים....באחד הנחלים בדרך כולם נכנסו לטבול (כולם, חוץ מתהילה שלא אוהבת מים קפואים).
גם בנג`מין נשאר בחוץ כדי לסלק "ילדים חצופים", כהגדרתו שניסו לגבות מאתנו תשלום על ההשתכשכות במים ששייכים להם. סיפרתי לבנג`מין שאצלנו בארץ ובכל העולם כמעט שלא נותרו פינות חן כאלה שפשוט הולכים ונהנים מהן מבלי לשלם כסף או לחלוק אותם עם עוד אלפים שהורסים אותם. בנג`מין התנגד בתוקף למחשבה שמישהו יקבל כסף על הטבע כשזה בטח לא שייך לו. הוא הוסיף שמה שבטוח שאנחנו עבדנו קשה כדי לצאת לטיול הזה. הסכמתי איתו ובכל זאת חשבתי שהוא יכול לעבוד כל חייו ולא יוכל לצאת לטייל ולראות את העולם כמוני. באותו רגע הרגשתי כל כך ברת מזל ושמחה על החוויות שהעניקו לי החיים. אבל בנג`מין נשאר מאושר ושמח בחלקו. כנראה שיש אנשים שטוב להם להיות מי שהם והם לא צריכים להשוות את עצמם לאנשים אחרים כדי להיות מאושרים....
את הדרך חזרה עשינו בעלייה תלולה שבאמצעה נמצא המפל השלישי והאחרון. אנחנו עוצרים להביט בו אבל לא מתעכבים כי בנג`מין העריך שהטיול ייקח לנו מכסימום 3 שעות ועברו כבר 5 שעות. רצינו להספיק להגיע חזרה ל-Mbale שממנה יוצא האוטובוס חזרה אל ניירובי. שכחנו שהזמן פה באפריקה מתנהל אחרת. בנג`מין היה בטוח שעברו 3 שעות, ולא הבין מה זה חשוב 3 שעות או 5 שעות?
כשהגענו נותרה לנו שעה וחצי להגיע אל Mbale. כמובן שאין לסמוך על התנועה הסדירה של המטאטוים. התקלחנו מהר ונפרדנו מבנג`מין בהבטחה שנמליץ עליו לכל הישראלים , אם מי מכם מגיע אל סיפי פולס - תחפשו את בנג`מין!
יצאנו לכביש ואני מיד נופפתי לטנדר הראשון שעבר בתקווה שהטרמפים יקדמו אותנו יותר מהר מהמטאטוים. הנהג עצר והסכים לקחת אותנו מיד, הוא רק צריך לעצור לרבע שעה בדרך. הצטופפנו ארבעתנו בחלק האחורי של הטנדר שכבר היה מלא בעוד טרמפיסטים. הנהג עצר כל כמה דקות כדי להוריד נוסעים ולהעלות אנשים אחרים שביקשו לנסוע איתו. אני ישבתי עם הגב לכיוון הנסיעה והסתכלתי על איש עם משקפי שמש מצחיקות שחייך בפה רחב כל הדרך. אנחנו כינינו אותו "איש הדבורה". חבר של איש הדבורה שאל אותי בנימוס אם אני נשואה .כשאמרתי שלא הוא מיד הציע לי נישואין. כולנו התפקענו מצחוק אבל הפסקנו כשנראה שהאיש קצת נעלב. ניסיתי להרגיע אותו בתירוצים שונים והסברתי לו שאני נאלצת לסרב (למרות ההצעה הנדיבה לקנות אותי תמורת מספר רב של כבשים !) אבל אם לא יסתדרו לי העניינים בארץ, אני אחזור לאפריקה ואקבל את הצעתו...
כשהגענו ל-Mbale הבאנו לנהג כסף עבור הנסיעה אבל הוא לא הסכים לקבל והסביר שהוא כומר והוא אוהב לעזור לאנשים. הודינו לו ונתנו לו במקום כסף גלויה של ירושלים הקדושה עם הקדשה. הוא שמח מאוד לקבל את הגלויה ואנחנו שמחנו עוד יותר לגלות שבכל מקום יש אנשים טובים באמצע הדרך.
לתחילת הכתבה
