הדרך לבורסה
כתבה קצרה באחד העיתונים על העיר בורסה (Bursa) בתורכיה שהציגה את העיר הססגונית מלאת השווקים, החאנים והמסחר, לא היתה צריכה להתאמץ במיוחד כדי להניע אותי כעבור מספר ימים להחליט -; לשם אני נוסע. אני מורגל מזה כ-7 שנים, בטיולים בתורכיה, בעיקר לצידה המזרחי של המדינה רחבת הידיים, וזאת הפעם הראשונה בה אני מתנסה בטיול בצפון מערב. בורסה, הנמצאת בצדה המערבי של תורכיה, מעט דרומית לים מרמרה, היא עיר בעלת היסטוריה מכובדת ושימשה כבירתה הראשונה של תורכיה העתיקה. ים מרמרה ממוקם בפינה הצפון מערבית של תורכיה, כאשר הוא נתחם באיסטנבול ומיצרי הבוספורוס בצפון מזרח, ובמיצרי הדרדנלים במערבו. יום חג אחד צמוד לסוף שבוע ועוד יום חופש הותירו לי 96 שעות בדיוק לממש קפיצה קטנה לעיר שהצטיירה כמעניינת ביותר בכתבה ולעוד מספר מקומות. נחתתי בשדה התעופה של איסטנבול בשעה שהערב הופך ללילה.
יצאתי משדה התעופה במהירות כיוון שנשאתי תיק גב קטן בלבד. ביררתי מבעוד מועד, והמעבורת האחרונה מאיסטנבול לילובה (עיר בצידו הדרומי של ים מרמרה, בקרבת בורסה) יצאה בדיוק כאשר נחתתי בשדה ולכן החלטתי להישאר באיסטנבול ללילה ולצאת למחרת בבוקר לכיוון ילובה. נכנסתי למטרו שמוביל משדה התעופה לרובע אקסריי (Aksaray) , משם אוכל להמשיך בקלות לרובע סולטנאחמט, שם חשבתי ללון. בירכתי על הנוחות של המטרו בחיבור שדה התעופה לעיר. לפני 7 שנים, אז טיילתי באיסטנבול לראשונה, העורק המהיר הזה לא היה קיים ואז היה רק אוטובוס שחיבר את השדה לעיר, ועם הפקקים של איסטנבול, זה לא היה הדבר היעיל ביותר. הדבר הראשון שהרגשתי כשהתיישבתי במטרו היה החום. היה חם ! מייד פשטתי את המעיל שהיה עלי -; אביזר חובה במדינה הצפונית בה אני חי, ותחבתי אותו עמוק לתוך התיק -; אותו כבר לא אצטרך יותר בתורכיה.
הגענו כעבור 40 דקות לרובע אקסריי. ביציאה מהתחנה, בשעת לילה, התמקמו עשרות סוחרים עם דוכנים עליהם סחורה צבעונית שהכתה חזק בכל החושים- פירות וירקות טריים וריחניים: דובדבנים מבהיקים מאודם, תותי עץ בצבע ירוק בהיר, מישמישים כתומים עדינים, אפרסקים, תותים אדומים, אגוזים, פיסטוקים, בננות ועוד הרבה. האוויר היה מלא בריחות של טריות ומתיקות. צעדתי דרך ההמולה לכיוון הרכבת הקלה שתוביל אותי לכיוון הרובע העתיק. כשהגעתי, התחלתי לצעוד לכיוון איזור המלונות למצוא לינה ללילה. לא יכולתי שלא להבחין בשינוי שעבר על האיזור בשנים האחרונות: פרחים נשתלו בהמונים, ירוק ועצים רבים מכסים את הרובע הנקי והמסודר, המסגד הכחול הואר באלפי נורות קטנות ועטלפים שחגו בעשרות מעליו, בתנועת כנפיים איטית, שיוו לו מראה מסתורי ואקזוטי. מלבד זאת, אי אפשר היה להתעלם מרמת המחירים של המלונות (ושל דברים רבים אחרים אותם גיליתי בהמשך הטיול) שאיפשרה לי לישון הפעם בחדר משותף עם תיירים אחרים באותו מחיר שבו ישנתי בעבר בחדר מרווח משלי. ההשוואה לאיסטנסול של לפני כמה שנים היתה בלתי נמנעת והתאכזבתי ממספר סוכנויות הנסיעות ושירותי התיירות שמגישים לתיירים את מה שהם צריכים בכפית לפה, תוך שהם גוזרים כמובן קופון בדרך.
אמרתי לפקיד הקבלה שמחר פני מועדות לבורסה וזה שאל: "כבר יש לך כרטיסי נסיעה ?" עניתי לו שלא, ואני אעשה את הנסיעה כולה בעצמי. הוא הסתכל עלי במבט מוזר, מופתע ומאוכזב ופנה לעניינים אחרים. למחרת בבוקר קמתי בשעת בוקר לא מוקדמת במיוחד ושמתי פעמיי לכיוון רציף המעבורות -; yenikapı. המעבורת הבאה היתה מלאה כבר ולכן קניתי כרטיס למעבורת של 14:30 לילובה. חזרתי בחום ולחות מעיקים לרובע סולטנאחמט רק כדי לאכול במסעדת doy doy שהמליץ לי ד`. שמחתי לגלות שמחירי האוכל נשארו עדיין שפויים ומנה מענגת וטעימה וכוס איירן (יוגורט מעט מלוח, נפוץ מאוד בתורכיה) עם נוף של כמה סירות וספינות משייטות במיצרי הבוספורוס עלו לי מחיר מגוחך למדי.
עוד יותר שמחתי לגלות שטעם הירקות בתורכיה לא השתנה: הפטרוזיליה מפוצצת בטעם עז ומרענן, הפלפלים מבהיקים בצבעים שונים, השום חריף וטרי ובכלל יש הרגשה שאוכלים טרי ובריא. זה שינויי מרענן מהמדינה בה אני חי, שם לא רק שהירקות יקרים להחריד, הם גם חסרי טעם לחלוטין ואין כל זכר לטעמם המקורי. חזרתי לרציף, עלתי על המעבורת, יחד עם עוד עשרות אנשים ומכוניות שמקצרות את המסע היבשתי. יצאנו בדיוק בזמן והגיענו לילובה לאחר מעט יותר משעה. בזמן ההפלגה יצאתי לסיפון האחורי לראות את שובלי המים הנזרקים לגובה של 3-4 מטרים, את כל הספינות, הסירות והיאכטות שפרושות כמו חיילים על לוח שחמט ענק. נהנתי מהמראה עד שהגיע אחד מאנשי הצוות וצעק על כולנו שאסור להיות באיזור הזה של המעבורת וחייבים לחזור חזרה לתא הראשי.
הגענו לילובה (Yalova), משם יצאתי לכביש הראשי המקביל לחוף. בתחנת האוטובוס אמרו לי לחכות חצי שעה לאוטובוס לבורסה אולם סימני ידיים אחרי חמש דקות נופפו לי שהאוטובוס כבר הגיע. באוטובוס כבר היו מספר נוסעים. התיישבתי ליד בחור צעיר ושאלתי אם זה האוטובוס לבורסה. הוא הנהן בחיוב. לאחר מספר דקות הוא פנה אלי באנגלית שבורה ושאל מאיפה אני. "מישראל, ואני מדבר מעט טורקית" עניתי בטורקית השבורה שלי. לא היה צריך יותר מזה כדי להתחיל לנהל שיחה מתלהבת עם התייר שבא לראות את תורכיה. שמו ארהן והוא קצין בצבא, משרת כרגע באנקרה ויוצא מדי פעם הביתה. עכשיו הוא עושה את דרכו לעיירה שבה גרה משפחתו, לא רחוק מאיזמיר. יש לו אחות אחת, ויש לו משפחה ענפה באיזמיר, שהיא בעיניו היפה בערי תורכיה. "אתה נשוי ?" שאלתי וציפיתי לתשובה רטורית של "כן, עם ילדים" אבל ארהן ענה שהוא לא נשוי, ללא חברה ועדיין לא חושב להתחתן ! זה בהחלט יוצא דופן בנוף המקומי, שבו אחד השאיפות הבסיסיות לכל בחור היא להתחתן בגיל צעיר ולהקים משפחה. זה ממש חלק מהתרבות המקומית.
אבל הוא ענה שהוא כרגע בצבא -; והשירות מקשה עליו להחזיק אפילו בחברה. אבל אל דאגה -; ברגע שהוא ישתחרר, בעוד מספר שנים, הוא מתכוון להיכנס לתלם ולהקים משפחה. שאלתי אותו אם הוא טייל מחוץ לתורכיה אי פעם. "בחלומות שלי בלילה אני מטייל בכל העולם" הוא ענה ואני הוקסמתי מחדש, בפעם המי יודע כמה, מהרגישות והצניעות של הטורקים. המשכנו בשיחה עד לסיום הנסיעה. נפרדנו בנשיקות והחלפת כתובות ובהבטחה שבפעם הבאה שאהיה בתורכיה, אני מוזמן להתארח אצל משפחתו. בתחנה המרכזית בבורסה, אנשים הצביעו על קו 38 ואמרו לי שהוא מגיע מתחנה מרכזית למרכז העיר. היה חם, לח ודביק באותו יום ובדיעבד הסתבר שזה אחד הימים החמים בשנה עם 37 מעלות מעל לטמפרטורת ההקפאה. כשהאוטובוס הגיע לאחד הרחובות הראשיים, שאלתי את הנוסע שלידי באנגלית אם אנחנו בשדרות אטאטורק. במקום לענות לי, הוא צעק לנהג ש-"התייר צריך לרדת בשדרות אטאטורק." מייד כל האוטובוס התחיל לדבר על התייר מאנגליה (רק מפני שדיברתי אנגלית) וכמובן כל האוטובוס דאג שאני ארד בתחנה הנכונה.
הודתי לכולם ויצאתי לחפש את המלון הזול היחיד שממקום במרכז העיר. כעבור מספר דקות מצאתי את המלון ומייד קיבלתי חדר פשוט עם מקלחת ושירותים משותפים לכל הקומה. המלון היה קטן ומשפחתי -; בעל המלון יושב בכניסה, לפעמים אישתו מארחת לו חברה שם וחברים שלהם מבקרים מדי פעם. השעה היתה שעת ערב. יצאתי לתור מעט את מרכז העיר. שווקים מקורים, הרבה סוחרים, בדים, מגבות, מצעים, שטיחים, פירות, ירקות, פירות יבשים, פיצוחים, חאנים, מכוניות, מאות אוטובוסים -; וכל הערבובייה הזאת במרחק של דקת הליכה מהמלון. ההמולה בעיר גדולה, המוני אנשים הולכים ברחובות, נשים עם כיסויים לצד לבוש מודרני, מסגדים קוראים בקול מספר פעמים ביום, כעכים עם שומשום בכל דוכן בפינת רחוב, אנשים עם מכנסיים קצרים מלקקים גלידה, וכמובן -; אחד הסממנים המזוהים ביותר עם תורכיה -; גנים קטנים עם ספסלים ובהם עצים שנותנים צל רחב, מזרקת מים קטנה וצמחייה. גנים כאלה אפשר למצוא ממש בכל מקום בתורכיה, מהכפר הקטן ביותר ועד לאיסטנבול, העיר הגדולה. זה מקום מנוחה לזקנים ולכל העוברים ושבים. שם מתנהלות השיחות החמות ביותר.
טיפול בחמאם
הספר שנשאתי איתי המליץ על חמאם עתיק בן 600 שנה (Cakır ağa hamam) הממוקם במרחק קצר מהמלון. ביקור בחמאם זאת אחת החוויות המרנינות שמציעה תורכיה: מבנים עתיקים מלאי שיש בהם אדים לחים וחמים ממלאים חדרים שונים בעלי חלונות קטקטנים הקבועים בתקרה, מים חמים וקרים בעירבוביה נקווים לתוך כיורים הצמודים לספסלי שיש עליהם יושבים המתרחצים ושופכים על עצמם מים בטמפרטורות שונות בעזרת קערות פלסטיק. המים זורמים בכל מקום: בכיורים, במקלחות, בלחות שבאוויר, בתעלות במים הקבועות בריצפה. החום והלחות הכבדים יוצרים עונג גדול יותר כאשר המתרחצים שופכים על עצמם מים קרירים. בעל החמאם, היה טיפוס משופם וחייכני, ששמח לשמוע שאני דובר טורקית והוכיח את ידיעתו בעיברית כל מספר דקות בברכת "שלום שלום". הסכמנו על סכום של 28 לירות לרחצה בחמאם ומסאג`. קיבלתי תא לאיכסון החפצים ושם מחליפים בגדים למגבת ארוכה בלבד. לאחר בילוי של חצי שעה הגיע המשופם עם ליפה גסה בידו, כמו זו המשמשת לניקוי כלים בבסיסי צה"ל השונים.
הוא הורה לי לשכב על הבטן על לוח השיש החם במרכז החדר. לאחר מכן התחיל לקרצף ולשפשף את כל הגוף שלי עם אותה הליפה. כל שכבות הליכלוך שאי פעם הצטברו לי על הגוף זורמות עכשיו במורד התעלות, נשטפות עם המים החמים שהוא מתיז על גופי. מדי פעם הוא מעשה חלק אחר בגוף שלי, מוציא `קנאק` ממקומות נסתרים, משעין את כל כובד גופו עלי עד שבקושי אני מצליח לנשום. אחרי הקירצוף אני נשלח למקלחת באחד החדרים. אחריה אני חוזר למשטח השיש, נשכב על הבטן, הפעם למשהו נעים הרבה יותר: המשופם לוקח שק בד אוורירי, משקיע אותו במי סבון, מנפח אותו ואז סוחט את הסבון בתנועה איטית מעל רגלי וגבי. ההרגשה נעימה כל כך וממכרת, כמו שכבת עננים רכה שעוטפת באיטיות את כל הגוף. אלי אלי, שלא ייגמר לעולם. לאחר מכן מגיע תור המסאג` בחלקי הגוף השונים: כפות רגליים, רגליים, גב, ראש, רכות. כשהוא מגיע לידיים, הוא סוחט בתנועות חזקות ומהירות את כל הדם מכיוון הכתף לכיוון האצבעות.
אני משמיע צעקת כאב אבל הכאב ממכר. אני יושב לשטוף עצמי שוב במים קרים וחמים. בסיום אני מקבל סט מגבות נקיות ונעימות ויוצא לחדר הראשי. שם, יחד עם המתרחצים האחרים אני יושב לנוח על מיטת פלסטיק וכוס תה חם לצידי. אני משוחח קצרה עם הצוות, על ישראל, על תורכיה ועל מה שבינהם. חזרתי למלון. בעל המלון אמר לי שיש מופע של הדרווישים המחוללים במרכז תרבות שנמצא 10 דקות הליכה מהמלון והוא ממליץ לי ללכת לראות. יצאתי מהמלון קצת אחרי שעת תחילת המופע. היה חשוך ולא מצאתי את המקום. שאלתי אדם שראיתי והוא הפנה לקח אותי לחבורת ילדים כדי שיסבירו לי, לא לפני ששאל מאיפה אני. הילדים לקחו אותי למקום המיועד. הגענו למרכז התרבות -; מבנה לא גדול, מחולק למספר חדרים ומוקץ חצר גדולה עם מדשאות, עצים ופרחים וגם מזרקה קטנה שפכפוך המים בה השרה אווירה נעימה.
השעה היתה שעת ערב ואחרי החום המעיק של 37 מעלות בצהריי אותו יום, היה נעים לשבת באותה החצר. במקום היו פזורים כמה שולחנות וסביב כל אחד מהם ישבו מספר אנשים. מעניין היה לראות שסביב השולחנות היו בעיקר נשים וילדים והאווירה היתה שלווה ונעימה. במרכז החצר היה מונח מקרן שהקרין על מסך גדול שבו בהו כל הנוכחים. הסתכלתי על המסך וראיתי איש דת מסולמי מטיף בקול נמוך ומקריא ברכות מהקוראן. מדי פעם הניפו הנוכחים את ידיהם מול פניהם והתפללו בשקט. הרגשתי לא בנוח ושמקומי לא כאן. עמדתי להסתלק מהמקום כאשר פנה אלי צעיר כבן 30 שהציג את עצמו כמחמט, בעל המקום. הוא שאל מאיפה אני וכששמע שאני מישראל אמר שמאוד היה רוצה לבקר במדינתי. הוא הזמין אותי לשבת עם שלושה חבריו סביב שולחן צדדי שאינו צופה למסך הגדול. הוא הציג את חבריו בפני -; אחד איש מכיר, השני מהנדס.
הוא דיבר אנגלית טובה למדי ודיבר אך ורק על נושאי דת ועל נושאים רוחניים הקשורים: על מלחמות ולמה אנשים יוצרים את כל הרוע בעולם, על הקוראן ותפילות המוסלמים, על הקשר בין הדתות השונות בעולם, על מנהיגים המוזכרים בתנ"ך ובקוראן ועוד. הרגשתי לא נעים וניסיתי להטות את נושא השיחה לנושאים ארציים יותר. דווקא חבריו שמחו כשניסיתי להסיט את הנושא ולפנות אליהם בשאלות אבל מחמט דאג להחזיר מייד את נושאי השיחה לתחום הדת. לכאורה אי אפשר היה להגיד שיש לו משהו נגדי: הוא חזר ואמר שהיה רוצה לבקר בישראל, שהיהודים והמוסלמים הם אחים, שצריך שמלחמות בעולם ייפסקו. הוא כיבד אותי בשוקולדים ומיץ והתייחס בכבוד.
מידי פעם, בהתאם למה שהוקרן על המסך, הוא עצר למספר דקות, כינס את כפות ידיו על פניו והתפלל לזמן קצר. רציתי לקחת את הרגליים ולהסתלק משם אבל המחמט לא הפסיק לדבר לרגע. לאחר שעתיים חבריו רצו ללכת ולכן קמנו והם עשו לי סיור בתוך המרכז. לאחר מכן יצאנו החוצה ונפרדתי משלושתם בברכות אך מחמט המשיך ללוות אותי לכיוון המלון. הוא המשיך בשיחה באותם הנושאים בהליכה איטית ברחובות בורסה בשעת חצות. רק אחרי שעה, אחרי שאמרתי לו שאני עייף מדי, הוא הסכים `לשחרר` אותי, לא לפני שהציע לי להתקשר אליו למחרת בבוקר ולהצטרף אליו ולחברו לפיקניק באתר נופש על הר בסביבה. חזרתי למלון והרגשתי הרגשת הקלה עצומה. כבר לא יכולתי לשאת את הדיבורים על הדת.
סקי באולודה
השעה היתה אחת בלילה. התקשרתי ל-ד`, שתמיד מרגיע אותי במצבים כאלה. "וכשאתה מגיע לבית חב"ד בבנגקוק או בניו דלהי, החבר`ה שם לא טוחנים לך את השכל כמה שעות טובות בנושאי דת, כמו שעשו לך עכשיו ?" הוא הקשה. "צודק", אמרתי לו, "אין לי מה לפחד ממה שקרה. פשוט זה היה יותר מדי בשבילי, 4 שעות מרוכזות" עניתי. נרגעתי וראיתי שהשד לא היה נורא כל כך. בעצם, לא היה נורא בכלל. למחרת קמתי רגוע והחלטתי לטייל מחוץ לעיר. אתר הסקי המפורסם בתורכיה -; אולודא (Uludağ) ממוקם בדמות שרשרת הרים שמקיפים את העיר. בחורף הפעילות הספורטיבית שוקקת ובקיץ ההר משמש כבריחה נעימה ממזג האוויר הדחוס והמהביל שבעיר. שמתי פעמי לרכבל (Teleferık) שמעפיל לגובה של 1600 מטר (1634 אם לדייק). נסיעה לכיוון אחד, שאורכת חצי שעה, עולה כ-10 שקלים. שמחתי לראות שבכל זאת תורכיה נשארה זולה למדי ועדיין לא צריך להספיד את רמת המחירים. בתור עמדו כמה עשרות אנשים -; בעיקר משפחות עם ילדים או זוגות צעירים ובידייהם סלים או שקיות מלאי אוכל. ההר, שפורח בעונה הזאת במגוון צבעים, משמש מקום פיקניקים פופולארי למדי בסופי שבוע. אין ספק -; החבר`ה יודעים להירגע פה ולנצל את הטבע לבילוי.
לאחר חצי שעה של עמידה בתור, נדחסתי עם עוד 30 טורקים לקרון. הרכבל ריחף מעל צמרות עצים -; אורנים וברושים בעיקר, מעל קרחות יער, ונוף של העיר הגדולה נגלה לעינינו. עצירה לאחר רבע שעה, החלפת קרון וטיפוס נוסף הביאו אותנו לתחנה הסופיות. שם סיירתי קצת ברגל, ומכיוון שבאותו היום רגלי כאבה, לא הארכתי מדי. הרבה מכוניות עלו וירדו מההר. ראיתי הרבה משפחות פזורות סביב שולחנות עץ או סתם תופסות מקום על הדשא בשמש הנעימה. המשותף לכולם היה האוכל: מנגלים נפרסו ובשרים שונים הועמסו על האש. המשפחות פרסו את כל טוב הארץ על השולחנות וזה בהחלט היה נראה טוב. רציתי כל כך שמשפחה תזמין אותי לארוחה, כפי שכבר קרה בעבר, ולכן שוטטתי בין האנשים אולם ללא הצלחה יתרה. התרחקתי קצת וישבתי לנוח באיזור נחל קטקטנן שזרם לו במרכז מדשאה גדולה. המשכתי להסתובב עוד קצת אולם הבטן החלה להציק.
קניתי כרטיס חזרה למטה ברכבל מכיוון שאמרו לי שדולמוש לא יהיה עד שעות הערב. לאחר ארוחה ממלאת, ירדתי לכיוון התחנה המרכזית על מנת לנסוע לכפר במעלה ההר -; Cumalıkızık שמו, שם בתי העץ ישנים ומיוחדים והתושבים מכינים שם ריבות, דבש ועוד דברים ומוכרים אותם. התחלתי ללכת בכיוון הכללי של התחנה המרכזית אולם ראיתי שאני לא בכיוון הנכון. שאלתי שני גברים שבאו מולי לכיוון התחנה. הם סימנו לי לבוא איתם כי הם הולכים באותו הכיוון. בדרך דיברנו על עבודה, עלויות מחיה בתורכיה לעומת ישראל, על משפחה ועוד. התחנה המרכזית התגלתה כמקום עמוס באנשים, מוניות,אוטובוסים ומיניבוסים. לאחר מספר הסברים, מצאתי את המיניבוס שהייתי צריך, מבין עשרות הרכבים הלבנים שנעו וציפצפו ללא הפסק. כשהגענו ל- Cumalıkızık, כל הנוסעים נשפכו בכיכר הכפר. ניתן היה לראות מספר דוכנים עם צנצנות ביצור ביתי מונחות עליהם: ריבות בצבעים שונים, לחמים שמנים ולבנים שזה עתה יצאו מהתנור, דבש כהה ובהיר, תבלינים, דובדבנים אדומים כצבע דם.
עברתי בין הדוכנים וטיפסתי במעלה בתי הכפר. הרחובות הצרים והמשופעים הובילו במעלה הכפר. שם, התגלו עצים מסוגים שונים שענפיהם מטים ליפול מכובד הפרי. בין כל אלה, בלטו במיוחד הדובדבנים. המשכתי בסיור בין הבתים עד שהגעתי לרחוב אחד שבו זרמו מים במורד הדרך. ממש רחוב מרוצף אבנים שבחלקו זורם מעין נחל עם מים זכים. הסתובבתי באותו יום עם סנדלים והתהלכתי בתוך המים. אי אפשר היה לטעות -; המים הקפואים והמרעננים הם מהפשרת השלגים האחרונים בפסגות ההר. הלכתי בתוך המים הרדודים עד למקום בו הוסטו לדרך צדדית. חזרתי למרכז הכפר וקניתי צנצנת דבש ערמונים, ריבת דובדבנים ותאנים ופטל. תפסתי בשנייה האחרונה את האוטובוס חזרה לעיר. בתחנה המרכזית ראיתי דוכן קטנטן שלקח אותי כמה שנים אחורה והעלה כמה טעמים בפי. זה היה דוכן של לחמג`ון -; הלאפה הטורקית הדקיקה עם שכבה של בשר טחון עליה. המוכר הזקן שבדוכן העמיס את הלחמג`ון בחסה ובצל ובפטרוזליז עזת טעמים. כל התענוג הזה עלה שלושה שקלים וכל ביס עמוס בטעמים טריים.
מטעמים בדרך לאיסטנבול
משם חזרתי לרחוב הראשי לתפוס אוטובוס לכפר נוסף עליו המליץ לי חבר בארץ לכפר בשם Incılık. "בכפר יש עץ ענק ועתיק", הוא אמר, "שגיזעו כל כך רחב ש-16 אנשים אוחזים זה בידו של זה יכולים להקיף אותו ותחתיו קיים בית קפה שלם חוסה בצל הענפים. "המתנתי ברחוב הראשי לקו C1 שבושש לבוא. לאחר שהגיע, עליתי על האוטובוס אך אז הסתבר לי שצריך היה לקנות כרטיסים בקיוסק קטן ברחוב הראשי מכיוון שהנהג לא מתעסק בכסף. את הכרטיס מכניסים למכונה לצד הנהג וזאת מחתימה אותו. הנהג והנוסעים חיכו לי שאקנה במהירות את הכרטיס. לאחר נסיעה של כ-20 דקות הגענו לכפר. צעידה קצרה הובילה למכובד הכפר: עץ עצום בעל גזע רחב ידיים שתחתיו פרוסים המון שולחנות בית קפה מלאים באנשים ששתו או אכלו. משפחות שלמות גדשו את המקום. מלבד שולחנות גם זרמו שתי תעלות מים קטנות תחת העץ. שלט בקידמת העץ פרט קצת נתונים לגבי הענק: גובה, היקף, שנת לידה ועוד. רק אמא ואבא היו חסרים.
בדרך חזרה חיכיתי בתחנה יחד עם עוד הרבה אנשים. שאלתי קבוצת נשים איפה אני יכול לקנות כרטיס חזרה. אלה אמרו שאין קיוסק בכפר ולכן אני לא יכול לקנות כרטיס חזרה, וגם לא אצל הנהג. ידעתי שהם בכל מקרה ידאגו לי כשיגיע האוטובוס וכך היה. עליתי על האוטובוס אחרון ואחת הנשים דיברה עם הנהג שיעזור לי. זה פנה לאחד הנוסעים שעמדו לידי -; נער צעיר. הוא הושיט לנהג כרטיסיה לנהנג ניקב נסיעה אחת עלי, ואני נתתי לנער לירה אחת (זול יותר מנסיעה). נעמדתי ליד הנער שהיה חלק מקבוצה של שש נערים ונערות. במהלך הנסיעה הם ריכלו על התייר שעומד לידם. לאחר מספר דקות פניתי אליהם בחיוך ואמרתי "תיזהרו, אני מבין טורקית". למשך כמה שניות פניהם נראו מופתעות ואז פתחנו בשיחה. הם שאלו כמובן מאיפה אני, איפה טיילתי בתורכיה ומה ראיתי בבורסה. אחד מהם שאל אותי במה אני עובד וכששמע, שאל מה כמה אני מרוויח. "אני מרוויח נורמלי" אמרתי והוא התעקש לדעת כמה מספר פעמים. בסופו של דבר הרגיע אותו אחד מחבריו שייתן קצת כבוד לאורח. המשכנו בשיחה עד שהם ירדו מהאוטובוס.
חזרתי למלון, שם פגשתי זוג אנגלים שמטיילים 8 שנים עם היאכטה שלהם באירופה ובים התיכון. לא יכולתי שלא להתפעל ולהפליג בדימיון שלי על איך אני משייט לי בין החופים בצבע טורקיז עז של תורכיה. האם גם אני אעשה את זה בעתיד? למחרת נפרדתי מבעל המלון ויצאתי לכיוון איזניק, עיירה קטנה בעלת היסטוריה גדולה לחופיו של אגם שקט מוקף הרים. הסתובבתי בעיירה מספר שעות ובעיקר ישבתי לחופיו של האגם, יושב וחושב, יושב וחשב. מספר ספסלים היו פרוסים תחת עצים, משקיפים אל המים ואל ההרים. כך ביליתי זמן מה. בדרך לתחנה המרכזית עברה עגלה מלאה בבורקסים ממולאי בגבינה (Börek peynirli).לא יכולתי להתאפק וקניתי אחד. הטעם היה נפלא ועדין. המיניבוס לילובה יצא כעבור מספר דקות. לאחר שעה של נסיעה הגענו לעיר הנמל. כרטיס המעבורת ברשותי היה להפלגה של למחרת בבוקר חזרה לאיסטנבול אולם את הלילה האחרון העדפתי לבלות בעיר הגדולה. במשרד הכרטיסים שינו לי את הכרטיס שהפלגה של בעוד שעה. בינתיים הלכתי להסתובב מעט בשוק שמול הנמל. זה היה בעיקר שוק ירקות ופירות אולם גם פיצוחים, בגדים, טקסטיל, מוצרים לבית, גבינות ועוד.
הסתובבתי בין הדוכנים, נהנהתי לראות שכבר יש אבטיחים -; אדומים ויפים למראה, ועוד מגוון רחב של פירות. בדרך ראיתי דוכן קטן שמגיש דבר אחד בלבד -; קדאיף. את זה בתורכיה עוד לא טעמתי ולכן שמחתי לנסות אחד. הבחירה היתה מוצלחת: זה היה מתוק כמו דבש ומתפצח בפה. קניתי גם אגוזים שונים מכיוון שבמדינה בה אני גר זה מצרך נדיר, יקר ובעל איכות נמוכה ואילו האגוזים בתורכיה שופעים טעם וטריות. המעבורת של ארבע אחר הצהריים הגיע לאיסטנבול בשעה חמש ואני שמתי פעמיי לרובע אקסריי -; רובע בו לא ישנתי בעבר ושיהיה לי נוח גם לקום למחרת ולקחת את המטרו ישירות לשדה התעופה. שיטוט קצר בין המלונות גילה שאפשר למצוא פה לינה במחירי מציאה יחסית למחירים ברובע סולטנאחמט. במהרה מצאתי חדר פרטי במלון עם מים חמים ב-20 לירות. התקלחתי וירדתי לקבלה. שם שוב -; כמו בטקס בלתי נמנע -; העברתי שיחה עם פקיד הקבלה. הפעם בנושא קצת שונה: על מסך הטלוויזיה הוקרנו תמונות אלימות במיוחד של מתפרעים בתחנת המשטרה בעיר וואן (Van) במזרח תורכיה. שאלתי את הפקיד לפשר הדבר וזה אמר לי שזוג תיירים שוודים שטיילו באיזור נתקלו ברבעיית נערים. אלה תפסו אותם וקשרו אותם, אנסו את הנערה ושדדו מהם את הכסף והחפצים האישיים.
כששמעו על כך בשכונה, יצאו מאות (ואולי אלפי) אנשים לרחובות על מנת לנקום בנערים הללו. התמונות שנראו בטלוויזיה היו מדהימות -; לא כדאי לקנא במכות שניסו לתת לנערים שכבר היו פיזית במכוניות המשטרה. אנשים התפרעו בצורה קיצונית ואי אפשר היה לרסן אותם. כמו שאמרו לי תמיד: לא כדאי להיות פושע בתורכיה. בהמשך שוחחתי עם הפקיד על ג`ורג` בוש (נושא חם בתורכיה) ועל המלחמה שמתרחשת בישראל. יצאתי לאכול באחד הרחובות הראשיים ליד המלון. היתה שעת ערב והסוחרים פרסו שוב דוכני פירות וירקות בכל מקום. כמה טוב לראות סחורה כזאת -; זה אף פעם לא מאכזב. חזרה למלון עייף מהיום המתיש, חושב על הלילה אחרון שלי בתורכיה, וחושב איך מסכמים. או אולי בעצם לא מסכמים ? כי ברור לי שאני חוזר לפה בהקדם. הרי אני לא יכול בלי טורקיה...
