ארמבול ואנג'ונה
התברר לנו מאוד מהר שגואה היא לא רק מסיבות טראנס וסמים, אם כי יש גם את זה. אנחנו מצאנו חוף שקט, נעים ודי ריק לבלות את החודש שלנו בגואה. הצלחנו להשתחרר מהדעות הקדומות שהיו לנו על גואה במהלך השבוע הראשון והחויה שלנו, יש להניח שונה לחלוטין מזו של מחפשי המסיבות. כפי שכתבנו כבר, גואה זו מדינה. יש כאן אתרים היסטוריים, שמורות טבע ונוף מגוון. אנחנו כמו רוב המבקרים התמקמנו על חוף הים. כמובן שגם בתחום זה יש מגוון גדול, וניתן לבחור באחד מתוך יותר משלושים חופים שלכל אחד מהם אפיונים יחודיים. בקצה הצפוני הקיצוני (Arambol), ובקצה הדרומי הקיצוני (Palolam) יש חופים שקטים יותר. באמצע יש את Baga ו- Anjuna, בהם ניתן למצוא מסיבות ללא הפסקה, וקרוב יותר לעיר הבירה Panjim, ניתן למצוא את החופים המיועדים לתיירות מבוגרת ועשירה יותר (Candolim).
בתחילת השהייה ב-Arambol ניסינו לחקות את "סדר היום" שהיה לנו ב- Varkala. הלכנו לים בבוקר ובערב ואפילו חיפשנו מעין להתרחץ בו. אבל כאן לא היה לנו מטבח, ולא קורסים ליוגה ומדיטציה וכמובן שהאנשים היו שונים (וגם אנחנו בטח קצת השתנינו). עם הזמן ואחרי שהתאוששנו מכמה תחלואים שתקפו אותנו, התחלנו "לחקור" את המקום. גילינו את האגם, את המכולת (שיש בה ממש הכול, כולל טחינה), את המסעדות והחנויות השונות, את עדת הכלבים הגדולה (בניהם כלב בעל שלוש רגלים, ואחר עם עיניים בולטות ואפורות לגמרי, כנראה שהוא סובל מקטרקט), וכמובן את האנשים. התידדנו עם מספר ישראלים, בניהם מיכאלה, הראל, אפרת, מיה ופרויקי שהפכו לחלק מהמשפחה. הכרנו את "אום" שחי בכפר כבר חמש שנים, את "שנטי" שהתאהבה בקרישנה ומאז היא בהודו, את Neeru המוארת, שתמיד מוקפת בחבורת כלבים, את דניאל נהג המונית הנוצרי שקנה בשוק ציור של "הסעודה האחרונה" כדי שאישתו תהיה מאושרת ועוד רבים.
מחוף Arambol עצמו יצאנו מעט, הגיחה הראשונה (וגם השניה) שלנו היתה אל השוק המפורסם באנג'ונה (Anjuna) . השוק מתקיים כל יום רביעי עד לתחילת הגשמים והוא מושך אליו תיירים מכל החופים, ומוכרים מכול רחבי הודו. אנחנו ביקרנו בשוק בסוף העונה וחלק גדול מהמוכרים (וגם מהתיירים) כבר עזבו, לכן התפרס השוק רק על כרבע משטחו בשיא העונה, אבל עדיין הכיל אין ספור דוכנים לדברי מאכל (את יום העצמאות ציינו שם לאחר מפגש מרגש עם אלקס, באכילת פלאפל), בגדים, מוסיקת טראנס, תכשיטים, חפצי פולחן ועבודות יד מטיבט, קשמיר וחלקים אחרים מהודו. מכיוון שהתקרבנו לסוף הטיול בהודו הרשנו לעצמנו להשתמש באומנות המיקוח שרחשנו בחודשים האחרונים ולקנות כמה מתנות ומזכרות. סיפרו לנו שבעונה המחירים כאן גבוהים מאוד, אבל בשבועות האחרונים לשוק, לפני שהמוכרים עושים את הדרך הארוכה כל אחד חזרה לביתו, המחירים יורדים פלאים. מ- Arambol ניתן להגיע לשוק בתחבורה ציבורית אך עדיף לשכור אופנוע, מונית או לשוט בסירה שיוצאת בשעה תשע בבוקר. בנסיעה ביבשה יש צורך להשתמש במעבורת והנסיעה אורכת קרוב לשעה (עד העונה הבאה יסיימו לבנות גשר שיבטל לחלוטין את המעבורות).
מאפיין נוסף לסוף העונה (פרט למחירים הנמוכים) הם "מסיבות הסיום". מועדון 502 שעל החוף, חגג את סיום פעילותו בשחיטה של כבש ובריקודים. החגיגה התפרסה על פני שני ימי ראשון משעות הבוקר ועד חצות. הילדים שמחו, לקחו חלק בחגיגה ורקדו לצלילי מוזיקת הטראנס עם צעירים שהגיעו מכל קצוות גואה לאירוע. בערב אחר התקיימה סעודת סיום במסעדה האיטלקית Fellini. בעלי המקום הזמינו את כל "אזרחי" Arambol לארוחת ערב חינם. הם ערכו שולחן ענק עם מבחר נפלא מהמנות שמוגשות במסעדה, בערב אחד יכולנו לראות את כל התיירים שהסתובבו בחוף. בעצם מיום שהגענו לחוף נפרדנו כמעט כל יום ממקום שנסגר או מאנשים שעזבו, סה"כ הצפייה ב"קיפול" של המקום היא קצת עצובה, אבל רוב האנשים והמקומות יצוצו שוב בנובמבר הבא, ונראה ש-Arambol רועשת לא היתה בשבילנו.
אחרי שקנינו כרטיסי טיסה (מה שהציב לנו את קו הסיום) התחלנו לתכנן את הימים האחרונים בהודו. חשבנו שיהיה נחמד לבלות שבוע במקום יותר קריר ובחרנו ב-Mahabalaswar, היל סטישן בדרך לבומבי. קנינו כרטיסי רכבת, נפרדנו מכל המכרים והידידים, שילמנו לגסט הוס, וארזנו. השעה היתה עשרה לעשר בבוקר, דניאל הנהג הקבוע שלנו כבר חיכה במונית והתחיל לעשות קולות של מישהו שמעכבים אותו ממשהו חשוב, סריקה אחרונה של החדר לראות אם לא שכחנו משהו ו... גילינו שאנחנו בכלל לא רוצים לעזוב. טוב אז נשאר עוד עשרה ימים. הילדים השתוללו משמחה וגם לנו ירדה המועקה (איך לא עלינו על זה קודם?) בראין הלך לברר אם אפשר "להציל" את כרטיסי הרכבת בעוד אנחנו חוגגים את שכרון הספונטניות. האמת היא שהתחלנו לפקפק בהחלטה לנסוע ל- Mahabalaswar יום לפני-כן כשהשאלנו את ספר הלונלי פלנט מהראל וראינו שכתוב "לא להתקרב ל- Mahabalaswar בחודשי אפריל-מאי. הבנו שזה הולך להיות יקר וצפוף בתיירים הודיים. אז נשארנו ובאותה הזדמנות החלטנו לא לאכזב את דניאל, ובכל זאת לספק לו עבודה, קדימה אל השוק ב-Mapusa.
פרט לניסיון הכושל לקבל החזר כלשהו על כרטיסי הרכבת שקנינו, שהיה מתסכל, עשרת הימים הנוספים שבילינו בגואה היו עמוסי חוויות חיוביות. מאוד מקובל בהודו לשנות את תאריך הנסיעה ברכבת, וגם אם הפסדתם רכבת שבה הזמתם מקום אתם זכאים להחזר של לפחות מחצית מעלות הכרטיס עד לשש שעות לאחר שהרכבת יצאה ( בנסיעות ארוכות). למעשה זו היתה הפעם היחידה במהלך הטיול בה נתקלנו בחוסר רצון לעזור שגבל ברישעות. לאחר שעמדנו בתור מעל שעה הבנו שזה עלול לקחת כמה שעות, גם דניאל הנהג ניסה לעזור לנו, אך בסוף עזבנו ללא החזר ועם המון כעס. הפתרון- שוק.
השוק המקומי במפוסה וסרט הודי
השוק המקומי בעיר Mapusa היה נחמד ונטול תיירים. קנינו בו תבלינים, בדים, תרבוש לסבא סימור ומוזיקה הודית. בימים לאחר מכן בילינו שעות בבניית ארמונות בחול, וגילנו מחדש את הים (עד כה בילינו יותר באגם, אך הוא התחיל להתיבש ולהתחמם). חגגנו את ל"ג בעומר עם עוד ישראלים מסביב למדורה עם תפוחי אדמה, שירים ובדיחות. הצטרפו אלינו כמה תיירים יפניים שחיפשו מסיבה שהיתה כנראה אמורה להיות בחוף (הם פיספסו בשבוע). הבעייה היחידה בהכנת הערב היתה אסיפת העצים. בשלב הזה של העונה אנשי הכפר מתחילים לאסוף עצים "לחורף". כל קרש וענף שייך למישהו ונאלצנו לקנות מהם את העצים למדורה. הערב היה נחמד מאוד, הילדים רצו לישון על החוף, אך בסוף התעיפו וחזרנו לחדר.
עוד חוויה של השבוע האחרון היתה שזכינו להשתתף כנציבים בסרט הודי. הראל קיבל מספר טלפון של מישהו שהיה זקוק לניצבים. לפני שהוא התקשר הוא עבר לידינו בשעת ארוחת צהריים והילדים ביקשו ממנו לשאול אם צריכים גם ילדים. כעבור חמש דקות הוא חזר עם תשובה חיובית, אך אמר שאנחנו צריכים להגיע לשם מיד. כעבור שעה וחצי הראל, מיכאלה ואנחנו היינו על הסט של הסרט שצולם בשוק הלילי בחוף ) Bagaזכינו להכיר עוד שוק). "עבדנו" עד הערב וחזרנו עם רועי, מיה, אפרת ואום למחרת. הסרט היה מהסוג הפופולרי ביותר Masala, והקטע שצילמו איתנו היה קטע עם מוזיקה וריקודים. הסרט נקרא Socha Na Tha, בקרוב בבית קולנוע הקרוב לביתך (עם אתה גר בבומביי).
בכתבה הקודמת הבטחנו סיפור עם אום. בסיום הצילומים חזרנו ל-Arambol, נסיעה של כשעה. כפי שכתבנו, לקחנו אתנו את אום הצ`יליאני. מיכאלה רצתה לאפשר לו להרוויח קצת כסף וחשבנו שזה לא יזיק לו לצאת מ-Arambol. הוא בא במונית עם מיה, רועי ואפרת, וחזר איתנו מכיוון שלהם היתה בעייה עם המונית חזרה (הם לא סיכמו מראש את המחיר והנהג רצה להכפיל אותו). כשעלינו על המעבורת, אום פתח את הדלת ויצא. אף אחד לא שם לב והוא פשוט ירד מהמעבורת לפני שהיא יצאה ונעלם. באמצע הנסיעה, דניאל שאל איפה אום, נכנסנו לפניקה. הוא היה באחריותנו ולא היה לנו מושג כמה הוא מסוגל לטפל בעצמו ולמצוא את הדרך חזרה. דניאל אמר שאם יש לו כסף (הוא קיבל 500 רופי מהסרט) הוא בטח נמצא בבר. אני (בראין) חזרתי עם המעבורת לצד השני וחיפשתי אותו. לא מצאתי אותו, אבל הכרתי את כל הברים ומסעדות בקירבת המעבורת. חזרנו ל-Arambol מאוד מודאגים. אחרי מקלחת יצאנו מהחדר לאכול והאישה מהמכולת מולנו אמרה לנו שהיא ראתה שהוא הגיעה בשלום בטרמפ על אופנוע.
לא התחרטנו לרגע שלא נסענו ל-Mahabalashwar. למרות החום והלחות של גואה במאי, הימים האחרונים ב-Arambol היו בין הטובים בטיול.
מפי הילדים
מעיין: היה קשה לנו להיפרד מאלקס, והשבועות הראשונים, כשההורים היו חולים היו מעט קשים, אבל הצלחנו להסתדר, ובסוף הכל היה בסדר. בארמבול יש המון ישראלים, שרובם מאוד נחמדים. למשל הישראלים שאנחנו פגשנו. אחד מהם היה בן שקראו לו הראל והוא אהב לשחק איתנו ולהשתעשע איתנו באגם. הכרנו גם את מיכאלה שסיפרה לנו על מסיבת הטראנס, ובזכותה רקדנו איתה ועם כולם עד הלילה. נהניתי ללכת לשוק ב-Anjuna. מאוד הופתענו ושמחנו על ההחלטה, אחרי כרטיסי הרכבת שהיו בידיים ונהג המונית שחיכה בחוץ, אנחנו נשארים בארמבול. אז נהג המונית לקח אותנו לשוק ב-Mapusa ומאוד נהנינו וקנינו שם תוף. למחרת שחזרנו כולם התפלאו מאוד שנשארנו בארמבול, והראל הודיע לנו שהוא הולך להתקשר לבדוק אם צריך נצבים בסרט. והוא גם בדק אם צריך גם ילדים. שמחנו לשמוע שצריך, ועשר דקות אחר כך נסענו, הראל, מיכאלה ואנחנו לצילומים. נהניתי בצילומים. למחרת גם הלכנו לצילומים, אבל עם כמות גדולה יותר של אנשים, וגם שם היה כיף. באחד הימים חגנו את ל"ג בעומר עם כל הישראלים, והיתה קבוצה מאוד גדולה. נשארנו עד מאוחר בלילה, והיו כאלה שנשארו לישון שם עד הבוקר.
אוריה: עשינו בארמבול המון דברים נחמדים, כמו הסרט שהיתה חוויה גדולה מאוד, ולשחות באגם ולהיות בים. פגשנו את אפרת, מאיה, רועי, מיכאלה והראל ואני בטוח שהיה פחות כיף בארמבול אם לא היינו פוגשים אותם. לעומת Varkala, בארמבול לא היה לנו סדר יום כל כך קבוע, אבל היה לנו דברים קבועים שהיינו עושים בכל יום, כמו ללכת לאגם או לים, אוכלים ארוחת בוקר בד"כ בתוך החדר, ועוד כל מיני דברים קטנים. התיחסתי אל ארמבול כאל כמעט סוף הודו, אחרי ההתחרטות בדקה ה-90 להשאר עוד שבוע, כי אז ידעתי שהדבר הבא יהיה בומביי וארצות הברית.
שחר: אני מסכימה עם כל מה מעיין אמרה. גם עם מה שאוריה אמר, חוץ מבומביי ואמריקה.
