חוזרים לגואה
אחרי שהיינו בהאמפי המקסימה, החלטנו שחוזרים לגואה, כי היכן, מכל המקומות בעולם, הייתם רוצים לבלות את שבוע הכריסטמיס והסילבסטר, אם לא בגואה? אז עלינו לחופים הצפוניים של המדינה הקטנטנה, אל אנג`ונה (Anjuna), וגאטור (Vagator) וארמבול (Arambol), ששם נערכות המסיבות הנחשבות ביותר בעולם, ירדנו משם אל אום ביץ` (Om beach) בגוקארנה (Gokarna), אשר בצפון מדינת קארנאטקה (Karnattaka), שאומרים עליו שזהו גן העדן בהתגלמותו (והתאכזבנו) וחזרנו אל גן העדן האמיתי (עבורנו לפחות) - חוף פאלולים בדרום גואה, כאן אנו "תקועים" עד עצם היום הזה...
האוטובוס מהאמפי לגואה הוריד אותנו בעיר מאפסה (Mapusa), העיר הגדולה הסמוכה לחופיה הצפוניים של גואה - אנג`ונה, וגאטור וארמבול. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, חמש וחצי בערך ועדיין היה חשוך, אבל זה לא מנע מנהגי המוניות והריקשות, כמו תמיד בהודו, להתנפל על הנוסעים היורדים מהאוטובוס, רדומים למחצה, מנסים לאתר את חפציהם הפזורים בתוך תא המטען של האוטובוס.
הם תופסים אותך כבר ברדתך במדרגות האוטובוס, כדי להבטיח שאתה "שלהם" ואיתם אתה ממשיך ליעד הבא. אתה מנער אותם מעליך ומבקש: רגע, תנו לי קודם לראות מה עם התרמיל שלי... שם, מאחור, תא המטען כבר פתוח ועשרות נוסעי האוטובוס צובאים עליו ומנסים לאתר כל אחד את תרמילו. מיד עובר לך סרט בראש: מה אם מישהו, בטעות, סתם בטעות, לקח את התרמיל שלי? איפה אמצא אותו עכשיו, בחושך הזה? אתה ממהר לשם, ובדרך תופסים לך בכתף, מושכים בשרוול, מתנפלים לך על האוזן, לא נותנים לך מנוח, ולמרות שאתה בהחלט זקוק להם, כי הרי לא תישאר כאן בתחנה הזו, אתה צריך מכאן להמשיך, אתה מתפתה לצרוח עליהם שיעזבו אותך כבר.
בסופו של דבר התרמילים בידינו, אפשר כבר להרגע ואפשר להתפנות למשא ומתן עם נהגי המוניות. זה מתחיל, כמובן, במחירים מופקעים, כי הם חושבים שאם רק עכשיו נחתת כאן, אינך יודע מה ההבדל בין מאה רופי לעשרה רופי. בסופו של דבר מגיעים לאיזושהי הסכמה ותמיד, אחר כך, מתברר לך שאכלת אותה ושילמת יותר מדי. הפעם דווקא יצאנו מזה די טוב. שילמנו 300 רופי ובדיעבד הסתבר כי זה המחיר הקבוע, עליו החליטו נהגי המוניות באזור על נסיעה ממאפסה לארמבול, או מארמבול לאנג`ונה, או לווגאטור. מחיר קבוע, אבל גבוה, מן הסתם, בגלל העונה הבוערת.
הנסיעה התחילה בחושך מוחלט, בתוך העיר מאפסה. עברנו ברחובות העיר ולאט גלשנו אל פרבריה. אפשר היה לראות זאת על פי הרחובות השקטים יותר, הפחות מסחריים, בתי המגורים צמודי הקרקע, הגינות המטופחות סביבן. יצאנו מן הפרברים והמשכנו אל האזורים הכפריים. האור עלה לאט ואפשר היה לראות כבר את הנוף הנגלה מבעד לחושך המתפזר: נוף של עצי קוקוס גבוהים, צמחיה צפופה, אדמה חולית ואדומה, בתים זרועים פה ושם בתוך הצמחייה. כבישים סלולים ולאחר מכן שבילים רחבים בתוך הג`ונגל. פה ושם צץ לו הים מבעד לעצי הקוקוס ואפשר לראות את החוף מסתמן באור הבוקר העולה.
חוף ארמבול
הנסיעה ארכה כשעה, שבסופה גלשנו באור היום המלא, אל רחובה הראשי של העיירה ארמבול. עד לפני כמה שנים אי אפשר היה להגיע לכאן במכונית, אבל מאז בנו את הגשר הגדול על הנהר - הדבר אפשרי. פעם היו נוסעים עד הנהר, לוקחים מעבורת וממשיכים משם אל ארמבול. שמענו על ארמבול, שהוא אחד החופים השקטים והנעימים בגואה, אבל מי ששוהה קודם בפאלולים, מגיע לארמבול עם ציפיות גבוהות. כעבור כמה ימים כאן, לאחר שהכרנו את חופי אנג`ונה ווגאטור, הבנו למה מעדיפים את ארמבול, כי בהשוואה לשאר החופים באזור צפון גואה, הוא באמת הסימפטי ביותר. אבל בהשוואה לפאלולים הדרומי...
נהג המונית הוריד אותנו במרכז העיירה והיה לחוץ להמשיך בדרכו. הוא לא רצה להמתין שנחפש גסט האוס ואז נשחרר אותו (מה שעושים בדרך כלל כשמגיעים למקום חדש, כי לך תסתובב עם התיקים אחר כך כדי לחפש). השעה הייתה מוקדמת, בקושי שבע בבוקר. בעלי החנויות והדוכנים שבבזאר עדיין לא פתחו ומעט מאוד אנשים הלומי שינה הסתובבו ברחוב. הנחנו את התיקים בפתחה של אחת החנויות וישבנו לידם מותשות דקות ארוכות. מולנו היה הגסט האוס המומלץ פאנאפה (Fanafa), אז החלטנו שאני נשארת עם התיקים והבנות הולכות לבדוק אם יש מקום. לא היה. פאנאפה המומלץ היה מלא. הבנות המשיכו לאורך הרחוב, מעירות "פקידי קבלה" בגסט האוסים השונים הפזורים שם, בכולם נאמר להן ש"אין מקום, הכל מלא".
המצב החל להראות מייאש ומלחיץ. מה עושים עכשיו? לאן נוסעים מפה, אם לא מוצאים מקום? אבל בהודו, כמו בהודו, אסור להתייאש. אין דבר כזה שאין מקום ואין דבר כזה שנשארים לישון ברחוב. מה גם שהייתה זו תחילתו של יום ולא סופו ויש עוד המון זמן עד שיגיע הלילה. נכון שהיינו עייפות ורצינו להניח את הראש על משהו יציב, נכון שרצינו כבר להגיע לשירותים, למקלחת, אבל צריך הרבה סבלנות. יום חדש במקום חדש הוא תמיד יום קשה. הבנות קרסו ליד התיקים ואמרו שאין להן כוח יותר ואני התנדבתי לצאת לחיפושים. ירדתי לכיוון החוף ועברתי שם בין מבנים מעופשים, חדרים שנראו כמו משהו שלא בדיוק הייתי רוצה לישון בו, ובכל זאת שאלתי, וגם שם הודיעו לי ש"הכל מלא".
חזרתי לבנות ואז התברר שאביה הלכה אחרי איש אחד שאמר לה כי יש לו חדר ושכדאי לה לבוא לראות. כעבור שעה ארוכה היא חזרה, אמרה שהחדר נראה בסדר, אבל הוא רחוק מאוד מהחוף, וזה לא בדיוק משהו שקיווינו לו. במצבנו לא יכולנו להיות בררניות מדי. בדיעבד התברר שהחדר ממוקם בגסט האוס השייך למשפחה נחמדה, שהתגוררה בקומה הראשונה. החדר היה גדול, השירותים צמודים וגם המקלחת, אבל הניקיון שם לא היה משהו שאפשר לכתוב עליו הביתה בשמחה רבה.
לאחר שהתמקמנו בחדרנו החדש יצאנו לבדוק את ארמבול, ואולי למצוא משהו אחר, על החוף.
רחוב הבזאר של העיירה מוביל בירידה לא תלולה אל החוף. כשהגענו לשם, ישבנו במסעדה הראשונה מצד ימין, המשקיפה אל הים ואכלנו ארוחת בוקר. לאחר מכן פסענו לאורך החוף לעבר הצוקים. שם, נאמר לנו, ישנם גסטהאוסים נוספים ממוקמים על ה"צוק" ומשקיפים אל המים. ה"צוק" לא נמצא גבוה מעל למים ושביל שלאורכו ממוקמות מסעדות ודוכני בגדים הוביל אל כמה גסטהאוסים מומלצים. הלכנו לאורך השביל, מעל הים ובדקנו בכל המקומות. הכל היה מלא. כמה ימים לפני הקריסטמס וגואה מלאה במטיילים, רבים מהם ישראלים. השביל שמעל לים הוביל למפרצונים קסומים, מוקפים אבנים וסלעים שחורים, כאשר בהמשך הדרך ישנם בתי הארחה נוספים, עד שמגיעים למקווה מים מתוקים הנקרא כאן בפי כל "האגם". חלקו זה של חוף ארמבול מרוחק מהציויליזציה, כלומר מרחוב החנויות, המסעדות והאינטרנט, אבל אהוב במיוחד על אלה המעדיפים להתבודד.
מאחר ולא מצאנו תחליף לחדרנו המרוחק, התחלנו לחבב אותו. היינו "עושות את הדרך" מהחוף אל החדר הלוך וחזור במשך כל היום, ובינתיים עוברות בין הדוכנים והחנויות הרבות לאורכה, מה שפגע אנושות בכיס שלנו בסוף ימינו בארמבול. ביום הראשון לשהותנו כאן לא עשינו הרבה. בכלל, ימים ראשונים במקום חדש מוקדשים תמיד למנוחה ולהכרת הסביבה. רק אחר כך מתחילים ליהנות באמת.
ביום השני נסענו אביה ואני אל העיר הסמוכה, מאפסה, העיר ממנה באנו בלילה. אביה החליטה שהיא צריכה תרמיל גדול יותר ומאחר וחנה עמדה לחזור ארצה, אפשר היה להחזיר יחד איתה את התרמיל הקטן ובו כמה פריטים שהניסיון הקצר של אביה בהודו אפשר לה להבין שהיא לא צריכה אותם. הנסיעה למאפסה גזלה מאיתנו עוד 600 רופי (הלוך חזור) ועוד כמה מאות רופיות כ"עונש" על כך שהסתובבנו בשוק המקומי התוסס, אשר בהיותנו המערביות היחידות בו, כמעט, הפכנו לאטרקציה.
סיור חופים.. והפעם- אנג`ונה
ביום השלישי החלטנו לבדוק את אחד החופים האחרים בסביבה - חוף אנג`ונה המפורסם במסיבותיו ובאוכלוסיית הסטלנים שבו. לקחנו שוב מונית, שוב 600 רופי, ונסענו לאנג`ונה. סיבוב על חופה של אנגו`נה אישר את מה שכבר ידענו: למרות היותו חוף יפה כשלעצמו, האוכלוסייה בו לא הייתה לטעמנו. ישראלים רבים לא ראינו שם, אבל הרבה תיירים גרמניים, בעיקר מבוגרים, הרבה היפיס משנות השישים ששכחו שעזבו עולם אחר מחוץ לגואה והשתקעו כאן, ומעט תרמילאים צעירים. הסתובבנו קצת בין הדוכנים שעל הצוק, מעל לחוף החולי היפה, ירדנו אל החוף וישבנו במסעדה כשרגלינו בחול הלבן, אכלנו ארוחת ערב מוקדמת וצפינו בשקיעה הנהדרת. אנג`ונה הספיקה לנו.
בחיפוש אחר עץ בניאן ענק
הרביצה על החוף בארמבול אינה כייפית כמו זו בפאלולים. כאן קשה למצוא שמשיות ומיטות שיזוף, ואם יש כאלה תמיד מגיע מישהו ומבקש שנשלם עבורן, משהו שלא היינו רגילים לו בפאלולים. אז הרבה על החוף לא רבצנו ובאחד הבקרים החלטנו לקום מוקדם ולראות מה קורה שם, מאחורי אבני הצוק השחורות שבקצה החוף. שמענו שיש שם מפרצונים קסומים, סיפרו לנו על ה "אגם" ועל כך שמאחוריו, עמוק בתוך הג`ונגל שמעל לחוף, גדל עץ בניאן ענק שבין שורשיו הוקם מקדש לשיווה ואשר בצילו יושבים יום יום חבורות של תמהונים ומנגנים בגיטרות.
הלכנו לאורך החוף, עברנו את הצוקים והגענו למפרצונים סגורים בתוך סלעים שחורים ענקיים, על מנת להגיע לאגם היינו צריכות לעבור בתוך הים עד למותניים, בגלל הגאות, או לטפס על הסלעים החדים. ה"אגם" התגלה כמקווה מים מתוקים סמוך לחוף וסביבו צמחייה ירוקה. לא הרחק ממנו מצויה מסעדה וסביבה כמה בתי קש בהם מתגוררים אלה האוהבים להתבודד. שאלנו את בעל המסעדה איך מגיעים לעץ הבניאן והוא הסביר שמסביב לאגם עולה שביל צר בתוך הג`ונגל, ושאנו צריכות ללכת בשביל הזה ותוך כ-20 דקות נגיע לעץ. התחלנו לעלות בשביל החולי, שהפך עד מהרה לשביל צר שמשני צידיו צמחייה סבוכה. ממש כמו בג`ונגל. מיד בתחילת הדרך הבחנו בשני כלבים שנצמדו אלינו וליוו אותנו במעלה השביל. אחד מהם צעד בראש ה"שיירה" והשני בסופה. בשלב מסוים רץ הכלב המאסף לראש השיירה, הצטרף לחברו ושניהם יחד פתחו בריצה ונעלמו מן העין.
כשהגענו להצטלבות, שבה יכולנו לטעות באשר להמשך הדרך, המתין לנו אחד הכלבים כשפניו אלינו ונראה כאילו הוא מחכה רק לנו וכשראה אותנו מתקרבות פסע בשביל ה"נכון", כאילו על מנת להראות לנו את הדרך הנכונה ומיד אחר כך נעלם שוב. עלינו בשביל, בתוך היער והרעשים היחידים ששמענו היו רעשיו האופייניים של ג`ונגל: ציוצי ציפורים, קריאות עורבים, רחשים שונים בתוך העשבייה מסביב. ריחות של יסמין בישמו את האוויר והתחושה הייתה מוזרה והזויה: היער, הרעשים, הכלבים שכאילו נשלחו להדריך אותנו ונעלמו פתאום (מאוחר יותר, כשחזרנו לחוף הם רצו לקראתנו בשמחה).
בסופו של דבר הגענו לעץ. מסביבו ישבה חבורת תמהונים שנראה היה כאילו כל חבריה שייכים למשפחה אחת: אב, אם, ילדה כבת 12, אישה מבוגרת נוספת. כולם לבושים סמרטוטים ונראה שלא ירדו מהעץ שלהם מזה תקופה ארוכה. מלבדם היו במקום כמה צעירים שלא נראו שייכים כל כך. המשטח שבין שורשי העץ רוצף בבטון ולמרגלות העץ הונחו תמונות של אלים, ביניהם קרישנה וראדהה ופסל הלינגם של שיווה (אבר המין של שיווה לו סוגדים ההינדים). החבורה קיבלה אותנו בשוויון נפש, נדמה לי שאפילו שלום לא אמרו ולאחר שישבנו שם דקות ארוכות, החלטנו שראינו מספיק וחזרנו אל החוף לטבילה מרעננת במים הצוננים של הבוקר.
חוף וגטור ומסיבת חג המולד
את אחר הצהרים הקדשנו לחוף וגאטור. רצינו לראות כיצד החוף נראה. כמו כן ידענו שבערב מתקיימת במקום מסיבת חג המולד ורצינו להשתתף בה, כי איך אפשר להיות בגואה בקריסטמס ולא ללכת למסיבה אחת לפחות? אז שוב שילמנו 600 רופי על נסיעה מארמבול, הפעם לוגאטור, שם התקיימה מסיבת חג המולד הנחשבת ביותר. אגב, לא מוכרחים לנסוע במוניות, אפשרות נוספות היא שכירת קטנוע, באמצעותו ניתן לנוע בין החופים. אפשרות שלי לא נראתה, אלף, משום שנראה לי מסובך מאוד להגיע ממקום למקום בחופים. נראה היה לי שנהגי המוניות סובבים בשבילים, נכנסים בפניות שאולי, אחרי שנה באזור, הייתי מצליחה להכיר את כולן. בית, גם אם הייתי מכירה את המקום היטב, הייתי נמנעת משכירת קטנוע, בשל העובדה שלנהוג בהודו זה להכניס ראש בריא למיטה חולה במודע. אבל רבים וטובים שוכרים כאן אופנועים וקטנועים וברוך השם, נשארים בחיים.
המסיבה הנחשקת נערכה במתחם גסט האוס בשם "היל טופ" הנמצא על גבעה הרחק מחוף הים של וגאטור. זה הדבר היחיד שידענו, אבל היכן לעזעאזל הגסט האוס הזה? איך אפשר לדעת? התחלנו ללכת, תוך ניחוש שכל נהגי האופנועים והקטנועים החולפים על פנינו בדהרה לכיוון מסוים, הולכים למסיבה המדוברת. צעדנו בכיוון הנסיעה שלהם די הרבה זמן, עד שהגענו למגרש ענק, בו חנו מאות אופנועים, טוסטוסים ווספות ובשוליו מוניות שהגיעו לכאן כדי לאסוף את אלה, כמונו, שבאו בדרך לא דרך. ראינו את הכניסה למתחם ה"היל טופ" ושמענו את הבומים של מוסיקת הטראנס. ידענו שאנחנו במקום הנכון.
300 רופי לאדם ביקשו השומרים בשערים ושלחו אותנו לקנות כרטיסים באיזו בודקה בצד. בחוץ עמדו עשרות צעירים נבוכים שטענו כי זו הפעם הראשונה שדורשים כאן תשלום עבור הכניסה. אנחנו החלטנו שאם כבר הגענו עד כאן, 300 רופי לא ירתיעו אותנו מלהיכנס. אבל עדיין לא ניגשנו אל הבודקה לקניית כרטיסים. לפתע ניגש אלינו אחד מהשומרים בפתח ושאל מה קורה, אמרנו לו שאנו שוקלות אם להיכנס כי זה יקר, אז הוא אמר: תנו לי 400 רופי עבור שלושתכן ואני אכניס אתכן. קומבינה, שלמרות שלא אהבתי אותה, נעניתי לה, בשל העובדה שבסך הכל לא התכוונו להיות שם יותר מחצי שעה וחבל היה להוציא 900 רופי על כך. הסכמנו ונכנסנו.
המסיבה נראתה בדיוק כפי שיכולתי לדמיין לעצמי. על שטח ענק, מוקף חומה וגדרות, עמדו מאות בני אדם, מתנועעים לקול מוסיקת טראנס רועשת. אורות צבעוניים מהבהבים האירו את השטח שרק עכשיו החשיך. מעלינו האיר ירח כמעט מלא (למחרת היה ה"פול מון"). בדים מצוירים בשלל צבעים, מתובלים במוטיבים דתיים הינדים כמו סמל האום, הקלשון של שיווה, ועוד, ניתלו בין העצים. בשולי השטח ישבו רוכלים שטיגנו חביתות וחטיפים הודיים, מכרו סיגריות וחטיפים מתוקים מערביים. מעל ריחף ענף עשן מתקתק - ריחו של הג`אראס שכולם עישנו. עמדנו בין הרוקדים, הנענו קצת את הישבן לקול המוסיקה וכעבור חצי שעה החלטנו שדי לנו וחזרנו עם אחת המוניות הרבות שהמתינו במקום לחופה של ארמבול. אי אפשר לומר שלא היינו במסיבת חג מולד בגואה, נכון?
בוקרו של היום הבא הביא את הבשורה המרה על האסון שהתרחש בדרום מזרח אסיה. ישבתי באינטרנט והתחברתי למסנג`ר. בעודי "מדברת" עם חבר מהארץ, הוא שאל אם הכל בסדר איתי וכששאלתי מה העניין, הוא סיפר על רעידת האדמה שהתרחשה ועל גלי הצונמי האדירים ששטפו חופים רבים בדרום מזרח אסיה ועל כך שיש קורבנות רבים.
בחוף ארמבול לא הורגש דבר. איש לא ידע במה מדובר. מיד נכנסתי לאתר למטייל, לפורום אסיה, משום שסברתי שיהיו כאלה שירצו לדעת מה קורה בגואה. אכן, מצאתי כמה שאלות של גולשים מודאגים והשתדלתי לענות כמיטב יכולתי. היו שם הורים מודאגים שביקשו שאאתר את ילדיהם ואבקש מהם להתקשר הביתה. כל מה שיכולתי לעשות היה לצאת מחדר האינטרנט, ללכת על החוף וכל ישראלי אותו פגשתי ביקשתי להתקשר הביתה להרגיע הורים מודאגים. הימים הבאים הבהירו את גודל האסון, אבל גואה נשארה שקטה, מלבד פאלולים. ימים ספורים לאחר מכן, כשהגעתי לפאלולים שנית, הבנתי שכאן שטפו גלים גדולים את החוף והגיעו עד למסעדות. הדבר קרה שעות ארוכות לאחר גלי הצונמי הראשונים, כשכל השוהים על החוף ידעו כבר מה קורה וכשראו את גלי הים מתקרבים אליהם נתקפו פאניקה והחלו לרוץ ברחובה ה"ראשי" של פאלולים הרחק מהחוף. רבים ארזו את חפציהם ונטשו את הגסטהאוסים מבלי לשלם, רבים ברחו מהמסעדות ולא שילמו. שמעתי אפילו על ישראליות שרצו במשך שלוש שעות תמימות מבלי להפסיק, עד שמישהו אמר להן שאין שום סכנה והן יכולות לחזור. רבים עזבו את פאלולים למשך ימים, אחרים חזרו אליה תוך יום יומיים, אבל רק אחרי שבוע חזרו החיים למסלולם במלוא הקצב. מסיבת הסילבסטר נחוגה בפאלולים בהתפרצות של שמחה ספונטנית. אבל עד שהגעתי לפאלולים שנית עברתי מסכת ייסורים לא קטנה.
גוקארנה- היעד הבא
כשהחלטנו לעזוב את ארמבול, כי הרגשנו שמיצינו אותה, היה היעד הבא - גוקארנה. כל כך הרבה שמעתי על המקום הקטן הזה. אמרו שזהו גן העדן האמיתי, שאין מקום יפה ממנו בהודו, ובעולם כולו. שיש שם חוף ים קסום, מבודד, בראשיתי, עם חולות זהובים כאילו רגל אדם לא דרכה בהם, עם ים כחול, שאף בית מלון או גסט האוס לא הצליח עדיין לזהם, שאי אפשר לדבר על גן עדן מבלי לחוות את גוקארנה. אז איך אפשר להיות במרחק של כמה שעות מהמקום ולא לנסוע לשם? אי אפשר.
לקחנו, אביה ואני, מונית מחוף ארמבול עד גוקארנה, כי נאמר לנו שהדרך האחרת להגיע לשם היא דרך מסובכת עם נסיעות בלוקל באסים, ברכבות במחלקות שכל עמך (כלומר עמך ההודי) נוסע בהם ושהמונית שווה כל רופי מתוך ה-2500 ששילמנו לבעליה על מנת שייקח אותנו מארמבול קודם לעיר ואסקו דה-גאמה, שם בנמל התעופה, הורדנו את חנה אחותי, בדרכה ארצה, ומשם המשכנו עד גוקארנה.
הגענו לגוקארנה בסביבות השעה חמש וחצי אחר הצהרים, כשעה לפני השקיעה. ידענו שיש שתי אופציות להגיע לחוף "אום ביץ`", עליו ניתנו כל תיאורי גן העדן: האחת בריקשה והשנייה בסירה מחוף גוקארנה. נהגי הריקשה שהתנפלו עלינו כשירדנו מהמונית פסלו את האופציה של הסירה בטענה שאין סירות עכשיו, עובדה שלא יכולנו לאמת או לשלול ונאלצנו לקבל את הצעתם להסעה. כל הדרך מארמבול לגוקארנה חלמתי על החוף הקסום. אחרי החדר שלא אהבתי בגסט האוס בארמבול הייתה לי פנטזיה שאמצא חדר באום ביץ` הקסום שיצפה על המפרץ, שיהיה נקי ונעים, עם מקלחת ושירותים נורמליים, ושאוכל להעביר כאן כמה ימים של מנוחה אמיתית לפני שאמשיך במסעי דרומה.
הריקשה שלקחה אותנו מהמונית החלה מיטלטלת בדרך העפר לכיוון אום ביץ`. אחרי כרבע שעה של קפיצות לגובה וזריקות לאורך ולרוחב, כשהרגשתי שכל עצם בגופי צועקת הצילו, ושאם זה ימשיך כך, אצטרך, כמו בפאזל, לחבר חזרה את חלקי גופי המפורקים, שאלנו את הנהג כמה זה עוד ייקח. "כלום, זה רק עוד כמה דקות..." אמר ואני תהיתי, איך זה יכול להיות. הרי אום ביץ` הוא חוף ואנחנו דוהרים על צוקים ולא רואים בכלל את הים, אלא במרחקים. נסענו ונסענו והגענו לראש הצוק. הנהג עצר את הריקשה ואמר: "זהו, הגענו". אני הסתכלתי בו, והסתכלתי למטה ושם ראיתי, הרחק מתחתיי חוף ים. זהו? "כן, זהו. מכאן אתן יורדות ברגל..." אמר, חייך והושיט את ידו לקבל את הכסף. הוא אפילו מלמל משהו על קשיי הדרך ועל כך שאנחנו צריכות להוסיף לו על המחיר שקבענו מראש...
ירדנו מהריקשה ואני ניסיתי לאזן את עצמותי השבורות. העמסתי את התרמיל הכבד על גבי ואת זה של המחשב הנייד מקדימה, והתחלתי לפסוע בשביל החולי החלקלק המוביל למטה אל החוף. אחרי שעה ארוכה של הליכה מדודה וזהירה, כדי לא להגיע למים היישר מלמעלה בהחלקה אחת, הגענו אל החוף. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי חוף מהמם ביופיו, עם שקיעה שאוטוטו הולכת לרדת, אבל לא ראיתי שום מבנה, בית, או מסעדה באופק. "היכן ישנים כאן?" איפה כל האנשים? ראיתי סימני חיים במרחק ופה ושם כמה אנשים מהלכים על החוף. אבל זהו.
התחלנו לצעוד על החוף לכיוון סימני החיים שנראו באופק, צועדות וצועדות, התרמיל כבד ומעיק ואני הרגשתי שעוד רגע אני כורעת על החול ונשארת כאן עד הבוקר. מדי פעם הסתובבתי לאחור כדי לצפות בשקיעה שלא מן העולם הזה. אחרי צעידה ארוכה הבחנו בסירות וכמה אנשים לצידן. הם פנו אלינו ושאלו אם אנחנו רוצות להגיע לגוקארנה בסירה, מצחיק, נכון? אמרנו שלא, שרק הגענו לכאן, אבל יש מצב שאולי נצטרך לחזור. רוב החדרים שראינו היו כוכים מקש, עם מזרונים על הרצפה, אבל בסופו של דבר מצאנו חדר אמיתי בתוך מבנה מאבן, אבל ללא שירותים וללא מקלחת. שניהם בחוץ, בתוך מבנים חשוכים ומסריחים, המקלחת ללא דלת, רק עם וילון מבד קרוע מעליה ועל גגה מיכל מים.
כך נגוז לו החלום על מקום קסום שבו אפשר יהיה לנוח באמת. הדבר ששבר אותי יותר מכל, בסופו של דבר, הייתה העובדה שהאינטרנט היחיד במקום נמצא הרחק מכל מקום, וכדי להגיע אליו צריך לצעוד על החוף שעה ארוכה. כשהגעת היית צריך להירשם ברשימת המתנה של כ-30 איש, לחכות במשך שעות עד שמגיע תורך ואז לך תדע איך באמת האינטרנט הזה עובד. על הרחצה ויתרנו, ואחרי שאכלנו משהו סתמי לגמרי באחת ה"מסעדות", הלכנו לישון. קמנו מוקדם ויצאנו אל השירותים שבחוץ, שאפילו לסגור אותם היטב אי אפשר היה. בסופו של דבר החלטנו שהדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולות לעשות לעצמנו הוא פשוט לעזוב את המקום הזה.
חוזרים בשמחה לפאלולים
ארזנו את התרמילים, עזבנו את החדר המלוכלך והמגעיל, מבלי להסתכל אחורה. בשייט נחמד של כמחצית השעה הגענו לחופה של גוקארנה, ירדנו מהסירה אל תוך המים עם תרמילינו וצרורותיו, הלכנו שעה ארוכה על החוף עד שצנחנו בפתחה של איזו מסעדה וביקשנו ממישהו שישיג לנו מונית. מותשות ביקשנו מהנהג שייקח אותנו היישר לחוף פאלולים בגואה, הנמצא במרחק של כשעתיים נסיעה.
ירדנו בפתחה של סוכנות הנסיעות, האינטרנט והבעלים של הגסט האוס ששהינו בו בביקור הקודם בפאלולים ושעל החדר שבו היינו חלמנו בשעות של שהייה בחדרים מעופשים במהלך הימים שעברו. קיבלנו את חדרנו מחדש, אמרנו שלום לחולדי החולדה שלנו שמטיילת על הגג, לשירותים הנקיים, ולמקלחת הנפלאה ששטפה את אבק הדרך והאכזבה הקשה שהייתה לנו מגוקארנה. ירדנו אל החוף, עברנו בין הסוחרים בבזאר, אשר קיבלו אותנו בשמחה רבה, פגשנו חברים ש"נתקעו" כאן, ואפילו את כריס הבלגי, שהכרנו לפני כחודש ברכבת מבומביי לגואה, מצאנו באותה פוזה בה עזבנו אותו לפני שלושה שבועות: משחק כדור עף על החוף.
מאז אנו מסתובבות כאן, החיוך מרוח על פנינו ואיננו יכולות למחוק אותו. עברנו כאן את מסיבת הסילבסטר, שהייתה שמחה ביותר, עם זיקוקים על החוף ללא הפסקה מרדת החשיכה ועד השעות הקטנות של הלילה, עם מוסיקה מחרישת אוזניים מכל המסעדות שעל החוף, עם מאות הודים חוגגים בין תיירים זרים וקוראים אחד לשני "הפי ניו ייר" ועם מעט מאוד ישראלים. אלה העדיפו, כנראה, את אנג`ונה והחופים הצפוניים יותר וחבל.
