יום יפה נוסף בפאנאז'י
31.1.2007 - אור הבוקר פורץ לחדר דרך החלונות, שפיסת וילון קטנה וקרועה מכסה רק חלק קטן מהם, ניתך לתוך חלל החדר ושוטף את שתי מיטות היחיד שבחדר, הצמודות זו לזו, כשבאחת אני שוכב, מנסה בכוח לפקוח עיניים, ועל השנייה מונח כל הציוד שלי. האור מאיר וחושף גם את שאר הדברים שבחדר, מין כוננית קטנה ומרופטת כזו, עם מגירה, מראה התלויה בפינה, ומאוורר חום, קטן יותר מזה שהיה לי בגסט-האוס הקודם, אבל כזה שניתן לכוון את המהירות שלו (שיפור רציני!). המזרונים שעל המיטות אלה מזרוני ספוג דקים ומרוטים, המונחים על לוחות עץ ומצופים בבד דק וקרוע כשהספוג מציץ מכל פינה. ציפוי הבד הקרוע עצמו, במקומות שהוא עדיין שלם, מלוכלך ומוכתם בכל צבעי הקשת, והעזובה וההזנחה ניכרים בכל מקום ובכל פינה בחדר. בשירותים, אליהם אני נכנס אחרי שאני מצליח להתעורר ולהיחלץ מהציפה, מפלטי הנקי, זו בכלל חוויה. הטוש חלוד ומכוסה אזוב, והמים שלו יורדים ישר על האסלה, שהיא אמנם אסלת ישיבה, וזה יפה, אבל בלי מכסה. יש בשירותים גם חלון גדול ומסורג, אבל אין וילון, וכשאני עומד ומתקלח, אני מרגיש כמו בת-שבע, שרחצה בעירום על גג ביתה, צופה על גגות בתי רובע סאו-טומה ורובע פונטאיניאס. רוב הבניינים ברובעים אלה הם בני קומה אחת או שתיים, ורק מעטים, כמו הגסט-האוס שלנו, הם בני שלוש קומות. עכשיו אני עומד ומתרחץ להנאתי בזרם דק של מים קרים ומרעננים בחום הבוקר, ומשקיף על הרובע, ואם יש מישהו שמשקיף עלי בחזרה, אז סחתיין, שייהנה!
מנהל הגסט-האוס דופק על הדלת כדי לדעת מה קורה איתי, תכף תשע, האם אני נשאר? ממני הוא ממשיך לדלתות הסמוכות, ומהחדרים עונים לו קולות מנומנמים. כן, החלטתי להישאר כאן עוד לילה, אני צועק לו החוצה. בסך הכל החדר כאן סביר וגם הגסט-האוס, חרף התיאור הלא-מחמיא שלמעלה. אולי אתם מתפלאים, אבל תראו, בסופו של דבר הכל יחסי בחיינו, יחסי ללילה קודם, יחסי לציפיות, יחסי למה שהתרגלנו אליו בעבר, יחסי למחיר, יחסי. אם קסי היתה פה היא לא היתה מעיזה להיכנס למאורה כזאת, וגם לא הייתי מציע לה, אבל אני, אני כבר ישנתי במקומות יותר גרועים אז מה הסיפור? כן, בואו נראה דווקא את היתרונות בחדר הזה: המאוורר עובד? עובד! יש מים? יש! המים זורמים? זורמים! בבית השימוש המים יורדים? יורדים! (אם כי די בקושי, אבל יש גיבוי של המקלחת...), יש חלונות החוצה? יש! אז יאללה, בואו לא נהיה יותר מדי בררניים, אנחנו בהודו, לא? נכון, גם בהודו תוכלו למצוא בתי מלון מפוארים (הטאג` מאהאל בבומביי למשל, כמו שאתם בטח זוכרים), או סתם טובים, כמו זה שראיתי כאן אתמול ב-1100 רופי ללילה, אבל אני שואל אתכם, זה שווה? אני בטוח שחלקכם יגידו כן, ועוד איך שווה! ואתם יודעים מה, אתם צודקים, כי זה מה שיפה, שאנחנו שונים זה מזה וכל אחד מאיתנו מחפש את מה שמעניין ומה שחשוב לו. תארו לכם שכולנו היינו אוהבים את אותם דברים, הרי אפשר היה להשתגע משיעמום, לא? כולנו היינו אוהבים אותם מקומות, אותם ספרים, אותם בגדים, ובסוף גם היינו מתאהבים כולנו באותה בחורה... אבל השונות, השונות היא זו שעושה את העניין ומכניסה את הטעם ואת הפלפל. אנחנו נמשכים לשונה מאתנו, לאחר, לתרבותו, ללבושו, למנהגיו, מסתקרנים ורוצים להבין. אנחנו מסתובבים בעולם כדי לראות דברים, לטעום, לשמוע, להריח, לחוות דברים שאנחנו לא מכירים, ובאמצעות כך ללמוד על עצמנו, מי אנחנו, מה חשוב לנו, על מה אנחנו מוכנים לוותר ובשביל מה נהיה מוכנים להילחם, לפעמים אפילו עד הסוף...
טוב, מצטער שאני מפיל עליכם הרהורים פילוסופיים כבדים כאלה על הבוקר, אני לא יודע, פתאום הראש שלי התחיל להתמלא בהם והציף אותי, יאללה, בואו נלך לאכול משהו. ב-Hotel Venite אני מתיישב באחת מהמרפסות הזעירות ומעיין בתפריט. סושיל, המלצר ההודי החביב שכבר הכרתי אתמול, מחייך אלי והשפם השחור שלו מחייך יחד אתו. הוא מביט בי, ומחכה בסבלנות להזמנה, וכשאני מבקש מיץ מנגו, כדי לפתוח את הארוחה, הוא מחייך שוב ואומר בהתנצלות שעכשיו לא העונה, אבל אננס, אם אני רוצה, יש ויש. טוב, נלך על מיץ אננס, אני אומר לו, יחד עם מוזלי (הבטחתי למאיה לנסות את המוזלי המומלץ של גואה), וכל שאר הדברים הרגילים של ארוחת בוקר. עוד יום יפה, חם ולח, הגיע לפאנאז`י (Panaji), ובעת שאני ממתין לאוכל, שרוע לי בכסא הדחוק במרפסת הצרה של המסעדה, אני מתכנן לי את המשך היום.
ארוחות הבוקר כאן במסעדה בהחלט טובות. אמנם אין להם קרד, היוגורט ההודי שאני מאוד אוהב, וזה בהחלט חסרון, אבל ביצייה הפוכה הם יודעים לעשות, הטוסטים שלהם מטוגנים בדיוק במידה והמוזלי משובח. סושיל בא והולך עם כל בקשה שלי, וברגע שאני מסיים לאכול ומזמין צ`אי לקינוח הוא מזדרז לפנות את שאר הכלים מהשולחן. בבוקר נותנים לו לקחת הזמנות ולהביא את האוכל ללקוחות הסועדים, אבל בארוחת ערב, שהיא הרבה יותר נחשבת, הוא מתפקד כפיקולו בלבד ועסוק בפינוי הכלים מהשולחנות. את הכסף עבור הארוחה מקבל בכל מקרה מישהו אחר, שיושב ליד שולחן מול הכניסה ואליו אתה ניגש לשלם.
בדרך לאולד גואה
אחרי האוכל אני צועד לתחנת האוטובוסים המרכזית, מעבר לנחל אאורה, לקחת אוטובוס לאולד גואה (Old Goa). כן, את היום הזה אני הולך להקדיש לאולד גואה הסמוכה, שהיא בעצם הסיבה המרכזית לכך שהגעתי לפאנאז`י. בתחנת האוטובוס שמחה וששון, וכל עוזרי הנהגים, והעוזרים של העוזרים עומדים בקרבת האוטובוסים שלהם וקוראים לכל מי שמתקרב ומנסים לשכנע, ממש כך, את הנוסעים לנסוע אתם. עכשיו אני כבר יודע שהשכר שהם מקבלים מתייחס גם למספר הנוסעים, ומכאן להיטותם הרבה למלא את האוטובוסים שלהם בכמה שיותר נוסעים. הקריאות, הצעקות, שריקות עוזרי הנהגים, ורעש האוטובוסים היוצאים ונכנסים אל התחנה הם מהקולות של הודו שאני אוהב, קולות של פעילות ושל חיים שמושכים קדימה, חרף העוני, הקושי והמחסור, הכל זורם ולא עוצר לרגע.
7 רופי, 20 דקות נסיעה ואנחנו באולד גואה, אחרי דרך יפה מזרחה לאורכו של נהר מאנדובי. גואה העתיקה היתה בירתם של המתיישבים הפורטוגלים במשך מרבית שנות שלטונם כאן, ויודעי דבר אומרים שהיא המקום היפה והמרשים ביותר בכל גואה. לפי המדריך שאני קונה במוזיאון לארכיאולוגיה כאן, הכנסיות והקתדרלות שבגואה העתיקה הן מהגדולות ביותר שקיימות באסיה, והן עדות לעיר שהיתה פה פעם, ויופיה התחרה בזה של ליסבון, בירת פורטוגל, לא פחות. בשיא פריחתה היו בגואה יותר מ-20 כנסיות מסוגים שונים. כיום נשארו רק 10, ונראה אילו מהן ירשימו אותי היום.
אני חוצה מדשאה גדולה ומסוגננת, שנראית מעט מוזנחת וגם בריכות המים הקטנות המפוזרות בה ריקות ממים, עובר ליד בחורה לבושה יפה שמנקה עם מטאטא קטן את שולי הכביש, ונכנס לקתדרלה (ס�ה בפורטוגזית), שהיא הכנסייה הגדולה ביותר באולד גואה, ומבחוץ גם המרשימה ביותר. קתדרלה זו, שנבנתה עבור המסדר הדומיניקני, מאופיינת בשילוב של סגנון בנייה פורטוגלי-גותי, יחד עם סגנון טוסקנה האיטלקית בחוץ, וסגנון יווני-קורינתי בפנים (כך כתוב!). בניית הקתדרלה החלה ב-1562, והסתיימה, כולל המזבחות, כ-90 שנה מאוחר יותר. מגדל הקתדרלה מרשים אף הוא, ויש בו פעמון הידוע בכינויו "פעמון הזהב" בזכות הצליל העשיר שהוא משמיע. בעבר, מספרות האגדות, נשמע קולו של פעמון זה בכל רחבי גואה. מראה פנים הקתדרלה מרשים ביותר, ואינך יכול שלא להתיישב לכמה דקות על אחד הספסלים, ולנסות לספוג את העוצמה וההוד הנמצאים בחלל הפנימי העצום.
המנזר וכנסיית פרנציסקוס הקדוש מאסיזי הם המבנה הסמוך, אליו אני מגיע מהקתדרלה. הכנסייה הזו נבנתה על ידי 8 נזירים פרנציסקנים שהגיעו לכאן ב-1517 והקימו קפלה קטנה. המבנה שהקימו נהרס מאוחר יותר ובמקומו הוקם ב-1661 המבנה הנוכחי. יש כאן, לפי המדריך, גילופי עץ מוזהבים, מסך מקושט, וציורי קיר עתיקים המספרים על חייו של מייסד המסדר הפרנציסקני, ואני מסתובב בכנסייה ומתרשם מכל אלה. צריך כאן לצעוד בזהירות על הרצפה, שחלקה מכוסה בלוחות עץ, כדי לא לפגוע באבני המצבה המשובצות בה.
בחוץ, ליד הכניסה למוזיאון לארכיאולוגיה, הנמצא בתוך מבנה המנזר, ממתינה בישיבה על המדרכה קבוצת תלמידי בית-ספר שהגיעה עם כמה נשים מלוות, כולן לבושות בבגדים צבעוניים ויפים. התלמידות (גיליתי שם רק תלמידים בודדים), בנות 10 לערך, לבושות כולן שמלות בצבע תכלת כהה, מין שמלות סבתא כאלה, ובשערן קשורים סרטים לבנים, גם לאלה שאין להן צמות, או זנב סוס. הביקור במוזיאון, אני חייב לומר, די מעייף, ואני תוהה איך התלמידים האלה יעמדו בכך. למי יש סבלנות לראות את דיוקנאות כל הנציבים הפורטוגלים שהיו במושבה? ובכל זאת יש כאן כמה דברים מעניינים, כמו דגם ספינה בה שטו המלחים הפורטוגלים שהגיעו לכאן, וכמה תמונות בהן רואים איך המקומיים עורפים ראשיהם של הנזירים שהביאו לכאן את בשורת הנצרות. לפי זה נראה שהמיסיונריות לא היתה קלה גם למיסיונרים עצמם...
הבזיליקה בו ז'`זוש (ישו הטוב), מדרום לכביש, משכה את תשומת ליבי עוד כשהגעתי בבוקר לאולד גואה, ועכשיו אני הולך לראות אותה. בהבדל מהקתדרלה והכנסיות שלידה, שצבועות לבן ים-תיכוני יפה, הבזיליקה הזאת כולה גוש חום כהה, כשלאורך הקיר הצפוני שלה עומדים פיגומים גבוהים וקבוצת עובדים ניצבת עליהם. בזיליקה זו, שבנייתה החלה ב-1594 ונסתיימה כעבור 11 שנה, אינה מיוחדת רק בעובדה שצבע קירותיה כצבע הלבנים החומות מהן היא נבנתה, אלא בעיקר בשל סיפורו יוצא הדופן של הקדוש פרנסיסקו ז`אבייר, הקבור בה. פרנסיסקו ז`אבייר, שרק לאחרונה צוין כאן יום הולדתו ה-500 בסדרת אירועים, הוא אחד משני המייסדים של המנזר הנוצרי הישועי, ועליו הוטלה ב-1541 המשימה להפיץ את הנצרות בין נתיני המושבות הפורטוגליות במזרח. מסעותיו המיסיונריים של פרנסיסקו הפכו כבר מזמן לאגדה, במיוחד אם לוקחים בחשבון את אמצעי התחבורה שהיו אז. פרנסיסקו פעל באסיה במשך 10 שנים, אבל כמו שמסופר ב"לונלי", היה זה מותו, ב-2 לדצמבר 1552, שהפך את פרנסיסקו לאגדה. הוא מת סמוך לחופי סין, אך חרף מותו, ושקי הסיד שנשפכו לארונו כדי לכלות את בשרו, נותרה גופתו במצב מושלם! תושבי גואה הכריזו כי שימור הגופה הוא נס, אך הכנסייה דרשה בדיקה רפואית, כדי לוודא שהגופה לא נחנטה. רופאו של הנציב העליון, שבדק את הגופה יותר מ-3 שנים לאחר המוות, הכריז כי כל האיברים הפנימיים נותרו שלמים ובמקומם, ולא נעשה שימוש בכל חומר משמר. רק ב-1622 הוכר הנס באופן רשמי. עד אז הצליחו ציידי שרידים קדושים לקחת לעצמם כמה חלקים מהגופה, שבינתיים החלה להתייבש. היום נשמרים שרידי הגופה בארון מכסף וזכוכית, המונח בקבר שיש בן שלושה מפלסים בבזיליקת בו ז`זוש, ועל פי המסורת שהחלה במאה ה-19 הוא מוצג לציבור כל 10 שנים. הפעם הבאה, אגב, תהיה ב-2014...
עכשיו אני עומד במרכז הבזיליקה וצופה בקברו של פרנסיסקו ז`אבייר, וממתין, אולי יתרחש כאן עוד איזה נס. בחור הודי שעומד לידי, אחד מאותם מבקרים הודים נוצרים המגיעים לכאן בקבוצות גדולות ובמשפחות, אומר לי שדרך חלונות הזכוכית של הארון, המונח במפלס השלישי הגבוה, אפשר לראות חלק מגופתו של פרנסיסקו, האמנם? אני מצלם ואומר לעצמי שאחר-כך אגדיל את התמונה ונראה מה יצא שם (מזכיר לי את סרטו של אנטוניוני -Blowup, שראיתי בסינימטק לא מזמן). מכאן אני יוצא לחצר הפנימית היפה של הבזיליקה, שמצידה השני יש גם מוזיאון קטן. במסדרון הפנימי, הפונה אל החצר, מדליקים בינתיים המבקרים הנוצרים נרות ארוכים אותם קנו בחוץ, ונושאים תפילה ובקשה לישו ולקדוש פרנסיסקו ז`אבייר, שיעשה גם להם איזה נס.
מבזיליקת בו-ז`זוש אני ממשיך לכנסיית ומנזר סנטה מוניקה, שמשמשים היום מנזר לנזירות, ומטפס עד לכנסיית "מריה של מחרוזת התפילה" (Church of Our Lady of the Rosary), שעומדת על "הגבעה הקדושה", ומהדשא שמאחוריה נשקף מראה יפה של נהר מאנדובי לכיוון העיר פאנאז`י. על גבעה זו עמד אפונסו דה-אלבוקרק, האדמירל הפורטוגזי הראשון שהגיע לגואה, וצפה בכוחותיו מנצחים את חייליו של אדיל שאה, סולטן ביג`אפור, ב-1510. אפונסו נשבע להקים במקום כנסייה, כאות תודה לניצחון, וכנסייה זו אכן הוקמה לאחר מותו, ב- 1544-9. מספרים כי בכנסייה זו, "מריה של מחרוזת התפילה", לימד פרנסיסקו ז`אבייר בערבים נצרות, בשיטת "שאלות ותשובות", כשלפני תחילת השיעור היה מצלצל בפעמון הכנסייה ומזמין את האנשים לבוא. כאן בכנסייה גם השיא פרנסיסקו את דונה קטרינה עם המשנה למלך, הנציב הפורטוגלי באותה עת, גרסייה דה-סה. אכן כנסייה עם היסטוריה נאה משלה.
מ"מריה של מחרוזת התפילה" אני ממשיך ומטפס לעבר שרידיה של כנסיית אוגוסטינוס הקדוש הבולטים למרחוק, בדמות אותו חלק של מגדל הכנסייה שעדיין נשאר עומד, ומתנשא לגובה של 46 מטר. הכנסייה שפעם עמדה כאן נבנתה ב-1602, על ידי נזירים מהמנזר האוגוסטיני, וננטשה ב-1835 בשל מדיניות הדיכוי של הממשלה הפורטוגלית, שהביאה לגירושם של מסדרים דתיים רבים מגואה. אומרים כי בשעתו, כשעדיין עמדה על תילה, היתה כנסייה זו הגדולה ביותר בגואה. כיום מתקיימות במקום עבודות ארכיאולוגיות, לשימור חלק ממה שנותר מהכנסייה. תוך כדי שיטוט בין שרידי הכנסייה אני גם קורא שהפעמון היפה שהיה כאן הועבר ב-1871 לפאנאז`י, ונקבע במגדל של כנסיית מריה של העיבור הקדוש, שם הייתי אתמול, המממ... מעניין, לא?
הרעב כבר מתחיל לכרסם בי בכל פה ועל מים לבד, עם כל הכבוד, קשה להתקיים. זה הזמן לקנות קצת אוכל (מסעדה של ממש לא ראיתי כאן), ולחפש איזה מקום נחמד להתנחל בו, לאכול ולנוח. אני מעיין במפה ובוחר בשפת נהר מאנדובי, במקום בו יוצאת המעבורת שחוצה את הנהר לאי דיבאר, שיהיה גם קצת אקשן. בדרך לנהר אני מתעודד עם כוס מיץ קנה סוכר וארטיק, ויחד אנחנו עוברים ליד כנסיית ארמונו של אדיל שאה, ומתחת לקשת המשנה למלך (Viceroy`s Arch), שנבנתה כאן ב-1597 כדי להנציח את הגעתו של ואסקו דה-גמה להודו. הקשת נבנתה על ידי פרנסיסקו דה-גמה, נכדו של המגלה הגדול, בעת שכיהן כמשנה למלך, ולאחר מכן החלה מסורת שכל משנה למלך (נציב) חדש המתמנה לתפקידו מקיים תהלוכה מתחת לגשר ושם, במהלך הטקס, הוא מקבל את מפתח העיר גואה.
כעת, בעת שאני יושב ואוכל, אני מנסה לדמיין את מה שמספרים הספרים, שפעם המקום והרחובות שמסביב לקשת היו המרכז והמוקד של השוק של גואה, שוק רחב ידיים ומלא פעילות. בשוק זה נמכרו סחורות מכל סוג ומין, בדי משי ושטיחים, אבנים טובות, קופסאות לתכשיטים, גלימות, תבלינים, ועוד הרבה, ולפי הסיפורים גם התקיימו כאן בשוק הימורים על תוצאות של מרוצי סוסים, כן, כן. אחרי האוכל אני צועד לי להנאתי לכיוון המדשאה של הקתדרלה. כבר אחר-הצהריים והשמש עושה דרכה למטה, לכיוון השקיעה, פחות לוהטת ומרוככת יותר, כמי שעשתה את שלה וסיימה את מלאכתה להיום. השמיים מתחילים לקבל גוון אדמדם יפה המשרה אווירה רגועה ושלווה יותר מסביב, ודוק של קסם הולך ויורד על עיר הכנסיות הזאת. מכיוון בזיליקת ב�ו� ז�`זו�ש נשמעת שירת מקהלה, ואני ממהר ונכנס פנימה, סקרן לראות מה זה. מסתבר שמתקיימת כאן תפילה עכשיו ואני מתיישב על אחד הספסלים, בין עשרות גברים שחלקם לבושים חולצות לבנות, וכמה נשים, הממלאים את ספסלי הכנסייה. בצד הבמה, לא הרחק מהכומר הנושא את התפילה, עומדת מקהלה של גברים ונשים, ביניהם כמה בני נוער, שמדי כמה דקות פוצחת בשיר מזמור. השירה צלולה ויפה, ואני נשאר לשבת ולהאזין, אכן סיום הולם ליום גדוש כנסיות ונצרות...
בחזרה לפאנאז'י
אחרי שש, כשמתחיל להחשיך, אני יוצא לכביש ועוצר אוטובוס חזרה לפאנאז`י. הפעם האוטובוס מלא ואני נאלץ לעמוד כל הדרך, מזל שזה רק 20 דקות. תוך כדי נסיעה אני חושב לעצמי שיש לי עדיין שאלה אחת שנשארה פתוחה: על מה ולמה איבדה אולד גואה את בכורתה? מה קרה שגרם לכך שבשנת 1843 הועבר כתר עיר הבירה של גואה לעיר פאנאז`י? ידוע כי עוד לפני בואם של הפורטוגלים להודו היתה גואה העתיקה עיר שוקקת חיים ומשגשגת עם כ-200,000 תושבים, ואף שימשה כבירתה השנייה של שושלת אדיל שאה מביג`אפור, אז מה קרה לה לעיר הזאת שהפכה לעיר רפאים ועד היום היא נשארה ריקה? ובכן, מה שהצלחתי למצוא בספרים (ובאינטרנט) זה שבמהלך המאה ה-17 התפשטו באולד גואה מגיפות של מלריה וכולירע, אשר גרמו לתושביה לנטוש את העיר. ב-1775 נותרו בעיר רק כ-1500 תושבים, וגם אלה עזבו מאוחר יותר כתוצאה מרדיפות דתיות של הממשלה הפורטוגלית, שמדיניות הדיכוי שלה הביאה לגירושם של מסדרים דתיים רבים מהעיר, כפי שגם עלה בגורלם של נזירי המסדר האוגוסטיני, שאת שרידי כנסיית אוגוסטינוס הקדוש שהקימו ראיתי היום. אכן סיפור מעניין ועצוב גם יחד, וטוב לפחות שחלק מהכנסיות שנבנו אז, באותם ימים, שרדו עד היום כדי להראות לנו את יופיין, וללמדנו על תקופה יפה בתולדות העיר אולד גואה, תקופה שחלפה ללא שוב.
אחרי מקלחת מרעננת בחדרי אני יוצא לארוחת ערב של פרידה מפאנאז`י. מחר אני מתכוון לעזוב, והערב אני הולך לחגוג ב-Hotel Venite המסעדה הביתית שלי. כל המרפסות הקטנות כבר תפוסות, ואני מתמקם ליד שולחן פנימי והולך על המנה שאהבתי בערב הראשון כאן, דג גואה בקארי עם אורז, ירקות ופאפאד, בננה לאסי וצ`אי לקינוח. המסעדה עמוסה ומלאה, ובחוץ כבר יש ממתינים רבים, אבל לי הערב יש זמן. סושיל מחייך אלי מרחוק, בעת שהוא מפנה כלים משולחן שסיים לסעוד, ואני מסמן לו שמחר בבוקר אבוא לארוחת בוקר. הראש שלי כבר טרוד במחר, אני על רשימת ההמתנה לרכבת הלילה ממדגאון לארנקולם (קוצ`ין), וחשוב לי להגיע בהקדם לקראלה, מטרת ביקורי הפעם בהודו. ואם לא יהיה מקום על הרכבת? משום מה אני בטוח שאמצא פתרון כלשהו, אולי בסליפר, או ברכבת אחרת. במקרה הגרוע אני יכול לנסוע להאמפי לכמה ימים, או אולי לארמבול או פאלולים. מבחינת חופים אני דווקא מתכנן בהמשך על ורקאלה, אבל קודם כל אני רוצה לסיים את המשימה שלשמה הגעתי לכאן, ואשר אם תהיו סבלניים עוד מעט, תוכלו לשמוע ממני מהו הדבר שהוביל אותי עד לכאן. טוב, בואו נקווה לטוב (עם הרכבת) ונחזיק יחד אצבעות, קצת מחשבות אופטימיות לא יזיקו...
אצל החייט
1.2.2007 - חודש פברואר מתחיל היום, החודש שלי (יומולדת, מזל דלי, וכל זה), נראה מה יביא בכנפיו. אני מתקלח, אורז, נפרד מבעל הגסט-האוס ויוצא ל-Hotel Venite לארוחת בוקר אחרונה כאן. היום אני מנסה את המרפסת הצדדית (השביעית), נראה איך הדברים נראים מכאן. אני מזמין מסושיל גם פורידג`, שזו מין דייסת חלב וסולת, תחליף לקרד האהוב, אבל זה לא זה, אפילו די מגעיל. בצפון מצאתי קרד בכל מקום ואילו כאן – נאדה, נקווה שבהמשך עוד אגלה משהו. אחרי הארוחה אני נפרד מסושיל, ומברר איפה יש חייט קרוב, כי המכנסיים שלי נקרעו. מסתבר שיש אחד ממש כאן ברחוב, לא רחוק מהמסעדה, ואני יורד אליו. בכניסה לחנות יושב על כיסא קטן ומתחמם בשמש אחד הבטלנים המקומיים; כשהוא רואה שאני מתכוון להיכנס פנימה הוא קם ממקומו ומפנה לי את המעבר. בתוך החנות הדהויה והמרוטה יושב חייט כסוף שיער ושפם, כבן 65 לפחות, ליד מכונת תפירה DURBY, ותופר משהו בבד תכלת, ואני נזכר באמי, התופרת, ובמכונת ה-ZINGER עליה תפרה שמלות ערב לכל נשות הקיבוץ... החייט בוחן את המכנס הקרוע, שהבד שלו כבר הולך ומתפורר, ואני שואל אם יוכל לתקן את זה. "ממה שאני יודע", אני מוסיף, "נראה לי שצריך לשים מאחור חתיכת בד ולתפור, כי רק תיקון של הקרע לא יחזיק". החייט מרים ראשו אלי, ומחייך, מה שגורם לי מיד להוסיף "טוב, אבל אתה המומחה"... החייט לוקח את המכנסיים ושואל אם יש לי 20-15 דקות להמתין. במבט שלו אני רואה שהוא עדיין לא קולט את זה שפתאום נכנס אליו לחנות איזה זר שמבקש ממנו לתקן את המכנסיים שלו, ותוהה בינו לבינו אם זה אמיתי. "אין בעיה", אני אומר, "ממילא הרכבת שלי יוצאת רק בערב", ומתיישב על הכסא שהתפנה בינתיים בפתח החנות. עכשיו תורי להתחמם בשמש ולצפות בעוברים ובשבים, ואני שם לב שהם די מתפלאים לראות אותי יושב בכסא הזה. בינתיים החייט, שעכשיו אנחנו עושים היכרות מסודרת, והוא מספר שקוראים לו מאניל, מתחיל לעבוד על המכנסיים שלי.
דבר ראשון הוא בוחר את חוט התפירה, שיהיה בצבע המתאים, ולאחר שהוא משווה בין מספר סלילי חוטים שנמצאים במגירת שולחן התפירה הוא הולך לאחורי החנות הקטנה ושולף משם סליל חוטים נוסף ושוב משווה, עד שמוצא את מה שביקש. עכשיו הוא מחפש פיסת בד שתהווה את החיזוק האחורי; רגליו היחפות מטופפות לעבר הארון הצדדי, שמעליו תלויים זוגות מכנסיים על קולבי מתכת דקים, והוא פותח אותו ומחפש שאריות בד; גם כאן חשוב לו שהצבע יתאים, למרות שלא יראו את זה. משמצא את מבוקשו הוא מתיישב ליד המכונה, שם את הסליל עם החוט במקום המיועד, משחיל את החוט במחט, ומתחיל לתפור. אני שואל אותו אם אפשר לצלם והוא שוב מחייך. מה זה אומר? אני מפרש את זה כהסכמה ולאחר הצילום אני מרגיש צורך לספר לו שגם אימי היתה תופרת. מאוורר התקרה הלבן מסתובב במרץ ומסיט מעט את שערו הכסוף בעת שהוא מביט בי, ובעיניו עדיין אותה השתאות על כך שהגעתי לחנותו ועל עצם השיחה המתנהלת בינינו... התיקון שהוא עושה ממש רציני, הוא מסובב את המכנסיים מצד לצד, כפי שאימי היתה עושה כשתיקנה איזה קרע בחולצתי או מכנסי, תופר שתי וערב, ועוד פעם, בקיצור – משהו חזק שיחזיק טוב, עד לקרע הבא, שיהיה כמובן על ידי התיקון הזה, כי ככה זה עובד כשהמכנסיים שלך כבר במצב התפוררות אבל משום מה אתה כל-כך אוהב אותם ולא מוכן לוותר עליהם, גם אם יהיו עליהם מיליון תיקונים!
כשמאניל מסיים הוא מראה לי את עבודתו ומצפה לשמוע מה אומר. "יופי!", אני אומר לו, "תפרת את זה יופי, ממש חזק!". הוא מחייך בהכרת תודה, ואני לוקח את המכנסיים ודוחק אותם לתיק הגב. "כמה לשלם לך?", אני שואל. הוא מביט בי, חושב רגע ארוך, ובסוף אומר: "כמה שאתה רוצה...". המממ... אני תוהה מה יכול להיות תשלום סביר עבור תיקון כזה, ואומר לו "תגיד לי בערך, כי ממש אין לי מושג". מאניל חושב שוב, ובסוף אומר: "20 רופי". אני נותן לו 30, לוחץ את ידו ונפרד ממנו לשלום. אין מה להגיד זה חייט אמיתי, מהסוג שלא מייצרים כבר.
פגישה באוטובוס למרגאו
טוב, לפני האוטובוס אני עוד עוצר בסניף הדואר המרכזי הסמוך, כדי לשלוח כמה גלויות. כן, נכון, גלויות זה כבר משהו שעבר מהעולם, מי בכלל שולח גלויות? ובכל זאת, ילדים קטנים תמיד שמחים לקבל גלויה צבעונית מחוץ לארץ, וגם לאחיות של מרפאת "למטייל" בלב המפרץ הבטחתי גלויה לאוסף גלויות המטיילים שלהם... את הדרך לתחנת האוטובוס אני עושה ברגל, עם הבית על הגב. זה גם די קרוב, וגם, באופן מפתיע למדי, אף ריקשה או אופנוע לא נעצרים לידי ומציעים את שרותם, אולי פשוט כי אני הולך בצד ימין וכולם נוסעים בצד שמאל, לך תדע.
לאחר שאני קונה 2 כרטיסים אותם מגיש לי המוכר בדלפק, אחד של 15 רופי והשני של 4 רופי (מעל חלון המכירה כתוב במפורש שלכל נוסע צריכים להיות 2 כרטיסים, וכי המחיר מפאנאז`י למרגאו הוא 19 רופי), ועדיין מתחבט בשאלה ההודית הגורלית למה שני כרטיסים?!?! אני עולה לאוטובוס ומתיישב ליד בחורה שאתמול ראיתי לכמה דקות באולד גואה (אחר-כך יסתבר לי שהרגישה לא טוב וחזרה מוקדם לפאנאז`י), ובארוחת ערב היא ישבה במרפסת הצדדית של Hotel Venite. כשראיתי אותה בפעם הראשונה חשבתי שהיא ישראלית, אבל בערב במסעדה היא ישבה וכתבה, והיה נדמה לי שהיא כותבת משמאל לימין. אנחנו מתחילים לדבר באנגלית, ואז היא שואלת אם אני מדבר עברית?!? כן, אז למרות המבטא האוכספורדי שלי (סתם, סתם...) הוא נשמע לה קצת ישראלי והיא מאוד מופתעת, כי אני הישראלי הראשון שהיא פוגשת בפאנאז`י, ואם היא לא היתה ישראלית היא בטח לא היתה מזהה שאני מישראל... וואלה, איזו התרגשות של שנינו (גם שלי, מודה). כן, ככה זה כשאתה מסתובב לך לבד, ואומר את הדברים הכי משמעותיים שיש לך ליומנך, ודברים קצת פחות משמעותיים (עד שתכירו) למטיילים פולנים/בריטים/צרפתים/גרמנים/פיניים, כמו אלה שפגשתי עד כה. עם הישראלים אין מעצורים, הכל נשפך מיד החוצה, לטוב ולרע. טוב, אז קוראים לה רוני, היא בת 26 ומטיילת כבר חודשיים בגואה, לבדה. היא הספיקה כבר להיות בהאמפי ובכמה חופים (אראמבול, פאלולים), וכעת היא מתכננת לנסוע לאו�ם ביץ`, ליד גוקרנה, "שמעת על המקום?", בטח שמעתי, יו�ר�י אפילו השביע אותי שאסע לשם ואמסור לביק בגסט-האוס נירוונה ד"ש ממנו, ושיש שם אחלה חוף, שעדיין לא התקלקל... כן, עכשיו הדרך מפאנאז`י למרגאו (פחות משעה) חולפת לה במהירות, כשאנחנו מפליגים בסיפורים וגילויים הדדיים. לקראת ההגעה למארגאו אני מספר לה את הסיבה האמיתית לבואי הפעם להודו.
רוני נשבית בקסם הסיפור עד כדי כך, שכאשר אנו מגיעים לקאדאמבה, תחנת האוטובוסים המרכזית של מרגאו, ויורדים מהאוטובוס עם כל הציוד, היא שואלת אם תוכל להצטרף אלי... נו, מה תגידו? בבוקר שאלתי מה יביא פברואר בכנפיו אז הנה, הגיעה רוני, הפתעה ראשונה. מהשיחה באוטובוס רוני נשמעת לי מעניינת, מישהי שמחפשת את דרכה ואת קולה הייחודי, רצינית, מתעניינת בדברים שחלקם גם מעניין אותי וכיף לדבר איתה. עכשיו אני רק תוהה אם היא תצליח להתמיד בדרך שלי, אליה היא מבקשת להצטרף, אולי זו רק התלהבות של רגע? זה לא קל לעשות מסע של מישהו אחר. וכמובן מיד גם מתגנב ללב החשש שאולי לא נסתדר יחד וזה סתם יעיק על שנינו, מה אז? כן, אני עונה לעצמי, תמיד אפשר להגיד שלום ולהיפרד ובינתיים, לפחות ברגע זה, אני שמח לקראתה. אני מחייך אליה ואומר: "יאללה, בואי!"
