נסיעה ברכבת
אני יושבת על סלעי הענק הכהים, מסביבי מכים הגלים בנחשולים גבוהים, מאיימים לסחוף אותי יחד איתם אל תוך המצולות, או למקום אחר אליו הם הולכים. הם נסוגים והסלע מתגלה, ושוב הם חוזרים ומציפים אותי. אני יושבת וחושבת על אמא שלי. על כך שברגע ששמעתי שהיא נפטרה, לפני שנים, הדבר הראשון עליו חשבתי ואותו הבעתי בקול רם היה: היא לא עשתה כלום בחייה, היא אהבה לטייל ולא טיילה בשום מקום. מעולם לא יצאה מחוץ לישראל. ועכשיו היא מתה, היא לא תגשים שום חלום יותר. אני זוכרת את הכאב שהציף אותי אז לעצם המחשבה הזו. עד היום, לפניה של אמא שלי, הזכורים לי מילדותי, יש הבעת געגועים למשהו שלא ראתה מעולם.
אי הפרפר בחוף פאלולים. הגענו לכאן בסירה מהחוף של פאלולים. 500 רופי לכל הסירה לסיור של שעתיים, כולל צפיה בדולפינים מקפצים, חנייה בחוף הפרפר, שחייה במקום וחזרה לפאלולים. ברגע שעוזבים עם הסירה את החוף מתגלה גן העדן בכל הדרו. מלפנים, מאחור, מסביב. ים ושמיים, וחופים עם עצי קוקוס עצומים וביתנים קטנים על החוף.
אנחנו נמצאים בשיאה של העונה בגואה, דצמבר ינואר, התקופה שלפני הקריסטמיס והסילבסטר. חופי גואה מתמלאים באלפי מטיילים, רובם תרמילאים, מכל העולם. הרבה ישראלים, גרמנים, אנגלים, צרפתים, הולנדים, בלגים, אבל עד עתה לא פגשתי אפילו אמריקאי אחד. חלק גדול מהתרמילאים בוחר את החופים הצפוניים של גואה- אנג`ונה (Anjuna), וגטור (Vagator), צ`פורה (Chapora), ארמבול (Arambol), וחלק בוחרים בפאלולים, החוף הדרומי ביותר בגואה, הנחשב לשקט יותר.
אנחנו בחרנו בפאלולים בשביל ההתחלה, מכאן נקפוץ להאמפי (Hampi) ונחזור לחופים הצפוניים. הדרך לכאן, כפי שכבר הזכרתי למעלה, הייתה סיוט מתמשך, כמו כל הדרכים בהודו. ברבע לשבע בבוקר התייצבנו (אביה, חנה ואני) בתחנת הרכבת ויקטוריה בבומביי והקולי (הסבל בחולצה האדומה) הוביל אותנו ואת תרמילינו היישר אל הקרון ואל דרגשי השינה שלנו (וקיבל על כך 100 רופי, למרות מחאותיהן של חנה ואביה. אני פשוט חושבת שזה מגיע לו ולא רק בגלל כובדם של התרמילים, כי אחרת אלוהים יודע איך היינו מוצאות את הרציף הנכון, הרכבת המסוימת, הקרון והמושבים שלנו).
קרונות השינה, מחלקה שניה סליפר, במחיר של כ-300 רופי לכרטיס, מריחים כמו השירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, למי שזוכר ולמי שלא, אפשר לדמיין. הקרון הוא מסדרון ארוך וצר, שמשני צידיו דרגשי שינה מרופדים. בצד אחד שישה דרגשים (שלושה מול שלושה, אחד מעל לשני) ובצד השני שני דרגשים, האחד מעל לשני. אין תאים, הכל פתוח וכל מי שעובר בקרון רואה, שומע, מתבונן ונועץ עיניים.
כשקונים כרטיס נסיעה ברכבת ההודית, צריכים להציג דרכון. משם נשאבים פרטים שונים המופיעים לאחר מכן במקומות שונים: המין והגיל מצוינים על הכרטיס עצמו והשם מתנוסס לבסוף על גיליון נייר מודפס בפתח הקרון. הכל מתוכנן ומחושב: תיירים מערביים יושבים ליד תיירים מערביים אחרים, שיהיה מעניין, והמשפחות ההודיות המקיפות אותנו, מסתכלות עלינו כעל קופים לבנים בכלוב. מסתכלים, זה בלשון המעטה. פשוט נועצים עיניים ולא מפסיקים במשך 12 שעות ואם נרדמת לשעה או יותר ופקחת עיניים שוב, אתה רואה את אותן עיניים שחורות נוצצות נעוצות בך, באותה פוזה בדיוק, כאילו לא עברה שעה, אלא שעכשיו, הפה שמתחת להן, לועס סמוסה.
בחלקת המערביים שבקרון היינו שישה: זוג איטלקי, בחור בלגי ושלושתנו. באופן טבעי התפתחה שיחה מעניינת שעיקרה טיולים ונסיעות. כל אחד סיפר באילו ארצות ביקר, מה כדאי לראות ואיפה ועל מה אפשר לוותר. אחרי 12 שעות כאלה כבר הפכנו לחברים בלב ונפש, מאוחדים בתוך המתחם שלנו, מחליפים אימיילים לפני הירידה מהרכבת ומבטיחים להישאר בקשר לעולמי עד, כלומר, עד אחרי הירידה מהרכבת. היחיד שבאמת נשאר איתנו שבוע ימים בפאלולים היה כריס הבלגי. יחד ירדנו מהרכבת, יחד לקחנו אוטוריקשה ממרגאו לפאלולים, ויחד חיפשנו גסט האוס מתאים, כשהגענו, כעבור שעתיים של נסיעה בריקשה פתוחה, בקרירות הלילית של האיזור, עד ליעדנו. נהג הריקשה ניסה לקחת אותנו לאיזה גסט האוס שאולי שם הוא מקבל עמלה, אבל כריס, שהכיר את פאלולים מהעבר, ביקש שיביא אותנו לרחוב הראשי של העיירה. רק כשראינו את דוכני השטויות הצבעוניים, נרגענו והבנו שהגענו למקום הנכון.
פאלולים
פאלולים של התיירים הוא רחוב וחצי בערך, מלא דוכנים עם בגדים, צעיפים, תיקים, תכשיטים ומה לא, וחוף ים ארוך ורחב, מלא לכל אורכו במסעדות ומאחוריהן וביניהן ביתני במבוק במגוון צורות, גדלים ומחירים. הבונגלוס שעל החוף הם היקרים ביותר, אחריהם הגסט האוסים ברחוב הראשי, מאחורי הדוכנים, ולבסוף אלה המצויים בעורף, הרחק מהחוף. אלה הבאים לתקופה ארוכה של חודש או יותר שוכרים בית לתקופה זו במחיר זול יותר. המחירים לביתנים שעל החוף מתחילים ב-250 רופי (לבקתות עם שירותים ומקלחת ציבוריים) עד 800 רופי (לכאלה עם מקלחת ושירותים בתוך החדר), וכל יום שעובר לקראת הקריסטמיס מעלה את המחיר בעוד קצת. ביתני האבן לאורך הרחוב הראשי מאחורי הדוכנים הם בסביבות ה-300-350 רופי וגם הם עולים ככל שהימים עוברים ובית לחודש שלם הרחק מהחוף יכול לעלות 8000 רופי לחודש.
בערב הראשון, בלית ברירה, בחרנו באחד הביתנים ה"יוקרתיים" על החוף, אצל ה"לאפינג בודהה" במחיר של 800 רופי ואני, לפחות, לא אהבתי אותו. בכדי להגיע אליו היה צריך ללכת על שפת הים במשך 10 דקות ארוכות. ההליכה על החול, עם התרמיל על הגב, לאחר יום שלם ברכבת הודית, לא נחשבים להנאה הגדולה ביותר בעולם, וכשהגעתי אליו ראיתי ביתן גדול אמנם, בן שתי קומות, עשוי משלד של במבוקים וקירותיו מכוסים במחצלות. בקומת הקרקע שלו היה חדר גדול שבירכתיו, מאחורי וילון, היו השירותים והמקלחת. מצד ימין היו מדרגות, בסגנון של סולם, שעלו לקומה השניה. כדי לטפס בהם הייתי צריכה להמשיך את אימוני הכושר שלי עד היום, אבל הפסקתי אותם לפני חודשים רבים. הסולם הוביל אל מרפסת המשקיפה על המתחם והביתנים האחרים (את הים לא ראו משם) ואל תוך "חדר" פרוץ לרוחות, מכוסה גם הוא במחצלות קש ובאמצעו מזרן מכוסה בכילה. זהו.
אחרי לילה של רוחות עזות מכיוון הים, שהפכו אותי לגוש קפוא, התעוררתי לקול צווחות חזירים, קריאות עורבים ונביחות כלבים שחלפו לא הרחק מראשי, כשבינינו מפרידות רק מחצלות קש. התעוררתי בבהלה לבוקר ללא מים זורמים בשירותים או במקלחת ולמרות שהייתי אמורה לשלם 800 רופי, רק בשל העובדה שיש בחדרי שירותים ומקלחת צמודים, יצאתי עם מברשת השיניים, המשחה והמגבת אל השירותים הציבוריים בחוץ (אל דאגה, בסופו של דבר שילמנו רק 400 רופי, כמו על חדר ללא שירותים ומקלחת).
החדר הבא שמצאנו בהמשך היום פיצה בהחלט על האכזבה הראשונה. מאחורי מסעדה על החוף, מצאנו גסט האוס בן כמה חדרים, בנוי אבן כששכנינו החדשים היו משפחת תבל. לילה אחד ישנו בחדר הצמוד למסעדה והרחנו את הריחות ושמענו את רעשי הסכינים החותכות סלטים, אבל בלילה הבא עברנו לחדרה של משפחת תבל שעברה מכאן לבית ששכרה לתקופה ארוכה. זה היה תענוג. החדר היה נקי, הקירות רוחצו באקונומיקה שהמשפחה הביאה איתה מהארץ, השירותים היו נקיים ואנחנו נהנינו שם מכל רגע.
לאחר שהרגשנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, אפשר היה להתחיל להנות באמת מפאלולים. אז מה בעצם עושים כאן כל היום? שום דבר באופן כללי, וזה מה שכל כך יפה כאן. בעיקר תופסים שלווה, שמש, וים. קמים, אם אוהבים, בשעת בוקר מוקדמת ועושם ג`וגינג על החוף, או הולכים קצת ברגל לאחד הכיוונים, החוף ארוך ויפהפה ומשני צדדיו ישנן פינות חמד מקסימות.
אנחנו קמנו בכל בוקר יחסית מוקדם. משהו כמו תשע עשר. עד שהגענו אל המסעדה "שלנו", זו הצמודה לגסט האוס, היה בערך אחת עשרה. לאחר שישבנו, עם הפנים לים, כמובן, והזמנו את קפה הבוקר, התחלנו להרגיש את השלווה זורמת בעורקינו. בכל בוקר, כשהסתכלנו כך בקו האופק הכחול, הבטחנו לעצמנו שמחר נקום מוקדם ונעשה הליכה על החוף, כדי לגלות מה נעשה שם בקצה המפרץ. באחד הבקרים עשינו זאת וגילינו מפרצון תחום בסלעים גדולים, ומעליו בקתות יפות בסיום תהליך בנייה ומסעדה על ראש צוק המשקיפה אל כל החוף.
באחד הבקרים קבענו עם הבחור הבלגי שהגיע איתנו ברכבת לשכור סירה ולשוט לאי הפרפר. על החוף של פאלולים ישנם בעלי סירות רבים, שבכל פעם שאתה עובר שם, הם פונים אליך בהצעות לסיורי שייט באיזור: לאי הפרפר, לראות דולפינים, ליום של דייג עם דייג מקצועי, לצלילה עם שנורקלים ועוד. אנחנו בחרנו בסיור קצר לאי, הכולל את הדולפינים בדרך, חנייה של שעה בערך וחזרה, במחיר של 500 רופי.
חוף הפרפר הוא חוף קטן, כמעט פרטי. רצועה צרה של חול זהוב תחומה בסלעי ענק שחורים. המים כחולים צלולים ועמוקים וכאשר הסירה מתקרבת אל החוף, ה"סקיפר" מרשה לנוסעים לקפוץ למים. תענוג שאי אפשר לתאר במילים. כשהיינו על החוף הגיעה קבוצה של חבר`ה ישראלים עליזים, שהביאו איתם אוכל, שתייה וקלפים והתמקמו על החוף לשהייה ארוכה.
את שעות הצהרים החמות בילו חנה ואביה, בדרך כלל, על שפת הים, חושפות את גופן לשמש ומתבוננות בקבוצות של צעירים ישראלים ותיירים אחרים משחקים במשחקי כדור על החוף. אני, שהשמש היא לא החברה הכי טובה שלי, העדפתי לבלות את השעות האלה, בדרך כלל בחדר. רק לאחר מכן, בסביבות השעה ארבע וחצי - חמש, כשהשמש נערכת לקראת שקיעה, זה הזמן לצאת החוצה, לשבת על החול הרך, או על מיטת שיזוף ולבהות בכדור האדום ההולך ושוקע מאחורי האופק. השקיעות של פאלולים הן מראה שילווה אותי עוד שנים רבות.
מאחר והשבוע שהיינו בפאלולים היה שבוע חנוכה הלכנו ל"בית היהודי" בערב שבת, להדליק נרות ולעשות קידוש יחד עם אורה ועזרי, מחסידי ברסלב, שמקבלים כל ישראלי במאור פנים ובשמחה. לא קשה למצוא את "הבית היהודי", לכו לפי השלטים או מכיוון הרחוב, או מכיוון החוף, אי אפשר לפספס.
בפאלולים אפשר גם לעשות מסאג`, ללמוד בקורס למסאג`, ללמוד יוגה, לעשות מדיטציה. שלטים על האפשרויות השונות ניתן למצוא בכל מסעדה ועל קירות החנויות ברחוב הבאזאר.
מדי שבוע נערכות מסיבות על החוף, אבל אל תבנו על זה. נאמר לנו שישנה הגבלה על כמות המסיבות ואם עושים מסיבה מחוץ להקצבה שהקציבה המשטרה, מותר להשמיע בה מוסיקת ריקודים רק עד 11 בלילה, שזה נקרא לעשות צחוק מהעבודה, כי מסיבות הרי רק מתחילות בשעות הללו. ובכל זאת, כשהיינו שם הלכו הבנות ערב אחד למסיבה ורקדו לצלילי המוסיקה ואפילו נהנו.
שופינג בפאלולים
אחד הבילויים המקובלים מאוד בפאלולים הוא השופינג. עושים את זה גם אם לא צריך שום דבר. תמיד יש תירוץ למה ללכת לקנות משהו: ראיתי חצאית יפה שאני מוכרחה (אביה), צריך לקנות מתנה לחברה, לילדים, לבעל (חנה), אני חייבת תיק חדש, התיק הזה קטן לי (חנה), אני מוכרחה מכנסי דייגים כי חם לי (אני)... בקיצור, קונים וקונים וקונים. אבל צריך לזכור: בפאלולים המחירים בשמיים והסוחרים שמגיעים לכאן עם נדידת התיירים מהצפון, נוקבים כאן במחירים, לאותם פריטים, שבחנויות שלהם במנאלי או בדרמסלה, לא היו מעיזים לנקוב. אני יודעת, כי סוחרים רבים הכירו אותי מטיוליי בצפון, וכשאמרתי להם ששם זול יותר, הם אמרו: אבל כאן גואה, כאן כמו באירופה... אז קחו זאת בחשבון.
ועוד משהו: הסוחרים מזהים אותנו כישראלים והם מודים שיש מחירים שונים ל"תיירים זרים" ול"ישראלים". למה? כי עלינו אי אפשר לעבוד. רוצים דוגמא? באחת הפעמים נכנסנו לחנות נעליים וראינו תיירת מאנגליה מודדת נעליים. היא מדדה ומדדה והתנצלה על כך שהיא מטריחה את המוכר שהיא מבקשת שוב ושוב למדוד, ולבסוף שאלה: כמה? והוא אמר 450 והיא, שיודעת שבהודו צריך להתמקח, אמרה 350 והוא, כמובן, הסכים. אחרי שהיא סגרה על המחיר נכנסה אביה לחנות ושאלה את המוכר: כמה זה עולה? הוא לא ענה ורק אמר לה קודם תבחרי, תסתכלי. רק אחרי שהאנגליה יצאה מהחנות הוא אמר לאביה: עכשיו מכרתי את זה ב-350, אבל לך אני אעשה מחיר מיוחד. לבסוף, הם "סגרו" על 150 ואז הוא הודה: לתיירים זרים יש מחיר אחד ולישראלים יש מחיר אחר.
עכשיו אני יושבת כאן וחושבת: כאשר אני אמות, הבת שלי לא תוכל לומר זאת עלי. אני נמצאת כאן, בסוף העולם, במקום שרבים מבני גילי היו רוצים להיות, אבל לא הגיעו ולא יגיעו. אני יושבת במקום שכל מי שהוזה על גן עדן, יכול לדמיין אותו: חוף ים זהוב וקטן, מוקף סלעי ענק שחורים, מעליהם מתנשאות גבעות תלולות ירוקות.
