ההכנה לנסיעה
בריקשה שלוקחת אותנו לתחנת הרכבת אני מספר לרוני, שעדיין לא טעמה את הנסיעות ברכבת כאן (היא הגיעה לגואה בטיסה מבומביי), כמה דברים על הרכבות בהודו. אני גם אומר לה שאני כרגע ברשימת המתנה לרכבת של שבע וחצי, וקודם כל נראה מה קורה עם המקום שלי ואז נתקדם. אנחנו עולים לקומה שנייה ונכנסים לתור של אלה שרוצים לשנות את הכרטיסים שלהם. הפקיד בחלון מאשר שעברתי מרשימת ההמתנה לרשימת הבטוחים, ורושם בעט על הכרטיס שלי את מספר הקרון והדרגש. עכשיו מה עם רוני? ברכבת שלי (2618), שיוצאת ב-19:25 היא יכולה להיכנס לרשימת המתנה ולהיות מספר 6 בתור, אך לעומת זאת ברכבת אחרת (2654), שיוצאת ב-21:00, יש לה מקום בסליפר, ומה שנחמד הוא ששתי הרכבות אמורות להגיע בערך באותו זמן לארנקולם, הסמוכה לפורט קוצ`ין, מה תגידו? אני אומר, כמו תמיד, אם זה קרה זה סימן שזה היה צריך לקרות, ובואו נזרום עם זה, לא ככה?
את השעות שנותרו עד ליציאת הרכבת אנחנו מבלים בהמתנה על הכיסאות בקומה שנייה. עכשיו אפשר ללכת לשירותים או לרדת לצלם משהו בלי לסחוב את כל הבית עליך, כי יש מי שנשאר לשמור עליו. כן, יש כמה יתרונות בלטייל בזוג, כמו שיש גם כמה חסרונות, כמו לכל דבר בחיים, ואני מקווה שכל זמן שנטייל ביחד נדע ליהנות רק מהיתרונות, ואם זה ישתנה, אז שנדע להיפרד יפה לשלום. עכשיו כשאנחנו מדברים בינינו, כמעט על כל דבר, מסתבר שגם רוני כותבת יומן ו"ממלאת דפים" כדבריה. היא מהנהנת בראשה ומסכימה כשאני אומר שכשאתה מטייל לבד היומן הוא כמו בן הזוג שלך, ואתה מספר לו כל מה שהיית מספר לבן זוג או שותף שהיה אתך. אנחנו מדברים על כתיבה, ועל ספרים; רוני מאוד אהבה את "הנבואה השמיימית", ספר שקראה כאן בהודו ומאוד התאים להלך רוחה. אני קראתי את הספר הזה בבית, ואהבתי אותו פחות, ושנינו מסכימים שמאוד חשובות גם הנסיבות, מתי אתה קורא את הספר ומה החוויות שאתה חווה באותה עת. רוני מספרת על התעניינותה ועיסוקה ביוגה, ובזמן שהיא מדברת אני חושב לעצמי שהיא נמצאת עכשיו בשלב הכי קסום, אולי, של חייה, גיל 30-25, הגיל שבו אתה מנסה לברר לעצמך מה חשוב לך בחיים, באיזה כיוון תרצה ללכת, במה אתה הולך עכשיו להשקיע את כל מה שיש לך, ועוד יותר עמוק – בכלל מי אתה ומה הסיפור של חייך. בשבילי זה היה הזמן שבו החלטתי ללמוד פסיכולוגיה, אחרי שבמשך שנים, מגמר התיכון, לא הייתי מסוגל להגדיר לעצמי מה מעניין אותי ללמוד ומה ארצה להיות כשאגדל. נכון, השירות הצבאי דוחה את כל העיסוק בלימודים (ואצלי זה נמשך 5 שנים), אבל עדיין ההתלבטות קיימת ברקע, כמו גם האפשרות להמשיך עוד קצת בצבא. (אגב, אם תרשו לי קצת פרסום עצמי (אפשר?), אז רומן ראשון שלי, שעוסק בגיל הזה של סוף שנות העשרים, עומד לצאת לאור באמצע-סוף אוגוסט...).
אחר-כך אנחנו מדברים על קוצ`ין, אליה נגיע מחר בצהריים. אני מספר לרוני מה הספקתי ללמוד בינתיים על העיר, וגם על הקהילה היהודית שחייתה שם ושמרביתה עלתה לארץ, ואומר לה שעד כמה שאני יודע נשארו בקוצ`ין רק איזה 14 יהודים, או משהו כזה. "יש שם גם בית כנסת", אני מוסיף, "ואני מתכוון לבקר בו". שני בחורים ישראלים מתמקמים לידנו, עסוקים בשאלה של העברת אופנועים. הם רוצים להגיע לראג`סטאן ורוצים להעמיס את שני האופנועים שלהם על הרכבת. "הבעיה", אומר ג`ון לסיני, "שיהיו לנו בתחנה רק 10 דקות להספיק ולהוריד את האופנועים, ואז, אם אנחנו לא מספיקים, כי להודים במטען ייקח זמן למצוא אותם על הרכבת ולהוריד אותם, אנחנו נשארים בתחנה והאופנועים ממשיכים הלאה". "כבר שמעתי סיפורים", מוסיף ג`ון, "על אופנועים שחזרו במקרים כאלה לבעליהם אחרי שבוע, כשחסרים בהם חלקים"... סיני רגוע יותר, וכשג`ון הולך לברר משהו הוא אומר לי שהוא מוכן גם לנסוע מכאן על האופנועים, את כל הדרך לראג`סטאן, אבל הוא לא יודע אם ג`ון יעמוד בזה. כשג`ון חוזר אני מציע שאולי ייקחו רכבת שהם ירדו בה רק בתחנה הסופית, אם במילא לא משנה להם לאן יגיעו בראג`סטאן. בתחנה הסופית יהיה להם מלא זמן לטפל בהורדת האופנועים. ג`ון מיד מתלהב, "רעיון טוב!" הוא אומר, והולך לקופות הכרטיסים, לא הרחק מאתנו, לבדוק מה האפשרויות. כשהוא חוזר הוא אומר שהבעיה נפתרה, ושני האופנוענים שלנו נפרדים מאתנו לשלום. כן, גם אני חלמתי פעם על טיול אופנועים בהודו, והאמת שמאיה עדיין מתכננת לנו אחד כזה, יחד עם יו�ר�י, ועכשיו אני תוהה מתי נצליח להגשים את החלום הזה, לא יודע אבל אני אופטימי!
בינתיים רוני יורדת לצלם תמונות בתחנה, ואני שוקע לי ב"נקסוס", הספר השלישי בטרילוגיה "הצליבה הוורודה" של הנרי מילר. את "סקסוס" אהבתי מאוד, את "פלקסוס" עב הכרס קראתי כשהייתי בהודו וגם אהבתי, עכשיו נראה מה יהיה עם "נקסוס". חיפשתי את הספר הזה בכמה חנויות ספרים ולא מצאתי, ואז בחורה קטנה ונחמדה בדקה במחשב של צומת ספרים בשפיים ושלחה אותי לחוצות המפרץ, שם מצאתי אותו סוף-סוף. עכשיו נראה אם המאמץ היה כדאי, יש לי ציפיות מהספר הזה ונקווה שלא יאכזב.
בשבע בערב אני מעמיס את הבית על הגב ונפרד מרוני, אחרי שסיכמנו בינינו דרכי מפגש. חוץ מהמיילים שהחלפנו, אמרתי לרוני שאשאיר לה גם הודעה בקבלה של גסט-האוס "פארק אבניו" (Park Avenue) בפורט קוצ`ין, שמישהו המליץ עליו בפורום אסיה של "למטייל", גם אם אקח חדר בגסט-האוס אחר. אני מטפס על הגשר וצועד לרציף 2, אליו אמורה להגיע הרכבת שלי, ובינתיים מסתבר שהיא כנראה מאחרת קצת. על הרציף אני פוגש את אנה ורוברט, בני 23 לערך, מסלובקיה, שפגשתי כבר בפאנאז`י לפני יומיים. מה נשמע, מה נשמע, שלושתנו שמחים לפגישה ועכשיו, כשהרכבת מאחרת, אפשר לקשקש קצת. הם לקחו מקומות בסליפר, אפילו שזו נסיעה של יותר מ-15 שעות, הם רגילים לטרמפים ולשינה בכל מיני מקומות מוזרים והזויים, הם אומרים, אז ממש אין להם בעיה. אחרי שאנו מספרים זה לזה על התוכניות שלנו לימים הקרובים, אנחנו גולשים חיש קל לעניינים שברומו של עולם, ואני שואל אותם אם התהליך שהוביל לפירוק צ`כוסלובקיה לשתי מדינות, צ`כיה וסלובקיה, היה בלתי נמנע. שניהם סבורים שלא; הם אומרים שהמיעוט בצ`כוסלובקיה, וראש הממשלה בראשו, הוביל את החלוקה, תהליך שכבר התרחש בעבר בהיסטוריה שלהם. בכל מקרה, עכשיו כששתי המדינות הן חלק מהשוק המשותף זה כבר פחות משנה, וגם הקשרים בין שתי המדינות טובים. "איפה התושבים יותר מרוצים, איפה יותר כיף?", אני שואל. "התשובה קצת מורכבת", הם עונים שניהם ומביטים אחת על השני, מתלבטים אולי איך בדיוק לתאר את זה, "מבחינה אישית בצ`כיה יש יותר תוכניות שדואגות לפרט, בריאות למשל, ואילו אצלנו, בסלובקיה, לעומת זאת, מצבה הכלכלי של המדינה יותר טוב...".
מפגשים מסקרנים עם אנשים ופרות
אחרי 30 דקות איחור הודי טיפוסי מגיעה הרכבת ואנחנו נפרדים, כל-אחד לקרון שלו. הפעם אני במיטה תחתונה, כשמעלי בחור הודי חייכני, בן 35 לערך, שלא יודע מילה באנגלית אבל כנראה יש לו מעמד או מהלכים כלשהם ברכבת, כיוון שמדי פעם הוא זוכה לביקור של מישהו שמביא אתו מגש אוכל או קנקן תה. בשני הדרגשים ממול אם ובנה, נעמי וסטפן, בטיול של שנה בעולם. כן, כן, טיול של שנה שלמה בעולם, איזה מגניב! גם בארץ הם כבר הספיקו לבקר, ואפילו חגגו לסטפן בר-מצווה על המצדה, יחד עם עוד קבוצת ילדים שיצאה מירושלים ולוותה על ידי רב, שגם ניהל את הטקס על המצדה. סטפן בן ה-13, שעולה לישון בדרגש העליון, עושה רושם של ילד מאוד אינטליגנטי ומנומס, ונחמד לשוחח אתו. נעמי אמו היא עובדת של הממשלה הקנדית שלקחה שנת חופש מעבודתה. הם השכירו את ביתם בוויניפג, קנדה, ויצאו לדרך, שנה מסביב לעולם. אני רוצה לשאול אם יש אבא בכל הסיפור הזה, אבל לא שואל, זה קצת יותר מדי אישי ובינתיים אני בקושי מכיר אותם. אם זה יעלה והם יספרו, טוב, ואם לא אסתפק בהשערות. בינתיים היא נשמעת לי גרושה, ולא בטוב, יש בה משהו מריר וחשדני, וגם על ביקורם בארץ יש לה הרבה ביקורת (האנשים קשים ולא נחמדים, נהגי המוניות מנסים לרמות אותך, וכל מיני כאלה), שעם חלקה גם אני מסכים. היא מספרת שקרובים שלהם ניסו לחיות בארץ בתחילת שנות ה-70, אבל עזבו אחרי שנה כי היה להם קשה מדי עם המתח הביטחוני ולראות חיילים מסתובבים ברחובות עם נשק (הקשיבו-הקשיבו כל הקרביים והחיילים האחרים שיוצאים עם נשק הביתה...). אין לי ספק שהיא יהודיה, כל הוויתה והתייחסותה אומרת יהדות, וגם אין לי ספק שנושא היהדות אצלה זה סיפור שהיא מנהלת איתו רומן, אולי משהו שקשור לבעלה שאינו נוכח כאן? כך או כך טיול כזה של שנה בעולם של אם ובנה הוא לא דבר של מה בכך, וצריך בשביל זה לא מעט אומץ והעזה, יכולת התמדה, והרבה-הרבה סבלנות ואורך רוח.
אני אומר לסטפן שיום אחד הוא עוד יודה לאימו על המסע הזה שערך בגיל 13. "מבחינתי", אני אומר לו, "אם אפשר היה להעביר את כל 12 שנות הלימוד של בית-הספר במסעות סביב העולם זה היה הדבר הטוב ביותר שמערכת החינוך היתה יכולה להציע לילדים ולהוריהם. להכיר את העולם ממקום של סקרנות שיש לילדים, של צניעות (אנחנו לא מרכז העולם) ורצון אמיתי ללמוד. להקשיב לתרבויות אחרות, לפגוש אנשים עם צבע עור, מראה, לבוש, דת, מנהגים והתנהגויות שונים וללמוד לכבד אותם. למצוא עניין באנשים אחרים, גם אם הם שונים, ולהבין כי בסופו של דבר כולנו בני-אדם שמחפשים מעט אושר ומשמעות בחיינו, גם כאשר הדרכים להגיע לשם שונות משלנו". סטפן מביט בי בעיניים גדולות, תוהה אם אני באמת מתכוון ברצינות לרעיון הזה, אחר-כך הוא חושב בינו לבינו, נראה כמי שבוחן את עצמו ואת מצבו בתוך כל הסיפור הזה, ונראה שהוא די מרוצה, כי הוא מחייך אלי ומודיע לאימו ולי שעכשיו הוא הולך לישון.
כשסטפן הולך לישון נעמי מתיישבת על הלפ-טופ, אותו היא שולפת מתרמילה, ומתחילה להקליד במרץ. היא בודקת דואר (ככה היא זורקת לכיווני), בתי מלון שהזמינה בהמשך הדרך, חדשות, ועוד כל מיני כאלה. אחרי המחשב היא עוברת לרקמה עם חוטי צמר על בד רשת גדול, עם ציור מפורט של בית ועצים. "כמה זמן לוקח לסיים רקמה כזו?", אני שואל, "חודשים, שנים", היא אומרת, "אבל אני עושה את זה רק בטיסות או בנסיעות ארוכות". "ואם היית עובדת על זה כל יום, שעה נגיד, כמה זמן היית צריכה כדי לסיים?", "ארבעה-חמישה חודשים אני חושבת", היא עונה, וממשיכה במלאכת הרקמה.
בערך חצי שעה אחרי תחילת הנסיעה נשמע פתאום רעש מוזר מכיוון המפגש בין גלגלי הרכבת והמסילה, כאילו הרכבת דרסה משהו ממתכת, אולי אופניים, ומיד אחר-כך קולות של המון אבנים שמתעופפות אל גחון הרכבת במשך כמה שניות. הרכבת מאיטה, והקרונות נוקשים ונעצרים בלחישה של לחץ האוויר, כשמעצורי האוויר ממשיכים לנשוף ולשרוק במשך עוד זמן מה ואחר-כך גוועים ומשתתקים. אני שומע קולות של אנשי הרכבת שירדו לבדוק מה קרה, וממהר לצאת למעבר שבין הקרון שלנו לקרון השכן, לנסות לראות משהו בחשכה שמסביב. אנשים עם פנסים מסתובבים ליד הרכבת ומאירים אל תחתיתה, בודקים, ממששים, מזיזים. אני שואל כמה הודים שנמצאים לידי מה קרה, אולי הם שמעו משהו, אבל אף אחד לא יודע למה הרכבת נעצרה. אחרי כחצי שעה, כשהרכבת עדיין לא מראה שום סימן של תזוזה, אני יוצא לבדוק שוב. עכשיו אני כבר רואה קבוצה גדולה של אנשים מנוסעי הרכבת יושבת בצד המסילה, מין פיקניק לילי כזה, וזה אומר שכנראה נתעכב כאן עוד זמן מה. כשמגיע אלינו הכרטיסן לבדוק את כרטיסינו, אני שואל אותו מה קרה, והוא מספר שהרכבת דרסה איזה ארבע או חמש פרות. לרכבת אין נזק רציני, רק צינור שנשבר, וכעת ממתינים שיגיע צינור חלופי... כן, זוהי הודו, קלאסי, מזכיר לי קצת את הפתיחה של "איזון עדין" שכתב רוהינטון מיסטרי, רק ששם הרכבת דרסה בן-אדם. אחרי איזה שעה וחצי של המתנה, נשמעת סוף-סוף הנהימה המיוחלת, יחד עם תזוזה קלה של הקרונות, שנמתחים ובוחנים את החיבורים שביניהם, ומיד מתחילים להתגלגל אט-אט קדימה, זהו, זזים.
על שינה ועצי קוקוס
2.2.2007: שנת הלילה ברכבת היא מין נים לא נים כזה, לא שינה ממש עמוקה. מדי פעם הרכבת עוצרת בתחנה כלשהי, נשמעות קריאות מבחוץ, אנשים יורדים, אנשים עולים, ושוב שקט ורק שקשוק גלגלי הרכבת ממשיך ללוות אותנו כרעש רקע קבוע. הרכבת לא נוסעת מהר, אולי 70 קמ"ש או משהו, לא יותר, ואני תוהה איך כל הסאגה של אתמול בלילה תשפיע על שעת ההגעה הסופית שלנו. כשבוקעים סימני אור ראשונים, עוד טרם שהשמש עצמה מופיעה, אני מסיט מעט את הוילון שמכסה את החלון שלידי, ורואה שורות-שורות של עצי קוקוס החולפים ליד החלון, כשברקע מקווי מים, ופה ושם כמה בתים, מראה דומה מאוד לזה של גואה. לפי חשבוני אנחנו כעת בדרום קאראנטאקה, המדינה שבין גואה לקראלה, או שאולי אפילו כבר נכנסנו לקראלה. אצטרך לחכות לעצירה הבאה כדי לראות את שמה של תחנת הרכבת ואז אדע טוב יותר.
בשש וחצי עובר מוכר הקפה הראשון, "קופי, קופי, קופי", ואחריו מוכר העיתונים. מגיע גם מוכר מסרקים, פורט על שיני הפלסטיק של מסרק גדול, ומה שהוא אומר זה בערך כך: "קשתות לשיער, הכל מפלסטיק, לא נשבר, סיכות ראש, סיכות פרחים, סיכות פרפרים, מסרקים צבעוניים, לא נשבר. מסרקים גדולים ומסרקים קטנים, ורודים, כתומים, חומים, ירוקים, כחולים, צהובים, לא נשבר". יפה, אני אוהב את זה, אבל האמת היא שכאן יש פחות מוכרים במסדרון מאשר בקרונות הסליפר, וזה די חסר לי, כל קולות וקריאות המוכרים. כשמגיע מוכר הצ`אי אני מבקש כוס ומקבל תערובת של חלב ומים ותיון בפנים, milked tea, כבר אמרנו. נעמי וסטפן מתעוררים גם הם בינתיים, ומסתבר שסטפן הוא היחיד משלושתנו שממש ישן טוב, "סחתיין" אני אומר לו והוא מתמתח ורוצה להמשיך עוד לישון. נעמי מוציאה עוגת שמרים ומישמישים מיובשים, ומכבדת גם אותי, ושנינו מנסים להעריך בכמה תאחר הרכבת. כשאנחנו עוברים את תחנת Tellicherry בקראלה אני מחשב ויוצא שאנחנו באיחור של 4 שעות. טוב, נמתין ונראה, אחרי שהתנסיתי בהודו כבר באיחור של 12 שעות (הרכבת מואראנאסי לאגרה), 4 שעות זה לא משהו שאתה מתרגש ממנו יותר מדי. בינתיים הרכבת ממשיכה בקצב המונוטוני והלא מהיר שלה, ונעמי וסטפן חוזרים לישון. בחוץ, לאורך רצועת החוף של קראלה, עוד ועוד דקלי קוקוס, ונדמה לך שכל הארץ הזאת מלאה בעצי קוקוס, שיחד עם הדיג הם מקור פרנסה מרכזי כאן באזור החוף. אפשר גם לראות פה ושם שדות אורז ומטעי בננות, וכמובן הרבה תעלות מים ולגונות, שהם הסמל המסחרי של קראלה. בחלקים המזרחיים וההרריים יותר של המדינה אפשר למצוא גם הרבה מטעי גומי, אגוזי קאשיו, תה, קפה ועוד מיני תבלינים, אבל כאן זו ממלכת הקוקוס.
בינתיים ב"נקסוס", אותו אני קורא עכשיו, מנסה מילר להבין מה הסיפור של סטאסיה, ידידתה של מונה אשתו, ופוגש את ג`ון סטיימר, עורך הדין המוזר, קרונסקי, הדוקטור והידיד, אוסייצקי המטורף, אולריק החבר, קרלי המשורר, ריקרדו החייט המאוהב, טוני מארלה הפוליטיקאי, דוק זבריצקי רופא השיניים ועוד כל מיני כאלה, אוסף של טיפוסים מעניינים ומוזרים שאיכשהו כולם נדבקים אליו. הכל כתוב בשפה כל-כך יומיומית וקולחת, חגיגה אמיתית מה יש להגיד, ואפילו שהספר הזה מסתמן כפחות טוב משני קודמיו, עדיין זה מילר, נא לא לשכוח, ומילר הוא אחד הטובים שיש, לדעתי לפחות.
ב-14:30, איחור הודי "קל" של 4 שעות, אחרי נסיעה של יותר מ-18 שעות, נכנסת הרכבת שלנו לא�רנקו�לם, שהיא חלק מקו�צ`ין (היום נקראת קוצ`י). קוצ`ין, היושבת לחוף הים הערבי, כוללת חוץ מארנקולם גם כמה איים (ווילינגדון, בולגאטי, גונדו, והאי ואיפין), וכן את פורט קוצ`ין ואת מאטאנצ�`רי העתיקות יותר, היושבות על חצי-אי ממערב, שם גם נמצאים מרבית האתרים המעניינים, הגסט-האוסים הזולים וכמובן מרבית המטיילים שמגיעים לכאן.
נעמי סוגרת עם אחד הפורטרים שעולים לרכבת לחפש לקוחות, כדי שייקח את כל המזוודות והתיקים שלה ושל סטפן, ואחרי שאנחנו נפרדים, אני מעמיס את הבית על הגב ויורד מהרכבת בצעד קל, זהו, הגענו סוף-סוף. במשרד האינפורמציה של הרכבת, לשם אני ניגש לברר, אומרים לי שהרכבת של רוני הגיעה זה מכבר, ואני יוצא החוצה מהתחנה לחפש ריקשה לפורט קוצ`ין. נהג ריקשה שהולך אחרי בדקות האחרונות, מאז ירדתי מהרכבת, מבקש 160 רופי עבור הנסיעה. אני אומר לו שזה יותר מדי, והוא אומר לי "לו�ק אין זה מ�פ, איט`ס א לוט אוף גאזולין". אני עונה לו שכבר בדקתי במפה, ו-160 רופי זה יותר מדי, ובינתיים עובר ליד זוג שמעמיס את הציוד שלו על ריקשה ומציע לי להצטרף אליהם. כן, גם הם נוסעים לפורט קוצ`ין, ואני מצטרף בשמחה לטטיאנה משוויץ ווויל מאנגליה, זוג ממש נחמד, בני 27 לערך. הם נמצאים כבר לקראת סוף טיולם בן החודשיים בהודו, וברכבת היו בסליפר, "ובסך הכל היה בסדר", הם אומרים. במהלך 20 דקות הנסיעה אנחנו מחליפים חוויות על מה שראינו בהודו עד עכשיו, ומה אנחנו רוצים לראות בפורט קוצ`ין. אין להם שום גסט-האוס בראש, ואני מציע שניסע ל"פארק אבניו" (Park Avenue), שנמצא לפי המפה של ה"לונלי" במקום מרכזי בפורט ושם גם קבעתי עם רוני.
נוחתים בקראלה
כשאנחנו מגיעים לגסט-האוס אנחנו מתחלקים בתשלום לריקשה, 50 רופי לכל אחד, והם נכנסים אתי פנימה לראות את המקום, אולי ירצו לקחת כאן חדר. מסתבר שכרגע יש שני חדרים פנויים ב-300 רופי, והשאר ב-600. חדרי ה- 300 פונים פנימה והיקרים החוצה, שזה כמובן עדיף, אבל לא במחיר כזה. לחדר הראשון אליו שלושתנו נכנסים אין חלונות, וזה כבר מפיל אותו בעיני כולנו, למרות שהוא גדול, ומסודר ויפה בכמה רמות מעל החדרים בהם ישנתי בפאנאז`י. החדר השני אליו לוקח אותנו הבחור מהקבלה נמצא בקומה השלישית, והוא חדר זהה, רק בתוספת שני חלונות, אחד גבוה ובעיקר מכניס אור, והשני פונה לכיוון גג רעפים והמדרגות העולות למסעדת הגג. אף חלון כאן זה לא נוף או משהו, אבל בסך הכל בהחלט נחמד. אני מחליט לקחת את החדר, ומרגיש קצת לא נוח כלפי וויל, שבא איתי ונראה שהוא גם מעוניין בחדר (טטיאנה, נשארה בקומה השנייה ולא עלתה אתנו). נכון, אני הבאתי אותם לכאן, אבל אני גם יכול לוותר להם (למרות שלא ביקשו), כי הם קודם היו נחמדים אלי, אבל האמת שאני כבר מת להתנחל, אחרי כל השעות האלה ברכבת, וממש ממש אין לי כוח להתחיל להסתובב עכשיו ולחפש. אני מביט בוויל, ואומר לו שאני מעוניין לקחת את החדר. וויל אומר אוקיי, מחייך בנימוס, ויורד לספר לטטיאנה, ויחד הם יוצאים לחפש גסט-האוס אחר. מה אני אגיד לכם, חבל לי עליהם, זוג ממש נחמד וחבל שלא יכלו להישאר כאן גם הם. המצפון שלי עכשיו מתחיל לרדת עלי, ואין לי משהו טוב לענות לו, חוץ מהעייפות, מין תירוץ דחוק שכזה... אני משאיר את הבית בחדר, ויורד למטה להירשם ולשלם, בינתיים ללילה אחד. למטה יש גם אינטרנט, 3 עמדות, ואני ממהר לתפוס אחת ולשלוח מיילים לרוני, מייל תשובה לגלי, וכמובן מייל לקסי. טוב, עכשיו אני ממש רעב, ועל הגג כאן בגסט-האוס יש מסעדה מומלצת, אנז`ונה, שזה כמובן יתרון גדול, אלא שהם פותחים רק בשש. הערב, יום שישי, יש כאן ארוחת בר-בי-קיו, כך כתוב בקבלה ובכל קומה, מה שכמובן מפעיל אצלי מיד את כל הבלוטות, רק שאצטרך לחכות קצת. טוב, בטח תסכימו אתי שזה בדיוק הזמן להרביץ מקלחת טובה ולהתרענן קצת, אחרי יותר מ-30 שעות בדרכים.
בשש אני יורד למטה לבדוק אם יש לי איזה הודעות, ובדיוק רוני עולה במדרגות, איזה תזמון! מסתבר שהיתה כאן כבר פעמיים קודם אבל אני עדיין לא הגעתי. היא לקחה חדר בגסט-האוס אחר, לא רחוק מכאן, והספיקה כבר להיות אצל מטפל ברייקי, "אדם מעניין מאוד" היא אומרת, וגם קבעה אתו לעוד מעט להמשך הטיפול ואפילו הספיקה לאכול משהו. סחתיין, הספק לא רע. אנחנו קובעים להיפגש מחר בבוקר בתשע לארוחת בוקר אצלנו במסעדת הגג, ואני מחליט לתפוס עוד איזה שעת אור שנשארה, לפני שיחשיך, ולעשות סיור קצר באזור הפורט, ובהזדמנות גם לנשנש משהו שירגיע אותי עד לארוחה.
כשאני מגיע לחוף הצפוני הסמוך, חוף מאלאבאר, הדבר הראשון שתופש את תשומת ליבי אלה רשתות הדייג הסיניות הקבועות על החוף, ונראות כמו מפרשים של ספינות. איזה מראה מקסים, ובמיוחד עכשיו, לקראת השקיעה! בספר כתוב שרשתות דייג אלה הובאו להודו לראשונה על ידי סוחרים מחצרו של קו�ב�לאי חאן, לאחר שהחלו לסחור עם תושבי קראלה. מי זה הקובלאי חאן הזה לכל הרוחות, אני שואל את עצמי, כן, אז לכל מי שכמוני כבר הספיק לשכוח (ותודה לאינטרנט שהביאני עד הלום), קובלאי חאן הוא נכדו של ג`ינגיס חאן, השליט המונגולי המפורסם, לא פחות. הוא חי במאה ה-13, וכשעלה לשלטון כבש גם את סין וסיפח אותה למונגוליה, וכך שלט על אימפריה רחבת ידיים. הוא קיבל על עצמו את הדת הבודהיסטית, בהשפעת התרבות הסינית, אך גילה סובלנות כלפי דתות אחרות, כולל אירופאים נוצרים שהוזמנו לבקר, ביניהם גם הנוסע המפורסם מרקו פולו, שעדיין יש ויכוחים אם הוא באמת היה בסין, או שכל מה שכתב אלה סיפורים ששמע מסוחרים ערבים שסחרו לאורך דרך המשי. אגב, יש גם הטוענים שרשתות הדיג הסיניות הובאו לכאן בכלל על ידי המגלה הסיני ז�נג ה�י (Zheng He), שתדעו.
בשפה המקומית בקראלה, שפת מאלאיאלאם, קוראים לרשתות הדיג האלה צ`ינה ואלה, והדייג בהן נעשה על ידי כך שמורידים אותן למים ומעלים אותם חזרה מספר רב של פעמים במהלך שעות הגאות, יחד עם שלל הדגה שנאסף בהן בהיותן במים. תהליך הורדת והעלאת הרשת נעשה בסיוע מערכת של אבני משקולות הקשורות לחבלים, וחמישה או שישה איש שמושכים את החבלים עם המשקולות להרמת הרשת עם שלל הדגים מהמים, ואחר-כך שחרור החבלים עם המשקולות להורדת הרשת למים.
לאורך החוף עליו מוצבות רשתות הדייג נמצאות מספר מסעדות גן כאלה, מוארות בשרשראות של מנורות צבעוניות, ובכל אחת מהן מנסים לפתות אותך להיכנס. אתה יכול לבחור משלל הדגה המוצג בדוכנים שלאורך החוף, בהם נמכרים כל הדגים ושאר "פירות הים" שנאספו בעזרת רשתות הדייג הסיניות, ומה שתבחר יילקח למסעדה שם יטגנו את זה עבורך. העובדה שהכנת הדג הולכת לקחת עכשיו איזה שעה קצת מרתיעה אותי, ואני מעדיף לחזור לבר-בי-קיו המובטח באנז`ונה. בינתיים השמש כבר שקעה, נעלמה לה בים, והחושך יורד אט-אט על החוף ועל יושבי המסעדות. בכיכר ואסקו דה-גמה הסמוכה אני פוגש את טטיאנה ווויל, ושמח לשמוע שהם מצאו גסט-האוס משפחתי, אפילו טיפה יותר זול, והם מאוד מרוצים. יופי, אולי עכשיו נקיפות המצפון שלי יעזבו אותי כבר.
במסעדת הגג אנז`ונה, ממש מעל החדר שלי, מכסה עשן את המסעדה, וריח הבשר על האש שואב אותי פנימה. כמה זוגות יושבים ואוכלים ליד שולחנות מרובעים קטנים, ואני מתיישב ומזמין את מנת הבר-בי-קיו שהם מציעים ב-100 רופי. המסעדה נראית נחמד, גם מבעד לתמרות העשן, וגם המנה לגמרי לא רעה, מין שישליק עוף כזה, עם ירקות, בננה לאסי וצ`אי לקינוח. זה בהחלט ירגיע אותי, אחרי שקודם, בחוף, כבר שתיתי ואכלתי משהו. בינתיים אני חושב לעצמי שערב יום שישי עכשיו, ומעניין אם יש כאן איפה שהוא בפורט קוצ`ין ישראלים שחוגגים את ערב שבת, כפי שאנחנו נהגנו לחגוג ברישיקש, ביוזמה של החבר`ה ובלי בית חב"ד. נכון, שם היינו קבוצה יותר גדולה של חבר`ה שנשארו שם לפחות כמה שבועות, נפגשנו כמעט כל יום ביוגה, או רייקי, או באיזו מסעדה או דהבה בערב, והיה מין גיבוש כזה. כאן לא ראיתי בינתיים ישראלים, חוץ מרוני, אם כי אני בטוח שישנם ובטח בהמשך אפגוש אותם. גם לא ברור לי אם יש חבר`ה שנשארים כאן שבועות, או שכולם מגיעים לכמה ימים וממשיכים לחופים.
אחרי האוכל אני יורד לחנות הספרים Idiom Bookshop, לא רחוק מהגסט-האוס, ולאחר שיחה עם המוכר, ועיון במפה מפורטת של קראלה, אני מגלה את הגילוי הכי חשוב שלי להיום: יש באמת בקרבת העיר קוטאיאם כפר לא גדול שנקרא א�י�ימ�נ�ם! עד היום לא הצלחתי לאתר מקום כזה במפות שראיתי, והייתי בטוח שהכפר הזה הוא פשוט המצאה ספרותית, והנה, יש באמת מקום כזה, ואני הולך להגיע אליו, כן, כן. אתם בטח סקרנים לדעת מה הסיפור של האיימנם הזה, אבל כאן אני חייב לעצור, בואו נשמור את החשיפה הזו להמשך, עוד קצת סבלנות, בסדר? בינתיים יש כאן מלא יתושים, טייסות שלמות, שעוקצים אותי בכל מקום אפשרי. אני מנסה להתמרח כמיטב יכולתי, וגם לוקח בקבלה, לפני שאני עולה לחדר לישון, מין ספירלה כזו, עם עשן וריח, שמרחיקים את היתושים, ומדליק ומניח אותה ליד המיטה, בתקווה שזה יעזור.
ביקור בכנסיה וחוויית דייג
3.2.2007: שבת בבוקר, ובחוץ יש יופי של יום. שווה. בתשע רוני מגיעה לחדרי ואנחנו עולים לאנז`ונה לאכול ארוחת בוקר. האוכל כאן בבוקר ממש טוב, ולא תאמינו, מישהו נענה לתפילותי וסוף-סוף מצאתי ק�רד, ולא סתם קרד, שהוא כידוע מין יוגורט הודי מעשה בית, אלא קרד מצויין! גם הסלט שלהם טוב מאוד, והצ`אי, בקיצור ההמלצות ששמעתי על המקום בהחלט מוכיחות את עצמן, וזה עוד בלי להכניס לחשבון את אווירת הגג הנחמדה וצוות המלצרים האדיב בראשות וינוד. בינתיים רוני מוציאה מהתיק ונותנת לי לקרוא ספר שזה עתה סיימה ומאוד אהבה, "רומן עם הרוח" של עידית פאנק וקובי נחושתן, ואילו אני מספר לה על הביקור הלילי בחנות הספרים הסמוכה והגילוי על הכפר איימנם. רוני מבקשת לראות את התמונות שצילמתי בטיול עד היום, והשיחה בינינו מתפתחת לכל מיני כיוונים, מ"ברנשים וחתיכות" (בעקבות תמונות הוסטל צבא הישע מבומביי), דרך מיה דגן ששיחקה בהפקה האחרונה של "ברנשים", דרך דומינו גרוס ועד לפלטפוס, בתי היוצר לכוכבים של היום. רוני, אחרי חודשיים של טיול, מרגישה שהיא רוצה קצת לנוח ומאוד מרוצה מכך שהגיעה לקוצ`ין, שנראית לה מקום מצויין לעצור קצת, אפילו שנורא חם ולח כאן. גם לי חם, אבל חשוב לי להספיק לראות כאן כמה דברים טרם שאצא דרומה, במיוחד בית-הכנסת היהודי, שסגור היום, ואנחנו מחליטים להתפצל ולתקשר בעזרת פתקים בגסט-האוס שלה, בו ביקרתי אתמול (נחמד), ובשלי.
המקום הראשון אליו אני מגיע הוא כנסיית פרנציסקוס הקדוש, שנמצאת לא הרחק. הכנסייה הוקמה בשנת 1503 על ידי כמרים פרנציסקניים מפורטוגל, ונחשבת לכנסייה העתיקה ביותר בהודו שנבנתה על ידי אירופאים. ההולנדים הפרוטסטנטים שכבשו את קוצ`ין ב-1663, שיפצו את הכנסייה מאוחר יותר, כשבסמוך גם הקימו את בית הקברות ההולנדי. הכנסייה הזאת מעניינת אותי במיוחד כיוון שואסקו דה-גמה, מגלה הארצות המהולל (שני בעיני רק למגלאן), היה קבור כאן בכנסייה 14 שנה, עד ששרידי גופתו הועברו לבירת פורטוגל. בכנסייה נשארה מצבה לזכרו של ואסקו דה-גמה, ואחרי שאני חולץ את הסנדלים אני הולך לראות אותה ולחלוק לו כבוד המגיע לו. המצבה היא לוח אבן חום הקבוע בקיר, ועליו ציורים של סמלים עם בעלי-חיים, כשבמרכז ציור של גולגולת עם עצמות ומתחת כתובת בפורטגזית. בצמוד ללוח האבן תלויה על הקיר מסגרת שחורה גדולה, ובתוכה תמונתו המוכרת של ואסקו דה גמה, לבוש בבגדיו המלכותיים, כשמתחתיה הכתובת: "זוכרים את ואסקו דה-גמה, הספן הפורטוגזי שהגיע לקוצ`ין ב-1502, וכאן מת ונקבר לראשונה ב-1524. מאוחר יותר הועברו שרידי גופתו לליסבון, שם הוא שוכב מאז במנזר הירונימוס". מתחת לדברי ההקדשה מופיעות עוד 3 תמונות של מקום קברו במנזר.
כשאני יוצא מהכנסייה אני רואה גור כלבים קטן וחמוד עם פרווה יפהפיה, שמיד מזכיר לי את בראוני שלנו וגורם לי ללטף אותו. אל הגור מחוברת ברצועה אשה כבת חמישים ומשהו, גרטי, היא מציגה עצמה, שזופה, רזה, וקלת תנועה, ותוך כדי זה שאנחנו מתחילים לדבר מצטרף אלינו גם בעלה, ארמנד. אז מה הסיפור של הכלב הזה, אני שואל, וגרטי מספרת (תמיד הנשים הן אלה השמחות לקשור שיחה ולספר, הלא כן?) שהם חיים על סירה ומשייטים להם להנאתם סביב העולם. מה תגידו, גדול, הא?!? להודו הם הגיעו מתאילנד, משם גם הביאו את הכלב, שעכשיו הוא בן 4 חודשים, ומכאן הם ממשיכים לבחריין, לתימן, ובסוף יגיעו לספרד, שם הם חונים בדרך כלל לתקופות ארוכות יותר של התרעננות ושיפוצים לסירה. ארמנד מוסיף עוד פרטים על השייט והחיים בסירה, ושניהם מחייכים ונראים כזוג הרפתקנים מקסים שבילוי של ערב איתם יכול להיות חוויה מיוחדת. אח, אח, מה אני אגיד לכם, נשמע לי אחלה של דבר, אולי זה יהיה הפרוייקט הבא שלי?
רשתות הדייג הסיניות ממשיכות לעורר את דמיוני, ואני חותך לכיוון החוף, בתקווה לראות אותן בפעולה, והפעם אני לא מתאכזב. בארוחת הבוקר אמרתי לרוני שמסקרן אותי לראות איך העסק הזה עובד, בכלל תופסים דגים עם זה? אז הנה זה כאן, וכל שורת הרשתות יורדות למים ואחרי כמה דקות עולות, כל אחת בקצב שלה, והדייגים מוציאים ברשת יד את הדגים שנאספו בתחתית הרשת הגדולה. ליד אחת הרשתות מציע לי צוות הרשת להצטרף, ואני כמובן מטפס בהתלהבות על קורות העץ המהוות את בסיס הרשת ומצטרף למושכים בחבלים. אני מניח שאני לא המטייל היחידי שמוזמן להשתתף בחווית הדייג הזאת, ובטח בסוף הם גם מצפים שתתן להם משהו, אבל כרגע אני בהתלהבות שלי, וכולנו מושכים את הרשת עם המשקולות למעלה, תוך שאנו קוראים יחד "ה�י ג`אלה, ה�י ג`אלה", בקצב משיכת החבלים.
מה אני אגיד לכם, אחלה! חוויה נחמדה, אפילו שהיא די תיירותית כזאת. אנשי הצוות מראים לי את שלל הדגה שדגו בעזרתי (לא משהו), ובהזדמנות זאת אני מקבל מ"איש יחסי הציבור של הצוות" גם הסבר על סוגי הדגים השונים: דג הנמר, דג הצפרדע, סרטנים למיניהם, ועוד כל מיני. הדגים הקטנים נזרקים חזרה למים, טרף לשחפים הממתינים, ואני נשאר לסיבוב נוסף של משיכות, שאחריו אני נפרד מ-30 רופי ומהצוות.
בשוק הסמוך, בכיכר ואסקו דה-גמה מוכרים כמעט הכל, אבל מה שמושך את תשומת ליבי אלה הספרים. יש כאן דוכן ספרים אחד יפה ומסודר, המוכר ספרים משומשים מכל סוג ומין. אני נעצר ליד הדוכן ומתחיל לחפש ספרים מעניינים; יש כאן הכל, ספרי קריאה שונים מ"מילכוד 22" ועד ספרי פאולו קואלו, ומ"לוליטה" ועד "המקרה המוזר של כלב בשעת לילה". יש כאן ספרי יוגה ורייקי, ספרי בישול, ספרי מסע, ספרים לפיתוח הקריירה, וכמובן כמה עותקים של הביוגרפיה של גנדי. לא רחוק מהדוכן הזה יש מישהו שמוכר ספרים בערמות. ערמות של ספרים, המונחות ליד ערמות של אגוזי קוקוס, וכאן נראה לי שהספרים הם לפי משקל... יש בשוק גם דוכנים לעבודות יד, תיקים, אהילים רקומים, בובות מבד, וכל זה, ודוכני אוכל כמובן, איך אפשר בלי.
לא הרחק משם, בלשכת האינפורמציה לתיירים, ליד מקום יציאת המעבורת לאי ואיפין, אני מצליח לקבל מפה של נפת קוטאיאם, כולל מיקום הכפר איימנם ומקדש א�טו�מ�נו�ר, ואני מה זה מאושר! הפקידה בלשכה מחייכת כשאני מספר לה מה אני מחפש (היא בטח רגילה לשמוע כל מיני סיפורים מוזרים), אבל בסוף שיחתנו מה שחשוב לה שארשום את שמי ברשימת האנשים שנעזרו בשרותי הלשכה, ושאציין את התרשמותי מהשירות... אצלי בכל אופן המעגל מתחיל להיסגר, סימני השאלה הולכים ונעלמים, והתמונה הולכת ומתבהרת, ואני יודע שעוד מעט, עוד כמה ימים, אהיה מוכן ומזומן להיפגש עם אותה חוויה, שעבורה עשיתי את כל הדרך הארוכה מישראל ועד למדינת קראלה בדרום מערב הודו.
לתחילת הכתבה
