גואה - מנוחה נדרשת
דמיינו לעצמכם שפע עצי קוקוס תמירים הזוקפים את צמרותיהם בגאווה, עדויים בפירות הקוקוס הירוקים כלפי חוץ ותוכם לבן ומפתה, נוטף עסיס מתקתק וממכר. ואולי תראו בעיניי רוחכם גברים שחומים לבושים בחצאיות בד היוצאים לדוג לפנות שחר ובבוקר שבים ופורקים את מטענם רב הניחוח על החוף. ממיינים את מתנות הים האכילות- דגים, סרטנים ושאר מטעמים לצד אחד ואילו את יצורי הים שאינם טובים בעיניהם הם מותירים על החול, מתנה לעורבים ולכלבים המשוטטים.
או שתבכרו לראות את הנערות כהות העור וצחורות השיניים שכאילו נלקחו מתוך הסרט "ספר הג`ונגל", שיערן השחור והמבריק משמן קוקוס, שזור פרחים טרופיים, על ראשיהן כדי פלסטיק בשלל צבעים בהם הן נושאות עמן את המים מן הברז המשותף שברחוב. מאוחר יותר ישבו בצידי הדרך וימכרו את שלל הדגה שהדייגים הביאו עם שחר. הוסיפו למרקחת שדות אורז מוריקים, כנסיות מרהיבות בלובנן, נהרות קסומים וים כחול מאופק עד אופק, תירות בגוון לובסטר שלוק ושלווה בכמות שיכולה להפוך כל אדם נמרץ לכלבלב כנוע ותקבלו את גואה (Goa).
גואה- מגנט תיירים ידוע, משתרעת על פני 150 ק"מ של חופים. בעברה נכבשה שוב ושוב על ידי שליטים מקומיים וכן מוסלמים ופורטוגזים. כולם רצו ממנה דבר אחד- את נמליה. נמלי גואה היוו מרכז חשוב בנתיבי סחר התבלינים מהמזרח. הפורטוגזים ששלטו בה במאות האחרונות עד לשנת 1961 היתוו את אופיה הנינוח, השליטו את הדת הקתולית והפכו את גואה למובלעת שונה באופן מהותי מההוויה ההודית. בחרנו בגואה כיעד מועדף לכל החגיגות שתכננו לחגוג בתקופת סוף ספטמבר תחילת אוקטובר ובמיוחד כדי לנוח ולהתרחק מהמולת הכבישים ומהאינטנסיביות של הטיול. רק לאחר המנוחה הממושכת בגואה הבנו עד כמה נזקקנו לה.
החופים ארמבול ופלולה
לאחר הנסיעה המתישה שכללה לילה ללא שינה עברנו את הגבול לגואה ושמנו פעמינו לחוף ארמבול (arambol) שהוא החוף הצפוני ביותר בגואה. החוף מצויין בלונלי פלנט כחוף יפה ושקט שרק בשנים האחרונות החל להתפתח ולהפוך לחוף מתוייר. הגענו לכפר קטן וציורי ומצאנו אותו בשלבי בניה לקראת עונת התיירות, החוף יפה מאד, חול לבן וים מפתה והתקווה למעט שקט נראתה קרובה. שאלנו מקומיים לגבי דירה להשכרה והתשובה ציננה תקוותינו, המלאי מצומצם ורובו מושכר מראש. דירה כרצוננו לא מצאנו ובהנחייתו של ישראלי, התחלנו להדרים בחיפושינו אחר מקום מגורים הולם. אנחנו רצינו דירה שתתאים לשבעה אנשים מאחר שגם אמא של רמי ואחיו היו אמורים להצטרף אלינו בהמשך, לאחר שהגענו בחיפושינו לחוף אנג`ונה (Anjuna) המכונה בפי ישראלים "חוף אנגינה" ולא מצאנו את שחשקה נפשנו, הבנו שמפה לא תבוא הישועה והחלטנו להמר על כל הקופה ובשארית כוחותינו נסענו לחוף פלולה (Palolem) שבלונלי פלנט מצויין כחוף היפה ביותר בכל גואה. אחרי שעה וחצי של נסיעה הגענו לחוף palolem, בעברית-פ��לו�ל�ה ולאן נעלמה המ`? אתם שואלים. ובכן, הפורטוגזים שנתנו למקום את שמו אינם מבטאים את המ`. מה שאינו מונע מכל התיירים לטעות ולקרוא לו פ��לו�ל�ים, אנחנו קראנו לו בשם החיבה חוף פלולה.
החוף הבהיק בלובנו, השמש שלחה קרניה מעל גלים ארוכים ורכים המתנפצים אל החול הלבן באדווה רכה והמים הצלולים קראו לנו לבוא ולהתערסל בין הגלים. שכרנו מיד חדר בחוף של טוני החלפנו את מדי הנסיעה בבגדי הים ורצנו למים. הזיעה, לכלוך הדרך, שכבת הפיח השחורה מאגזוזי המשאיות, עיפות הקילומטרים והכעס על נהג האוטובוס נשטפו מאיתנו עם כל גל שהכה בנו ברכות נעימה, החיוך מצא דרכו אל שפתינו ושלווה מתוקה מדבש נסוכה בנו. הרגשנו שהרווחנו את הכיף הזה ביושר והתענגו על הרגע.
לאחר שטבלנו במים החמימים, צללנו וטעמנו את המלח, התפנינו לבחון את החוף ואת הסביבה, החוף היה ריק למעט שניים או שלושה תיירים ומקומיים העובדים בהקמת הבקתות הרבות שעתידות להפתח ולאחסן את המוני התיירים שיגדשו את החוף. מכיוון שהגענו לפני שנפתחה עונת התיירות היינו חלק הארי מקומץ התיירים שהסתובבו על חוף פלולה. חלק מזערי מהמסעדות היה פתוח, "בתי הקופים" מעין בונגלוס רעועים על קלונסאות עץ המוצעים לתייר כמקום לינה עדיין עמדו בהקמתם, תחושה של ראשוניות עמדה באוויר.
לאחר לילה מחניק בחושה המקומית הקטנה של טוני, שכרנו דירה מרווחת בין חוף פלולה לחוף פטנה (Patnem). שכירת דירות אפשרית בפלולה, המקומיים בונים דירות במיוחד להשכרה לתיירים, לעתים הם אף מפנים את דירותיהם ועוברים להתגורר בבקתות קטנות עד תעבור העונה. הם גם מציעים את שירותיהם כמדריכי תיירים, מסאג`יסטים לעת מצוא, חלפני כספים וכל דבר אחר שתעלו על הדעת. לקינוח הם משכירים את הטוסטוסים שלהם ומתפללים לטוב. עונת התיירות המשתרעת על גבי חצי שנה היא מקור ההכנסה המרכזי שלהם ובשבילו הם מוכנים לעשות כמעט הכל.
קבלנו דירה מרווחת במחיר מצוין ושמחנו על הנקיון, השקט והנוחות ובעיקר על המטבח שהניב לנו בהמשך שלל ארוחות נפלאות. רמי והילדים התאהבו בנדנדה התלויה שבמרפסת והסתלבטו להם שם בהנאה ואני שמחתי למצוא במגירת השולחן שבסלון המון ספרי קריאה באנגלית אותם קראתי בשקיקה... התארגנו בחדרים ולאחר שיצרנו תחושת בית נינוחה יצאנו לכבוש את גואה בסערה...
הכרנו כל פינה בחוף. הסתבר לנו שהחוף, שאורכו כשני קילומטרים וצורתו כבננה, מורכב מאיזורי גידול שונים של בעלי חיים. בחלקו הדרומי שכנו לבטח כוכבי הים, יצורים חביבים ובלתי מזיקים שיעלה תיעבה, לאחר שדרכה על אחד מהם בטעות. בחלקו הצפוני, סמוך לאי גרין (אליו ניתן להגיע בשחיה או בהליכה על הסלעים החלקלקים כשהשפל בשיאו), שכנו חמולות של סרטנים. כמות הסרטנונים היתה מדהימה, משטחים של אלפים ויותר בגדלים שנעו מחצי סנטימטר ועד כחמישה סנטימטרים, השתזפו להם בניחותא עד שבאה "המשפחה הרעה" והפריעה להם. רצנו אחריהם נהנים לראותם בורחים בריצה צידית, בזיגזגים מהירים כשהם לפתע נעצרים ובחצי שניה מתחפרים להם בזריזות מדהימה בחול. הסרטנים חפרו את החורים במהירות תוך כדי זריקת חול זריזה באוויר, החול, שכודרר לכדורים זערערים יצר ציורים נפלאים. השתעשענו בנתינת שמות מורכבים ומעודנים ליצירות המופת כגון: "הרקדנית המפורסמת רוכבת על פיל שאכל בננה רקובה וקבל קלקול קיבה"... או "הלויתן השמן עם הפלולה שהצמיח שערות מפה ועד מטולה" ועוד כהנה וכהנה.
לכל אורך החוף שכנו צדפות בגדלים שונים ובצבעים מגוונים שהתחפרו במהירות הבזק בחול. הצדפות האפילו במספרן על הסרטנים אלא שכדי לראותן ולהעריך את כמותן היה צריך לחכות לגל גדול שיחשוף אותן, או לחילופין, לחפור מעט בחול ולהרים חופן חול עטור במספר רב של צדפות. נהנינו לראות אותן מוציאות לשון גמישה ורירית המגששת אחרי החול. ברגע שהלשון גילתה חול, הצדפה התחפרה לה בחול, במספר מועט להדהים של תנועות, ונעלמה כאילו לא היתה שם. ערכנו תחרויות ביניהן מי תתחפר ראשונה ותחרויות בינינו מי ימצא צדפה עם דוגמה מעניינת יותר.
כנראה שכמו שעונת התיירות רק החלה, גם עונת הצדפות היתה בראשיתה, כי מצאנו צדפות תינוקות שמתאימות לבית התינוקות ועדין לא בשלות לצאת לשטח ולהתמודד עם תיירים סקרניים. ניצלנו את ההזדמנות שהעניק לנו הטבע והחלטנו להכניס אותן לתוכנית הלימודים המזדמנת במסגרתה למדנו על מנגנון הפתיחה והסגירה של הצדפה ועל מבנה גופה. כמו כן, עסקנו בנושאי השפל והגאות, בחיי כוכב הים - כיצד הוא בנוי ומה הוא אוכל ותודות לדייגים שהשליכו על החוף יצורי ים שונים למדנו על מבנה המדוזה וחיי סרטן הנזיר. מדי פעם הים שלח לנו מתנות בדמות כריש חוף או דיונון ופעם אחת אפילו פגשנו במים את גאנש "אל הפיל" ועל כך בהמשך...
היום יום הולדת לאילאיל
יום ההולדת התשיעי של אילאיל הגיע. איך חוגגים יום הולדת בטיול? שאלנו את עצמנו, איננו רגילים לחגוג ימי הולדת ללא משפחה וחברים. תהינו ומייד התארגנו: המתנה כבר נקנתה מראש, אילאיל בחרה לעצמה כמתנה את הסרט ההודי המצליח Kal Ho Naa Ho, עוד בג`ייפור מצאנו כרטיס ברכה מקסים. הוספנו מלים חמות ואוהבות מכל הלב והנחנו אותו במקום בולט על השולחן. אילאיל התעוררה לבוקר גדוש ממתקים ופינוקים שסודרו על השולחן בידיה האמונות של יעלה. רמי הכין לאילאיל את האוכל החביב עליה-לחם מטוגן, ואנחנו פיזמנו לה שירי יום הולדת. לאחר מכן כל אחד ברך אותה בעל-פה.
את המשך הבוקר ניצלנו למשחקי חוף אותם תכנן רותם - המשחק הראשון היה תחרות בניית ארמונות חול-רותם ואילאיל היו קבוצה אחת, יעלה וענת היו קבוצה שניה ורמי בחר לעצמו את תפקיד השופט. בתפקידו הרם כשופט, רמי ישב במסעדה המוצלת והשקיף ממרומי כסאו על שתי הקבוצות הנועזות המתחרות להן בשמש החמה, רותם ואילאיל בנו דגם מפורט להפליא של הטאג` מאהאל ומולו דגם של הבייבי טא`ג וכמובן זכו במקום הראשון. יעלה ואני הסתפקנו במקום השני עם ארמון מטפטופי חול משובץ בצדפות ועל ראשו מתנוסס דגל ממפית ניר צהובה, תרומתה הצנועה של המסעדה. המשחק השני היה תחרות זריקת אגוז קוקוס למרחק, מה אגיד ומה אומר, לאולימפיאדה כבר לא נגיע... אבל אין ספק שהרשמנו כמה כלבים משוטטים והחרדנו את קהילת הסרטנים השקטה שעל החוף.
המשכנו בתחרויות ומשחקים מהנים נוספים עד שלפתע נפתחו ארובות השמיים וגשם טרופי חם ורטוב ירד עלינו וגרש אותנו למקום מחסה, אילאיל טענה שגם השמיים מברכים אותה ובעיקר חוסכים לה מקלחת בערב סעדנו סעודה חגיגית במסעדה החביבה עלינו Cool breeze שנקראת בפי כל הישראלים- הכחולה. בתום הארוחה הפתענו את אילאיל עם עוגת שוקולד שעליה כתבו עבורה הקדשה בעברית! כל באי המסעדה מחאו כפיים ושלל הישראלים שגדשו את המסעדה אף שרו עמנו "היום יום הולדת". אילאיל נהנתה מתשומת הלב וחילקה לכל מי שחפץ פיסת עוגה. זו אגב היתה העוגה הטעימה ביותר שאכלנו בהודו (העוגות ההודיות לא ממש מוצלחות). לקינוח אילאיל התקשרה לסבים בקבוץ דליה ובקבוץ אשדות יעקב וכן לדודה נועה, שוחחה עם כולם וקבלה מכולם ברכות.
לעבור את משבר גיל ה-40 בגואה!
זוכרים שהבטחתי לעבור את משבר גיל ה-40 בגואה? וואללה, הלוואי על כולם משבר כזה. מוקפת בבני המשפחה ובחבר`ה צעירים שפגשנו על החוף, חגגו לי יום הולדת נפלא. האמת, מתוך צניעות פולנית אופיינית, בקשתי מראש שלא יתכננו לי כלום, כולל מתנה, הסברתי לרמי ולילדים שהמתנה הכי גדולה שיכולתי לפרגן לעצמי הוא הטיול הזה. אבל רמי והילדים לא התאפקו, הם זממו תוכנית משותפת והפילו אותי בפח... פח טעים ביותר למען האמת... יצאנו לסעוד במסעדה הכחולה שלנו כשלפתע הופיעו גם החבר`ה שפגשנו על החוף, נטלי, אייל וחבריהם. צרפנו שולחנות, הרמנו בריזר לחיים (משקה אלכוהולי מבקארדי ומיץ פירות) וזללנו מטעמים שרמי הזמין מראש. רמי שזכר איך חגגתי את גיל 25 על חופי תאילנד הזמין לי את המנה שאכלתי אז - סלט סרטנים וכן פלטה גדושת דגים ופירות ים שכללה נתחי כריש, ברקודה, קינגפיש, טונה טריה ושפע שרימפסים סופר ג`מבו, כולם עשויים בתנור טנדורי עטופים בממרח טעים, המורכב מהרבה שום ותבלינים כמיטב המסורת בגואה. את מצמוצי השפתיים וקריאות העונג שמעו בכל רחבי גואה. לקינוח קבלתי עוגת ענק עם הקדשה בעברית. רותם, שאהב את העוגה, הודיע לי שהפעם אני לא מחלקת את כולה אלא לוקחת אותה לדירה. הטמנו את העוגה במקרר וחיסלנו אותה בקצב מהיר ביותר. בתום יום ההולדת, לאחר שהילדים נרדמו שזופי שמש וגדושי בטן, גנבתי לרמי את הנדנדה שבמרפסת, התנדנדתי בחושך הזרוע זהרורי כוכבים וחייכתי לעצמי.
שלושה חודשים למסע שלנו
לו הייתי יודעת עד כמה מופלאה היא החוויה של טיול משפחתי, הייתי חוסכת לעצמי אי אלו פרפרים שרפרפו בבטני בתקופה שלפני הנסיעה. הודו התגלתה כחוויה תרבותית מהממת חושים. עברנו חוויות רבות כמשפחה, טובות יותר ופחות, אבל מחשלות ומבגרות.
הודו לא קלה לטיול, היא גובה מהמטייל הרבה אנרגיות ומאמץ. גם דרך הטיול בה בחרנו- מסע בג`יפ בכבישי הודו אינה קלה. אך למרות הקשיים המסע המשותף הפך אותנו לנינוחים יותר, הילדים צמחו והתבגרו בקצב מהיר ביותר והם שותפים מלאים לתכנון המסלול ולהחלטות השונות. חגגנו רבע שנה למסע שלנו, זמן ארוך לכל הדעות. עדיין איננו יודעים מה נעשה בשאר הזמן, אבל אנחנו מתכוונים להפיק מההמשך את המירב והמיטב.
יום הולדת לגאנשה השמחה להודים
פסטיבל גאנש צ`אטורתי (Ganesh Chaturthi) לכבוד גאנש אל המזל וההצלחה בפנתיאון האלים ההודי, נחגג במשך 11 יום בחודש ספטמבר, ברוב פאר והדר. בדרך לגואה פגשנו את המוני ההודים מרקדים ומקפצים מול פסל האל. בערבים הראשונים בגואה שמענו כל לילה את צהלות השמחה, כמות החזיזים שפוצצה היתה מדהימה, פגשנו את ההמונים הסוערים, רוויי האלכוהול, רצים ורוקדים, לועסים בננות וזורים על העוברים והשבים אבקת צבע אדומה, חזיזים נזרקו לכל עבר וצרורות הפיצוצים החרידו אותנו, הרגישים לרעשים מסוג זה, שאפילו הודו הנינוחה לא הצליחה לשנות רגישות זו. ביום האחרון של החגיגות הוציאו המקומיים מהמקדש פסל ענק של גאנש והכניסו אותו לתוך הים כשהם מלווים את המעשה בתפילות ובניפוץ חזיזים מאסיבי שהזכיר לישראלים שעל החוף קולות מלחמה.
למחרת כששחינו בים ראינו את המקומיים שולים את שרידיו של גאנש מהמים- קונסטרוקצית ברזל ענקית שעליה מלופפים חבלים מקליפת הקוקוס. הלילות העליזים של הפסטיבל תמו ורק ילדי גואה המשיכו בחגיגות החזיזים, ילדי המשפחה שאצלה התגוררנו וילדי השכנים כנראה רכשו מלאי גדול מהזוועה הפיצוצית הזו והחליטו למצות עד תום את פוטנציאל הרעש הגלום בגלילי הקרטון התמימים למראה, עד שרמי, שמאס בקולות הנפץ, שהפתיעו אותנו בשעות היום והלילה, ירד אל בעלת הבית ובקש קצת שקט. השקט חזר למעוננו ושוב יכולנו להתנדנד על הנדנדה במרפסת בשלווה, למורת רוחנו ניפחנו מספר בלונים לימי ההולדת של אילאיל ושלי ולאחר מספר ימים חלקם נטו להפתיע בקול פיצוץ רם כשהם מעדיפים את שעות הלילה, הלב קפץ כל פעם מחדש ורמי רץ למרפסת לבדוק מי מהדרדקים הדליק חזיז בחצר עד שעלינו על התעלומה ודאגנו לרוקן את הבלונים הנותרים מאויר גואה הצלול למען שלוות נפשנו.
איחוד משפחתי בגואה
סבתא רוזה מאשדות יעקב, אמא של רמי, "נטשה" את ניהול בית התינוקות לטובת טיול משותף עמנו בהודו. גם דוד סער, האח הקטן של רמי הגיע להודו מיפן במטרה לטייל עמנו לאחר שנתיים שלא היה בארץ. תכננו את האיחוד המשפחתי מראש והחלטנו שעבור רוזה הדרך הקלה ביותר להכנס להודו תהיה בגואה הרגועה והשלווה. לסער לא חששנו, הוא טייל ותיק שחרש את הודו מקצה לקצה. נסענו לפגוש אותם בנמל התעופה של גואה, כשאנחנו מהמרים-מה יהיה אורך השיער של סער, מה סבתא רוזה הביאה מהארץ והאם הטיסה תגיע בזמן. המפגש היה מרגש, התחבקנו והתנשקנו, העמסנו את התיקים על הג`יפסי ונסענו חזרה לחוף שלנו, מרחק נסיעה של שעה וחצי. בדרך החלפנו חוויות, הנסיעה היתה תוססת ומלאת שמחה. לאחר שהתמקמו בדירה, פתחה סבתא את התיק והפתיעה עם שלל מטעמים כגון ג`חנון, קרואסונים ביתיים, חילבה (למביני עניין), ממרח חומוס, קופסת עוגיות ענקית ממטבחה וגולת הכותרת, קופסה שלמה עם קצפיות שמטעמי פינוק השארנו את תכולתה לילדים. כמו כן, המון ציוד שבקשנו שתביא עמה- ספרי קריאה, בגדי ים חדשים במקום אלה שהתבלו, סרטי ילדים חדשים, תרופות סיניות, חוברות תשבצים והרבה הרבה קפה שחור לרמי.
טיילנו עם סבתא וסער בחוף שלנו ובחוף השכן- פטנה. כמו כן בקרנו בשמורת הטבע הקטנה קוטיאגו הממוקמת תשעה קילומטרים דרומית לחוף פלולה. השמורה נראית כמו ג`ונגל קטן ובו כביש צר ודרכי כורכר סלולות. לשאלתו של רמי אם אין סכנה למפגש עם בעלי חיים רעבים לבשר תיירים תמימים, חייך המנהל האחראי על גביית הכסף בכניסה לשמורה, כשהוא מבליע צחוק גדול, והבטיח לנו בהן צדקו שלא קיים שום חשש. בדיעבד הסתבר לנו שהסיכוי לראות טורפים בשמורה קטן מהסיכוי לזכות בפיס. לא ראינו נמרים אבל שמענו שאגות, ראינו תילי טרמיטים, שלל צפרדעים, סרטנים וקופים.לאחר מנוחה של כמה ימים והתגברות על הג`ט לג, ארזנו מיטלטלינו ובצער נפרדנו מחופי פלולה הקסומים ויצאנו לדרכנו לכיוון האמפי ההזויה שבמדינת קרנאטקה.
היי הג`יפ היי הג`יפ למכירה! - משפחת עדוי מוכרת את הג`יפ! לישראלים שרוצים לטייל בהודו בדרך הטובה ביותר. הג`יפ מדגם suzuki Maruti 4x4, מחיר מחירון 150,000 רופי (3350$), לפרטים נוספים: משפחת עדוי, או דוא"ל נוסף.
