בדרך למנאלי

בדרך למנאלי (Manali) היינו מאושרים. יצאנו מקאסול ב-12:00 בצהרים, להספיק להגיע בשעה מוקדמת כדי למצוא חדר טוב במיקום טוב. התיישבנו באוטובוס במיקום שהתברר כלא הכי מוצלח, ישבנו ממש מתחת לרמקול ענקי שהשמיע מוזיקה הודית צווחנית בפול ווליום, שאמנם חסך מאזנינו את חריקות הבלמים, אבל עשה לי כאב ראש לא קטן. הזמרות ההודיות המסורתיות שרות בטונים הכי צורמים שהאוזן האנושית מסוגלת לשמוע, כמו כינורות לא מכוונים. לקח לי כמה דקות להרגע מהעצבים שעשתה לי המוזיקה ואפילו התרגלתי למוזיקה שפתאום הפכה לחלק אינטגרלי מהאווירה: הרגשתי ממש כמו בתחילת הטיול, בנסיעות הראשונות שהיו לנו בהודו כשהמוזיקה מתנגנת ברקע וגורמת לנו להרגיש בתוך סרט בורקס הודי כשאני, הסטארית, מסתכלת מהחלון באמצע הנסיעה אל הלא נודע, בוהה אל הנוף במבט מזוגג ותוהה על שצופן לי העתיד.

הנסיעה היתה נהדרת - האוטובוס אמנם היה אוטובוס מקומי, אבל הנהיגה היתה רגועה מאוד והאוטובוס לא היה צפוף מדי בהתחלה, ואפילו לקראת הסוף כשכבר לא היה מקום לשבת וגם לא מקום לעמוד, הרגשנו נהדר. והנוף... איזה נוף!

 בעיר קולו (Kulu) האוטובוס עשה עצירת ביניים של עשר דקות, כדי לאסוף את כל הנוסעים מהעיר המרכזית. במשך כל ההפסקה עלו אל האוטובוס רוכלים שמכרו סחורה את הסחורה הרגילה: בננות, עדשים, עטים, מסרקים, וגם סחורה מסוג חדש - דובדבנים ופירות יער מסוגים שונים, סחורה של אזור הצפון. אנחנו קנינו בננות. בדרך כלל המוכרים עולים אל האוטובוס עם הסחורה שבדלי או בסל, ועושים סיבוב לכל אורך האוטובוס תוך שהם צועקים את שם הסחורה (קשה כנראה להפטר מההרגל של הצעקות שהם צועקים בשוק, אפילו כשהלקוחות נמצאים באוטובוס הסגור ואין להם אפשרות שלא לראות את הסחורה).

כשסיימו כל המוכרים את הסיבובים שבאוטובוס ונשארו רק המוכרים העצלנים יותר שהציגו את הסחורה דרך חלונות האוטובוס, עלה מוכר עם שיטת מכירה שונה - שיטת ערוץ הקניות. המוכר התמקם בקדמת האוטובוס, הרים חוברת קטנה באויר והתחיל בהרצאה ארוכה (בהינדית כמובן) שהסבירה על כל יתרונותיה של החוברת שלו. הוא דפדף בה קצת, עשה הדגמות ואפילו הדגיש את העובדה שהיא לא נקרעת בקלות (החוברת מנוילנת). וכל זה תמורת עשרה רופי בלבד! בסיום כל ההדגמה המוכר הסתובב ברחבי האוטובוס והנוסעים ההודים קנו ממנו כמה חוברות. כשהוא הגיע אלינו גילינו שהחוברת היא חוברת ללימוד מזורז של האותיות באנגלית, כמו החוברות שמביאים לילדים קטנים - הוצגו בה כל האותיות במשבצות, כשכל אות מותרגמת להינדית ומופיע לידה ציור המתחיל באותה אות. אחרי שהצלחנו להסביר לערוץ הקניות שאנחנו יודעים אנגלית ולא מבינים הינדית, הוא וויתר וירד מהאוטובוס, ואנחנו המשכנו בנסי עה.

 חמש שעות מאוחר יותר הגענו למנאלי. מנאלי בנויה מחלק ישן ומחלק חדש - אולד מנאלי וניו מנאלי. אולד מנאלי היא הכפר השליו והשקט, וניו מנאלי היא העיר הגדולה והרועשת, שיש בה הכל מהכל. במרחק קצר מאוד נמצאים גם הכפרים ושישט (Vashisht) ודהונגי (Dhungri), והרבה תיירים ישנים גם בהם.

לתחילת הכתבה

מתמקמים באולד מנאלי

אנחנו החלטנו להתמקם באולד מנאלי. הריקשה שלנו טיפסה לאיטה על המדרון התלול שמוביל אל הכפר, ואנחנו לאט לאט גילינו שאולד מנאלי, כמו קאסול, נמצאת גם היא תחת הכיבוש - כיבוש התיירים הישראלי. לאורך כל הכביש מוקמו חנויות התיירים היפות, מציגות בגדי תיירים, תכשיטים ושניצלים, והכיתוב על השלטים - בעברית כמובן. הריקשה עצרה לנו במקום שנראה כמו המדרחוב הראשי, חנויות ומכבסות מכל הכוונים, וכולם צועקים עברית.

עוד לפני שהספקנו לרדת מהריקשה כדי לחפש גסטהאוס, אישה הודית באה לקראתנו ושאלה אם אנחנו מחפשים חדר. כשהשבנו בחיוב היא קפצה מיד, בלי לשאול, לתוך הריקשה וזרקה כמה מילים לנהג שהמשיך מיד בנסיעה למעלה, לכיוון פנים הכפר. מאחר ובאותו זמן היה גשם זלעפות וקור מקפיא ואנחנו היינו בגופיות וכפכפים (הגענו מקאסול החמימה), החלטנו שלא משנה לאן היא לוקחת אותנו - אנחנו אצלה מתמקמים ללילה.

כבר בתוך הריקשה הבנו שוידייה (Vidia), האשה שלקחה אותנו, היא אשה הודית לא טיפוסית בכלל: בדרך כלל הגברים ההודים הם אלה שקוראים לנו בעברית "אח שלי" ו"אחותי מה המצב?" ומנסים לשחק אותה הכי חברים שלנו. עם הנשים אני לא רגילה שזה קורה, אבל וידייה היתה סיפור אחר - בריקשה היא נתנה לנו את כרטיס הביקור שלה ואמרה לעדי "אחי, זה מקום אחלה אחלה, חדר לפנים". עד שלא אמרנו לה שאנחנו לוקחים את החדר וידייה לא הפסיקה לנסות לגרום לנו להרגיש בבית - מבחינת האירוח ומבחינת העברית.

כשהגענו לשם הכרנו גם את בעלה, שהעובדה שהוא עובד כשוטר בנפת שימלה לא מפריעה לו לנסות למכור לנו סמים בתוך הגסטהאוס שלו. לו זה בעצם הכי קל, הוא יודע יותר טוב מכולם למי צריך לשלם בקשיש במשטרה.

התברר שהחדר שהיא לקחה אותנו אליו היה בדיוק מה שאנחנו מחפשים תמיד - משהו מעט מרוחק מהמרכז, אבל במרחק הליכה קצרה, משהו ביתי עם אווירה משפחתית, עם חדרים נעימים ושירוקלחת נקיים בדרך כלל (אפילו אם הם מחוץ לחדר). קיבלנו בדיוק את שביקשנו לעצמנו ויותר מזה - חדר מקסים עם שטיח, ארונות ואפילו ויטרינות (שהיה בהם אוסף מוזר של צעצועי ילדים מערביים, אבנים ומגזינים הודים ישנים), וגינה יפהפיה. אפילו המקלחת שבחוץ היתה טובה כל כך שגם אלה ששילמו על מקלחת בחדר מצאו את עצמם בסופו של דבר מתקלחים בה. כשפתחנו את החלון של החדר גילינו את הבונוס הגדול שבא איתו - שני היאקים היפים שבחצר. היה לנו מזל שוידייה השתלטה לנו אז על הריקשה. שם הגסטהאוס שלה, אגב, הוא Cottage Cold Corner - המקום שתמיד תהיה בשבילו בלבנו פינה קרה בלב.

כשהתעוררנו בבוקר הראשון במנאלי פתחנו את הווילונות כדי לראות את נוף ההרים הלבנים והפרחים שבגינה, וגם להעיף מבט על היאקים הענקיים. היאק הוא, למי שלא פתר תשחצים מימיו, בהמה טיבטית. זו חיה שנראית כמו קומבינה של שור ענקי והמון המון שיער סוס על כל הגוף, כולל פוני, ושתי קרניים ענקיות וחזקות. במבט ראשון החיה הזו מפחידה לאללה, וכשפעם היא עברה לידנו באמצע הלילה בשביל הצר שליד הגסטהאוס - צרחנו וקפצנו הצידה כאילו ראינו מפלצת. תוך שאנחנו מסתכלים בהערצה על החיות היפהפיות האלה, התקרב אליהם פתאום הבעלבית. הנחנו שהוא רוצה לשחרר אותם מהחבל ולקחת אותם לעבודה (העבודה שלהם, ילדים מצטלמים כשהם יושבים עליהם), אך להפתעתנו הוא הוציא מהכיס מסרק קטן והתחיל לסרק אותם. והוא ממש השקיע - הוא סרק להם תחילה את כל שיער הגוף והזנב הענק, ואז עבר לעצב תסרוקת לשיער הראש - היאק הראשון (שיש לו תלתלים) קיבל שביל בצד לשני הוענקה תסרוקת קארה שופע. ואז, מוכנים ליציאה, יצאו היאקים לעבודה.

 אחרי שהיאקים יצאו יצאנו גם אנחנו לראות את העיר - הלכנו ברגל לניו מנאלי, העיר הגדולה. בניו מנאלי יש שוק גדול מאוד, והוא שונה מאוד מהשווקים שראינו עד עכשיו. אל השוק הזה לא באים רק האנשים הפשוטים והתיירים, מגיעים אליו גם ההודים היאפים העשירים. מסתבר שמנאלי, במיוחד בתקופה הזו של השנה, היא עיר נופש הודית - משפחות וזוגות בירח דבש מגיעים אליה כדי לגלוש בשלג, לדוג ולטייל ביערות ובהרים, וסתם להנות מנוף ההרים המדהים.

 את היאפים ההודים לא ראינו הרבה זמן, אולי מאז דלהי. בהודו מאוד קל לראות מי עשיר יותר ומי פחות - הגבר ההודי תמיד ישתדל ללכת עם חליפה או לפחות מכנסיים מחויטות וחולצה מכופתרת: כשההודי עשיר הבגדים שלו יהיו נקיים, מגוהצים ועם צבעים שמתאימים האחד לשני. העניים הרבה פעמים ילכו עם בגדים מטונפים, לא בהכרח בגלל שהם לא מנקים אותם אלא בגלל שהם מכבסים אותם ביד עם חומרים שלא מצליחים להסיר לכלוך. וכמובן שלקנות בגד חדש במקום המטונף זו לא תמיד אופציה. ההודיות העשירות מתחלקות לשניים: אלה שילכו עם סארי נוצץ, תיק תואם ואחריהן ילדים מטופחים עם צעצועים ביד (לעניים אין בדרך כלל צעצועים קנויים), ואלה שילכו עם בגדים מערביים לחלוטין ומשקפי שמש חדשים. ויש גם את אלה שהתמערבו לגמרי, והולכות גם גופיות וסיגריה ביד.

לתחילת הכתבה

קיבוץ נדבות בשוק

כשהסתובבנו בשוק אני נהנתי מכל רגע - זו הודו כמו שאני אוהבת אותה, רועשת ותוססת, דוברת הינדית מהולה באנגלית ומלאה הודים, הודים ועוד הודים. בכל פינה אפשרית בשוק הגדול העמיד מישהו דוכן למכירת מיצים טבעיים ופירות יער. יש פה במנאלי, ובצפון בכלל, פירות יער טעימים מאוד - ליצ`ים אלוהיים, דובדבנים מתוקים, אוכמניות... יום אחד מצאנו את עצמנו בטעות באולד מנאלי בתוך מטע דובדבנים. הבעלים, שבדיוק קטף דובדבנים כדי לשלוח אותם לדלהי, הזמין אותנו לקטוף דובדבנים ולאכול, ישר מהעץ. ואלה, מסתבר, הדובדבנים הכי טעימים שיש.

כשהתמקמנו בשוק ליד אחד מדוכני המיצים והזמנו מיץ "כלמיני" - מעורבב מכל הפירות שיש לו בדוכן (מצוין!), התקרבה אלינו פתאום בחורה צעירה עם תינוק ביד אחת, שקית קניות ביד השניה ושרשרת אבנים יפהפיה שאי אפשר להתעלם ממנה. היא התקרבה אל עדי, הניחה את השקית ואת היד הפנויה הפנתה לכיוונו של עדי בבקשה לכסף וסימונים שאין לה אוכל לתינוק. עדי העיף בה מבט מאוד מהיר שהספיק כדי לראות שהבחורה נקייה, מטופחת, הבגדים שלה נקיים כמו גם התינוק המתוק שהיא החזיקה בו, ובשום אופן אין סיכוי שהיא באמת צריכה את הכסף שהיא מתחננת בשבילו. הוא ביקש ממנה בתקיפות שתעוף לו מהעיניים, ושיש לה חוצפה לבקש כסף כשהיא באמצע מסע קניות (היא הרי החזיקה שקית קניות ביד) ושבטח יש לה יותר כסף משלנו יש ביחד ושתלך לחפש עבודה במקום לחפש נדבות.

כמה כעסתי על הבחורה הזו - ראינו בטיול כל כך הרבה אנשים שמקבצים נדבות כי הם באמת צריכים, כי אין להם רגל או יד או שתיהן, כי הם מצורעים, כי הם זקנים (אין פנסיה בהודו), כי הם מקאסטה נמוכה מדי, כי החנות פשטה את הרגל, ועוד ועוד סיבות... יש אותם, את הקבצנים שבאמת צריכים כל רופי כי פשוט אין להם דרך אחרת להרוויח את הכסף, ויש את אלה שמנצלים את המצב הקשה של הקבצנים ומתחזים לכאלה - הם ראו שכל כך קל לקבל כסף באמצע הרחוב במקום ללכת ולעבוד בשבילו, וכך הם - אנשים בריאים וכשירים לעבודה - מסתובבים ברחובות כקבצנים ומציקים לעוברי האורח עד שהם מתאיישים ונותנים להם כמה מטבעות. לא פעם האנשים האלה, כמו אותה "קבצנית" מטופחת שניגשה אלינו, מרוויחים הרבה מאוד כסף ביום מה"עבודה" העלובה שלהם ברחוב. שמענו אפילו על קבצן בוורנסי שגר בוילה יפה ליד אחת הגאטות, ובכל בוקר הוא קם, מתפלש קצת בבוץ בחצר היפה שלו, ויוצא לכמה שעות לקבץ נדבות.

 זה, לדעתי, אחד הצדדים היותר מכוערים של האנשים בהודו, שמנצלים את המצב של המוני המסכנים ברחובות, ומתחזים אליהם כדי לקבל במרמה את הכסף שיכל להגיע לידיים שבאמת צריכות אותו בשביל אוכל.

לתחילת הכתבה

מקדש הארנבות 

כמעט בכל השבוע הראשון הייה כפור אימים במנאלי. הייתי הולכת עם כל הבגדים החמים שלי, גרביים עבות, צעיף וכובע צמר, ועדיין רועדת מקור. ולא רק זה - גם היה מבול רוב הזמן, ואנחנו שכחנו את המטריה שלנו בטוש. באחד הימים השמש החליטה שוב לצאת - קמנו מוקדם וראינו שהיום יפה, ונראה שימשיך להיות כך כי העננים הלבנים שישנו להם בשמים לא הראו סימני איום. החלטנו לעשות טיול למקדש הארנבות. על המקדש שמענו ביום הראשון, כשעשינו את הטיול הראשון לניו מנאלי. פגשנו בדרך בהודית שהמליצה לנו ללכת למקדש (ואחר כך הציעה לנו כל מה שאפשר להציע לתיירים לקנות, מבגדים ועד מסז` אירוודי). החלטנו שצריך לבדוק את הענין, ויצאנו לדרך.

טרק קצרצר של חצי שעה בעליה מתונה על כביש, בין המלונות המפוארים שבין מנאלי העתיקה לחדשה, הוביל אותנו לכפר הקטן דונגרי (Dhungri). למרות החשש שהלכנו כל כך הרבה לשוא (כולם אמרו שהמקדש כל כך קרוב, ואנחנו הלכנו כל כך הרבה), התחלנו עם העליה לכפר לראות שהגענו למקום הנכון - שורות ארוכות של ג`יפים ומכוניות פרטיות חסמו את הכביש הצר, כך שבקושי יכלנו אפילו לעבור בין הרכבים. בינהם התרוצצו ילדים הודים קטנים ומסודרים, ילדות בשמלות מלמלה וילדים עם עניבות קטנות וג`ל בשיער, ואחרי שהצלחנו לפלס דרך בינהם הגענו סוף סוף למקדש.

המקדש נקרא מקדש האדימבה (Hadimba), לכבודה של אלה בשם זה. לא ראיתי עדיין מקדש בהודו שנראה כפי שנראה המקדש הזה - במקום צורת החרוט הרגילה, או צורת המסגד, המקדש הזה בנוי בצורה של פגודה: שלושה גגות מעץ שבנויים אחד על השני, כשהגג העליון הוא הקטן ביותר. המקדש בנוי בתוך גן לאומי גדול. מסביב המקדש עומדים עצים ענקיים ויפהפיים, נדמה שהם נגמרים בשמיים. השביל הארוך שבין העצים והירוק ירוק שמסביב נתנו לנו תחושה שאנחנו נכנסים לאיזור קסום, מקדש מהאגדות.

באיזה סיפור בתנ"ך רשום על אדם שבא וניפץ את כל דוכני הרוכלים שהוצבו בדרך למקדש בירושלים. הוא טען שזה זלזול, ושהאנשים האלה מחללים את קדושת המקום. נראה שלמחשבה כזו אין מקום בהודו, שבה כמעט לפני כל אחד ממליון המקדשים ישנו שוק קטנטן או לפחות באסטה אחת. מקדש האדימבה לא שונה מכל המקדשים, וגם בשביל שמוביל אליו הסתובבו עשרות אנשים שמכרו משהו - חלק מכרו זעפרן, חלק מכרו גלויות, חלק מכרו פירות יער וכמה נשים מכרו תפאורה לתמונות - ארנבות אנגורה.

מיד כשנכנסנו לשביל קפצו עלינו שלוש נשים עם ארנבות ענקיות ביד והציעו לנו תמונה. אני ודור לא יכלנו לסרב ליצורים הלבנים המקסימים האלה, ולקחנו כל אחת ארנבת. עדי היה אחראי על המצלמה. ארנבות אנגורה הן לא הארנבות שאנחנו מכירים מהארץ ומהסיפורים - אלה לא הארנבות הקטנות והחמודות, שנראות כמו עיגול קטן עם אוזנים. ארנבות אנגורה הן ארנבות שאם נמתח אותן קצת הן יכולות להגיע למטר אורך, והן שמנמנות ורכות מאוד. כמה כיף היה להחזיק אותן! כמה רכות הן היו... עכשיו, כשהחזקנו אותן, אני יכולה להבין למה סוודר אנגורה הוא יקר כל כך - הפרווה של הארנבות כל כך נעימה שזה מדהים, אבל לכל אחת יש מעט מאוד פרווה (בכל זאת, ארנבת קצת יותר קטנה מכבשה).

 עשינו עם הארנבות המון פוזות, בניסיון להחזיק בהן כמה שיותר זמן, עד שלבסוף הארנבת של דור החליטה לדרוש עצמאות ולבעוט, ואז הארנבות נלקחו מאיתנו.

הגענו למקדש ביום שהיה עמוס תיירים הודים סיקים מפאנג`אב. מדי כמה דקות ניגשו אלינו כמה תיירים סיקים וביקשו להצטלם איתנו. כשהסכמנו הם התחילו במה שבדרך כלל קורה כשתיירים הודים מצלמים אותנו - הם מתמקמים לידנו, מביימים אותנו קצת, ואז הם מחבקים אותנו ומצלמים. אחרי כמה פעמים כאלה החלטנו שהספיק לנו, ועזבנו את המקום, מעיפים מבט אחרון על הארנבות ולוקחים ריקשה, חזרה לחדר שלנו שליד היאקים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה