חופשה במנזר
העיר Muthiyangane שוכנת לה באזור הירוק והפראי של מחוז Badulla . היא מוקפת בהרים, מראה הצחיח והנטוש יכול לתעתע בכם... הריני להודיעכם שהגעתם לאחד המקדשים היפים והחשובים. אני אישית התמכרתי לשקט של המקום. מכיוון שאין בכוונתי לבלבל אתכם חלילה:-) זה הזמן להזכיר שוב את הרוכלים, הנוודים, הצוענים, ועניי הרחוב שבהם תתקלו גם כאן כיאה למסורת בני האי. הם ינסו למכור לכם הכל ! החל מפרחים למנחה ועד פירות ומזון...וחוץ מזה סביר להניח שפה תיתקלו גם בצאצאי השבטים הפראיים המכונים Veddha ובתרגום חופשי שלי "אנשי הג`ונגל" (סיפורם יופיע בהמשך).
סגנונו הארכיטקטוני של המקדש מרשים, הנוף סביב מקסים והאווירה שלווה בצורה מעוררת השראה. הדבר היחיד שהטריד את שלוותי היה החום הבלתי נסבל. ברגע של הברקה, דיה הוציאה מהתיק שלה מטריה מתקפלת, ואני התפקעתי מצחוק עד שהבנתי כמה המטריה היא פריט חיוני. בסרי לנקה קופחת השמש רוב שעות היום, וכובע הוא לא פריט שנחשב חיוני או שכיח, כי למה באמת כובע כשאפשר מטריה? :- ) חלצנו נעליים וקיפצנו על גבי רצפת המקדש הלוהטת עד למקום מוצל. שאנטי והנשים האחרות התיישבו להתפלל, ואני נשמעתי לחוקי הטבע והתחלתי בחיפושיי אחר השירותים הקרובים... או המתקן שיהיה הכי דומה לתיאור הזה. כשחזרתי לרחבת כיפת המקדש היה עור כפות רגליי צרוב וכואב, אך יחד עם זאת מחוספס ומקומי... קיטוריי הופסקו לאלתר ברגע בו נתקלו עיניי בנזירה ה"מיוחדת" שישבה ברחבת הכיפה עטופה בבגדי הנזירים הכתומים ועסקה במדיטציה. חבריי המקומיים למסע נותרו פעורי פה. הם אכן "נתקלים" בי כל יום ("הלבקנית מישראל") אבל היא - הלבקנית הגנטית כביכול הורידה את אחוזי הפופולאריות שלי כאטרקציה מקומית ברגע אחד.
לאחר התפילה יצאנו בחיפוש אחר מקום ללון בו הלילה, או כך לפחות חשבתי. כי בהתחשב בעובדה שזהו אחד מהמקדשים החשובים אשר עולים אליו לרגל...הייתי צריכה לנחש שמחוצה לו, נמצא מקום לינה. פרקנו את המטען והמזון מהרכב אל רחבת "בית התמחוי" שמחוץ למקדש והתחלנו בהכנות לבישול ארוחת הערב, למקלחת ולכביסה. הוקל לי מאוד כאשר הבנתי שהיום לא אצטרך להתקלח בטבע. כאשר שאנטי בישרה לי את הדברים לא ידעה נפשי קץ מאושר. מקלחת אמיתית. בלי להיות עטופה בסדינים ומצעים למיניהם. המים יוכלו לזרום ולנקות את כל איבריי גופי ואז... לרדת לביוב...ולא להישאר סביבי...
לפנטזיה שהחלה להירקם במוחי היה סוף קצר וכואב. "קיבלתי מפתח לשירותים עם אסלה וברז שם תוכלי להתקלח במקום בחוץ בנהר" זו הייתה בשורתה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל ידעתי שעליי להודות לבעל "בית התמחוי" על המחווה הנדיבה. הוא היה די מבסוט וחשב שיוכל לשמח אותי. אחרי הכל לשירותים אלו היה המנעול ולא כל דכפין זכה להשתמש בהם. רק תיירים חשובים כמוני. :- ) ארוחת הערב הייתה פיצוי הולם למקלחת בחדרון הצר שהיה לרגעים ספורים "המקלחת המודרנית שלי". הערב עצמו היה מבדר ומשעשע. שיחקנו קלפים כמה שעות טובות... כי קודם הייתי צריכה ללמד אותם לשחק ואז להתאמץ לא לנצח כל משחק כדי לא לבאס אותם :- ) אחר כך הם כולם (בערך 7 איש) שיחקו נגדי (החיילת האמיצה במיל`) משחקי מחשבה...כאלו שמשחקים בצבא בזמן שמירת לילה או כשמשעמם וצריך להעביר את הזמן. ושוב אמתכם הנאמנה ייצגה את מדינתנו בכבוד.
למחרת בבוקר התעוררתי לבוקר שיגרתי למדיי, לא מודעת כלל לחוויה שיהיה לי הכבוד לקחת בה חלק. בסך הכל חיפשתי שקע להטעין בו את הסוללות למצלמת הווידיאו. בכל בית התמחוי ה"מודרני" לא היה ולו שקע אחד קטן ויחיד. בלית ברירה אילצתי את שאנטי להשתמש בקסמה האישי על מנת שאוכל להטעין את הסוללות בחדרי הנזירים שמתגוררים במקדש. משימה שהתבררה כאפשרית כשיש לכם "שאנטי אחת" בצד שלכם. מספיק רק מבט אחד בפנים החייכניות כדי להבין איך קורה שהיא מכירה כל כך הרבה אנשים באי.
בכל אופן, כשהגענו לבית הגדול בו התגוררו הנזירים...הם כל כך התלהבו לפגוש אותנו שמיד הציעו לנו סיור מודרך ונדיר!! בחדר הקדוש... וגם כמה דקות בפינת הליטוף... של...הפילים!! על הפילים וויתרתי, והרי אני צועדת בחרדת קודש אל החדר המסתורי. בטרם נפתחה הדלת קיבלתי תדרוך הכנה מקיף: נתבקשתי להוריד נעליים בכניסה (כבר התרגלתי) ולהצניע את לבושי (צעיף על כתפיי) אפשר לצלם (כי זו גאוות המקדש) אבל לדבר בשקט (מטעמי כבוד וקדושה).
הללויה!! עברתי את התדריך בהצלחה ואני עולה בצעדי ענק את מספר המדרגות הקטן...ו...המחזה שנגלה לעיניי מלהיב מאוד. החדר מרובע וגדול. נקי למשעי. קרני השמש חודרות מבעד לחלון וצובעות את הריהוט המעט שישנו בזהב מבריק. במרכז החדר ישנו שולחן ועליו כלים מוזהבים. סביב השולחן פסלים צבעוניים של האל בודהה מקושטים בשרשראות צבעוניות. גולת הכותרת ניצבת על השולחן בדמות כלי מוזהב אטום מכל צדדיו למעט צד אחד שבו ניתן לראות פנימה מבעד לזכוכית מגדלת. ושאלת השאלות: את מה בדיוק רואים? אז התשובה לכך היא לא פחות מ"שרידיו הקדושים של בודהה".
הסתובבתי סביב השולחן בדממה, סוקרת בשלוש עיניים (שתיים טבעיות ואחת של מצלמת הווידאו - שלא אפספס דבר - חס וחלילה) כל פרט ופרט. מתעכבת על השרידים כמי שמצאה שלל רב...ותוהה ביני לבין עצמי...מה בדיוק חושבים לעצמם הבודהיסטים כשהם מכנים את מה שזה לא יהיה בתוך הכלי המהודר "שרידיו של בודהה" ?? ומכיוון שבאמירה שכזו אני לא מתכוונת לפתוח דיון מעמיק בנושא, אסיים כאן ועכשיו את השמעת הספקולציות שלי באוזניכם, וכך תוכלו לפתח תיאוריות בעצמכם...
מפגש עם בני הוודהה בג'ונגל
המשכנו בכיוון צפון-מזרח כדי להציץ בחטף על אורח חייהם של אנשי הג`ונגל מבני שבט ה- Veddha. בני השבט הם צאצאים פראיים שמתגוררים בשמורת ג`ונגל "שמורה" כביכול, אך בפועל פראית ומוזנחת. יש להם שפה משלהם - מעין ניב שפיתחו במהלך השנים שהם חיו בבידוד מוחלט. הם מגדלים חיות ומוצרי אדמה אחרים שמשמשים אותם לתצרוכת אישית יום-יומית. בין לבין חייהם בג`ונגל הם מסתובבים באזורי מקדשים, שבהם מבקרים אלפים מדי יום, מתחככים עם המבקרים ומקבצים נדבות, בגדים, מזון וכו`.
בתחילה קצת נרתעתי מהם, כי הם פשוט נראים מפחידים ומוזנחים ברמה שלא ראיתי עד היום. אחרי שהתרגלתי למראה הערום והמלוכלך שלהם, דווקא די השתעשעתי. הם מצחיקים כשהם מנסים לשכנע אותך להתפשט ולתת להם את הבגדים שלך... בתמורה לסיור אצלם בג`ונגל. הצ`יף של השבט הוא איש מרשים ביותר בניגוד לבני שבטו. הוא נקי ומסודר ודי פופולארי (ניתן להבחין בתמונות עם מעריציו מכל קצוות תבל) . לידו שולחן ועליו מונחים בקבוקים מהם הוא רוקח תרופות ושיקויים לכל המעוניין, וכמובן המשלם - ורצוי ברופיות :- ) נפרדנו מבני השבט והמשכנו צפונה אל המקום המופלא הבא שנקרא Dimbulagala (=Gunners Quoin) או בתרגום חופשי לאנגלית (של שאנטי) ה- Sky Palace.
פה נשברה מסורת השגרה של מקדשים שנראים אותו הדבר, ושאנטי הפתיעה את כולנו. המקדש הצנוע והמיוחד ממקום גבוה-גבוה, למעלה-למעלה, קרוב לשמיים עד כמה שאפשר במושגים מקומיים. הטיפוס אל על מאסיבי, מעייף ואני מתוודה שעלו בי זיכרונות רבים מימי הטירונות. המקום שורץ קופים ואני כל כך פחדתי מהם (תמיד הם מזכירים לי מחלות) אבל כשמגיעים למעלה - נשארים ללא מילים!
בטרם העפלנו אל ראש המקדש תלינו על אחד מענפי העצים זרדים של עץ אחר, כי כך נהוג. למה? שאנטי הסבירה שזה מביא מזל (ומקל את הטיפוס בסבך ההררי). הדרך לפסגה הייתה קשה ומאומצת. טיפסנו עשרות מדרגות (שהיו משורטטות באדמה הסלעית) עברנו כוורות דבורי פרא (וליבי החסיר כמה פעימות ואולי גם כמה שנות חיים) והשמש קפחה על ראשנו כאחוזת דיבוק - אבל - בסופו של דבר, כמו כל דבר, מגיעים לקו הסיום! הנוף הנשקף מהפסגה היה עוצר נשימה! על ראש ההר ישנם שני חדרים עיקריים: הראשון - ובו טביעת כף רגלו של בודהה (כביכול) והשני - ובו פסליו וממצאים ארכיאולוגיים (והוא משמש כבית תפילה מאולתר). בזמן שכל המשפחה התפללה... אני נשכבתי על חלקת סלעים מוצלת והתמוגגתי מכל רגע של בריזה קרירה והמראות סביבי. הרגשתי כאילו אני נישאת על ענן בשמיים. פיוטי הא? אבל זה מה שהרגשתי :- )
הירידה מהפסגה הייתה קלה ומהירה יותר, גם כי היינו רעבים וצמאים. (אגב, למעלה בפסגה אין מים!! לכן מומלץ שתיקחו איתכם כמה בקבוקי מים בתיק גב) ואנו מיהרנו בדרכנו לחברים שגרים בקרבת מקום, כדי שנוכל להתרענן ולנוח.
ביקור מרגש במקדש טמילי
הגענו לעיר Polonaruwa בשעות אחה"צ המוקדמות במטרה לבקר באתר העתיקות הארכיאולוגי של אחד ממלכי האי הנודעים, שנקרא Parakrama Samudra. האתר משתרע על פני שטח גדול מאוד שהיה בשליטתו הבלעדית של המלך דאז, ובו היו ממוקמים ארמונותיו, מקדשיו ומתקניו השונים. השריד שהכי מצא חן בעיניי היה אחד מהמקדשים המרשימים שבאתר. מרוב שהוא גדול ומרשים בחרו בו להופיע על גבי השטר החדש של 50 רופיות. ועכשיו יש לי משחק-חידה קצר עבורכם...מוכנים?... תתרכזו במרכז התמונה הבאה ו"תגידו לי" ולעצמכם :- ) מה אתם רואים? מדמיינים? אם תשימו לב טוב-טוב תגלו שבמרכז התמונה מופיעה דמות... התשובה לחידה היא... במהופך משמאל לימין ומורכבת ממספר מילים (3,3,5,2,4) - שארהאללההדובלשופוג
סיומו של היום הגדוש שעברנו היה מרגש לא פחות והתרחש במקום שנקרא Somawathie Dagoba. אני, התיירת מישראל הרחוקה, זכיתי לבקר באחד מהמקדשים שנכבשו על ידי המורדים הטמילים, ואשר הכניסה אליהם נאסרה על הסרי לנקים תושבי האי במהלך 16 השנים האחרונות!!
על מנת שתבינו את ההתרגשות שאחזה בשאנטי ובני משפחתה, תנסו לדמיין מקום קדוש ומיוחד לנו היהודים (זה לא כל כך קשה כי אין לנו הרבה מקומות כאלו) ... ואז תדמיינו שנאסר עלינו לבקר בו במשך שנים ארוכות!!! (גם את זה כבר עברנו בהיסטוריה) ואז יום בהיר וצח הממשלה והצבא משתלטים על המקום שוב וכובשים אותו מידי המורדים!! מה אתם הייתם מרגישים כאשר הייתם שבים לבקר במקום?! עכשיו תעצימו את התחושות שלכם בכמה דרגות כי אי אפשר להשוות את מורשתנו והסבל ההיסטורי שעברנו לזה של הסרי לנקים (לדעתי האישית). טוב...זה היה שיעור קצר בתחושות והיסטוריה...והנה אנו שבים למטרה לשמה התכנסנו...המסע...
במשך השנים שהיה תחת שליטת המורדים הטמילים, הוזנח המקדש וסביב כיפתו (Dagoba) גדלו עצי פרא וסבך קוצים שהגבילו את הגישה אליו. עכשיו משנכבש מחדש ולקראת טקס הפתיחה המחודש שלו, נזקקו שיפוצים מאסיביים ביותר. הכיפה נצבעה בלבן בוהק ונסללו דרכי גישה סביבה ואליה, עבודות אינסטלציה אפשרו מים זורמים לשתייה ולניקיון בקרבת המקדש, וגולת הכותרת היא בניית פסלו של פיל גדול מימדים בכניסה למקדש...שהייתה בעיצומה כשביקרנו שם. כמה ימים מאוחר יותר, כשבטלוויזיה הסרי לנקית פרסמו את מאורע פתיחת המקדש המחודש בין לבין תוכניות הטלוויזיה, הבנתי באמת את חשיבות המאורע.
עייפים, רצוצים, אך מעל לכל מרוצים עשינו את הדרך בחזרה אל הכפר הקטן. במכונית הואן ששכרה שאנטי, נרדמנו, אכלנו וזמזמנו לצלילי מוסיקה הודית אתנית. בסופה של הנסיעה הארוכה מצאתי נחמה בדמות מיטה ביתית אמיתית... לא עוד מחצלות על הרצפה או ספסלים מאולתרים...ורגע לפני שנרדמתי לשינה מתוקה, הרהרתי לעצמי "איך נראים חיים שגרתיים בסרי לנקה?"...
חוויות וסיפורים בכתבה הבאה :- )
