החיים בסרי לנקה
טוב. לאחר ש"הורדתי" את כל אשר על ליבי, אני יכולה לגשת לעניין לשמו התכנסו כולנו באתר... :- ) אז הנה אני כאן כבר כמה שבועות. נחתתי באי היפהפה והאקזוטי ישר לחגיגות ה- Vesak, המשכתי בטיול מקיף בחלקו הדרומי-מערבי של האי וגם במרכזו, ביקרתי במקומות חדשים ומהפנטים, והכי חשוב "התערבבתי" עם כל מקומי/ת שהיו מספיק אמיצים להתקשקש איתי באנגלית עילגת (שלהם) וסינהלית (רק מילים בודדות) שלי. מה אגיד לכם? הסרי לנקים הם אנשים חמים! חברותיים! וידידותיים לסביבה. מובטחת לכם חוויה יוצאת דופן! בכל המובנים. מה שכן, הם חיים בצורה פרימיטיבית, יתרון שיכול להתגלות גם כקושי או מגבלה.
זו בהחלט לא היתה שנה מוצלחת לפירות הקוקוס והאננס. בשנה שעברה הם היו חלק בלתי נפרד משלוש הארוחות היומיות שלי. השנה, הרגשתי יותר בטחון להסתובב בשווקים וברחובות בצורה עצמאית, ולכן התחבבו עליי כמה "מעדניות" ומאפיות שבהן יכולתי לנשנש בצקים :- ) השנה אכלתי גם הרבה בננות ופרי אדום חמצמץ שנקרא ג`מבו. חבריי הסרי לנקים לעומת זאת, המשיכו לאכול פירות עם מלח גרוס עבה ופלפל שחור או צ`ילי. כל הקטע הזה היה (בשנה שעברה) ונשאר (השנה) תעלומה עבורי.
ואם בתחבורה עסקינן, מפתיעים אותי הסרי לנקים פעם נוספת. שמתי לב שבדרכים עירוניות וראשיות ישנה תאורת רחוב מעטה. אז אני שואלת את עצמי...איך הם מוצאים את הדרך הביתה? בחושך? בין כל השבילים או באזור פראי וסבוך של צמחיה.. בלילה נראו בעיניי כל הכבישים אותו הדבר. התחבורה הציבורית זולה בצורה משמעותית מאמצעי ה"טרי-וויל", כשם שהיא הרבה יותר איטית ממנו.
ההתנסות שלי בתחבורה הציבורית היתה נעימה ועברה ללא תקלות. את רוב הזמן ביליתי עם שאנטי, שלא חסכה באמצעים על מנת שיהיה לי נוח. שכרנו ואן כדי לבקר בעיר Kandy והשתמשנו רק באוטובוסים ממוזגים (יקרים יותר) כשנסענו לבקר חברים שלה שפזורים ברחבי האי. בניגוד לפרימיטיביות התחבורה, בעיר קולומבו נתקלתי בשלטי פרסום חוצות, ואף בשלט טלוויזיוני. עם מסך גדול ממש... כמו שלנו יש ליד אצטדיון רמת גן. רוב הפרסומות היו של חברות אלקטרוניקה, וחברות ביטוח והשליטה הבלתי מעורערת היתה חברת הסלולרי - אורנג`.
בבתים הסרי לנקים הכנסת אורחים חשובה מאוד. בכל בית שבו ביקרנו, הדבר הראשון שעשו היה להרתיח מים לתה המסורתי, עם או בלי עוגיות, בסרוויס יפה או פחות.... צריך ללכת עם שירותים צמודים... ומזג האוויר החם לא מונע מהם להתענג על כוס התה, מנהג שמקורו בבריטים שפלשו לאי ושתלו בו מטעי תה נרחבים.
חוויות מיוחדות באי
אחת החוויות המצחיקות שחוויתי היתה במהלך חתונה של חברים קרובים. הרגשתי אטרקטיבית כמעט כמו החתן והכלה, מה שגרר הרבה מבטים מסוקרנים. הקטע המצחיק הוא שאמא של החתן ניגשה אליי עם מגש ועליו כוס מים. אני לתומי סירבתי בנימוס ואמרתי לה שאני לא צמאה. כמובן שהיא לא דוברת אנגלית ולכן היא התקשתה להבין מה לא ברור לי... היא הציעה את המגש שוב ואני כבר לא יכולתי לסרב אז לקחתי את הכוס מהמגש.... הגברת האדיבה הסתכלה עליי בפליאה מהולה בבהלה קלה...למזלי הרב, ידידי היקר הופיע משום מקום ו"הציל" אותי מהתקרית המביכה. מה מסתבר? בסרי לנקה, כאשר מציעים כוס מים על מגש, כשיש אוכל בסביבה והשולחן ערוך יפה, הכוונה היא בעצם לכבד אותך ולהזמין אותך לשולחן. "אז מה אני צריכה לעשות?" שאלתי אותו במבוכה...והוא ענה שעליי להניח את שתי ידיי על פי הכוס, לקוד קידה קטנה ואז לגשת לשולחן.
התינוקת המקסימה הזו, שהיא בסך הכל בת שנה, היתה אחד האנשים שהסבו לי הכי הרבה אושר. היא בת אחות של שאנטי, וגרה די קרוב, ולכן ביקרתי אותה כמעט כל יום. היא מצחיקה ואנרגטית ומלאת שמחת חיים. רק מבט אחד בפנים המחייכות האלו ואני נמסה. דרכי היומית לביתה, כללה מעבר בחצרות פרטיים ושדות חקלאיים. מהר מאוד סיגלתי לעצמי את מנהג המקומיים, וכך היה: לא פעם אחת נכנסו לחצר פרטית של משפחה, קטפנו פירות ומיני נשנושים והמשכנו בדרכנו אל יעדנו הסופי. נשמע לכם מוזר? האמת שגם לי בהתחלה, אבל התרגלתי. בני המשפחה, שזכו לביקור לא צפוי, לא עשו עניין גדול מכך, ואפילו שיתפו פעולה כשכיוונו אותנו אל הפירות הבשלים יותר.
האירוע שחתם את ביקורי הנוכחי היה תפילה מיוחדת שארגנה שאנטי בביתה שבכפר. גם ההכנות לתפילה הזו היו ארוכות, ונמשכו לילה שלם, שבמהלכו אף אחד לא ישן...חוץ ממני:-), אבל אל דאגה אני תרמתי את חלקי בקילוף קוקוסים ויש לי הוכחות:-)
התפילה המיוחדת היא בעצם ברכה לתינוקות חדשים ולילדים בכלל. שאנטי קיימה את התפילה עבור הנכד שנולד לה לפני כמה החודשים. המוזמנים, או ליתר דיוק, המוזמנות הן נשים נשואות בלבד (רצוי שיהיו להן ילדים) אשר מוזמנות מכל רחבי הכפר. התפילה מתחילה עם שחר ומסתיימת כשזורחת השמש. רוב הנשים הן ממעמד נמוך, אפילו מאוד. הן מגיעות לתפילה לבושות בלבן בלבד! ישובות על בדים לבנים שפרושים על הרצפה, כאשר ידיהן משולבות בתנוחת תפילה. איש הדת מברך את כולן, ומתפלל ארוכות.
במהלך התפילה, מחלקים לנשים אלו מוצרי מזון (שבושל במהלך הלילה) שמונחים על מצע של עלי בננה גדולים. בסוף התפילה, מפרישות הנשים חלק מהמזון שחולק להן לתוך שקית, שתכולתה מפוזרת על העצים והאדמה, כביכול תרומה לחיות ולציפורים. את שאר המזון הן לוקחות לביתן, לילדיהן ומשפחתן... והמצווה שלהן היא לחלק ממנו גם לשכניהן. החלק שהכי הפתיע אותי היה שיש לחלק מזון בכפולה של שבע! זאת אומרת... 7 משולשי אורז, 7 משולשי עוגת קוקוס, 7 בננות וכד`. ושוב אני תוהה... להבדיל מאיתנו... האם 7 הוא לא מספר שמקודש בתורה שלנו?
והנה הגענו לסיומו של מסע נוסף. אם להגיד לכם את האמת... יש בי תאבון עצום לעוד! ולכן אני יוצאת בדרכי בחזרה לשם בקרוב מאוד. אם גם לכם נשאר חשק לעוד... אני מזמינה אתכם להצטרף אליי בכתבות הבאות. אני מצידי אשתדל להעביר אליכם את התחושות והחוויות בצורה הכי אמיתית שאוכל... שלכם, דורין
