עפתי לתרמילאים

סרילנקה - פרק 1: הכרות

ישראלה מגיעה לסרי לנקה, כדי להעביר חמישה ימים מפנקים באי. היא מבלה בחופים, מקדשים ובערים החשובות של האי, וחווה כמה הפתעות בדרך.
ישראלה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: סרילנקה - פרק 1: הכרות
Depositphoto/Surangastock

נחיתה בסרי לנקה

אחרי כל החוויות בהודו, חוויות שהותירו בו חומר רב למחשבה, לעיכול...לתרגול... החלטתי לסיים את הטיול בסרילנקה. שמש, ים, חופים יפים, מילק-שייקים, מסיבות.... קצת הנאות גשמיות. נותרו לי עוד חמישה ימים עד מועד הטיסה לארץ והחלטתי שאעביר אותם בסרילנקה.

באותו היום שהגעתי ממקלוד לדלהי, קניתי ב"מיין באזאר", בסוכנות הנסיעות של Ajay guest house כרטיס טיסה מפוצל, כלומר דלהי-צ`נאי, צ`נאי-קולומבו (Colombo) ובחזרה כמובן, כ-20,000 רופי ליום שלמחרת, בחברת התעופה אינדיאן איירליינס. את התיק הגדול השארתי בשמירת חפצים בגסט האוס הארי רמה ולקחתי איתי תיק קטן יחסית- חמישה ימים באי היפה הזה.. מה כבר צריך...?

הטיסה מדלהי לצ`נאי המריאה לפנות בוקר. בשדה התעופה גיליתי ש"King Fisher" זו לא רק בירה זו גם חברת תעופה. מקווה שהטייס לא ממומן על ידי חברת המשקאות... זה כמו שתהיה חברת תעופה בארץ "קלסברג או טובורג. לא נשמע להיט... זה מאוד שעשע אותי, משום מה, ואפילו טרחתי להוציא את המצלמה לרגל האירוע. הטיסה ארכה כשלוש שעות, מקצה אחד בהודו לקצה השני- והרגשתי שאני כבר במדינה אחרת. הבגדים החמים שלבשתי בדלהי הקרה היו מיותרים בחום העז של צ`נאי. כבר בנחיתה, כשראיתי את עצי הקוקוס, השמש החמה... הרגשתי שאני כבר לא בהודו. לא הודו שהכרתי. הדיוטי פרי גדול ומגוון, המחירים כמעט כמו בארץ... חיכיתי בשדה התעופה כשעה, לא לפני שראיתי שילב מעניין של אנשים בשדה התעופה- מוסלמים עם גלביות לבנות וכיפות גדולות, נזירים בודהיסטיים ונוצרים עם צלב גדול על החזה... אהבתי את השילוב. בסופו של יום- מה זה משנה? מה ההבדל? "חייה ותן לחיות". כולנו בני אדם.

עליתי על הטיסה לקולומבו, כשעה נוספת שעברה לי מהר בעקבות אחד הדיילים, שהיה אף יותר חמוד ויותר חתיך מהיתר, שהפגין עודף אדיבות כלפיי... חשבתי שאם ככה נראים כל הסרילנקים, אז חבל שלא באתי קודם... אבל פולניות זה אופי ולא מוצא ובשלב הזה התחילו החששות- שוב אני טסה לבד, ליעד שאיני מכירה ושוב כל השאלות- מה יהיה, איך אסתדר, אולי עשיתי טעות... כמובן שהיה ברשותי מדריך "לונלי פלנט" ועוד מידע רב ממשפחה מקומית בקולומבו, בני משפחה של מכרים מהארץ, אבל עדיין- הנה אני, שוב מתחילה פרק חדש.... חדש ואחרון לטיול הזה. ואם הכל הלך חלק עד עכשיו, אולי עכשיו חלילה יקרה משהו... ואם ואם ואם...

 עברתי שוב על הלו"ז צפוף שתכננתי בקפדנות, כמו מבצע צבאי (של ג`ובניקית)- יש לי חמישה ימים אז... יום אחד בעיר הבירה- קולומבו, יום שני לנסוע לאנוראדפורה (anuradapure) בה נמצא העץ תחתיו בודהה ישב כשקיבל את ההארה (העץ המקורי נמצא בבודגאיה שבהודו, אבל ממנו נלקח ענף לסרילנקה ומן זרעיו ושורשיו צמח עץ נוסף). ביום השלישי תכננתי לנסוע לקנדי (kendy), עיירה צפונית בה נמצא מקדש השן של בודהה ואת היומיים האחרונים תכננתי להעביר ברביצה על חופיה של היקדואה (hikaduwa). מן שילוב של ביקור במקומות בודהיסטיים לנפש ותענוגות גשמיות על החופים...

לתחילת הכתבה

התארגנות על נהג ומלון

תכנונים לחוד ומציאות לחוד (וכמה נפלא שזה כך!!!) אבל על זה בהמשך. הנוף מהמטוס נראה כמו גלויה קסומה- עצי קוקוס, חופים יפהפיים....אמממ... איזה כיף שהחלטתי לנסוע ולא להישאר בקור של מקלוד!!! כשנחתתי בשדה התעופה, התקשרתי לגסט האוס אחד שסימנתי בספר, לבדוק אם יש חדר פנוי. מסתבר שבגסט האוסים בסרילנקה יש חדרים בודדים, ארבעה- חמישה, ולא רציתי להתחיל להסתובב בעיר עד הערב בחיפושים אחר חדר... ואכן, כשהתקשרתי- לא היה חדר פנוי. נכנסתי קצת ללחץ. מה יהיה? לאן עכשיו? ומה זה המחירים האלה בספר? 3,000 רופי לחדר? מה 3,000 רופי? בהודו לא שילמתי יותר מ- 250 רופי! רגע, כמה זה בכלל רופי בסרילנקה? דולר זה 43 רופי בהודו, בסרילנקה זה 100, כמעט פי שתיים.. כלומר...חבל שהברזתי משיעורי מתמטיקה. אם היו לי בדידים זה היה עוזר. כרגע היה לי רק לונלי פלנט באנגלית ו...חבל שהברזתי גם משיעורי האנגלית. ספרות 5 יחידות לא ממש עוזר לי כרגע... (ויפנימו תלמידי התיכון שקוראים את הכתבה!)

החלטתי לתפוס את עצמי לשיחת הרגעה. סתם אני לומדת פסיכולוגיה?? לפחות זה יעיל. נרגעתי אחרי שלקחתי נשימה ארוכה והבנתי שאני עדיין בשדה התעופה ויש עם מי להתייעץ...ויאללה- יהיה בסדר. במקום להתיישב ולעיין בספר שוב, כפי שרציתי, יצאתי אל מחוץ לשדה, משום מה .... ניגש אליי מישהו ושאל אם אני צריכה מונית. "יופי", חשבתי, "קרציות כמו בהודו, עכשיו יתנפלו עליי כולם...". תרגול הסבלנות הבודהיסטית לא היה משהו שחשבתי עליו באותו הרגע, אז עניתי לו באדישות שלא. אבל - רגע, אני בעצם כן צריכה מונית, עזרה, משהו.... זרמתי עם זה. ותודה לאל על הרגע הזה.

מסתבר שיש לו איזה משרד נסיעות שם. דיברנו קצת והוא הציע לי חבילה שכללה- רכב צמוד ונהג לחמישה ימים, מלונות וארוחות בוקר, הכול ב-290 דולר (29,000 רופי). בשלב הזה עדיין לא ידעתי אם זה מחיר סביר או לא והייתי קצת מבולבלת. בסכום כזה אני יכולה לחיות כמעט חודש בהודו. בשלב הזה ניגשה אליי בחורה מערבית ושאלה אותי אם אני רוצה לחלוק איתה מונית לקנדי בסכום של 4,000 רופי. התחלתי מהר לחשב- קנדי נמצאת כשלוש שעות נסיעה. אם נסיעה כזו לבדה עולה 4,000 רופי, ויש לי חמישה מקומות שאני רוצה לבקר בהם, חלקם אף רחוקים יותר, פלוס מלונות וארוחות בוקר.... המחיר נראה לי סביר. מה עוד שאין לי זמן להסתובב באוטובוסים, רכבות, לחפש גסט האוסים... לאתר את המקומות. ככה יש לי נהג צמוד, חדר שמחכה לי כל יום.... פחות דאגות, יותר נוחות. בשלב הזה נזכרתי שאנשים באמת אמרו לי שבסרילנקה נהוג לטייל עם נהג ורכב צמוד.

מפאת החשש שלי שהחדרים יהיו גרועים ושהנהג אולי ייעלם לי (דואגת, מה לעשות...) אמרתי שאשלם את הסכום בחלקים. לא היתה לו שום בעיה עם זה. הנהג הגיע, קצת אחרי שהספקתי לכתוב עליו במוחי תסריט שלם שהוא בטח רוצח סדרתי או אנס אכזרי או שניהם... אבל אז הגיע רג`י המקסים- גבר כבן חמישים, אדיב באופן מיוחד, מנומס ושקט. הוא פתח לי דלתות, קרא לי מאדאם... הרגשתי באמת באיזה סרט של פעם... ויצאנו לדרך. תוך כדי הנסיעה הוא הסביר על כל מה שאנחנו רואים בדרך- עצים שונים ומה עושים מהם, שמות של הכפרים שעברו דרכם, אגמים.... ועם זאת הוא כיבד את השקט והפרטיות ולא העיק. בדיוק במידה. הייתי מאוד מבסוטית.

משדה התעופה נסענו לקולומבו. כשעה וחצי נסיעה שעברו עלי בפליאה רבה- כל כך נקי, אין פרות, אנשים לא יורקים ברחוב, רובם לבושים בחליפות, כל כך יפה...מבנים "של פעם" בסגנון בנייה הולנדי ואנגלי... ואוו, לאן הגעתי??? הנהג עשה לי סיבוב בעיר, ראיתי כמה מקדשים, כמה כנסיות, כיכר העצמאות, מבנה העירייה, טיילת ובה מלונות פאר, סטופות בודהיסטיות וכד`. לא אפרט שמית את כל המקומות בהם ביקרתי בקולומבו- הכול רשום ב"לונלי פלנט", פשוט תבחרו לכם את המקומות שאתם מוצאים בהם עניין.

הבודהיזם בסרילנקה אגב, הוא זרם שונה מהבודהיזם הטיבטי. הבודהיזם בסרילנקה שייך ל"תרוואדה" ואילו הבודהיזם הטיבטי שייך למאהייאנה. הנחתי שההבדלים הם לא מאוד מהותיים כי בסך הכול, הכול הגיע מבודהה, אבל כשנכנסתי למקדש בודהיסטי בקולומבו וראיתי שעל כל הקירות יש תמונות של איזה נזיר, כנראה ראש המנזר או המקדש שם ופחות של בודהה או סמלים בודהיסטיים, היה נדמה לי שאני במקדש-אגו של הנזיר הזה ומיד הבנתי שמקומי לא בתרוואדה...

 המלון שקיבלתי היה... איך לומר...מהמם. אולי אני נסחפת בתיאורים, אבל גם מבלי להשוות להודו, המלון היה יפהפה, גדול, נקי...מערבי. קיבלתי חדר גדול עם מיזוג אויר, רצפת פרקט, מיטה זוגית ענקית ועוד מיטת יחיד (לא ברור למה...), מקלחת ושירותים בגודל של חדר נוסף, מרפסת....מסעדה נהדרת.... בארוחת הערב הכרתי זוג בריטיים בני שישים. השיחה איתם הייתה מרתקת. מעניין היה לשמוע איך הם רואים את סרילנקה- הם אמרו שמלוכלך, אני חשבתי שדווקא נקי. מה שמוכיח שאין דבר כזה מציאות אחת, מציאות מוחלטת, אלא שהכול בעיניי המתבונן...

לתחילת הכתבה

אנורדהפורה

בבוקר חיכה לי הנהג, ואחרי ארוחת בוקר מפנקת שכללה פירות טרופיים שהופכים את כל העסק הזה לחופשה אמיתית כמו בסרטים יצאנו לכיוון אנורדהפורה (Anuradapura) נסיעה של ארבע-חמש שעות והגענו בשעות אחה"צ. הדרך הייתה יפהפה- הכול ירוק, הכול פורח... עצי קוקוס, שדות אורז ותה, דוכנים לממכר פירות בצידי הדרך.... הטבע במלוא הדרו. הרגשתי שאני נוסעת בתוך גלויה. גם הנוף האנושי לא משעמם- ילדים בדרך לביה"ס עם תלבושת אחידה שמזכירה את המדים החגיגיים של חיל הים.. לבן-לבן... לאנוראדפורה הגענו אחר הצהריים. קיבלתי שוב חדר נעים במלון מבודד ושקט בלב ג`ונגל/יער קטן, מלא צמחייה ואגם קטן... כמה פסטורלי ושלו!

אכלתי שם ארוחת צהריים מקומית- אורז מבושל עם תוספות, בסגנון ה"טאלי" של ההודים. רק שהפעם הפתיעו אותי עם תוספות מעניינות- במקום העדשים הרגילים של הודו, קיבלתי פרחי-בננות מטוגנים, קוקוס מגורד עם מעט מאד צ`ילי, בטטות מבושלות עם תיבול מקומי ועוד עלים לא מזוהים שהיו תענוג לחיך. היה מקורי, מעניין וטעים.

במלון הכרתי את קרול, אישה אנגלייה שחיה בסרילנקה כשנה וחייה, על פי הסיפורים שלה, נראים כמו סרט של ג`יימס בונד אם לא טרילוגיה של מדע בדיוני... מאהב מקומי, אישה קנאית ששולחת מרגלים, הטרדות טלפוניות ו.... טלנובלה בינלאומית. כשקרול שמעה שאני נוסעת למקדש בו נמצא העץ שתחתיו ישב בודהה כשהואר, היא ביקשה להצטרף. בשמחה, למה לא. כשהגענו לשם ראינו שהעץ מגודר ולא ניתן להגיע אליו. פנינו למאבטח שם, ביקשנו להתקרב ולא הורשינו. קרול פצחה בהתחננויות, בקשות ותחינות. המאבטח שלח אותנו לנזיר האחראי. כל תפקידו של נזיר זה הוא לטפח את העץ, לאסוף את העלים שנחשבים לקדושים ולשמור על אזור העץ. נזיר זה, לאור עבודתו הקדושה, נחשב לקדוש בפני עצמו.

אז פנינו אליו... קרול דפקה השתטחות והשתחוות ואני שהייתי קצת נבוכה מהסיטואציה, ואף משועשעת, זרמתי איתה... אמרנו שאנחנו תיירות, שבאנו במיוחד, שאנחנו רוצות להתקרב לעץ רק לשתי דקות... בשלב הזה לא הבנו כמה שהעסק הזה בלתי אפשרי. הנזיר, לאחר שקרול כמעט פרצה בבכי, אמר לנו- בסדר, אבל עוד שעתיים, כלומר- בתשע בערב. בשלב הזה היה שבע בערב והנהג חיכה לי בחוץ. לא היה נעים לי שיחכה עוד שעתיים. אבל מבחן נחישות זה מבחן נחישות ולא התכוונתי להיכשל בו. חיכינו חצי שעה ואמרנו לו שלא נעים מנהג... הוא התפשר והסכים שניפגש שוב בשמונה. חיכינו. למעשה, הוא רצה לחכות שהמקומיים ילכו ולא ייראו אותנו נכנסות למתחם של העץ. עדיין לא הבנו עם מה אנחנו מתעסקות...

לאחר כחצי שעה קראו לנו להמתין במבנה מסוים, הסמוך לשם. כשנכנסנו- הבנו שזה מגורי הנזירים והרגשנו מוזר עם זה... מגורי נזירים, שמונה וחצי בערב... שתי נשים מערביות מתבקשות לחכות בפנים.... איך לומר...? לא מאוד הגיוני... קיבלנו סוג של סדינים לבנים כדי לעטוף את עצמנו. לבן הוא צבע של קדושה שם, והיינו לבושות אחרת. התעטפנו יפה וחיכינו.... דווקא אהבנו את צו האופנה החדש... אף לא לבשתי סדין לפני כן...פתאום שני נזירים הגיעו, חסונים-משהו ועמדו בכניסה... קרול ואני הסתכלנו בחשש אחת על השנייה כי היה נראה לרגע שהם חוסמים את הדלת... נו, נו... היא ליהקה אותי לסרט שהיא חיה בו...

בסופו של דבר, לאחר כמה שניות לא ברורות, יצאנו כולנו החוצה אל העץ. הורשינו לעבור דרך השער שהיה נעול במנעולים כבדים, אל תוך מתחם העץ. עלינו בחשש למעלה... הורשינו לגעת בו... והנזיר הפתיע אותנו והגיש לנו עלה יבש שנשר מן העץ, מתוך קופסא ששמורה היטב ובה נאספים העלים...

אני אשקר אם לא אומר שלא התרגשתי... היה שם משהו אנרגטי... כשיצאנו משם אמר לנו הנזיר שיש לנו המון מזל כי בדרך כלל רק נשיאים, שרים ויחידי סגולה מסרילנקה זוכים לגעת בעץ ולקבל עלה. טוב...חשבנו ש....אחלה. באמת זכינו, תודה ושלום. אבל, כשחזרנו למלון והמקומיים היו המומים ונרגשים וביקשו לראות את העלה ולגעת בו- הבנו שזה באמת קטע נדיר. הנהג סיפר לי שבכל ההיסטוריה, מאז שהובא ענף העץ המקורי לסרילנקה, לפני מאות שנים, פתחו את המתחם פעם אחת לציבור- לפני כמה שנים, ושלושה בני אדם נהרגו מהדחיפות וההתנפלות.

החלטנו לשמור את העלה היבש בין דפיו של ספר... ליתר ביטחון. למחרת בבוקר עשינו את דרכנו, לפי הלו"ז הצבאי המדוקדק שהכנתי, לקנדי...בדרך לקנדי שוב עצר הנהג באתרים שונים. אחד מהם היה דאמבולה, Rock Cave. מדובר במספר מערות קטנות בנמצאות בתוך הר, אליו ניתן להגיע לאחר של טיפוס ארוך במדרגות... את הטרקים שלא עשיתי בנפאל- עשיתי כאן. וגם זה - רק בגלל שלא ידעתי כמה מדרגות עוד מחכות לי... בכניסה למתחם ניצב פסל בודהה ענק, מעל ספרייה ומוזיאון. המדרגות נמצאות מאחורי, אולי כדי שלא להפחיד עצלנים כמוני... אותו הפסל משקיף מלמעלה על כל העמק ומדהים היה לראות אותו למעלה, ואת הנוף שנשקף משם. (כן... היה שווה לעלות עד לשם...).

בהמשך עצרנו גם בגנים בהם מגדלים פירות, פרחים ועצים להפקת תבלינים, תרופות טבעיות וכד`. זו באמת הייתה חוויה עבורי. מאוד נהניתי ואני ממליצה לבקר באחד מתוך מאות הגנים האלה בצידי הדרך. מעניין לראות כיצד מפיקים תמצית וניל, מאיפה מגיע הכורכום שלנו באורז והפלפל השחור, זעפרן, איך עושים מקלות קינמון, איך מכינים תרופה נגד מגרנות מ...חצילים (איכס!!!) וג`ל אלוורה טבעי ו....שוקולד!!! פעם ראשונה שראיתי עץ קקאו... והתלהבתי כמו ילדה.

 מסתבר שסרי לנקה מייבאת המון קקאו לחו"ל, כולל שוויץ וגרמניה, אז בפעם הבאה שאתם מתענגים על שוקולד שווייצרי- תזכרו שהכל התחיל מסרילנקה שלי.... יש שם הדרכה צמודה, הדגמות וכמובן חנויות לממכר המוצרים. לא מאוד זול אבל בהתחשב בעובדה שהכל טבעי, ללא כימיקלים ושהכסף הולך למקומיים ולא לחברות ענק- שווה לחשוב על זה. כשהמשכנו לקנדי, שוב ראיתי בצידי הדרך את הנופים הקסומים ובעיירות הקטנות- כנסיות לצד מסגדים לצד מקדשים... רחובות נקיים ומקושטים בפרחי בננות... אוירה נעימה ושלווה.

לתחילת הכתבה

קנדי והיקאדווה

אחח....קנדי! לפני שזכיתי להגיע לעיירה המדהימה הזו- התחיל הרכב לשבוק חיים. המנוע, הקרבוראטור...לא יודעת מה...הרגשתי כמו במערכון של "הגשש". כלום לא עובד אבל- המפתחות בפנים, סע לשלום! במהלך הנסיעה התקשר הנהג לחברה וביקש שישלחו רכב אחר מקולומבו וכך עשו. תודעת השירות שלהם הפתיעה אותי כי חשבתי שהרכב יתוקן באיזה מוסך קרוב ובזה זה ייגמר. לקראת הערב, בקנדי, החליפו לי את הרכב. אבל גם את הנהג. וכך, במקום הנהג המקסים והאדיב רג`י עם רכב משפחתי חמוד, שלחו לי וואן לעשרה אנשים (שאין לי בעיה עם זה, אגב...) ונהג ש..... שלא נדע. איך שאמר לי את שמו (איני זוכרת אפילו, מדחיקה...) הוא כבר עדכן אותי בחיי הסקס שלו ושל אשתו, כיצד בודקים בסרילנקה שהכלה הייתה בתולה בלילה הראשון (כן, הסדין...) ותיחקר אותי האם אני מעשנת סמים, מה, כמה, איך ו...למה לא.

 כמובן שהאדישות שלי לא מנעה ממנו לחקור אותי על החבר הדמיוני מהארץ, שהייתי חייבת להמציא כדי שלא יתכנן משהו, הרגלי הסקס במערב ובנוסף לכל הקדיחות שלו - הוא גם לא נתן לי רגע של שקט, להיות לבד, קצת פרטיות...נדבק אליי בארוחות והרגשתי שאני באיזה משימה אתגרית של "רצים לדירה" או "סוף הדרך". אולי יהיה פרס אם אשרוד את היומיים איתו.

קנדי לעומת זאת השרתה אליי שלווה גדולה ושמחה. עיירה קסומה, פסטורלית, אגם יפהפה ובו אי קטן עם עצי קוקוס... עיירה מפותחת עם פיצה האט ואינטרנט אבל משהו בה עדיין נשאר בתולי ולא ממוסחר. בשעה שבע בערב נסעתי ל"מקדש השן". במקדש הזה ישנה, כך אומרים, שן של בודהה. כמובן שלמרות כל הטקסים והחגיגות- לא ניתן לראות אותה. אבל עדיין נחמד להיות שם בזמן הטקס, ההתרגשות של המקומיים... האווירה... מעניין. בדרך חזרה למלון עצרתי טוק-טוק. הנהג החמוד אמר לי - 150 רופי. הגעתי לשם בשישים ושלא יעצבן אותי. כמו בכל פעם, גם הוא הוריד את המחיר לאט לאט לאט והופ... שישים. בדרך הוא התגלה כבחור מקסים, שלא לומר- יפהפה... שלא לומר- חתיך... וגם הסתפק בחמישים. אכלתי שוב אורז לארוחת ערב, באופן מפתיע, ופרשתי לחדרי לאחר שהדפתי את ניסיונות הנהג לארגן לנו איזה ערב משותף...

בבוקר הבנתי שזהו... נשארו לי רק עוד יומיים בסרילנקה ואז... הביתה. באסה. אבל היומיים האלה יעברו עליי בבטלה גמורה בחופיה היפים והמפנקים של סרילנקה אז אין טעם לחשוב על העתיד... אני הולכת להנות מהרגע. העתיד יבוא גם ככה, בין אם אדאג ובין אם לא- אז לפחות אהנה... לא חבל לבזבז 48 שעות של ים ושמש ופירות ומילקשייקים ואוכל טוב ומסיבות חופים על דאגות של מינוס ומציאת עבודה, ומציאת דירה, ומה יהיה... ביציאה מקנדי עוד עברנו ליד האגם החלומי הזה שבזמן כתיבת השורות האלה, כל מה שבא לי, כשאני נזכרת באגם- זה לקחת את עצמי לטיסה הראשונה לסרילנקה (טוב, לא רק בגלל האגם)... הנהג לקח אותי גם לאיזו גבעה סמוכה ומשם יכולתי לראות את הנוף המרהיב עוד יותר.

 להיקאדוואה, שנמצאת בדרום מערב סרילנקה, נסענו חצי יום. מי ידע שבמקום הזה אכיר מישהו שישנה לי את כל החיים, לפחות כפי שאני מכירה אותם עד היום.... בדרך, חוץ מהנופים שכבר התרגלתי אליהם- שדות אורז והמון צמחייה ירוקה-ירוקה (לא ג`ראס, להירגע...), התחילו לצוץ החופים... אחח.... שמש, ים, עצי קוקוס.... מה עוד אני צריכה בחיים? אבל מיד לאחר שהחוף נגלה לעיניי, נגלו גם הזוועות שגרם הצונאמי, בדיוק לפני שנה. בתים עם קירות הרוסים, גגות שבורים, לעיתים רואים רק רצפה, כל היתר נחרב... שירות שבורות, שברי מתכת ממכוניות ואוטובוסים, סימני מים בגובה של כחמישה מטרים על הקירות והכי נורא היה לראות את הרכבת. הנהג עצר כדי שאוכל לראות- ברכבת הזו נספו כ- 3,000 בני אדם.

רק כשרואים את גוש המתכת הזה מעוך, כאילו איזה קינג-קונג מסרט הוליוודי דרך עליה, רק אז מבינים את עוצמת המים. הרכבת מעוכה, חלודה, הרס וחורבן בפנים... הם משאירים את זה כמצבת זיכרון. סיפרו לי שבהתחלה המים עלו על גדותיהם ולאט לאט הציפו את החוף והאזור. בשלב הזה הרכבת עצרה, כיוון שהמסילה הוצפה ותושבי האזור חשבו שבטוח יותר להיכנס לרכבת מאשר להישאר במצב הלא-ברור הזה בבתים המוצפים.

זה היה בבוקר ה- 26.12.04. בשעה 09:20 התחילו המים להציף את החוף והבתים הסמוכים. בשעה 09:45 הגיע הגל הראשון שהיה בגובה של כחמישה מטרים. הגובה של הגל יכול לתאר לכם גם את המשקל, העוצמה, המהירות שהגל הגיע בה מהים וכמות המים. המים הגיעו פנימה, אל תוך העיר, עשרות, אולי מאות מטרים מהים. הגל השני הגיע קצת אחרי 11, אם זכורים לי נכון הפרטים שסיפרו לי המקומיים והוא היה הרבה יותר עוצמתי. הגל פגע ברכבת ו-3,000 אנשים נספו. לא היה איך להימלט.

אחר כך, סיפרו לי, שכשהמים חזרו לים, כוח השאיבה שלהם היה כה חזק, כמו וואקום, והמים פשוט שאבו איתם בחזרה מכוניות, אוטובוסים וחלקי בתים... כשראיתי תמונות שצולמו באותו היום- ראיתי חלקי בתים, קירות, רעפים, מכוניות, סירות שבורות- הכל מפוזר על החוף. גופות היו פזורות בכל מקום וגם כמה ימים לאחר הצונאמי, אם לא שבועות, גופות המשיכו להיפלט אל החוף. פשוט טרגדיה מחרידה שלא ניתן להבינה באמת.

 בכל מקרה... חייבים להמשיך הלאה בסיפור- הגענו למלון, על שפת הים. קיבלתי חדר גדול עם מרפסת לים ו... במקום כזה חייבים להיות עם בן זוג. איזו רומנטיקה! החלטתי לצאת להליכה על החוף אבל... דפיקה בדלת. בשלב הזה עוד לא ידעתי שמי שעומד מאחורי הדלת הולך לשנות את חיי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סרי לנקה