קולומבו וחופים
סרי-לנקה, אי השוכן באוקיינוס ההודי, בעלת שטח של פי שלוש משטחה של מדינת ישראל, טומנת בחובה אטרקציה ייחודית בעולם: אין בה ישראלים! (או לפחות, אני אישית לא פגשתי ישראלים). האם לחינם ענדתי את שעון תינוק הבמבה שלי כדי שיזהו אותי ממרחק? סרי-לנקה היא למעשה כל האטרקציות של המזרח באי קטן אחד: חופי ים משופעים בעצי קוקוס כמו בתאילנד, מקדשים עתיקים כמו בנפאל, נופים טרופיים ושדות אורז, וערים קטנות פסטורליות הבנויות בסגנון אנגלי על גדות אגמים, כמו בהודו.
הגעתי לקולומבו, עיר הבירה, בשעות הבוקר המוקדמות. עיר שוקקת חיים, צפופה, רעשנית וחסרת אטרקציות. בערב הראשון עשיתי טיול רגלי ארוך רק כדי לגלות שאכן תהיה זו החלטה נכונה לברוח מקולומבו השכם בבוקר. בבוקר המשכתי לחוף Unawatuna . תיירים רבים מגיעים לסרי-לנקה ונמצאים אך ורק בחופים, הם אינם טורחים לצאת לטיולים בפנים הארץ, וחבל (על כך, בהמשך). ישנם חופים רבים בסרי-לנקה, וניתן לסווגם לשלוש קטגוריות: חופי דיסקו (מסיבות, אקשן והמון תיירים), חופי רובינזון קרוזו (רק אתה והים) וחופים באמצע (שוקקי חיים עם אפשרות להתבודד). חוף Unawatuna הוא חוף באמצע.
רצועת החוף, בת 2-3 ק"מ, מאוכלסת בגסט-האוסים ומסעדות, אך גם באיזורים מבודדים. העיסוק העיקרי בחוף הוא הבטלה- ניתן לשכב ימים ושבועות על החול החם ולספק את כל הצרכים מבלי לזוז מילימטר: מקומיים עוברים ומוכרים פירות אקזוטיים, מלצרים מהמסעדות הסמוכות מתרוצצים עם מגשי אוכל, רוכלים המוכרים מזכרות, מסג`ים עם עלי אלווה-ורה, צמידי בד ושאר דברים לא נחוצים. אך אליה וקוץ בה: בחלקים מסוימים בחוף לא ניתן לשכב 5 דקות מבלי שיגיע רוכל ויפרוש בפניך את מרכולתו.
אם תאילנד מפורסמת גם בגלל אותם תיירים מבוגרים הבאים ושוכרים לעצמם נערה מקומית, סרי-לנקה מפורסמת בכיוון ההפוך... על החוף ניתן לראות מפלצות: אירופאיות שמנות, כעורות ועשירות המצמידות לעצמן שלד מקומי שחום שכל תפקידו בחיים הוא להיות שפחת מין. אותם זונות ממין זכר זוכים לכבוד והערכה מצד חבריהם המכוערים יותר שלא התמזל מזלם. אך לא רק נשים מבוגרות מגיעות לסרי-לנקה לקבל שירותי מין זולים ומפוקפקים: סיפר לי סאני, ידיד מקומי מסטול אך חביב, שיום אחד הגיע קשיש אירופאי הומו שניסה להשכיב אותו, וסאני, הומופוב ידוע, חפן את זכרותו של הקשיש ביד מלאה צ`ילי חריף, וברח כל עוד נפשו בו, בעוד האירופאי נכנס למים בבגדיו בכדי להקל על מצוקת הצריבות.
קוקוס, כידוע, גדל על עצים. אבל הקוקוס לא טיפש: הוא גדל רק על הצמרת, ובשביל להוריד אותו צריך לטפס עד למעלה. לשכב על החוף ולראות סרי-לנקי מטפס על הגזע הארוך, חסר הענפים, זו חוויה של ממש. פשוט לא יאומן... כמה שהם מיומנים! אחרי כעשרה ימים בחוף החלטתי לטייל קצת ולראות מה עוד יש בסרי-לנקה חוץ מחופים. לפני תיאור המקומות שהייתי בהם, רק כמה מילים על הכבישים בסרי-לנקה: הם נוראיים! זה לא כביש, זו מהמורה סלולה! המרחק בין קולמבו לקנדי (העיר השניה בגודלה) הוא בסה"כ 150 ק"מ אך הדרך אורכת שעות רבות - הכל מהמורות.
דבר מעניין אחר בכבישים הוא נקודות הביקורת המשטרתיות. הסרי-לנקים, הסובלים מפיגועים ומכוניות תופת מצד המחתרת הטמילית, מקציבים לנושא הביטחון משאבים רבים, וכך, בכל כמה עשרות ק"מ יושבים כמה שוטרים בביתן קטן ורעוע המוקף שקי חול מחוררים, ובודקים את המכוניות והנהגים. המשעשע הוא שמספר מטרים לפני הביקורות מופיע שלט האומר: "נקודת בדיקה משטרתית זו ממומנת ע"י טויוטה"... באותו רגע החלטתי לזנוח את התכנית החלופית שלי ללמוד תקשורת ופרסום באוניברסיטת קולומבו המפורסמת.
סרי לנקה - מפה לשימושכם
מקדש דמבולה
בכל אופן, המקום הראשון שהגעתי אליו היה דמבולה Dambula. לפני 2,500 שנים ציווה מלך לחצוב מקדש לכבודו בפסגת הר בדמבולה. מין אגו-טריפ שכזה. המקדש אוכלס בפסלי בודהא והיה מקום שאליו עלו לרגל. כל מלך שבא אחריו הוסיף אף הוא כמה פסלי בודהא, וכיום מצויים במקדש המערה הזה עשרות פסלי בודהא בגדלים שונים. אי-אפשר לתאר את ההוד והפאר של המקום, את יראת הכבוד שהוא משרה על המבקר. חבל שאסור לצלם: מי שמעז לצלם, שולפים לו את הפילם מהמצלמה ומציגים אותו לראווה, עם עוד כמה עשרות גלילי פילם שנתפסו, על הקיר בכניסה לאזור - למען יראו וייראו!
כאשר הייתי בתוך המערה, מתפעל מפסלי הבודהא הגדולים, החל לרדת גשם קל בחוץ, ומשום מה היה זה אחד הרגעים היותר מיסטיים שחוויתי בימי חיי: על הר גבוה בסוף העולם, בתוך מערה משופעת בפסלי בודהא שנוצרו לפני 2,500 שנים! אפילו אני, הציניקן הנצחי, נאלמתי דום...בבוקר קמתי והמשכתי לנסוע. חיפשתי מקום לאכול ארוחת בוקר ועצרתי ליד מבנה שנראה כמו מסעדה גדולה, אבל התברר שזה מפעל למסיכות מסורתיות. נכנסתי. רוב המסיכות המיוצרות בסרי-לנקה נראות די מפחידות ומאיימות, מהסוג שאם תביא אחת במתנה לילדך, אין ספק כי כאשר יגיע לגיל ההתבגרות הוא יזדקק לתהליך ארוך ומייגע של פסיכו-תרפיה.
המסיכות עשויות עץ ותהליך הצביעה שלהן מעניין למדי- במקרים רבים משתמשים בצבעים טבעיים: לוקחים אבקה לבנה ושופכים אותה לצנצנת מים, והופ, המים נצבעים בירוק... לזה מוסיפים אבקה אפורה והנה נצבעים המים באדום... כמו קסם.
המסכות עשויות עץ ומגולפות ביד: יושבת חבורה של פועלים מדוכאים ועייפים, טיפוסים שלא הייתי סומך עליהם לקלף תפוחי-אדמה, ומגלפים מסכות עם הבעות מדהימות! משם נסעתי עוד עשרה ק"מ (שעה נסיעה) והגעתי לחוות צמחי מרפא ותבלינים (Herb Farm): גן גדול ומעוצב המכיל עצים ושיחים שונים שמהם מכינים הכל: ממשחה להגברת ההנאה ממין ועד לקקאו, מסירופ לאנרגיה ואיזון הגוף ועד נוזל ממתיק מבננה אדומה. אפילו בושם טבעי המופק משיחים (נקרא בציניות "שאנל סרי-לנקי"). אזור מרכז סרי לנקה משופע בחוות תבלינים מעין אלו. כדאי לברר בעת הטיול עצמו.
קנדי
משם נסעתי לקנדי Kandy , העיר השניה בגודלה בסרי-לנקה. מיקומה של העיר, בין הרים ולחופי אגם, הפכה אותה לעיר הנופש של הבריטים בעת הכיבוש האנגלי. תיירים רבים מגיעים לקנדי בכדי לנוח, לעשות קורסים במדיטציה ולצפות בריקודים מסורתיים. אגב, סופר המדע-הבדיוני הנודע, ארתור סי. קלארק מתגורר בקנדי זה שנים רבות. בקנדי נמצא הגן הבוטני המפורסם: גן ענק שניטע לפני למעלה ממאה שנים ובו עצים וצמחים מרהיבים ביופיים, והכל נקי ומסודר - כמו להסתובב בתוך גלויה. מאחר ואני יותר סוציולוג מאשר בוטניקאי, שמחתי לגלות את העובדה שהגן משמש מקום מסתור לזוגות צעירים מקומיים שאין להם מקום אחר בו יוכלו להיות לבד וללחוש זה באוזני זו מילות אהבה ואף להחזיק ידיים....
אטרקציה נוספת בקנדי היא הריקוד הסרי-לנקי המסורתי: נכנסתי לאולם עם במה מוארת ושורות-שורות של כיסאות - מזכיר במשהו את אולמות הקולנוע בישראל בשנות השבעים המוקדמות: כסאות עץ, חוסר שיפוע משווע, ענני עשן ואקוסטיקה נוראית. המופע ארך כשעה, ולמען האמת, נהניתי... רקדנים ורקדניות בלבוש צבעוני ומסיכות (כן, אותן מסיכות מחרידות) מפזזים לצלילי תופים. היה אחלה, ולמי אכפת אם הסינכרוניזציה בין הרקדנים לא היתה מושלמת? כל אחד הבליט את האינדיבידואליות שלו...
לסיום, הדגימו שניים מן הרקדנים ריצה על גחלים לוחשות (את מה הן לוחשות? את הטקסט?). האמת, אף פעם לא הבנתי מה כ"כ מיוחד בלרוץ על גחלים. כל אחד יכול לרוץ על גחלים. לדעתי, החכמה היא לעמוד על גחלים. לעמוד כמה דקות בלי לזוז, זה כבר משהו הראוי להערכה!
בשעת בוקר מוקדמת עזבתי את קנדי ונסענו דרומה, אל אזור מטעי התה. לפני קצת יותר ממאה שנים נטע איזה סר אנגלי שיחי תה בסרי-לנקה, וכיום כל מרכז הארץ משופע במטעי תה. אפשר לנסוע יום שלם ולראות רק הרים מכוסים בשיחי תה. בכל מטע ישנו מפעל לעיבוד התה, אז כמו כל התיירים הממושמעים ערכתי סיור במפעל שכזה- לא יאומן כמה קל לייצר תה: אחרי שהפועלים גוזמים את עלי השיחים, הם מובאים למפעל לשם מיון בסיסי, נכתשים ומיובשים. זהו, ויש תה.
בדרך-לא-דרך הכרתי את לאל, איש אמיד להחריד והבעלים של מטע תה בן 1500 דונמים, ואצלו התארחתי ליומיים שקטים של פינוקים וטיולים נעימים בשבילי המטע העצום הזה (אי-אפשר ללכת יותר מחצי שעה כי בקלות אפשר לאבד את הדרך, כמו מבוך ענק). ככה, בלב המטע ניצב לו ביתו הענק של לאל. סוף העולם. בדידותו של לאל הופרה על ידי והוא יצא מגדרו בכדי להנעים את זמני: ארוחות משובחות, משרתים ופינוקים שונים. וכמובן, שתינו תה בכל רגע פנוי ושמענו את הסבריו האינסופיים על איכות התה הסרי לנקי ותהליך ייצורו. אני כמובן אינני יכול לפתוח את הבוקר ללא ספל הגון של קפה שחור חזק, אז כל הלילה התהפכתי במיטתי וחשבתי כמה נורא יהיה חילול הקודש מצידי אם אבקש בארוחת הבוקר קפה במקום תה (כבר בערב הוא הודיע לי בעיניים נוצצות כי בבוקר יש לו הפתעה בשבילי: תה ג`ינג`ר...).
אגב, לאל סיפר כי בכל סוף יום הוא טועם את התה היוצא מן המפעל בכדי לבדוק את איכותו- ממש כמו טעימות יין, אבל הרבה יותר קולני. אם הטעם אינו משביע את רצונו, כל היבול שנאסף באותו יום מושלך לאשפה. שיטת הטעימה מעניינת למדי: ממתינים מספר דקות לאחר שמוגש התה, ואז, לאחר שהתקרר מעט מניחים את השפתיים קרוב לנוזל אך מבלי לגעת בו. בנקודה זו שואבים שלוק ענק וקולני על ריק, רק אוויר, עד שבנקודה מסוימת התה נזרק מעלה, ובדילוג קליל מעל הלשון מגיע ישירות לבלוטות הטעם שבחיך. אחרי שהשתכנעתי שהדבר אינו כרוך בסכנת "מקדים קנה לוושט", ניסיתי גם אני. מומלץ בחום להחיות מסיבות עייפות!
אחרי יומיים אלו של התרגעות ציפתה לי נסיעה ארוכה בחזרה לחוף Unawatuna, שם ביליתי בעצלתיים עד סוף החופשה. בשישי לדצמבר עליתי על המטוס בחזרה, ביליתי 24 שעות ברבת-עמון מול הטלוויזיה (ערוץ 2) והבנתי ששום דבר לא השתנה (-:.
