עפתי לתרמילאים

סרי לנקה - ימים של אושר

ישראלה משתפת אותנו בסיפור אהבה לבחור ולמדינה, חוויה שהובילה אותה למחוזות היפים ביותר של סרי לנקה.
ישראלה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: סרי לנקה  - ימים של אושר
Depositphoto/Surangastock

הכרות עם סיסיל

פתחתי את הדלת. עמד שם בחור צעיר, עם שיער מתולתל ורטוב מהים, עם מכנסי גלישה קצרים וחולצה לבנה... הוא אמר שלום מנומס וסליחה ושמישהו אמר לו למטה שיש לי גיטרה ושגם הוא מנגן בגיטרה וש...בניגוד לכל כללי הזהירות הזמנתי אותו להיכנס לחדר. משהו באינטואיציה. אפילו לא חשבתי על זה, פשוט הזמנתי אותו להיכנס. יושבים במרפסת והוא ישר תפס את הגיטרה והרשים אותי עם ביצוע מדהים ל-Hotel California. אלוהים יודע איך עברה שעה... ניגנו ופטפטנו על המרפסת הקטנה שמשקיפה על החוף... סיסיל, בחור מקומי בן 22, עובד כמדריך טיולים בסרי לנקה לאחר שחי למעלה משנה בגרמניה... היה נחמד.

הוא שאל אם אני רוצה לטייל קצת על החוף והסכמתי בשמחה... ירדנו ביחד למטה והנהג שלי קרא לי. "תראי, את צריכה להיזהר, יש כאן כל מיני beach-boys שינסו להתחיל איתך ואז הם גונבים דברים מהתיק...". כאילו שאיתו הרגשתי בטוחה יותר עם כל שיחות הסקס-סמים שלו. גם מנהל המקום קרא לי והזהיר אותי. התחלתי לחשוב שהם מכירים את סיסיל והם רומזים לי עליו. בכל מקרה הלכתי איתו בידיעה שאני לא מתכוונת להרחיק מהמלון ושאני חוזרת לפני שמחשיך. כך מצאתי את עצמי עם "המקריות" הזו מטיילת על החוף בזמן השקיעה עם בחור שזה עתה נכנס לחדרי ולחיי.

 אחרי כחצי שעה חזרנו למלון וישבנו על החוף עם בירה... הוא סיפר לי שהוא הגיע לשם עם קבוצה תיירים גרמנים שאינם יודעים אנגלית והוא מלווה אותם, ושהוא בכלל במקור מניגומבו (Negombo)- מרכז סרילנקה, על החוף המערבי. מפה לשם התחיל להחשיך והוא הציע לי להצטרף אליהם לארוחת ערב. הגענו אחרי שהתיירים הגרמנים כבר סיימו לאכול וכשרגע "מקרי" אחד הוביל ל"רגע מקרי" אחר- מצאתי את עצמי אוכלת ארוחת ערב רומנטית, כולל נרות ונגן גיטרה שעובר משולחן לשולחן ו...איתו. בסוף הארוחה חזרנו למלון, דרך הרחוב הראשי של היקאדוואה, ושוב ישבנו למטה, במלון, על שפת הים ושתינו...

היה מאוד נחמד אבל היה ברור שההתחלה הזו היא גם הסוף כי הוא חוזר למחרת עם הקבוצה שלו לניגומבו ואני חוזרת להודו כעבור יומיים ומשם לארץ. אז החלפנו טלפונים ומיילים ונפרדנו כידידים... למחרת הוא עזב מוקדם בבוקר עם הקבוצה ולא הספקתי לומר לו שלום. נותר לי יום שלם לרבוץ על החוף ולהנות מהרגעים האחרונים בסרילנקה המדהימה, לפני החזרה לדלהי המלוכלכת והצפופה והחזרה לחורף של הארץ והשגרה שאני מנסה לברוח ממנה כבר עשרה חודשים. בצהריים, אחרי שצליתי את העורי הלבן שלי על החוף, ניגשתי לאינטרנט בו היינו ביחד ערב קודם והתקשרתי אליו להתנצל שלא התעוררתי בבוקר כדי לומר לו שלום. אחר כך פינקתי את עצמי בארוחת צהריים במסעדה הכי טובה בהיקדוואה red lobster... יום רגוע שעדיין לא הצביע על העתיד...

בשלב הזה הציע הנהג שלי לקחת אותי למכרה בו אוכל לראות כיצד מוצאים באדמה את ה-moon stone, אבן יקרה ויפהפייה- איך מלטשים אותן ומעבדים אותן- עד שהאבנים משובצות בתוך תכשיט פלצני ויקר... בשמחה, למה לא. נסענו כרבע שעה מהמלון והגענו למקום. בלב של יער-ספק-ג`ונגל קטן, נמצא המכרה בעומק של כשלושים מטר. בדרך למכרה היו עצים שונים, צמחים מעניינים, שדות אורז, שפע של בעלי חיים (כולל זיקית ענקית) וצמח שנקרא בפי המקומיים Don`t-touch-me-tree כי בכל פעם שנוגעים בעלים שלו הם פתאום נסגרים לכמה שניות... קטע מדהים!!!

 בתוך הבור החובבני של המכרה נמצאים פועלים שמוציאים אדמה ומישהו אחר בחוץ מממיין, שוטף ומנער בתוך סלסלת קש כדי למצוא את האבנים. אחר כך מעבירים את זה לבית מלאכה קטן וישן שנמצא בסמוך- שם משייפים, מחממים, מלטשים, מבריקים... ואז אחרים מכינים את התכשיטים. משם, באופן לא מפתיע, הוביל אותי המארח/המדריך הזקן לחנות ואמר לי: "כל המחירים כאן בדולרים אבל את יכולה לשלם בכל אמצעי תשלום". מצא למי למכור תכשיטים. הרגע חזרתי מקורס בודהיזם שלימד אותי על פשטות. מה לי ולשרשרת זהב עם 14 אבנים משובצות ב-600 דולר. הופעל עליי לחץ פתטי לקנות כשמשפט המחץ היה "מה, החברים הכי טובים של האישה הם התכשיטים. כל אישה חייבת תכשיטים." מה אתה אומר. חייכתי ועניתי לו- "לא אני", בזמן שאני מראה לו את אצבעותיי נטולות הטבעות, את צווארי עם חוט אדום ותמונה של H.H קרמאפה ואת פרק כף היד שלי שמסביבו שרוך אדום מ-H.H - קרמאפה, שרוך לבן מהנזיר שהכניס אותנו למתחם העץ של בודהה באנוראדפורה וחרוזי עץ בודהיסטיים ממקלוד גאנג`. כל זה א-ו-ל-י עלה לי 200 רופי. מצא למי למכר תכשיטים ועוד לומר לי משפטי חוכמה כאלה...

לאכזבתו הרבה עזבתי וחזרתי לאינטרנט לכתוב למשפוחה שהכול בסדר... שם אמרו לי שסיסיל התקשר בחזרה וביקש שאתקשר אליו. הוא אמר שהוא מתגעגע ושאולי יחזור להיקאדוואה כדי שניפגש שוב, לפני שאני עוזבת. בערב הסתבר שלא מצא רכב והיה כבר מאוחר לאוטובוס של חמש שעות נסיעה אז סיכמנו שאצא מוקדם בבוקר לשדה התעופה, וכך נוכל להיות ביחד עוד קצת... הנהג הנחמד שלי כמובן ניסה לתחקר אותי מה היה בערב וקבל פרטים וגם רצה "לדבר איתי על משהו" ושנשב לארוחת ערב... ממש. אחר כך כשפרשתי לישון הוא דפק בדלת ושאל אם אני רוצה לשתות איתו משהו. שמחתי שזה סוף הטיול שלי כי הוא התחיל להלחיץ אותי, וכבר שקלתי להרים טלפון למנהל סוכנות הנסיעות. בבוקר, אחרי ארוחת בוקר מפנקת (שוב הפירות המגניבים האלה!!!) יצאנו מוקדם בדרכנו לשדה התעופה. הגעתי ב-11 לשדה התעופה, כשהטיסה אמורה להמריא ב-15:00.

 סיסיל חיכה לי שם, עם רכב, ונסענו לשבת באיזו מסעדה. היה מאוד נחמד ועוד יותר... מוזר. רק הכרנו ופתאום חיבור חזק כזה. נפרדנו ברגשות מעורבים ועליתי על הטיסה לצ`נאי. שם חיכיתי כשעה והנה אני על הטיסה לדלהי... בדלהי מזג האוויר הקר שוב ביאס אותי... מצאתי חדר מעופש, קטן ומגעיל ב"הארי ראמה" ו... התחיל מבול של טלפונים בינינו. ברגע של התלוצצות הצעתי שיבוא להודו למחרת, ללילה אחד כי אז אני טסה לארץ. הוא לקח את זה ברצינות ולמחרת בבוקר נסע לקולומבו והריץ סידורים- האריך את הדרכון שלו, נסע לשגרירות הודו בסרילנקה, הגיש בקשה, ארגן כסף מחברים לטיסה (400 דולר ליום אחד!) ו...אז נמסר לו שיקבל את הוויזה בתוך חמישה ימים. לי לא היו חמישה ימים, גם בגלל הכרטיס לארץ וגם בגלל שהוויזה שלי בהודו תפוג כעבור יומיים.

לתחילת בכתבה

חזרה לסרי לנקה בעקבות האהבה

אבל עכשיו היה תורו להציע לי לבוא בחזרה לסרילנקה. עד כאן. וזה גם לא מצחיק. לא רק שיש לי כבר כרטיס לארץ, אני עוד טסה עם גן-לה פמה דורג`ה, המורה-הנזיר ממקלוד שהולך ללמד בארץ עכשיו במשך שבועיים (וחיכיתי לזה בקוצר רוח!) כולם מחכים כבר שאחזור, הכסף נגמר ובכלל רק הכרנו והרגע חזרתי משם... אין מצב שאני חוזרת לסרילנקה. ועוד בשביל בחור? אז חשבתי על זה, התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני מצטערת, זה בלתי אפשרי. תוך כדי שאמרתי לו את זה התחלתי להסס...הוא ביקש שוב ושוב... "טוב, אני אחשוב על זה שוב ואחזור אליך". חשבתי שוב והחלטתי שלא. ליתר ביטחון התחלתי לארוז ולהכין את התיק לטיסה. כשסיימתי התקשרתי אליו שוב ואמרתי שוב- לא. בהחלטיות. מה שהוא אמר ואיך שהוא אמר ערערו אותי לגמרי ו... שיניתי את דעתי.

חזרתי לסרילנקה וכן... בשביל הבחור (טוב, סרילנקה מדהימה בכל מקרה...) למה לא בעצם??? מה מחכה לי בארץ? השגרה? לשכור דירה? למצוא עבודה? וגם הלימודים עם הנזיר מעניינים ככל שהם, עדיין אחרי שבועיים זה שוב אני והשגרה של הארץ... ויהיו עוד מורים בארץ וגם חברה תוכל להקליט לי את השיעורים שלו... תוך שעתיים עשיתי את כל הסידורים- נסעתי למשרדי חברת "רויאל ג`ורדן" ביטלתי את הכרטיס לארץ שנועד למחרת, שיניתי את התאריך והיעד (לחזור לארץ ישר מסרילנקה הפעם), דיברתי עם אימא (לא נשאר לי כסף) שהבינה את הגחמות שלי בפעם המיליון ותמכה בי למרות שלא תמכה ברעיון, קניתי שוב כרטיס לסרילנקה (הפעם ישיר מדלהי לקולומבו. אגב, כרטיס הלוך בלבד עולה כמו הלוך ושוב למרבה התסכול), הוצאתי הכול מהתיק שכבר היה ארוז, ארגנתי תיק לחודש לסרילנקה (בהתאם לוויזה שכבר הייתה ברשותי) ואת היתר ארגנתי בשתי חבילות ושלחתי לארץ ו... זהו. את הגיטרה היפה ממקלוד כמובן לקחתי איתי לסרילנקה.. בזכות הגיטרה הזו הוא בכלל הגיע לחדר שלי, אחרי הכול...

האושר והשמחה שהציפו אותי פתאום, מכך שאני לא חוזרת לארץ ונוסעת לסרילנקה ו...אליו, גרמו לי להרגיש שאני עושה את הדבר הנכון. הייתה בי התרגשות של התחלה חדשה, משהו לא ידוע וגם, אני מודה, שמחה על כך שהטיול שלי עוד לא מסתיים ויש הרפתקה בלתי צפויה ובלתי מתוכננת לפני. התלהבתי מהספונטניות שהפגנתי והייתה בי שמחת חיים כזו, שוב... בארבע בבוקר עזבתי את דלהי ונסעתי לשדה התעופה. נראה לי שבטיול הזה אני נמצאת יותר בשדה התעופה הזה מכול מקום אחר... נרדמתי מיד עם ההמראה, אחרי הכל- עברו עליי יומיים מטורפים.

כשנחתתי, סיסיל חיכה לי עם רכב ונסענו למלון בניגומבו שהוא ארגן לנו מראש (silver sand) שממוקם על שפת הים- מקום חמוד, חדר גדול ונקי וגם דיי זול- 850 רופי. בבוקר כבר התחלנו את המסע המשותף הזה- טיילנו בעיר עם אופנוע של חבר שלו- מקדשים, כנסיות, לגונות, שוק הדגים (איכס- מסריח!!!)... ניגומבו התגלתה כעיירה חמודה ונעימה. במהלך היום גם החלטנו לשכור רכב ובשבוע הקרוב לטייל בצפון האי. הרי הייתי רק חמישה ימים ולא ראיתי הכול... במיוחד רציתי לחזור לקנדי. סיסיל תקתק את כל הסידורים ומצאנו רכב משפחתי חמוד ב-2,000 רופי ליום. בערב כבר יצאנו עם הרכב לאיזו מסיבה ענקית שנראתה כמו נשף סיום בית ספר בבוורלי הילס... כולם עם חליפות, נשים עם שמלות מהודרות מדי.... אוכל בשפע (בשרי וחריף- כל מה שאני לא נוגעת בו) ומוסיקה בווליום מחריש אוזניים... והכול בווילה כזו שנראית כמו שילוב של אולם חתונות וטירה מסרט של יום שישי ה-13.... דווקא היה שמח. במקום להיפרד מ-700 רופי לכרטיס כניסה, החברים שלו ארגנו לנו כניסה חינם והתרשמתי שהם אחלה חבר`ה... בין באי המסיבה היו כמה מערביים וביניהם בלטה אנגלייה מבוגרת כבת 50 בעלת אנרגיות שלא נגמרות, חמישה קעקועים וכבד יציב במיוחד לאור כמויות האלכוהול שהיא לגמה שם... היא זכתה באיזו תחרות בינגו או תחרות ריקודים ועברה בין כולם לוודא שאין מישהו שלא יודע שהיא זכתה... היה משעשע, אין ספק.

חזרנו שיכורים (בעיקר הוא), עייפים (בעיקר אני) ומרוצים...כשהתעוררנו בבוקר, יותר נכון בצהריים, יצאנו לדרך. אני הייתי מאושרת- נוסעים לקנדי!!! בדרך מזג האוויר קצת השתנה וטפטף גשם... קנינו רמקולים קטנים ובאלתור ספונטני עם הדיסק מן הצלחתי להשמיע לו את יזהר אשדות ומיכה שטרית בדרך... ממש גלגל"צ בסרילנקה... בסרילנקה התאהבתי במוסיקה של יזהר אשדות. שוב הנופים המדהימים של שדות האורז, עצי הקוקוס...אחחח... כמה שסרילנקה יפה!!! עצרנו בדרך לקנות פירות- בננות, פפאיה, קוקוסים, מנגו, אננס... בשפע ועסיסיים מאוד.

 אחרי כשעתיים וקצת הגענו לקנדי ולא היתה מישהי יותר מאושרת ממני. קנדי פשוט עושה לי את זה. יש שם משהו באוויר, באמת. סיסיל מצא מלון מדהים- חדר ענק ויפהפה, ריהוט עץ עתיק שמשרה אוירה חמה, אמבטיה ענקית ושירותים בגודל של חדר נוסף, לובי מפואר, מיזוג אויר, מרפסת שמשקיפה לאגם (היה לנו עץ מלא בעטלפים מול המרפסת)... טוב, ידעתי במי להתאהב. מדריך טיולים פרטי. תכננו לילה אחד בקנדי כדי להספיק לטייל עם הרכב בעוד מקומות, אז בבוקר ביקרנו במקדש אחד שנמצא על גבעה שמשקיפה על קנדי... היה מקסים אך גשום וקררר. יצאנו ליעד הבא.

לתחילת בכתבה

נוארה אלייה

מקנדי המשכנו לנוארה אלייה (Nuwara Eliya). שמעתי וקראתי המון על האזור הזה וכיוון שלא הספקתי להיות שם בשבוע הראשון, שמחתי להגיע לשם עכשיו. זה ישמע כבר מונוטוני אם שוב אומר שהדרך היתה מדהימה, אבל היא באמת היתה כזו- הכול היה ירוק במן גוון כזה שאין בארץ, שוב פירות בשלל הצבעים, ושדות תה ענקיים שאף פעם לא ראיתי... סיסיל סיפר שמאותו הצמח ניתן לעשות סוגים שונים של תה. התרשמתי, מה לעשות. סרילנקה מפורסמת ביצוא התה, אז איך לא אתרשם...

בנוארה אילייה היה קר מאוד, מה שגרם לנו בעיקר להישאר במלון, בו היה לובי בצורת סלון ביתי... אז הרגשנו כמו בבית, התכרבלנו מתחת לשמיכה וראינו סרטים... סיסיל לא הכיר, להפתעתי, את רייצ`ל מ"חברים" אבל זה בכל זאת הצחיק אותו... אורחי המלון היו בהלם כשראו זוג שחור-לבן ביחד, לא נשואים... תרבות אחרת יש שם. מה לעשות... הבנו שאנחנו הולכים להיות מוקד לתשומת לב.
 בלילה יצאנו לפאב. עכשיו אתעמק לרגע בהגדרה של סרילנקה ל"פאב"-א. מוכרים רק בירות. אין יין, אין קוקטיילים, אין טקילה/מידורי/אמרטו/ייגר.... אין. בירה.
ב. מוכרים רק סוג אחד של בירה. LION. יעני- אריה. בירה מקומית. (דווקא בסדר).
ג. אין נשים בפאבים של סרילנקה. רק גברים.
ד. אין בר, רק שולחנות...
ה. כשרוצים לסגור את הפאב, שזה בערך בעשר בלילה, פשוט מכבים את האורות, גם אם יש עדיין לקוחות.

אז יצאנו, שתינו שתי בירות, כיבו את האורות וחזרנו, לא לפני שחרשנו את כל העיר למצוא טלפון כי הייתי צריכה להתקשר לאחיין שלי שחגג באותו היום את יום הולדתו העשירי. סיסיל כמובן הפך את כל העיר עד שמצא לי איזה מלון עם טלפון בינלאומי.... עושה רושם שבנוארה-אילייה אין יותר מדי אינטרנט וטלפונים לתיירים.

למחרת בבוקר הוא רצה לקחת אותי ל"מקום מיוחד". נקודת תצפית עם מנים מהתקופה הבריטית, משהו כזה (אם הבנתי נכון). נסענו שעה וחצי בעליות שלא נגמרו (שאבל כמעט גמרו את המנוע) ומהגשם הסוער נצבע הרכב הלבן "שלנו" בבוץ... עד היום אין לי מושג מה מיוחד במקום ההוא כי ירד מבול, לא היתה ראות טובה ולא רצינו לשלם 800 רופי כדי להיכנס ולראות ערפל. מה שכן, ראינו בדרך את שדות התה שכבר הייתי מאוהבת בהם וגם... איזו פלוגה צבאית שטיפסה על גבעה כחלק מ"האימונים הקשים". בטיולים של "הנוער העובד" בכיתה ד` טיפסנו על הרים גבוהים יותר... מבין כל החיילים שחלפנו על פניהם עם הרכב צץ חבר של סיסיל. בכל מקום יש לבחור הזה חברים. המפקד שלו, שהיה נחמד וחייכני (אין להם דיסטנס שם?) אישר לו לצאת מהצעדה הזו, לדבר איתנו, לעשן איתנו... ממש קייטנה.

 כאמור, אל המקום המיוחד והמסתורי הזה לא הצלחנו להגיע, אבל אני- עם כל הנופים האלה, עם סיסיל, וכל האווירה המיוחדת שבסרילנקה, הרגשתי שאני כבר נמצאת במקום מיוחד...למחרת עשינו את דרכנו, להצעתו של סיסיל, לכפר קטן שנקרא Ella. מין נמשך למינו. תפסתי בחור עם ראש צבאי וחשיבה מתוכננת. עוד לו"ז צפוף... בדרך לאלה עצרנו לצד מפלי מים מרהיבים ולצד שדות תה בהן עבדו נשים... מיותר לציין שצילמתי. המון. כל הזמן.

כשהגענו ל-Ella לא ידעתי אם לנשק את האדמה או את סיסיל שהביא אותי למקום האלוהי הזה. א-ל-ו-ה-י. מקום שעושה חשק להתחתן רק בגלל הרצון לבלות שם את ירח הדבש. ואני אסביר-סיסיל לקח אותי למלון שלא נמצא ממש בכפר הנידח (שאגב, לא קל להגיע אליו בתחבורה ציבורית, הוא דיי נידח), אלא על גבעה סמוכה. המלון, שהוא חדש יחסית- פשוט חלומי. הוא ממוקם בקצה ההר, על צלע ההר ליתר דיוק ואז כשפותחים את החלון בחדר, או כשיושבים על המרפסת מה שרואים לנגד העיניים זו גלויה. כמו שלורן היל שרה too good to be true. נוף פנוראמי של הרים ירוקים, מפלי מים ע-נ-ק-י-י-ם ושקט. איזה שקט.

ברגע שהגענו למלון, עוד לא סידרנו את התיקים, לא מקלחת, לא אוכל...כלום. תפסנו את הגיטרות והתיישבנו במרפסת. איזה רגעים.... מאוחר יותר אכלנו במסעדה חמודה בכפר, שיש בה הרבה שולחנות ותפריט אחד. חיכינו יותר משעה לאוכל וסיימנו חצי קופסת סיגריות, אבל כשהגיע האוכל- אממ... היה שווה כל רגע. בערב יצאנו לאיזה "פאב" בכפר... (ראו ערך "פאב" בעמודים הקודמים) וחזרנו למלון. אני לא רוצה להישמע כמו מורה משעממת לספרות- אבל כשחזרנו השמיים היו זרועים בעשרות כוכבים מנצנצים ודבר כזה ראיתי רק פעם אחת נוספת, בכפר טוש שבצפון הודו, בגובה של יותר מ- 2,000 מטר... רומנטי-רומנטי-רומנטי ועוד יותר מזה- פשוט מרהיב. מסוג הרגעים ששום מילה לא תעביר את התחושה. להשלמת הסצנה ההוליוודית גם נפל כוכב... (כן, הבעתי משאלה, אלא מה...).

 בבוקר נסענו לראות את המפלים, שנראו מדהימים מהמלון. נסענו כחצי שעה וכשהגענו אליהם הם היו יפים עוד יותר. ביקשתי באנגלית מתייר אחד שהיה שם לצלם אותנו. הוא ענה לי בעברית. ישראלי. היה מוזר אחרי שבועיים לפגוש ישראלי. ישבנו ביחד במסעדה קטנה שצמודה למפלים והצענו לו לקחת אותו בחזרה לגסט האוס שלו, שנמצא בעיר שממילא היינו אמורים לעבור דרכה, במקום שיעשה את דרכו לשם שוב באוטובוס. לא עברו שתי דקות ונכנסו אב ובן...ישראלים. זה היה משעשע. כל כך הרבה זמן אני הישראלית היחידה בשטח ופתאום אני מוקפת... היה מוזר לדבר עברית פתאום. גם שמחתי על ההזדמנות להכיר לסיסיל עוד ישראלים.

לתחילת בכתבה

נגומבו

לקחנו את הבחור לעיר שלו והמשכנו לניגומבו. סיסיל אמר שזה שעתיים-שלוש נסיעה.... אבל הן עברו מזמן. כל אחד ששאלנו בדרך, אמר "עוד שעה נסיעה". עברו עוד ארבע. רק בלילה הגענו לניגומבו. תשע שעות נסיעה בסך הכל. גברים! בשלב מסוים התרוקן מיכל הדלק וגירדנו את הרופים האחרונים שהיו לנו. היינו רעבים אבל לא היו לנו מזומן. בתשע בערב הגענו עייפים ורעבים לניגומבו, לאותו המלון. חזרנו הביתה.. אפילו קיבלנו את אותו החדר. אכלנו ונפלנו לשינה עמוקה... בבוקר החזרנו את הרכב, רבצנו בחוף ולא עשינו כלום. היה נפלא לא לעשות כלום, לשם שינוי. בערב הגיעו אלינו למלון כמה חברים וישבנו איתם על החוף עם בירות וערק מקומי וגיטרות כמובן...

למחרת כבר התחלנו להרגיש את אווירת חג המולד, הכריטסמס. אנשים התחפשו ברחובות לסנטה קלאוס, בכל מקום נתלו בובות שלו ונמכרו קישוטים לעץ. אני אישית התלהבתי מאווירת החג וכל ההמולה שמסביב והודעתי לסיסיל שאני רוצה לארגן מסיבה. בערב חג המולד, 24.12.05, לקחנו חדר במלון הכי יקר, הכי חדש והכי יפה בניגומבו, במחיר מטורף של 100 דולר ללילה (מעל ומעבר לכל תקציב של טיול תרמילאים) אבל...זה היה חדר ענק, עם מיטה ענקית שבקלות יכולה להכיל 4 אנשים, טלוויזיה ו-DVD, שירותים משיש חדש, מקלחון מפואר, מיני בר עמוס בכל טוב, מיזוג כמובן וריהוט עץ יפהפה שעושה אוירה של בית... בנוסף לכל זה- מרפסת עצומה שמשקיפה על הים שבה יכולנו לארגן את המסיבה לארבעים איש. זה היה חלומי. שם המלון אגב הוא REEF HOTEL והוא נפתח רק לפני חודש.

את כל היומיים שלפני בילינו בסידורים ובקניות- קנינו קישוטים לעץ, נורות קטנות, בלונים... אבל למחרת כבר שלחתי את הבחור לבדו, עם רשימה, כדי שחלילה לא ישכח דבר- עץ אשוח, בובה של סנטה קלאוס, שתייה... אני נשארתי להתפנק בחדר עם ריצ`ארד גיר וג`ניפר לופז�(הסרט Shell we dance) סרט רומנטי וקיטשי שקיבלנו מהמלון. החלטתי שברומא אתנהג בכרומאית ובסרילנקה כסינגהלית. אם זו תרבות שוביניסטית- אני מוכנה לקחת בה את החלקים הטובים. האישה נשארת בבית, במקרה הזה- במלון פאר, והגבר דואג לכול. כמו שאבי קושניר אומר- האישה מלקטת והגבר צייד. אז שלחתי אותו שיצוד לנו את הדברים למסיבה. הוא חזר עם תגבורת בדמות חברו הטוב ועם למעלה משלושים בקבוקי בירה ועשרה בקבוקי ערק, בקבוקי קולה וכמובן עץ אשוח גדול. פינינו את כל המיני בר ודחפנו את כל השתייה. עובדי המלון נרתמו לעזרה וסיפקו לנו כסאות ושולחנות למרפסת. ניפחנו את הבלונים בעבודה משותפת, מתואמת היטב, ואני התעקשתי לקשט לבד את העץ- תמיד רציתי לחגוג פעם אחת את החג הזה...בסרטים האמריקאים זה נראה כל כך כיף.... אגב, בסרילנקה, כיון שאין שלג הם מקשטים את החלונות עם פיסות צמר גפן, במראה של פתיתי שלג... גם הם רוצים לשבת מול האח המחמם, כשבחוץ סופות שלגים, ליד עץ האשוח עם המתנות מתחתיו... מה לעשות שבחוץ 30 מעלות...

קישטתי במסירות וירד הערב. אכלנו ארוחת ערב עם חברים במסעדה מקומית נהדרת ואז הלכנו לכנסייה. בכנסייה היו המונים והיה מעניין. עניין אותי לראות מה קורה שם כי זה חלק מהתרבות שלהם. בסיום התפילות והמזמורים חזרנו למלון והמסיבה התחילה. איתנו הגיעו למלון כעשרה אנשים. לאט לאט זרמו עוד אנשים ופתאום- שלושים ושבע. אחד הלך, הגיעו שמונה. חבר הביא חבר שהביא חבר... חלק מהאנשים אפילו לא הכרנו. למעלה מארבעים אנשים שמשתכרים אחרי 2 בירות, ושתי נשים- אישה אנגלייה ואני. המסיבה נמשכה ונמשכה ונמשכה... לחבר`ה האלה, שזלזלתי ביכולת השתיה שלהם, יש כבד יציב ובשעה 9 בבוקר אני כבר הייתי צריכה שינה... נכנסתי לחדר הענק והיפה שלי וניסיתי לישון- לשווא.

קולות הגיטרות, הצחוקים, הדיבורים וזה שכל שניה מישהו נכנס לחדר לקחת עוד שתייה או להשתמש בשירותים- לא אפשרו לי לישון. כמעט יומיים לא ישנתי וזה כמעט הגיע למצב של אפיסת כוחות... ברגע של תושייה הצעתי לכולם להמשיך את המסיבה על החוף וכך נפטרתי מהם ויכולתי לישון. סיסיל הצטרף אליי מאוחר יותר ונפלנו לשינה עמוקה עד שקיבלנו טלפון מהקבלה שכבר אחרי 12 ושאנחנו צריכים לפנות את החדר.... גירדנו את עצמנו מהמיטה, עייפים במידה כזו שאי אפשר לתפקד... ארזנו ועזבנו... היה מבאס לעזוב את המלון המדהים הזה מבלי שניצלנו את כל התענוגות שבו. אבל כולם היו מבסוטים מהמסיבה שהתפרסמה בכל העיר ומערב חג המולד שתמיד יזכרו... שמחנו שיכולנו לשמח אותם. משם תכננו לנסוע להיקאדוואה ולבלות שם עד שאחזור לארץ.

היינו כבר קצרים בכסף בגלל המסיבה הפרועה בכריסמס ונסענו עם אוטובוס ממוזג וחמוד. בדרך אפילו הייתה עצירה, אכלנו סנוויצ`ים מתוקים והנוף היה משגע. החלטנו שאת הסילבסטר, שזה גם יום הולדתי נעביר בחוף המקסים של היקאדוואה, בו הכרנו. כשהגענו להיקאדוואה, ירדנו באמצע הרחוב הראשי ונכנסנו למלון הראשון שראינו. אחד המלונות הכי טובים שהייתי בהם בסרילנקה ובמזרח כולו. עבור התענוג שילמנו 6,000 רופי ללילה, מחיר יקר א-ב-ל קיבלנו לארוחת ערב ובוקר בופה מפואר, בריכת שחייה, וחדר מפנק... בשלב הזה לא היה איכפת לנו להוציא את הסכום הזה. בהודו מתכלבים, בסרילנקה- מתפנקים. זה היה המוטו. נשארנו שם שני לילות והתענגנו על רגע במלון הזה. באחד מן הימים יצאנו לשייט בסירת זכוכית, ראינו צב ים ענק, דגים ואלמוגים בשלל הצבעים. היה מרהיב אבל קצר בשל מחלת-ים קטנה שתפסה אותי לגמרי לא מוכנה...

 את הלילה הבא העברנו בחוף שנמצא כחצי שעה נסיעה משם- אונאווטונה (Unawatuna). החוף עצמו יפה, אולי קצת יותר מהיקאדוואה, אבל העיירה עצמה לא ממש מפותחת. תפוסת החדרים הייתה מלאה ונאלצנו להסתפק בחדר שאפילו בהודו לא הייתי מסכימה להתפשר על כזה... אז אחרי מסיבת חוף קטנה החלטנו לחזור למחרת להיקאדוואה- אהבתי השנייה אחרי קנדי. גם שם התפוסה כבר היתה מלאה לקראת הסילבסטר והשנה החדשה והמחירים היו בשמים. לפיכך היינו צריכים להסתפק בחדר צנוע יותר, בו בילינו 3 לילות נעימים. בערב שישי לקחתי את סיסיל לבית חב"ד. אחרי ההיכרות שלי עם כריסמס ומזמורי כנסיות, הגיע הזמן שייראה מה זה קבלת שבת והדלקת נרות חנוכה. בין התפילות עוד הספקתי לזהות מד"כית מקורס הקצינות שלי, מה שהיה די משעשע... גם סיסיל הרגיש שם בנוח עם "אשת חייל מי ימצא" ו"אדון עולם". הייתה אוירה נעימה.

ובעודנו מתגלגלים מעיירה לעיירה, מחוף לחוף, לא הרגשנו (כמעט) איך הזמן רץ לנו. חודש ביחד עומד להסתיים, גם שנת 2005 וגם... אני סוגרת 27 חורפים. בליל הסילבסטר יצאנו למסיבה בפאב חמוד, סוג של דאנס-בר, שנקרא top-secret. היו המונים של תיירים ומקומיים, מוסיקת רגאיי מגניבה והשמיים הוארו עם זיקוקים שלא נגמרו. היה שמח!!! אחר כך עברנו למסיבה אחרת ולעוד אחת ו... אומרים שהשנה החדשה נראית כמו ההתחלה שלה. אם זה נכון- צפויה לי שנה נהדרת. כשחזרנו מהמסיבה, סיסיל הפתיע אותי עם מתנה מתחת לכרית... משהו מרגש שקבע סופית שזהו יום הולדת הכי מוצלח שהיה לי עד כה.

 למחרת חזרנו לניגומבו, עיר שהיא כבר בית שני עבורי ושם ספרנו בייאוש את הדקות עד לטיסה לארץ. יומיים שלמים לא עשינו כלום, בקושי יצאנו מהחדר. בלי חברים, בלי פאבים, בלי מסיבות. אפילו לחוף כמעט ולא יצאנו. היה עצוב... כשהגיע מועד הטיסה, נסענו ביחד לשדה התעופה ונפרדנו בדמעות... מי המעצבן שאמר שסוף זו התחלה חדשה??? ולמה אף פעם המשפט הזה לא מנחם...?! כך עזבתי את סרילנקה עם המון זיכרונות מתוקים, המון למידה צמית וחומר למחשבה ו...געגועים. אגב, לא התכוונתי לכתוב לכם דרמה רומנטית בכתבה הזו, אבל סרילנקה המדהימה לבדה- לא הצליחה להשאיר אותי בחיקה לאורך זמן. נשארתי גם בגללו. כך שהסיפור שלי על סרילנקה הוא הסיפור המלא עם הבחור... כך באו לקיצם עשרה חודשים של טיול ושל לימוד וככה גם התגשמה נבואתה של המורה שלי לרייקי לגבי אהבת אמת שתצוץ בסוף הטיול.

לתחילת בכתבה

סיכום

הייתי בהודו (פעמיים), בנפאל, טיבט ובסרילנקה. ראיתי, חוויתי, התאהבתי, התאכזבתי, הכרתי המון אנשים חדשים (חלקם חברי נפש כבר), למדתי לבד ולמדתי מאחרים, לקחתי קורסים בבישול, קורס לטיבטית וקורס בודהיזם. רבצתי בחופים, פגשתי נזירים, התנדבתי במקומות שונים, נסעתי באוטובוסים מקורטעים במשך שעות והתפנקתי בטיסות יקרות וקצרות, קפאתי מקור בטיבט ונמסתי מחום בהודו, ישנתי עם ג`וקים בגסט האוס אחד ועם ג`קוזי במלון אחר, אכלתי טאלי הודי, מומו טיבטי, דאל-באט נפאלי, אורז סרילנקי...
ולא הפסקתי ללמוד על החיים.

לא קל לסיים חופשה, טיול ומסע כזה.
לא קל לעזוב אי של דקלים וחופים ולחזור לחורף של הארץ.
לא קל לסיים תקופה של חופש מוחלט שהדילמות הכי עמוקות הן איפה אוכלים בצהריים ולאיזה חוף נוסעים מחר.
 לא קל לחזור למציאות שבה "חייבים"- לשכור/לקנות דירה, למצוא עבודה ראויה, להתחתן, לקנות רכב...להסתדר. לא תמיד זה מתאים לכולם. יש אנשים שיש להם קצב שונה וסדר עדיפויות אחר.
לא קל לעזוב אהבה גדולה וחבר נפש בסרילנקה ולחזור לארץ רחוקה, לבד.

 לא קל, אבל לא בלתי אפשרי וחשוב להבין שבסוף כל טיול כזה מחכה לנו תקופת הסתגלות. אז אחרי שמחלקים את המתנות, מסדרים את התמונות, מסתובבים עם השרוואל והראסטות עוד חודשיים... בסוף זה נרגע. עד הטיול הבא.

תודה שקראתם, מקווה שנהנתם ושעזרתי קצת במידע... העברתי לכם את החוויות הסובייקטיביות שלי בלבד. לא חייבים להסכים, לקבל, להבין. איש באמונתו יחיה.

להתראות במסע הבא ו... אל תפסיקו לטייל!
 (וסעו לסרילנקה!)

לתחילת בכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על סרי לנקה