אירלנד אולי מדינה קטנה באוכלוסייה ובשטח אבל היא בהחלט גדולה מבחינת ההשפעה שלה על התרבות העולמית. גם בתחומים הספרות והשירה וגם בתחומי אומנויות הבמה ניתן למצוא היום נציגים בכירים בעלי מבטא אירי עיקש. תרבות אירית הפכה להיות מצרך מבוקש במדינות רבות בעולם, וגם בישראל ניתן לשתות בפאב אירי, תוך האזנה למוסיקה אירית, או לצפות (וגם להשתתף, אם תתעקשו) במופע ריקודים איריים שמתבססים על מחזות איריים בני מאות שנים. ואולם, מבלי לומר מילה רעה על מיצגיה של התרבות האיריות מסביב לגלובוס, נראה שבשביל לספוג את התרבות האירית במלואה, צריך להגיע... לאירלנד.
שירה וספרות אירית
נהוג לראות בשירה האירית את השירה הראשונה באירופה שהייתה מיועדת לציבור הכללי ולא הייתה בלטינית, אבל זו הייתה רק תחילת הדרך. בגילגולה המודרני אירלנד ממשיכה את הקו האומנותי, ומציגה בגאווה ארבעה חתני פרס נובל בסיפרות.
השירה האירית משלבת מסורת של כתיבה גאלית (השפה האירית) עם כתיבה אנגלית מודרנית, ולכן ניתן להבחין בה במאפיינים יחודיים לעומת שירה אנגלית אחרת. ניתן, למשל, לשים לב כי יש התייחסות מיוחדת לטבע בשירה אירית, בעיקר מלווה בתחושה של התפעמות, לעיתים עד כדי הגזמה גרוטסקית, מיופיו. השילוב היחודי בין הגאלית והאנגלית גם יצר מבנה תחבירי מעניין שנותן לסיפורת האירית את המוסיקליות שלה.
במאה ה-18 ניטלה הבכורה בסיפורת האירית מהשירה הגאלית (שנקראת Bards) לטובת השירה באנגלית, עד שהגאלית הפכה לסוג של אומנות עם (Folk art). בכתיבה האנגלית החלו להופיע ראשוני ענקי הסיפורת האירית, כגון ג`ונתן סוויפט (מחבר "מסעות גוליבר") ואוליבר גולדסמית, ומאוחר יותר וויליאם באטלר ייטס (Yeats). האחרון נחשב למחייה השירה האירית, בעיקר בשל עבודתו בתרגום השירים הגאלים לאנגלית, עבודה שמהווה השראה לכותבים אירים עד ימינו. מהצד שכנגד הופיעו דמויות מפתח כדוגמת ג`יימס ג`וייס וסמואל בקט, שמסמלים תנועה של מודרניזציה בשירה האירית. ג`וייס, מחבר "יוליסס" נחשב לסופר האירי המפורסם ביותר במאה העשרים, ואחד ממבשריה של אסכולת זרם התודעה בספרות העולמית.
רוצים להתנסות גם? כנראה שזה לא יעזור לכם לקרוא פואמות גאליות, אבל כאן תוכלו להכיר קצת יותר מקרוב את השפה אירית: שיחון אירי-אנגלי מקוצר
אומנויות הבמה
מוסיקה
נדמה שכיום, כאשר ניתן לקנות דיסק של מוסיקה אירית בתחנה המרכזית בתל-אביב כאילו היא הייתה התחנה המרכזית של דבלין, כמעט אין צורך להציג את המוסיקה האירית. מה גם שיש מי שטוענים בתוקף שעל מוסיקה אין צורך לדבר או לכתוב, מספיק לשמוע כמה צלילים והכל יהיה ברור. ובכל זאת, סיפור השרדותה והצלחתה של המוסיקה האירית מעבר לגבולות הזמן והמקום יכול להוות דוגמא לכל מי שמתעניין בשימור תרבויות.
בגלל מסורת שבעל-פה, אין בידינו פרטים רבים על המוסיקה קדמה למאה ה18, ולכן קשה לשער איך נשמעה התקופה שקדמה לכך. חוקרים מעריכים כי המוסיקה האירית המסורתית שאנחנו שומעים היום אכן מאד דומה למוסיקה של תחילת המאב העשרים, אך קשה לדעת אם כך גם לגבי תחילת המאה ה-18. כלי נגינה רבים שנחשבים כלים אירים מסורתיים כמו הגיטרה וה-bodhrán (גירסה מקומית לתוף מרים), חלילים ומשרוקיות מסוגים שונים, וכן אקורדיון ונבל – כולם חדרו למוסיקה האירית במהלך מאתיים השנה האחרונות. שירה נטולת ליווי הנקראת sean nós, "בסגנון הישן", נחשבת לביטוי האולטימטיבי לשירה האירית המסורתית. השירה, שמבוצעת לרוב בסולו, מאופיינת בצלילים גבוהים, מה שיוצר תחושה של מוסיקה ערבית או הודית, ואולם המילים הן האלמנט החשוב ביותר בה. אמנטים אלה משפיעים על שירה אירית גם כיום.
למרות ההשפעות של תרבות הפופ, ובעיקר אלה האמריקאיות והבריטיות, הצליחה המוסיקה המסורתית האירית לשמר את מקומה בתרבות העולמית, ואף להשפיע על סוגי מוסיקה נוספים כמו מוסיקת הקאנטרי, למשל. דיאלוג מעניין מתקיים גם בינה לבין הרוק, עם השפעות הדדיות, עד שלפעמים מטשטש ההבדל בינהן. שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים הציגו לעולם שורה של אומנים ענקיים בכל קנה מידה כדוגמת U2, הקרנבריז, הקורז, שנייד אוקונור ואן מוריסון ועוד רבים וטובים שמדגימים את השילוב בין הישן והחדש במוסיקה האירית. ולא אמרנו מילה על כך שלאירלנד מספר הניצחונות הגבוה ביותר באירוויזיון...
ריקוד
ועל אף כל זאת, יש מי שרואים במוסיקה רק תירוץ – תירוץ להרים את הרגליים ולרקוד בכל הכח. למרות שיש סוגי ריקוד שונים בתרבות האירית, נדמה שכאשר משתמשים בביטוי "ריקוד אירי" הכוונה ברב המקרים היא לריקודי הרקיעות שהתפרסמו בהופעותיהם של ה-Riverdance, ה-Lord of the Dance ודומיהן. אלה מאופיינות בתנועות רגליים קופצניות, שמלוות בפלג גוף עליון נוקשה לחלוטין. מספרים כי מקורו של הריקוד הוא בחוסר ביכולת למצוא משטחים ישרים להופיע עליהם, מה שהוביל לעקירת דלתות, וריקוד על גביהן. הסבר אחר, ואולי משכנע יותר, הוא שמקור השילוב הזה הוא הצגת תכלית של יכולות הרגליים של הרקדנים: בלי שפלג גופם העליון ימשוך תשומת לב, קל יותר לקהל להיות מהופנט מהמראה המדהים של הרגליים הרוקעות.
תיאטרון
קשה לחשוב על עולם התיאטרון ללא ההשפעה האירית גם עליו: יצירותיהם של מחזאים כגון ג`ורג` ברנרד שואו ואוסקר ווילד ממלאים אולמות גם כיום בתיאטראות מסביב לעולם. השניים, כמו גם ייטס ודמויות נוספות, תרמו רבות גם להקמת התיאטרון הלאומי האירי, ה- Abby Theatre בדבלין, שמהווה עד היום את גולת הכותרת של התיאטרון האירי. ואולם, עובדת קיומה של גולת כותרת היא רק מוטיבציה לאחרים לנסות ולהשיג את הבכורה, ולכן קיימת כיום תחרות מבורכת ואיכותית בסצינת התיאטרון האירי.
קולנוע
הקולנוע האירי תופס תאוצה בשנים האחרונות, בעיקר הודות להקלות ניכרות במס במגזר הזה, אך הוא עדיין עומד בצילה של תעשיית הקולנוע הבריטית. יחד עם זאת, מספר סרטים מצליחים יצאו לאקרנים בשנים האחרונות, כגון "אינטרמישן", "באמריקה", "המיסטיקנים" ו"ורוניקה גרין". עד שהקולנוע האירי יהפוך לאחד בקנה מידה עולמי, מנצלים זרטים זרים את יופייה של המדינה כאתר צילומים. סרטים רבים צולמו באירלנד, בינהם "לב אמיץ", "להציל את טוראי ראיין".
ספורט
בעוד במדינות רבות בעולם הציבור זונח את הספורט לטובת פעילויות פנאי ביתיות, באירלנד מספר המשתתפים בפעילות ספורטיבית דווקא עולה. אבל זה לא הדבר היחיד שמבחין את הספורט האירי: הם גם אוהבים לשחק במשחקים יחודיים כגון כדורגל גאלי, משחק שנקרא Hurling, וראגבי, למרות שכמובן גם אצלם הכדורגל הוא אחת הפעילויות הנפוצות ביותר.
כדורגל גאלי, הספורט הפופולארי ביותר באירלנד, דומה לכדורגל שלנו בשילוב עם ראגבי: השחקנים מקדמים את הכדור לכיוון השער הנגדי, אלא שמותר להם לעשות זאת באמצעות בעיטה, נשיאה, והעברות ביד לחברי קבוצתם. דרכי העברת הכדור הרבות מאפשרות מספר שערים גבוה יחסית, וכנראה שזה גורם המשיכה למספר הצופים הענק. הכדורגל הגאלי הוא חובבני ביסודו, ומדי שנה, ביום ראשון הרביעי בספטמבר מתקיימת התחרות הארצית בקרוק פארק (Croke Park) בדבלין, האצטדיון הגדול ביותר באירלנד.
Hurling הוא ספורט מרתק לא פחות, ויחודו בכך שתנועת השחקנים בו היא כנראה המהירה ביוותר מבין כל משחקי השדה. את המשחק משחקים באמצעות מחבט וכדור, והמטרה גם כאן היא להבקיע שערים. המחבט, שדומה בצורתו למחבט גולף ששוטח (או מחבט הוקי שקוצר - עיניין של השקפה), נקרא hurley או camán, וכדור העור נקרא sliotar. מכה ראויה יכולה לגרום לכדור לעוף במהירות של 150 קמ"ש, ולמרחק של 80 מטר. הכדור מורם מהמגרש באמצעות המחבט, ואז נחבט בעזרתו או מוחזק ביד לארבע שניות או ארבעה צעדים. בקונסטלציות שונות ניתן גם לזרוק את הכדור ביד, לבעוט בו, או לאזן אותו על המחבט, ולרוץ איתו. גם הספורט הזה הוא חובבני בלבד, אך הוא צובר פופולאריות באירופה, ואולי זה ישתנה באחד הימים.
אם מצאתם את עצמכם צופים באחד המשחקים האלה, ואתם לא יודעים אם לעודד את הצהובים או האדומים, אולי כדאי שתכנסו לאתר ליגת האתלטיקה הגאלית, ותבחרו לכם קבוצה.
תרבות הפאבים
מכל מה שיש לתרבות האירית להציע, הפרק הכי ידוע הוא זה שעוסק בתרבות הפאבים. בכל חברה אחרת זה היה גורם למבוכה, אבל האירים מאד גאים בתרבות הפאבים שלהם, ובצדק. האירים פשוט אוהבים את הפאבים שלהם - והם מגיעים אליהם כמובן כדי לשתות, אבל לא רק: אלה מקומות המפגש השכונתיים, בהם ניתן לפגוש חברים באווירה רגועה. הפאבים מגישים בדרך כלל גם אוכל, במיוחד בשעות הצהריים. הפופולארים ביותר בקרב התיירים הם הפאבים המסורתיים עם מוסיקה אירית ("trad music") ואווירה של טברנה. מלבד המוסיקה, הפאבים האירים שאינם מוגדרים מסורתיים מציעים אווירה דומה, ומהווים מוקד משיכה בפני עצמם, בעיקר כמעוזים לשתיה זולה לפני שיוצאים למועדני הלילה.
אירלנד, כמו מקומות אחרים בעולם, העבירה חוק שאוסר עישון במקומות ציבוריים, כמו פאבים ומסעדות. האיסור, שעבר בשנת 2004 זכה לתמיכה ציבורית רחבה, שינה במידה ניכרת את האווירה בפאבים.
נציין, אגב, שאירלנד ממוקמת שלישית בעולם מבחינת בעיית צריכה מוגזמת של אלכוהול. בשביל הסדר הטוב.
