הריקוד האירי - תמצית הקסם
אורות עמומים מאירים בקושי רב, ומגלים פאב צפוף ועמוס באנשים. כוסות מאסיביות המכילות נוזל שחור מעוטר בקצף סמיך נמצאות על כל שולחן, ואחיותיהן התאומות (שכבר חצי ריקות) נמצאות בידי האנשים המנופפים בהן כאילו לא היו שוקלות כמעט קילו. בלב הפאב מנגנת להקה מוזיקה סוחפת בווליום שבו אתה לא יכול אפילו להקשיב למחשבות שלך. המוזיקה הנפלאה הזו ממלאת את כל כולך. אבל זו לא רק היא: שש הבנות שפצחו להן לפתע בריקוד שווה לב ומוזר במקצת, מקפצות מולך בקלילות לא מובנת, זקופות וקורנות חיוכים, ובאורח קסום מצליחות לא להפיל בהרמות רגליהן (שמעידות על גמישות מדהימה) את הכוסות הענקיות הללו שנמצאות, כך זה נראה, פשוט בכל מקום. תאווה לעיניים ולנשמה. אתה נסחף לתוך הריקוד (ושואל את עצמך בקנאה "למה אני לא יכול לרקוד ככה...").
לא, זהו אינו חלום הזוי, אלא תמונה אופיינית שמתרחשת מדי יום ברחבי אירלנד, החל משעות סיום העבודה ועד השעות הקטנות של הלילה. העם האירי ידוע ברחבי העולם בזכות חום ליבם של האנשים, אדיבותם ותשוקתם לריקוד ולמוזיקה. אחרי ביקור בפאב אירי אמיתי, לא קשה להבין מדוע. בסיומו של כל יום עבודה מתאספים בפאב גברים ונשים כאחד, שותים "גינס" Guinness לרוויה וצופים בחדווה בבנותיהם ונשיהם המפזזות ונוקשות בנעליהן על רצפת העץ, ומכתיבות בעוצמה את מקצב המוזיקה.
חובבי המוזיקה האירית וודאי זוכרים את היכרותם הראשונה עימה, כאשר היא פרצה את גבולות אירלנד ויצאה אל העולם בשנות השמונים: אז יוצרים הכוללים את הזמרת אניה Enya, להקת קלאנאד Clanad, ומוזיקאים מוכשרים נוספים, החלו לצבור תאוצה ולכבוש את חנויות המוזיקה. המוזיקה האירית שונה במהותה מהמוזיקה "המערבית והרגילה": היא אתנית מאוד, ומלווה בחמת חלילים, כינורות, חלילית אירית, תופי בודראן Bodrhan, ובשירתם הנוגעת ללב של הסולניות והסולנים.
הריקוד האירי, חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, הינו יחיד במינו, ולצופים אשר נתקלים בו לראשונה הוא נראה כמעין שילוב של סטפס ובלט מודרני. ייחודו העיקרי נעוץ בעובדה שהרקדנים זקופים כסרגלים, אך בד בבד נעים בקלילות מדהימה. הרקדנים משתמשים בעיקר ברגליהם, תוך שהם שומרים על זרועותיהם צמודות היטב לצידי הגוף. "ניוון" הידיים בא למעשה על מנת להדגיש את החן והאלגנטיות שבריקוד, שהופך אחת כמה וכמה לקשה יותר בגלל העדר אלמנט התנופה שהידיים מסוגלות לספק. בניגוד למוזיקה, הריקוד האירי, למרות היותו חלק בלתי נפרד מהמוזיקה והתרבות האירית, "תפס" לראשונה את העולם ברגליו (תרתי משמע) רק ב 1995, כאשר מופע הריקוד "ריברדאנס" Riverdance פתח במסע הופעות עולמי. לאחר שהצליח לסחוף בסערה מוחצת ארצות שלמות, החלו לצוץ לפתע עשרות בתי ספר ולהקות לריקוד אירי בארה"ב, אוסטרליה ומדינות אירופה (והשמועות מספרות כי ישנן כוונות לייסד להקה גם בישראל).
במהלך מאות השנים, ובד בבד עם ההגירה של אזרחים אירים רבים אל חופי ארה"ב, הרחיב הריקוד האירי את תפוצתו והשפיע בין השאר גם על ריקודים אמריקאיים כגון הסטפס והג`ז.
מעט היסטוריה...
קשה לסקור במדויק את ההיסטוריה של הריקוד האירי, מאחר ומעט מאוד ממנה תועד בכתב במהלך השנים. ההיסטוריה והתרבות של מדינה מופלאה וירוקה זו הועבר במהלך השנים באמצעות ריקודים, שירים, מוזיקה וסיפורים שהועברו בעל פה מדור לדור. בגלל עובדה זו בעיקר, קיימות כמה דעות שונות הרווחות בנוגע למוצא הריקודים השונים. למרות חילוקי הדעות בנוגע למוצא הריקוד, הדעה הרווחת היא שהריקודים ושורשיהם הראשונים נעוצים עמוק מאוד בריקודים הפגאניים של השבטים אשר הגיעו לחופי האי אירלנד לפני יותר מאלפיים שנה והביאו עימם ריקודים עממיים משלהם. הדרואידים Druids, למשל, (חברים במסדר דתי של כמרים בני העמים הקלטיים) נהגו לרקוד במעגל מתוך כבוד לעץ האלון ולשמש, ועד היום אפשר להבחין בהשפעות מאותם ריקודים על הריקודים האיריים של היום. המאה החמישית הוכתרה כ"תור הזהב" של אירלנד, אז שירה ומוזיקה שגשגו. הכנסיות השקיעו משאבים ובנו בתי ספר, מנזרים ועוד, והאי הפך למרכז השכלה גדול, יחסית לתקופה. למרבה הצער מרבית הספרים הושמדו במאה השמינית כאשר הויקינגים הרסו ובזזו באירלנד. הכיבוש האנגלו-נורמני (קבוצת עמים צפוניים) במאה ה-12, הביא את השפעותיו שלו על אופי הריקודים, וריקוד ה"קרול" Carol בו עמד זמר במרכז מעגל של רקדניות אשר השיבו לשיריו, היה נפוץ מאוד בערי אירלנד הכבושות.
אחת ההתייחסויות הראשונות שקיימות כיום בנוגע לריקודים העממים באירלנד נמצאת במכתב שכתב סר הנרי סידני למלכה אליזבת` הראשונה בשנת 1569. סר הנרי כתב תיאר בפני המלכה בהתלהבות את הרקדנים והרקדניות המרשימים, שהיו לבושים בתלבושות מיוחדות ופיזזו להם בקלילות באירועים שונים בעיר גאלוויי Galway.
באמצע המאה ה-16 נרקדו הריקודים בטירות האצולה הגדולות. חלק מסגנונות הריקוד הובאו לחצרה של המלכה אליזבת` ע"י האנגלים. בתקופה זו החל להתפתח ריקוד מסוג Hey בו רקדניות רקדו סביב בני זוגם. ריקוד זה נחשב לאחד מאבותיו של ריקוד ה Reel המודרני. במאה ה 18, כאשר בני מלוכה הגיעו לביקור באירלנד, הם בורכו לשלום ע"י חבורת צעירים אשר רקדה לכבודם ריקודים עממיים שונים. אותה תקופה מוכרת כתחילתו של הריקוד האירי המודרני, והיא החלה כאשר נכנסה לעולם הריקוד דמות חדשה: "אמן הריקוד" Dancing Master. אמני הריקוד היו מורים לריקוד שנדדו בין כפרים באותו מחוז והנחילו את יסודות הריקוד "הנכון" לאיכרים בכל כפר. המורים היו דמויות ססגוניות מאוד, והתלבשו בראוותנות ובבגדים צעקניים, כך שלא ניתן היה לטעות בזהותם. לכל מורה היה מחוז או "טריטוריה" משלו וזה היה מעין הסכם בלתי כתוב כי מורה לא יפלוש למחוזו של מורה אחר. לעומת זאת ההסכם לא חל על הכפריים עצמם, והם נהגו לחטוף מדי פעם מורים של מחוזות שכנים... בתחרויות ובאירועים חברתיים אליהם הגיעו תושבים מכמה מחוזות יחדיו, היו מורי הריקוד עורכים תחרויות ארוכות ומייגעות בין עצמם, כאשר המפסיד היה זה שהתמוטט ראשון.
סיפור משעשע מספר כי מאחר ותלמידיהם הצעירים לא ידעו מה היא רגל ימין ומה היא שמאל, המורים היו קושרים אלומות קטנות של קש או חציר לכל אחת מהרגליים, ובמקום להורות להם "הרימו רגל שמאל" היו אומרים "הרימו רגל קש" או "הרימו רגל חציר". על מנת למשוך את תלמידיהם הצעירים והמוכשרים פחות לריקוד (ולתשלום עבור השיעורים...), החלו המורים ללמד ריקודים קבוצתיים מלבד לריקודי הסולו אשר התפתחו גם הם באותן השנים, ונחשבו (ועודם נחשבים עד היום) לקשים ולמאתגרים ביותר. מאחר וכל אזור באירלנד היה נתון ל"מרותו" של מורה אחר, התפתחו ריקודים שונים בחבלי הארץ אחרים, והם שתרמו רבות לגיוון בסוגי הריקוד שקיימים כיום. עד היום לכל בית-ספר לריקוד יש גרסאות משלו לסוגי הריקודים השונים, והן לעולם לא יהיו זהות לאלו של בית ספר שכן.
התמונות באדיבות לשכת התיירות האירית Bord Failte ובאדיבות ראובן סגן כהן.
תודה מיוחדת לשילה האריס משגרירות אירלנד בישראל.
