העת הקדומה

ראשית ההתיישבות האנושית באירלנד ממוקמת בתקופת האבן, עוד לפני שהתפצל האי מבריטניה ומאירופה בכלל. הקבוצה שחיה על האי ניהלה חיים פשוטים והיתה תלויה על הים לפרנסתה, עד שנכבשה למעשה על-ידי פולשים ממזרח כארבעת אלפי שנה לפני הספירה הנוצרית. פולשים אלה קיימו תרבות מפותחת באופן משמעותי, ועד היו ניתן לראות עדויות לערכת החקלאות המפותחת שלהם במחוז מאיו (Mayo) שבצפון מערב המדינה. אבל נדמה שהסממן הכי מובהק של תרבות הקבוצה בת תקופת האבן הזו קשור דווקא במוות. כיום ניתן לראות ברחבי המדינה מאות קברים עשויים אבנים ענקיות, "מגליתיות", שנשתמרו מהתקופה.

 עידן הברונזה לא פוסח על אירלנד, ובמהלכו (בין השנים 2,500 עד 700 לפנה"ס) מוותרת החברה על קבורת האבן הגרנדיוזית, ומחליפה אותה ב"קברי יתד". את שאריהם של בני התקופה ניתן לראות במעגלי אבן שהותירו אחריהם, שגם אותם ניתן לראות בחלקים שונים במדינה, וככל הנראה שימשו לפולחן. בתקופת הברזל, קבוצה זו מוכרעת על-ידי בני שבט הקלטים (Celts), וצאציאם הגאלים (Gaels) בשל יתרונם הטכנולוגי והשימוש שלהם בברזל, ואלה הופכים לעם האירי, דוברי השפה הגאלית. הם מחלקים את האי לחמש ממלכות, ושומרים על מעמדם עד המאה האחת עשרה לספירה.

עידן הנצרות באירלנד מתחיל, על-פי המסורת, בהגעתו של פטריק הקדוש בשנת 432. למרות שהוא מתחיל בהפצת הדת החדשה, הוא לא מפרק את המסגרת השבטית, אלא מקפיד לחוקק חוקים שיעמדו במגבלותיה של הנצרות. הוא מביא עימו גם את השפה הכתובה, שמאפשרת לנו לקרוא מכתביהם של הקאלטים עד היום. השקט היחסי נשמר על האי עד פלישת הויקינגים במאה התשיעית, והם אלה שמקימים ערים גדולות דוגמת דבלין.

לתחילת הכתבה

העידן הבריטי

שנת 1172 מבשרת את תחילת השילטון הבריטי, שמתפשט מדבלין מערבה, תחת המלך ג`ורג השני. הנורמנים הבריטים כובשים את רוב האי, ונשארות רק מובלעות גאליות בצפון, מערב ומרכז המדינה. עד המאה ה- 17 מתקיימים למעשה כיבושים הדדים על האי, עד שבסופו של דבר מוכרע האי כולו, והופך לממלכה האנגלית של אירלנד. כמובן שאחד המאבקים הקשים ביותר היה בתחום הדת, שכן אנגליה, שויתרה על זהותה הקתולית לטובת הכנסייה האנגליקנית (שמקורה בפרוטסטניות), ודרשה שגם אוכלסיתה של אירלנד תעשה ויתור דומה. קשה לומר באיזו מידה המלחמות הן מלחמות דת ובאיזו מידה הן מלחמות על שליטה וכח, אבל מה שברור הוא שהתקופה העקובה מדם שליוותה את האי מאז, שולחת את אותותיה גם לימינו שלנו. בשיא העימותים, בשנת 1607 ארע ארוע מכונן בתרבות האירית, שזכה לכינוי "בריחת הרוזנים" (Flight of the Earls), במהלכו ברחו ראשי שבט א`וניל, שהיו מנהיגי הגאלים, מאירלנד. ארוע זה מסמן את תחילת הפיכתה של התרבות האירית לתרבות של תפוצות (בעיקר בארצות הברית). בנוסף, בעקבות בריחת ההנהגה המקומית, פחתה משמעותית ההתנגדות לאנגלים בצפון האי, מה שאפשר את השתלטות הפרוטסטנטים על חלקים ממנו.

אבל הכיבוש לא סימן את סוף סבלם של האירים, אלא אולי דווקא את ראשיתו, שכן לאחריו הגיעו שנים קשות של פגיעה באזרחים -; ששיאם בטבח ההמוני שמבצע המצביא האנגלי אוליבר קרומוול באזרחי האי. לאחר הטבח, שהסתיים בשנת 1650, כפה קרומוול על הציבור את ההסדר "גיהנום או קונוט", במהלכו כפה על האוכלוסייה הקתולית להגר למחוז קונוט (Connacht), שהיווה רק כרבע מהאי. עם עלייתו של ג`יימס השני הקתולי לכס המלוכה באנגליה נדמה היה כי יש תקווה לישוב האירי, אבל זה הודח עד מהרה, ובכך נמנעה השתחררותו של האי מעול הכיבוש. צבאות מכל המדינות הפרוטסטנטיות באיזור נתגייסו לטובת הבריטים, והאירים הוכפפו שוב לשלטון הפרוטסטנטי המפלה.

לתחילת הכתבה

תקופת המרידות

במאה ה-17 חלה התדרדרות נוספת במצבה של אירלנד, שסבלה מדיכוי, מצור כלכלי ועוני, ופעילותו של הפרלמנט שלה רוקנה מתוכן, בעקבות הכפפתו לזה הבריטי. התוצאה הייתה הגירה משמעותית של אירים לארצות הברית, והפיכתה למרכז התרבותי האירי הגדול ביותר מחוץ לאי. ממצבה העגום של אירלנד, כך נראה, לא היה לה לאן להתדרדר, והיה זה מנהיג פועלים בשם הנרי גרטן שהצליח לנתב בין שלל המכשלות שטמן בחובו האי. במתינות ובעבודה דיפלומטית רבה מצליח גרטן הפרוטסטנטי לשחרר את הפרלמנט האירי מאחיזתו של זה הבריטי בשנת 1782, ואף פועל למען השוואת מעמדו של הרוב הקתולי במדינה. פעילותו זאת נעצרה אף היא על ידי האנגלים, ובהשראת המהפכה הצרפתית פרץ מרד נוסף כנגד הבריטים, אלא שסופו היה כישלון: אובדן הריבונות של הפרלמנט, ומחיקת התקווה הלאומית האירית. אמנם האירים זכו לנציגות של מאה נציגים בפרלמנט בלונדון, אך לא היה ביצוג זה כדי לפעול למען הרוב הקתולי, ומצבם העגום נמשך.

דניאל או`קונל היה הבא לבשר שינוי כלשהו. על אף שהיה קתולי, הצליח להבחר לפרלמנט הבריטי, ובכך פעל לאמנציפציה של האוכלוסייה קתולית בממלכה המאוחדת. עם זאת השפעתו הייתה מוגבלת, והוא לא השיג את מטרתו העיקרית -; כינונה של ממלכה אירית נפרדת תחת המלכה ויקטוריה. רעב תפוחי האדמה הגדול של 1846-1849 מהווה מכה אנושה למאמץ האירי, ולמעשה מדחיקה את המאבק הלאומי האירי לתקופה של כשלושים שנה. במהלך הרעב, שהכה ביבולי תפוחי האדמה בכל המדינה פחתה אוכלוסייה המדינה מכשמונה מליון לכארבעה מליון וחצי אנשים, כלומר כמחצית מאוכלוסיית האי אבדה -; מי בשל הגירה ומי במוות ברעב.

צ`ארלס סטיוארט פרנל, מי שכונה "מלכה הבלתי מעורר של אירלנד" עמד בראש התנועה הלאומית האירית של אחרי הרעב, "שלטון הבית", ונכנס בשמה לפרלמנט בשנות השבעים של המאה-19. מפלגה זו הצליחה לפעול באופן מאורגן וכך הפכה למשמעותית מאד בפוליטיקה הבריטית, והצליחה להחזיר לידי האירים חלק משליטתם באדמותיהם. הישג זה אף התעצם בתחילת המאה העשרים, כאשר התקבל רעיון "שלטון הבית" לפיו יונהג פרלמנט אירי עצמאי, שיהיה כפוף לבריטי רק בתחומי החוץ והביטחון. אלא שבתקופה זו התחזק מחוז אלסטר מאד מבחינה כלכלית, ובלפסט, העיר הגדולה שבו, ושרובה פרוטסטנטי, סירבה בתוקף לאבד את יתרונה ולהפוך למיעוט בממלכה הקתולית האירית.

 מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת 1914 עיכבה את התוכניות, ובכך נסתם הגולל על תוכניתה של שלטון הבית, שנדחקה לטובת קבוצה קיצונית יותר, שין פיין (Sinn Féin), שפירושה בגאלית "אנחנו עצמינו". תנועה זו סירבה לפתרון של שלטון הבית משום שזה שמר על המסגרת המלוכנית, ועל כן היוותה רקע אידיאולוגי למרד חג הפסחא של 1916, במהלכו הוכרזה רפובליקה אירית עצמאית. המרד, שבוצע על ידי קבוצות קיצוניות שונות דוכא במהירות, אבל שין פיין השיגה רווח פוליטי חשוב, שבא לידי ביטוי בבחירות 1918, בהם היא הפכה למעשה לקול המייצג של הקתולים הנאבקים לעצמאות.

לתחילת הכתבה

אירלנד העצמאית

מלחמת העצמאות של 1919 הייתה לפיכך רק עיניין של זמן. ה IRA, הצבא הרפובליקני האירי, שהוקם לצורך כך השתלט עד מהרה על המרחבים האירים, והבריטים צמצמו את שליטתם למרכזי הערים בלבד. שנה לאחר פתיחת המלחמה החלה בריטניה לגייס כוחות גדולים יותר לצורך המאבק, ומאידך ניסתם לגבש פשרה על חלוקת האי לשתי מדינות -; קתולית ופרוטסטנטית. הסכם היסטורי הושג בינואר 1921, בו הוחלט על הגדרתם של 26 המחוזות הדרומיים כדומיניון, שלו סמכויות כלליות, פרט לנושאי החוץ והביטחון, באופן דומה לאוסטרליה וקנדה. זהו הבסיס למדינת הרפובליקה של אירלנד.

כבר בימיה הראשונים ידעה אירלנד מלחמת אחים (1922-1923), בשל התנגדותם של הכוחות הקיצוניים יותר במדינה להסכם. השין פיין וה-IRA הפסידו במלחמה, וירדו למחתרת, בעוד הצבא האירי הופך לכוחה הרשמי של המדינה, שנקראה "אירלנד החופשית" (Irish Free State), שעל אף שמה נותרה במידה רבה נתונה למרותו של המלך האנגלי עד 1927. לאורך השנים יש הפחתה הדרגתית ביכולת ההשפעה של הבריטים, עד שבשנת 1937 נוצרת חוקה חדשה שמחסלת למעשה את "אירלנד החופשית" ומקימה את הרפובליקה של אירלנד, שידועה גם בשמה הגאלי אייר (Eire), בתהליך שמסתיים ב-1949. בריטניה מצידה הופכת את צפון אירלנד לחלק מלא מהמלכה המאוחדת.

אייר יודעת תקופה של צמיחה כלכלית, והכרה בינלאומית, ששיאה בקבלתה לאיחוד האירופי (השוק האירופי המשותף דאז) בשנת 1973. עם זאת, המתח הדתי בצפון אירלנד מעיב על המתרחש באירלנד ובבמלכה הבריטית, ושתי המדינות מתחילות לפעול יחד על מנת לצמצמו, ולהאבק באירגון הטרור IRA. ויתורה של אייר על הכלתה של החוקה האירית בצפון האי, והנכונות לפשרה של ראש הממלשה הבריטי טוני בלייר מאפשרי להגיע להסכמה שמפחיתה במידה משמעותית את המתיחות.

 בתחילת שנות התישעים, בעיקר תחת הנהגתה של נשיאת אירלנד מרי רובינסון, יודעת אירלנד שנים של ליברליזציה, בהם נחלש מעמדה של הכנסייה, והחברה האירית הופכת שינויים משמעותיים ביותר. נהוג לראות בשינויים בחוק ההפלות האירי, המאפשר נסיעה לבריטניה לצורך הפלות, סממן מובהק לליברליזציה זאת, ולהתנתקות המדינה מקשריה עם הותיקן. שנות האלפיים הם שנים של שגשוג כלכלי באירלנד, בהן היא הופכת ממדינה ענייה למדינה מערבית אמידה, על אף המשבר בכלכלה העולמית של שנת 2001.

לתחילת הכתבה

צפון אירלנד

צפון אירלנד הופרדה מהרפובליקה של אירלנד במהלך שנות ה-20, אך למרות שהמיעוט הקתולי היה שם מופלה באופן יחסי, נשמר השקט במדינה באופן יחסי. ה- IRA, הצבא האירי הרפובליקני, שהתנגד לחלוקתה של אירלנד ולשלטון הבריטי בצפון המדינה נקט בפעולות אלימות במהלך השנים, אך הן היו ספורדיות ולא פגעו בשקט היחסי. השינוי לרעה חל בשנות השישים. הקתולים ביקשו לשנות את מצבם הנחות ואת העובדה שנמנע מהם להשתלב בעמדות מפתח והחלו להביע מורת רוח ולהתקומם. מהומות החלו לפרוץ בין קתולים ופרוטסטנטים וממשלת בריטניה שלחה נוכחות צבאית לצפון אירלנד, לכאורה כדי להגן על המיעוט הקתולי, אבל התוצאה הייתה הגברה משמעותית באלימות. ה-IRA מחד וכוחות פרוטסטנטים מאידך מביאים את צפון אירלנד אל סיפה של מלחמת אזרחים, ולכן בשנת 1969 מחליטה בריטניה לבטל את הממשלה של צפון אירלנד, והשטח הופך לחלק אינטגראלי מבריטניה. האלימות המשיכה לשטוף את המדינה, ובין התקריות הידועות והעקובות מדם שידעה צפון אירלנד, זכורים אירועי "יום ראשון הארור" שהתרחשו ב- 30 בינואר 1972 בעיר דרי (Derry), המכונה על ידי הפרוטסטנטים לונדונדרי ובמהלכם נהרגו ארבעה עשר אזרחים על ידי חיילים בריטים. ציורי הקיר הגדולים הנמצאים על בניינים באזור ה- Bogside בעיר הם הבעת מחאה על האירועים. אירוע נוסף אותו יש לציין בהקשר לאי השקט הפוליטי ששרר בצפון אירלנד הוא שביתת הרעב בה פתחו אסירים פוליטיים מה-IRA בשנת 1981, שגם לה יש עדות בציורי הקיר בדרי.

 צפון אירלנד חוזרת לבידולה בשנת 1973, ואולם המגעים לשביתת נשק נתקלים בסירוב משני הצדדים. האלימות יורדת בהדרגה, ואולם ההפרדה בין הפרוטסטנטים לקתולים נשמרת באלימות, וממשיך ההרג של מי שנמצאים "בצד הלא נכון של העיר". במשך השנים נעשו מספר נסיונות להביא להפסקת שפיכות הדמים, לשווא, ותוצאות מעשי הטרור של ה-IRA נראו באנגליה בנוסף לאלה בצפון אירלנד. הפרוטסטנטים מצידם, ירו לעבר קתולים שנהגו לעבור בשכונות פרוטסטנטיות. עדות ליריבות בין שני הפלגים היא החומה שהוקמה בליבה של בלפסט בשנות ה-70 ואשר מפרידה בין תושביה הקתולים של שכונת Falls Rd לבין שכונת Shankill Rd, הפרוטסטנטית, זאת על מנת למנוע חיכוכים ומגע בין שתי האוכלוסיות. באזורים אלה ניתן גם היום לראות את ציורי הקיר הענקיים שבדומה לאלה הקיימים בעיר דרי, מביעים מחאה על המצב הפוליטי והאלימות.

רק בשנות התשעים, לאחר שהצדדים הקיצונים, ובעיקר ה-IRA, הבינו כי לא יצליחו להשיג את שליטתם המלאה בשטח, ניכרת התמתנות. ג`רי אדמס, מנהיגה החדש של מפלגת השין פין, הזרוע הפוליטית של ה-IRA דוגל במציאת פתרון פוליטי לבעיה ולא בפתרון צבאי, כפי שהיה נהוג עד כה וכך נסללת הדרך למגעים בין הצדדים. מגעים אלה הביאו לחתימה על הסכם יום שישי הטוב ב-1998, הסכם שהיווה סימן למפנה משמעותי ביחסים במדינה: במסגרתו הוחלט על ייצוג של כלל הקבוצות בפרלמנט, כולל השין פין, כמו גם ויתור על שימוש בנשק ושחרור אסירים. ההתקדמות במגעים נמשכה ובחודש יולי 2005 הודיע ה- IRA על התפרקות מנשקו. בחודש מאי 2007 נרשמה פריצת דרך הסטורית וממשלה חדשה, המשותפת לקתולים ולפרוטסטנטים הושבעה. ממשלה זו תנהל כעת את ענייניה הפנימיים של צפון אירלנד, שנמצאו עד עתה בטיפולה של ממשלת בריטניה והיא מעידה על עידן חדש ומציגה עתיד אופטימי לאיזור שידע שפיכות דמים וסבל במשך ארבעה עשורים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה