הריקוד האירי - רקע
ההריקוד האירי אינו ריקוד אחד, אלא הוא מורכב בעצם ממגוון של סוגי ריקודים, שלכל אחד מקצב שונה, אופי שונה ונעל אחרת אותה נועלים הרקדנים. למרות שקיימים סוגים שונים של ריקודים מוגדרים, ייתכנו בכל סוג מגוון ריקודים שונים, הנבדלים זה מזה בצעדי הריקוד והמוזיקה. כל בית ספר וכל מורה לריקוד מפתח ויוצר ריקודים שונים המשתייכים לאותו סוג ריקוד מוגדר (בדומה לטנגו, לדוגמה, שיכול להתבצע באופנים שונים). תנועות פלג הגוף העליון מוגבלות מאוד במהלך רוב רובם של הריקודים וזאת על מנת להפגין שליטה וחן. פלג הגוף התחתון, לעומת זאת, נראה כחלק נפרד מהגוף, והרקדנים מסוגלים לקפץ, להפגין גמישות ומהירות יוצאים מן הכלל.
סוגי הריקודים
הריקודים מסוג Step דומים מאוד במקצבם לריקודי הסטפס הידועים. ריקודים מסוג זה הם המאתגרים והקשים ביותר בקרב הריקודים האיריים, כאשר רגלי הרקדן יכולות לפגוע ברצפה העוצמה עד 75 פעמים ב 15 שניות!
ריקודי ה Jig מתחלקים גם הו לכמה וכמה סוגים שונים. ה light jog וה soft jig הם מהירים מאוד (מקצב של 6/8), ורגלי הרקדנים לא עולות יותר מ 30 ס"מ מעל ובה הרצפה. בריקוד ה heavy jig נועלים הרקדנים נעליים כבדות ומכתיב את קצב המוזיקה ברקיעות החזקות על פני רצפת העץ. ה Slip Jig (מקצב של 9/8), לעומתם, משלב נועם וחן עם עוצמה. הוא מיוחד מאוד במראהו ואף זכה בתואר הבלתי רשמי "הבלט של הריקוד האירי". באופן מסורתי הוא ריקוד לבנות, למרות שכיום יותר ויותר בנים לומדים גם הם לרקוד אותו.
מקורם של ריקודי ה reel הוא בסוף המאה ה 18 בסקוטלנד, משם הם הובאו ע"י אמני הריקוד לאירלנד. הם דומים מאוד ל-jig, עד כדי כך שניתן לבצעם זה למנגינתו של זה, תוך עריכת שינויים קלים. מאפייני ה-reel כוללים תנועות החלקה שקטות ומהירות על פני המשטח, והוא על פי רוב הריקוד הראשון אותו רקדן ורקדנית צעירים ילמדו. המקצב הוא מהיר יחסית (4/4 - "אחד, שתיים, שלוש, ארבע"). הנשים נוהגות לרקוד את ה reel בנעליים רכות המאפשרות להן לבצע דילוגים גבוהים, ואילו הגברים נוהגים לנעול בזמן ה reel סוג של נעליים כבדות ללא הקצה שעשוי פיברגלס.
המקצב העליז של ה Hornpipe (מקצב של 2/4) הופך אותו לאחד הריקודים הסוחפים ביותר. בעת ה hornpipe, נועלים הרקדנים נעליים כבדות, וניתן לשמוע במהלכו יותר רקיעות מאשר ב heavy jig. במקור ביצעו את ה hornpipe גברים בלבד מפאת הקושי העצום שיש בביצוע הריקוד. כיום הנשים נוהגות לרקוד את הגרסה הקלה יותר של הריקוד, ה single hornpipe ואילו הגברים צריכים להזיע ולהתאמן שעות מרובות כדי לרקוד בהצלחה את ה double hornpipe, שמכיל מספר רב יותר של רקיעות והטחות הרגל כלפי הרצפה.
מאחר והמקצב הוא איטי יחסית (גרסה איטית ל 4/4 - "א-חד, ו-שתיים, ו-שלוש, ו-ארבע") ניתן לבצע תנועות יותר מסובכות וארוכות, עובדה המוסיפה גם היא לרמת הקושי הגבוהה של הריקוד.
בדומה לריקודי שורות בתרבויות אחרות בעולם, ה long dance הוא ריקוד בו להקה גדולה של רקדנים ורקדניות מבצעים צעדי ריקוד קטנים יותר ומשתמשים בצעדי רגליהם כבתופים אחידים שמסוגלים לבצע מספר רב של קולות תיפוף שונים (רקיעה חדה, גרירה, החלקה וכו`). זוהי אולי אחת הדוגמאות היפות ביותר לעוצמה של הריקוד האירי - שורת הרקדנים הארוכה שרוקדים באופן אחיד ללא רבב, הגופות הזקופים, הידיים שצמודות לצידי הגוף ותנועות רגליהם המהירות שמניבות קולות תיפוף על פני הרצפה, סוחפים במהירות ובפשטות כל צופה.
נעליים ותלבושות
הנעליים שלרגלי הרקדנים משחקים תפקיד חשוב מאוד בריקוד ומקנים לו חלק ניכר באופיו - האם יהיה חלק? האם יהיה רועש? האם ישווה לרגלי הרקדנים מראה חושני, או שמא מראה מחוספס וארצי? כמו שיוליה הנאווה שאלה את רומיאו אהובה "What`s in a name?", נשאל אנו כעת What`s in a shoe... מקורן של נעלי ריקוד לנשים איננו עתיק יומין, מאחר ועד לפני כמאה שנים הלכו מרבית הנשים יחפות, דבר שהקנה להן בריקודן כושר סיבולת מדהים. בימינו, לאחר שהנשים החלו לנעול נעליים והן הפכו למצרך מבוקש, נעלי הריקוד האירי המודרניות מתחלקות לשני סוגים: נעליים רכות ונעליים קשות.
הנעליים הרכות, הנודעות גם בשם ghillies (מבוטא gil-ees) או pumps החלו להופיע בשנות ה 20 של המאה ה 20. הן שחורות ובעלות שרוכים אשר מצטלבים לאורך הרגל, ודומות מאוד בצורתן לנעלי בלט. הן קלות מאוד ועשויות עור רך המתעצב סביב כף הרגל.
הנעליים הרכות אופייניות ביותר לריקודי ה reel וה jig.
הנעליים הכבדות, הידועות גם בשמות jig shoes ו heavy shoes, שחורות בצבעם, ובעלות קצה ועקבים עשויי פיברגלס (בעבר היו משתמשים בחומרים אחרים, כגון עץ). הן החלו להופיע כאשר דייגים בחופים המערביים החלו לנעול נעליים בעלי סוליית עץ או קבקבים. כאשר חוקי האנגלים אסרו על לימוד וניגון המוזיקה האירית במאה ה 17, הועברו המקצבים מאב לבן על ידי נקישות הנעליים על גבי רצפת אבן.
גם בימינו, הנעליים הכבדות הן אלו הנותנות לריקוד האירי את המקצב הנוקשה שלו, וכאשר מדובר בריקודים קבוצתיים, ניתן ממש להרגיש את הבימה רועדת מעוצמת הנקישות האחידות.
הנעליים הקשות אופייניות ביותר לריקודי hard ו double jigs, hornpipes וריקודי set מסורתיים.
תלבושות הריקוד של הרקדנים, והרקדניות בעיקר, משקפות את סגנונות הלבוש באירלנד במאה ה-18. השמלות רחבות ועמוסות עיטורים קלטיים דומות מאוד לשמלות שלבשו נשות האיכרים באותה תקופה. כיום לכל בית ספר לריקוד יש עיטורים משלו, וכך ניתן לזהות היכן לומדת כל רקדנית, רק מ"קריאת" שמלתה. במאה ה 19 שלטו צבעי הירוק והלבן בשמלות שהיו מעוטרות באבנט, כאשר הצבע האדום היה בגדר טאבו, בגלל זהותו עם האנגלים. אנשי האצולה האריסטוקרטית באירלנד נהגו ללבוש בגדים בהם שלטו כמה וכמה צבעים ומאוחר יותר גם בגדים בהם שזרו חוטי זהב. את כל המנהגים הללו ניתן לזהות עד היום בשמלות הרקדניות.
לבוש הגברים מורכב פחות, אך גם שורשיו נעוצים עמוק בעבר האירי. הם לובשים על פי רוב חצאית סקוטית או מכנסיים, ועוטים לגבם ג`קט או גלימה. הגלימה, brat, היתה סמל למרד במהלך הדיכוי האנגלי מאחר והיא עזרה למורדים לשרוד תנאי מזג אוויר קשים בהרים.
התמונות באדיבות לשכת התיירות האירית Bord Failte.
תודה מיוחדת לשילה האריס משגרירות אירלנד בישראל.
