שגרה בלה
לה, הרים סביב לה. לפעמים נדמה לי, שאם הייתי לבד חיי היו יותר קלים. הייתי אורזת מברשת שיניים, ספר, זוג בגדים להחלפה ויוצאת לדרכי. לצאת עם ילדים זה הרבה יותר מסורבל, אבל אם להיות כנה עם עצמי הרי שבמקרים רבים אלו הם שגורמים לי לעשות מעשים ולא רק לחלום עליהם. אני אסביר זאת בהמשך, בינתיים אתאר לכם את קורותינו עד כאן.
חיינו קיבלו שגרה יום יומית: אנו ישנים עד היקיצה הטבעית ואז עוברים בנחת למסעדת הגסטהאוס ואוכלים כל אחד לפי רצונו. אחרי זה אנו מתפצלים. הילדות הולכות לשחק ואנו קוראים, כותבים או לומדים משהו. כשמתקרב זמן הצהריים אנו מתנהלים בעצלתיים אל העיר, לעתים במונית ולעתים בהליכה רגלית של כ-20 דקות (לא כולל הליכה "מסוכנת" של הילדות לאורך תעלות המים הרבות שבדרך, או טיפוס "הרפתקני" על ערמות החול, סיבוב של גלגל תפילה או מפגש עם עדר פרות מזדמן ועם תושבי וילדי המקום, שיוצאים מגדרם להיות נחמדים לקרן ולילך).
מסקנתנו בקשר לאוכל: הוא נפלא אם יודעים מה להזמין. אם לא, צריכים קשרים אצל מכבי-אש. אחרי כמה נסיונות גבורה כושלים החלטנו להוריד את רמת החריפות. הילדות, לעומת זאת, העלו את סף הסיבולת שלהן. כמו כן, הבנו שזה חסר טעם לבקש שהמנה לא תהיה חריפה. הם מסכימים ומשתפים פעולה אך האוכל מגיע חריף כרגיל. עם הזמן מצאנו מספר מנות טעימות ולא חריפות ומאז האוכל הוא פשוט חוויה מאלפת. בעיר יש שלל מסעדות איכותיות. המסעדה האהובה עלינו נקראת Dream Land ברחוב Fort Road. המסעדה מרווחת ומרוהטת בטעם טוב, האוכל מעולה והצוות למופת ומאוהב בילדות.
אחרי האוכל אנו יוצאים ל"סידורים". כאן זה המקום להזכיר את שוק הפירות והירקות ברחוב Old Fort Road. זו חוויה שונה לגמרי מזו המוכרת לי בארץ. השקט הוא שהפתיע אותי. אף אחד לא צועק או מנסה למשוך את תשומת ליבנו. המוכרים רגועים, מקרינים בטחון שהכל יהיה בסדר. אם לא אתה אז מישהו אחר יקנה אצלהם את הסחורה. כאן אנו קונים מלונים, מנגו, שזיפים, ענבים וכו` כתוספת כיפית לארוחת הבוקר.
בגלל מזג האוויר הקר שלא אופייני לעונה נוכחנו לדעת שלא הבאנו מספיק בגדים חמים. הרי חשבנו שנצטרך אותם רק בטרקים וכך מצאנו את עצמנו בחיפוש אחרי בגדים. כאן חיכתה לנו עוד הפתעה נעימה- "שוק הבגדים הטיבטי". שוב מוכרים רגועים ומלאי נועם. בסיום הסידורים חוזרים לגסטהאוס, נחים, מדברים עם אנשים והולכים לאכול ארוחת ערב. ב-23:00 לערך כיבוי אורות יזום בכל הסביבה עקב חסכון בחשמל, הולכים לישון ולמחרת הכל מחדש.
כך ישבנו לנו במסעדה ליד החלון המשקיף לעיר, אוכלים ארוחת צהריים, מדברים על הא ועל דא, עד שקרן שאלה: "מה זה המבנה על ההר?". ענינו שזה הארמון והיא התחילה ללחוץ עלינו שהיא רוצה לבקר שם. ארז נזכר שבגומפה Tsemo, בהר שמעל הארמון, יש טקס פוג`ה בין 07:00 ל-09:00 ושמעל הגומפה יש מבצר נטוש. וכך מצאנו את עצמנו למחרת ב-06:00 מחוץ לחדר, עדיין לא מאמינים שנתנו לילדה הקטנה לשבור לנו את השגרה הכיפית.
ביקור בגומפה ובארמון
איזה כיף לתת לילדים לסחוב אותך לכל מיני הרפתקאות מדליקות. מזג האוויר פשוט שמח לקראתנו באותו בוקר ולראשונה מזה 8 ימים קיבלה את פנינו שמש נעימה. המונית, עימה תאמנו יום קודם, הביאה אותנו לגומפה אך הטקס לא התקיים באותו היום. אנו התחלקנו לשתי קבוצות. ארז והילדות ובחור קנדי, שהצטרף אלינו, בחרו בטיול הרפתקני- טיפוס לפסגת ההר ולמבצר שמעל לגומפה. אני הסתפקתי בלטייל סביב לגומפה, לצלם ולהתפנק בשמש. ההר שעליו נבנתה הגומפה התנשא היטב מעל הארמון, העיר וכל העמקים שבסביבה, והמראה היה משובב נפש. מהגומפה יש שביל הליכה שיורד בתלילות לאורך הרכס, אל הארמון. אנו בחרנו להמשיך עם המונית, שהסיעה אותנו לפתח הארמון.
הארמון מבחוץ נראה עצום אך מתפורר ולא מבטיח הרבה. מבפנים הפתיע אותנו באווירת המסתורין השוררת בו, בגרמי מדרגות מתפתלים וחשוכים ובכמות החדרים, שבכל אחד מצאנו משהו מרתק. באחד היו תמונות קיר, באחר היתה מראה ענקית. בין קומה לקומה היה צריך לטפס על סולמות ואלמנט הסכנה הוסיף כיף לבנות. המשכנו כשעה ומחצה לשוטט בין החדרים, מגלים בכל פעם עוד מעבר נסתר שמוביל לעוד חדר דרך מסדרון אפל. השקפנו לעיר מהמרפסות ומהחרכים וניסינו לדמיין את החיים שפעם התנהלו כאן.
משם ירדנו אל העיר דרך סמטאות העיר העתיקה. אם יש משהו שגורם לי התרגשות גדולה זה שיטוטים בסמטאות צרות. נורא מתחשק לי להציץ לתוך החלונות והחצרות, לראות את הפנים של הבתים, ומה שהכי בא לי זה להיכנס לחייהם ולראות איך הם חיים אותם. פגשנו אנשים ברחוב ולמרות שמרגישים שזו שכונת עוני והדלות שוררת בכל מקום, עדיין האנשים מחייכים, אמרים שלום (ה-Juley האגדי של הלאדקים) ומקרינים שלווה. בסוף הירידה הגענו למרכז העיר ושם אכלנו ארוחה מפנקת.
סיכום פרטים טכניים: כל הסיפור לקח לנו כ-4 שעות. השתמשנו במונית כדי להגיע לגומפה ומשם לארמון. זה עלה לנו 300 רופי. הבנות מאוד נהנו. בארמון יכולנו לבלות יום שלם, אבל הבאנו אוכל רק לארוחה קלה כך שנאלצנו לחזור אל העיר. בכניסה לארמון יש שלט שמציין שהכניסה לארמון עולה 100 רופי למבוגר וילדים בחינם. מאיתנו לא ביקשו את הכסף.
ביקור במנזרים של ליקיר ואלצ`י
בערב חזרנו עייפים אך מרוצים לגסטהאוס, אך שכננו הגרמני הפתיע אותנו בהצעה שלא יכולנו לסרב לה. הוא הציע לנו לעשות טיול משותף של יום אחד למנזרים שבשני הכפרים הסמוכים ללה, ליקיר (Likir) ואלצ`י (Alchi). בגסטהאוס יש שירות לארגון טיולים כך שתאמנו, תוך דקות ספורות, את המונית-ג`יפ שתאסוף אותנו למחרת בבוקר. הנסיעה לליקיר ארכה כשעתיים. הדרך היתה יפהפיה. הנוף הזכיר נוף של מדבר סיני עם הרים צבעוניים לצידי החום המדברי. מעל הכל מתנשאים מלאי הוד והדר הרי ההימליה. הקצוות של ההרים צבועים גם היום בשלג לבן והתחתית עטופה בקטיפה צבעונית. הגוונים של ירוק, אדום וסגול משתלבים ומתערבבים ביחד. באחד הסיבובים הבחנו במשהו שגרם לנו לדרוש מהנהג לעצור. זה היה נהר בצבע כחול-טורקיז, שהשתרך לו הרחק למטה בוואדי רחב מימדים. יותר מאוחר ראינו איך הנהר זורם אל מימיו האפורים, הזורמים בכבדות, של נהר האינדוס, ורואים את הגבול בו מסתיים הכחול ומתחיל האפור. בדרך ראינו שלטים ממש משעשעים. לפני אחד הסיבובים כתוב "horn!". באחד השלטים כתוב: "If you sleep Your family will weep". כאשר תרגמנו לקרן את השלט היא אמרה: "נכון, אני תמיד עצובה כשאתם נרדמים". עוד ממבחר השלטים וקצת על הנהיגה ההודית בסוף הכתבה.
יש לי טיפ קטן למי שיוצא לסיור במנזרים: תנעלו נעליים שקל להוריד אותם. מה שמושך את העין ברגע שמגיעים למנזר בליקיר זה פסל של בודהה בגובה של 25 מטר, צבוע בצבע זהב, היושב ומשקיף בניחותא על המבקרים. בחצר הפנימית פגשו אותנו נזירים ולקחו אותנו לסיור בגומפות הקטנות. לפני כל חדר צריך להוריד נעליים (זוכרים את הטיפ?). בסוף לקחו אותנו לחדרון קטן, שמוגדר כמוזיאון של המקום. קראתי במדריך שזה החדר המרשים מכולם אך היה די חשוך שם ולא הצלחתי לראות יותר מדי.
למנזר באלצ`י יש אופי אחר לגמרי. קודם כל זה המנזר היחיד שנמצא בכפר עצמו ולא על ראש גבעה או הר. הוא גם נראה מאוד צנוע מבחוץ. יש בו שתי חצרות פנימיות עם עצים ופרחים המפיצים ריח משכר. עוד לפני שנכנסים לגומפות עצמן, הצניעות והטבעיות של המקום גורמים לתחושה של רוגע ושלווה. גם כאן גומפות לרוב ואתם זוכרים מה עושים לפני הכניסה? מזל שלילדים מותר להיכנס עם נעליים. לפתוח שרוכים ולשרוך מחדש בכל פעם בשלוש זוגות נעליים היה מורט לי את העצבים. הכניסה לחדרים נמוכה במיוחד, מה שמוסיף לרושם של פסלי הבודהה ברגע שמתיישרים. הפסלים מאוד גבוהים וכל פסל הוא יחודי בפני עצמו. לפעמים סביב הפסל המרכזי יש הרבה פסלים קטנים שיוצרים סיפורים שלמים ומרתקים. היה לנו קשה לעזוב את המנזר אך לא רצינו לחזור, בחושך, בכבישים הצרים בהרים.
סיכום, ומידע שימושי וקצת על הנהיגה ושלטי הדרך בלדאק
אנחנו הכי אהבנו את המנזר באלצ`י, אך מאוד נהנינו גם מליקיר וגם מהדרך עצמה. המחיר של המונית ליום הטיול היה 1600 רופי ומי שזריז יכול גם לבקר בעוד מנזר באותו מחיר. אוכלים צהריים במסעדה באלצ`י הסמוכה למנזר. התפריט מגוון, האוכל תפל למדי אך משביע. מי שרוצה יכול להגיע באוטובוס לכל אחד מהמנזרים ולישון בכפר הסמוך, ובליקיר אף ניתן להתארח בבית-הספר לנזירים הצמוד למנזר.
ארז מספר: אני לא מתיימר להכיר את הנהיגה בכל הודו אז אתאר קצת את הנהיגה בלדאק. הכבישים ברוב המקרים הם ברוחב של מכונית אחת, כך שהשימוש בשוליים הוא חלק מתרבות הנהיגה והדרך היחידה להמשיך לנסוע כשמגיע רכב מולך או כשברצונך לעקוף. לפעמים השוליים צרים וצמודים להר או חס וחלילה לתהום, כך שהתמרונים נעשים די מתוחכמים אך נעשים במיומנות ראויה להערכה על ידי הנהג הלדאקי. השימוש בצופר נעשה לאורך כל הנהיגה ואין לו שום קשר לעצבנות או לכעס. לפני כל פניה מסוכנת, ויש כאלה לרוב, הנהג צופר כדי להתריע על נוכחותו. כאשר יש לפניך רכב איטי אתה מחויב לצפור ממושכות וברגע שניתן הרכב האיטי סוטה לשוליים ומאפשר לך לחלוף על פניו. שלטי הדרך הם אטרקציה משעשעת בזמן הנסיעה. הם מאוד ידידותיים לסביבה ומנוסחים בצורה מעוררת מחשבה. עוד ממבחר שלטי הדרך:
- "Alert Avert Avoid Accident"
- "FAST WILL NOT LAST"
- "ALERT TODAY LIVE TOMORROW"
