הקדמה
את הידיעה הראשונה על הפיצוץ במדריד קראתי דווקא באחד העיתונים הישראלים באינטרנט. כמורגל במראות ממקומות אחרים, מיהרתי להדליק את הטלויזיה והתמונות לא אחרו להגיע. מבול שוטף של הרוגים ופצועים קלח מן המסך. עיר בפאניקה: בלבול, הלם, כעס. תחילה נדמה היה כי ידה הארוכה של המחתרת הבסקית, המנסה כבר שנים להשיג עצמאות לחבל, היכתה שוב. העיתוי שנבחר לא היה יכול להיות מוצלח יותר מבחינתה, רק שלושה ימים לפני הבחירות הכלליות לפרלמנט. אלא שעד מהרה ניכרו טביעות האצבע הפונדמנטליסטיות של האיסלאם, הזרות כל-כך לרוח פעולתה של אט"א.
ראש ממשלת ספרד, חוסה מריה אסנר, שהתיצב שכם אל שכם עם ארצות הברית ובריטניה יוצר חזית תמיכה במלחמה בעירק, בניגוד גמור לדעת הקהל במדינתו עמד לפרוש מכהונתו. בד בבד, גם הוביל קו נוקשה נגד הידברות עם המחתרת הבסקית באומרו שאין מדברים עם הטרור. לאחר שמונה שנות שלטון הימין בהן זכתה ספרד לבום כלכלי שלא הכירה מעודה, ניבאו הסקרים למחליפו ניצחון. השאלה, שנותרה תלויה ועומדת באוויר, היא באיזה אחוז יגבר על מתחרהו הסוציאליסטי.
עוד באותו בוקר מיהרו מלך ספרד וראש הממשלה לצאת אל העם מעל מסכי הטלוויזיה, מאחלים החלמה לפצועים ושולחים תנחומיהם למשפחות שיקירהם נרצחו. שלושה ימי אבל הוכרזו וקמפיין הבחירות הופסק.
לתחילת הכתבה
תחילתה של מהפכה
בכל מקום נתלו דגל ספרד, דגלי הקהילות האוטונומיות, וסתם דגלים לבנים כשעליהם לולאה בצבע שחור. שלטים הקוראים לא לטרוריזם, לא למלחמה, החלו צצים ברחבי המדינה. בכל רשתות הטלוויזיה הופיע דגל ספרד ועליו לולאה שחורה בפינת המרקע, כמו גם בפתחי חנויות רבות. לולאה שחורה נענדה גם על דש בגדיהם של כל השדרים.
פאניקה אחזה בבירה, שוב ושוב נפלטו לעבר הצופים תמונות הפצועים המגועלים בדם, גוויות פזורות על מסילת הרכבת, שורה ארוכה עטופה בנילון שחור החלה נאספת לצד התחנה. שוב הקרונות המפויחים. הציבור נקרא לתרום דם. גויסו שוטרים, רופאים, אחיות ובעיקר עובדים סוציאלים ואנשי בריאות הנפש, שנקראו להתמודד עם המציאות החדשה. בדיווחים מבתי החולים נראו קרובי משפחה מודאגים שלא עלה בידיהם לאתר את יקיריהם כשהם מספקים נתונים כגון: גובה, משקל, צבע עור, צבע שיער ועיניים וכן סימנים מיוחדים שיקלו על זיהוים, כמעט מתחננים בפני הציבור להתקשר למספר טלפון למסור פרטים.
המספרים בלתי נסבלים- מעל 200 הרוגים וכ- 1600 פצועים שפונו לבתי החולים העיקריים במדריד. חולים במצבי החלמה והתאוששות שוחררו לבתיהם כדי לפנות מיטות למי שבאמת זקוק להן. בשלב הראשון הופנתה האצבע כלפי המחתרת הבסקית, מה שהיה עשוי לעזור מאוד לניצחון הכמעט ודאי של מפלגת השלטון בבחירות. לאט לאט, החלו להגיע שמועות כי יתכן שאל קעידה ניצב מאחורי המעשה. מפלגת השלטון שחשה את הקרקע בוערת תחת רגליה, ניסתה לומר עדיין שזהו פיגוע משולב של המחתרת הבסקית והארגון המוסלמי. שרת החוץ, אנה פלאסיו, אף הנחתה את נציגויות ספרד בעולם להעביר מסר חד וברור שידה של אט"א במעשה. דוברים מטעם המחתרת הכחישו כל קשר לפיגוע. מאידך, נטל ארגון הטרור אל קעידה בהודעה שפרסם בלונדון את האחריות למעשה.
ביום שישי בערב התקיימו הפגנות ענק בכל הערים הגדולות ברחבי חצי האי. 2,300,000 בני אדם יצאו לרחובות הבירה, מדריד. 1,200,000 צעדו בברצלונה. נחשול ארוך של מפגינים מילא את שדרת פסאו דה גרסייה, לאורך קילומטרים ארוכים. צפיפות שלא תאמן, אנשים נשאו שלטים התובעים לא לטרוריסמו! לא למלחמה! או החזיקו יונים מנייר לבן. מסוק חג ממעל מסייע לשמור על הסדר אולם בכל פעם שהגיע לפינת רחובות פרץ הקהל באותו איזור במחיאות כפיים כמו מבקש לומר: אנחנו כאן! אנחנו נגד הטרור! חנויות ומסעדות סגרו שעריהם לקראת שעת ההפגנה. במרכז פלאסה קטלוניה בברצלונה הוצב לפיד זיכרון וסביבו מאות נרות לזכר הנפגעים.
גם אני הייתי שם בין המפגינים. באחת מפינות הרחוב פגשתי, במקרה, את מוחמד, המורה לערבית מבית הספר בו אני לומד. חנוק מדמעות ומכעס ופניו קודרים: "הפוליטיקה הארורה, איזה אסון" סינן, לא היה לו מצב רוח לשיחת רעים. האמת, גם לי לא ממש. ונפרדנו לשלום.
לאט לאט החלו להתפרסם ידיעות באמצעי התקשורת כי אל קעידה אחראי לפיגוע בשל מעורבות ספרד במלחמה בעירק. הגורמים הרשמיים לא מיהרו להתבטא בעניין, רומזים עדיין למעורבתה של המחתרת הבסקית, אם לא אחריות כוללת לפחות שיתוף פעולה. במוצאי שבת, ערב הבחירות, התיצב שר הפנים, אנחל אסבאס, בפני מצלמות הטלוויזיה בכל הערוצים ומסר על מעצרם של כמה חשודים. שלושה ממוצא מרוקי, שניים ממוצא הודי, ושני ספרדים ממוצא הודי. הם נתפסו לאחר שהטלפונים הניידים שלהם נמצאו באחת מחבילות הנפץ שלא התפוצצה. מאוחר יותר דווח, שחלקם זוהו נמלטים ממקום הפיגוע ביום חמישי בבוקר.
במוצאי שבת, יום לאחר ההפגנה הגדולה, התארגנו הפגנות נוספות בברצלונה ובמדריד. הפעם הופנו קריאות הגנאי כנגד הממשלה, כגון: אסנר רוצח! אסנר אשם! אסנר הביא את הצרה הזו! נשמעו מכל עבר. דווקא המועמד הסוציאליסטי ביקש לשמור על פרופיל נמוך מסרב להפיק מן האירועים הון פוליטי. בשעה עשר בלילה ולמשך 15 דקות החלו יוצאים למרפסות הבתים המונים מצוידים בסירים, מחבתות, תופים, כלי נשיפה וצפצפות משמיעים את קולם כנגד הממשלה, אירוע שבזמן המלחמה בעירק הפך מסורת. ביום ראשון התקימו הבחירות לפרלמנט. עם סגירת הקלפיות בשעה שמונה פירסמו שלוש הרשתות המובילות את המדגם שלהן. שתיים מהן הציבו קלפיות בזמן אמת ביציאה מאתרי ההצבעה. השלישית הסתפקה במדגם שנערך ערב קודם וצפה ניצחון למפלגת השלטון, בעוד השתיים האחרות כבר בישרו על המהפך השלטוני. אל קעידה, כמה אירוני, באמצעות הפיגוע הפכה את הקערה הפוליטית על פיה.
בכל תוכניות הטלויזיה מתחילים לנצל את האירועים להעלאת הרייטינג. מראיינים אנשים שעברו את התופת, שנצלו בשן ועין, המספרים שוב מה ארע ואיך חשו, מנסים להעביר במילים את תחושות החרדה והאין אונים. השדרים במבט אומלל מתמיד שולחים הודעות השתתפות בצער והחלמה לפצועים. בין המרואינים גם כאלה שמרב הסיכויים שאיבדו את יקירהם, אולם היות שקרוב לארבעים הרוגים טרם זוהו הם נאחזים עדיין בשביב התקווה הקלוש שאולי אולי אינם בין הנספים.
נשאלת השאלה, כמובן, כיצד ישפיע האירוע הזה על יחסה של ספרד לטרור הפלשתיני? עד כה זכו הפיגועים בישראל לדיווח מרוחק ונטול פניות. אמצעי התקשורת התייחסו בשלוות נפש, אולי אפילו באהדה לטרור הפלשתיני. מציגים אותו כפעולות לגיטימיות של עם הנלחם על חרותו. אנדרדוג, המיטיב להצטלם ולהעביר עליבות מעורבת בטוהר עילאי. האם כעת ישנו כיוון?
