ביקור בגיוטו
ביום שבת שוב נסעתי לגיוטו. לקחתי איתי תמונות מטיבט ומכתב שכתבתי ל-H.H קרמאפה ויצאתי לדרך. שם, כשהמתנו למפגש, היו כשלושה נזירים משועממים על הדשא... נהנים מהשמש שיצאה פתאום מבין העננים... נתתי להם את התמונות והם קרנו מאושר. אומנם התברר לי שהם בכלל נולדו בנפאל, אבל הם היו מאושרים לראות את ארצם שמעולם לא היו בה. תוך כמה דקות הגיעו עוד ועוד נזירים והייתי מוקפת. כולם התלהבו, החליפו ביניהם תמונות בהתרגשות, חלק לא הבינו "מה זה העננים האלה" כי מעולם לא טסו ולא ראו את הנוף ממבט של ציפור... חלק זיהו אנשים בתמונות... היה מאוד מרגש.
מלמעלה הבחנתי ש-H.H קרמאפה משקיף אלינו. לא חלפו כמה דקות ואחותו הגיעה. ביקשה גם לראות. היא דפדפה במהירות, חלק מהתמונות אף היו הפוכות- כאילו צילמה אותן במוחה. הנוכחות שלה לידי ריגשה אותי מאוד. גם לה יש אנרגיות חזקות. היא קטנטנה ורזונת, עדינה מאוד, יפהפיה ופשוט מקרינה עדינות שבירה...
מבין כל הנזירים לא ידעתי להבחין מיהו "נזיר פשוט" ומיהו מורה או עוזר בכיר. לידי עמדו שני נזירים, אחד צעיר ואחד מבוגר. הצעיר התבונן בתמונה מסויימת ולא הבין היכן צולמה אז אמרתי לו. הוספתי גם שנתתי ל H.H קרמאפה אלבום תמונות במתנה. אז הוא אומר לי בשלווה, כאילו זה הדבר הכי ברור בעולם- כן, אני יודע, ראיתי את האלבום איתו... הוא תרגם לו את מה שכתבתי וראה איתו את האלבום. שאלתי בהתרגשות מה הוא אמר, איך הוא הרגיש אבל הנזיר הצעיר הזה רק חייך... לא מוציאים מהחדר של H.H קרמאפה את מה שנאמר בתוכו... אחר כך הסתבר שהנזיר המבוגר שעמד לידו הוא עוזר בכיר שלו. אחותו הודתה לי והלכה והתחיל המפגש.
גם הפעם H.H קרמאפה נתן שיעור קצר והסביר שללמוד דהארמה מבלי לתרגל וליישם כי חסר משמעות. הוא אמר שאם נלמד דהארמה ונתייחס בחוסר כבוד לאמא שלנו, הרי שהלימוד אינו משמעותי עוד. זה תרגום ממש כללי וממש בקיצור. לחלק מאיתנו זה ענה על כמה שאלות. נזירה צעירה מטייוואן קיבלה פתאום התקף אסטמה ליד H.H קרמאפה והיה ניכר שהיא מתרגשת מאוד. הוא ניגש אליה ובירך אותה באופן אישי... זה היה מקסים. נראה היה שהוא מטפל בה. אחר כך שוב כולם התפזרו, רק י` ואני נשארנו. ה"חברים" החדשים שלנו- המתרגמים שלו והעוזרים שוב ישבו איתנו ואף הגישו לנו סופגנייה וצ`אי, הרגשנו כאילו אנחנו בבית. אנשים כל כך חמים בלי משחקי כבוד ואגו.
ביקשנו מאחד העוזרים, נזיר צעיר כבן 20, שיקרא לעוזר/מזכיר בכיר לאמה טופטן ואמרתי לו שימסור לו את שמי. י` אמרה שהוא בדרך לא יוצא שטענה שהוא "עסוק", או שהוא יוצא אחרי זמן רב בחוסר חשק. לא עברו שתי שניות והוא יצא לקראתי. ניגשתי אליו ואמרתי לו שיש לי כרטיס נסיעה לדלהי למחרת ואני הולכת לבטל אותו. זה הפעם השנייה שלי בהודו ואני לא רוצה לחזור לארץ לפני פגישה אישית עם H.H קרמאפה ולקיחת מקלט איתו. הוא אמר: "אין בעיה. תתקשרי אליי מחר בצהריים". הייתי המומה. ככה??? בכזו קלות הוא מסכים??? שמעתי סיפורים שהם מטרטרים אנשים, בודקים את הנחישות שלהם והסבלנות.. ואני מקבלת כזו תשובה כל כך מהר.
הוא נתן לי את הטלפון שלו והמייל.
ואז שוב האחות יורדת למטה. שוב רוצה לראות את התמונות. עכשיו זה רק היא, אני וי`. הפעם היא מדפדפת לאט-לאט, בוחנת כל תמונה ואז אומרת לנו בלחש- I miss Lhasa so much, you know? י` ואני רצינו פשוט לבכות שם. האשה המדהימה הזו, נזירה טיבטית בת 29, שעזבה את הוריה הקשישים בטיבט וברחה משם עם אחיה, מתגוררת במנזר של גברים כאשה יחידה, לבדה, בודדה... אחיה הוא בודהה נערץ ועסוק מאוד... והיא אומרת לנו, כמשתוקקת למגע אנושי, לחברות נפש שהיא מתגעגעת ללאסה... הרגשנו שהיא מרגישה איתנו כזו קרבה ומפגינה חום ורגישות וכנות... שפשוט רצינו לבכות. כמה כאב במספר מילים פשוטות, בדרך שבה היא אמרה את זה...
ממש לפני שהלכנו הגיע קארמה-טנדופ, נזיר צעיר אולי אולי בן 20, שמשמש שם כאחד העוזרים, ועשה המון עבור י` במהלך חצי השנה שהיא כאן. הוא הגיש לה מעטפה ואמר לה שזה לא הרבה... והוא מאחל לה נסיעה בטוחה. אם אומר ששוב רצינו לבכות זה יהיה כבר דבילי- אבל נכון. מהכלום שלו הוא נותן לאחרים. המחשבה, תשומת הלב והאהבה שהם מעניקים שם- זה חום שהוא נדיר בחברה המערבית. האנשים האלה חיים על דברים בסיסיים בלבד- אין להם כסף, אין רכוש מלבד הגלימה והנעליים שעליהם. אוכל וקורת גג מסופקים על ידי המנזר. וזהו. ומה"זהו" הזה הם עוד מעניקים ונותנים ואוהבים.
יצאנו משם בשעה שש אחרי הצהריים, היה חשוך כמו בעשר בלילה- אין מוניות. התחלנו להלחץ. מצד שני, הרגשתי שאין מה לדאוג כי H.H קרמאפה איתנו ולידינו ומה הכי גרוע? נישן במנזר שלו?? לי אישית אין בעיה עם זה :-) משום מקום צצו שני נזירים שאמרו שהם נוסעים למקלוד ושהם הזמינו כבר מונית. הם הציעו לנו להצטרף אליהם. יותר מזה- כשהודינו להם בהתלהבות הם אמרו "אין בעד מה. אתן תלמידות של קרמאפה ואנחנו תלמידים של קרמאפה. אז אנחנו שווים. אותו הדבר." היינו המומות מ"צירוף המקרים" ומהמשפט הזה שנחת עלינו פתאום.
מפגשים מפתיעים
למחרת בבוקר ניגשתי לחנות ספרים, להחליף את הספר של H.H קרמאפה שקניתי יום קודם, כי גיליתי שחסרים בו עמודים. התלבטתי אם להמשיך ישר ולאכול ארוחת בוקר קודם או ללכת לחנות הספרים. חתכתי לחנות הספרים ופניתי ימינה בצומת. שני צעדים- ומופיע מולי לאמה טופטן. הייתי בהלם, הוא חייך, התלהב שהיה לי את הספר ואמרנו שנדבר בצהריים. החלפתי את הספר, אכלתי וניגשתי להתקשר אליו כעבור שעה-שעתיים. הטלפון היה תפוס. נכנסתי בינתיים לאינטרנט. מי יושבת שם? המורה שלי מהקורס, איימי. זה היה נפלא לראות אותה, לשתף אותה בחוויות וגם לקחת ממנה את המייל והטלפון. חיכיתי ימים לפני שהיה לי אומץ לבקש ממנה את המייל (בכל זאת, היא מורה ולא איזו חברה...) והנה- הכל פשוט קרה מעצמו.
חזרתי לטלפון, התקשרתי אליו, רועדת, הייתי בטוחה שיתחמק, שיעשה גם לי מבחני סבלנות ורצינות ויגיד לי ש- H.H קרמאפה עסוק וכד`... ואני שומעת אותו אומר- אהה, כן, כן... שישי ב- 10:30. הייתי בהלם מהקלות שבה המפגש הזה אושר לי, לא מאמינה שהבודהה הזה מקבל אותי, ילדה מתלהבת ובורה מישראל- ומוכן לקחת אותי תחת חסותו, להיות המורה שלי, לתת לי מקלט.
בינתיים אני מעבירה את זמני בין סרטים מרתקים וקשים על טיבט, בין מדיטציות במקדש לביקור במקומות בהם אני יכולה לעזור. הייתי במרכז קליטה של פליטים חדשים, ראיתי שם את האולם הגדול בו ישנים הפליטים שזה עתה הגיעו מטיבט ואין להם היכן לישון. זה נראה נורא. אבל למרות שתנאים הקשים שם, המרכז מעניק להם קורת גג, מיטות, מזון... ראיתי במבט חטוף שיש שם כמה ילדים, כמה נזירים וכמה קשישים. קשה לי לדמיין כיצד האנשים האלה צעדו במשך ימים ארוכים את כל הדרך מטיבט הגבוהה והמושלגת להודו.
במשרד ההנהלה אמרו לי שישמחו לעזרה אך שאגיע למחרת לדבר עם המנהל. הרגשתי שהזמן עובר לשווא ועד שאפגש עם המנהל בוודאי יש מה לעשות... אז קפצתי לחנות ספרים, קניתי כמה חוברות צביעה, צבעי פסטל ועפרונות צבעוניים... ניגשתי לשם די בחשש, יש לומר... כולם הסתכלו עלי, מוזר... אף אחד לא ידע אנגלית... נכנסתי לאולם בו הם חיים וישנים... משהו כמו 40-50 מיטות צמודות זו לזו... ניגשתי לכמה ילדים והם פשוט חטפו את הצבעים והחוברות בכזה אושר שהתחשק לי לבכות.
אחר כך התנפלו עליי עוד ילדים... ומה נתתי להם בסך הכל? קצת צבעים וחוברות שהזמן יעבור להם יותר בכיף, או לפחות- עם פחות סבל... שיציירו... אולי זה יעזור להם, ולו לשבריר שניה להניח לגעגועים הקשים לאמא ואבא ושאר המשפחה שהשאירו שם... אולי הציור עם שלל הצבעים ישכיח מהם את הכאב של פצעי הקור...
כשיצאתי משם, נתקלתי בבחורה צעירה, היא נראתה שונה מהם ולכן חשבתי שהיא עובדת שם. מסתבר שהיא הגיעה מטיבט ממש לפני חודש, סונאם שמה, בת 17... כל משפחתה שם והיא למדה אנגלית בבית הספר שבו התנדבתי לשפוט בתחרות האנגלית של הילדים בלאסה. האנגלית שלה מעולה והיא כולה ילדה שופעת חום וקסם. המבט, מיותר לציין, עצוב מאוד... דיברתי איתה קצת, שאלתי אותה על המסע שעשתה, על משפחתה... סיפרתי לה שלפני חודש הייתי בלאסה ודיברנו גם על זה. היא חיה במרכז הזה כבר חודש, ובקרוב תשלח לבית ספר-פנימייה כאן בדרמסלה, שם מלמדים את הילדים-פליטים כל מה שהם צריכים לדעת כדי לחיות כאן- קצת על הודו, הרבה אנגלית... ואחר כך מי יודע מה יהיה בגורלה...
הצעתי לה לבוא איתי מחר למנזר "גיוטו" לראות את H.H קרמאפה. היא התרגשה נורא שהזמנתי אותה והתרגשה עוד יותר מהרעיון לראות אותו. כמה פשוט לגרום לאנשים לשמוח, לא?
אחרי המפגש הלכתי לראות את הסרט "שבע שנים בטיבט" שהוקרן לבקשתי באחד מבתי הקולנוע הקטנטנים כאן... בגלל ביקורי במרכז הקליטה, פיספתי את התחלת הסרט, אבל לא היה קשה להשתלב. המון קטעים מהסרט הם מציאות יום-יומית כאן- תפילות וטקסים שניתן לראות במקדש כאן, הלבוש המסורתי, השפה... והמון קטעים מהסרט הם מציאות שהטיבטים חיו בה שנים רבות- הרס מקדשים ומנזרים, ירי אל עבר אנשים ברחוב, עינויים קשים... חיילים סינים שמכוונים אקדח לראשו של נזיר, דוחפים לו אקדח ביד ומכריחים אותו לירות בראשו של נזיר אחר שרוכן לפניו... פשוט זוועה. כל כך עצוב.
פרטים נוספים תוכלו לקרוא באתר- WWW.SAVETIBET.ORG
והעולם לא יודע, והעולם שותק. כי הטיבטים לא מופיעים ב-CNN כל ערב, והטיבטים לא נלחמים בסינים, והם לא מעצמה שכדאי לאומות אחרות לתמוך בה, בטח שלא מול סין הגדולה... והם סובלים בשקט, לא מגיבים... חיים בעוני, בסבל, חלקם בורחים להודו, חלקם נשארים שם. אין להם מנהיג כוחני כמו ג`ורג` בוש שמאיים לכבוש את כל העולם ולהלחם בכולם. מה שיש להם זה מנהיג רוחני, בודהה של חמלה, H.H הדלאי-לאמה ה-14 שבגיל העשרה נאלץ לקחת על עצמו את תפקיד הנהגת העם המסכן הזה. מנהיג שחוזר ואומר שהאוייב הוא המורה הכי טוב ובמובן מסויים מודה לסינים על תרגול החמלה והסובלנות שהם גורמים לעם הטיבטי לתרגל...
ואפשר לשמוע את הקולות האלה ברחוב, גם היום. הטיבטים אינם שונאים את הסינים, למרות שהיינו מצפים מהם לכך, זה הרי הכי טבעי בעולם... אלא שהם עושים הבחנה בין העם הסיני לשלטון. בכמה מפגשים ציבוריים שהייתי נוכח ת בהם, הטיבטים אף קוראים לסינים "אחינו". הכעס הוא כלפי השלטון. ואני, עם זווית ראייה לא אובייקטיבית, מסרבת לקבל את זה ומתעקשת שגם הצבא אשם. הרי מי הם החיילים הסינים אם לא בני העם הסיני? אז שוב הטיבטים מנסים להצדיק- הם חיילים, אין להם ברירה... אבל תמיד יש ברירה. לכל דבר ולכל אחד יש גבול אדום. וגם לחיילים בצבא יש ברירה, כי קודם כל אנחנו בני אדם, אחר כך אזרחים, אחר כך חיילים וכו`.
למחרת נפגשתי עם סו נאם, ממרכז הקליטה, ואשה נוספת שבאה איתנו למנזר גיוטו. אשה זו, גם היא ברחה ברגל מטיבט עם שניים מתוך שלושת ילדיה. שאר המשפחה שלה נשארה בטיבט, במחוז אמדו, בו נולד גם H.H הדלאי לאמה. שתיהן התרגשו נורא לראות H.H קרמאפה. כיוון ששתיהן חסרות כל, נתתי לכל אחת מעטפה ו"קאתה", צעיף לבן איתו מברך H.H את הבאים, כדי שלא תרגשנה שונות, כדי שלא תבואנה עם ידיים ריקות וירגישו צער. הגענו לשם, ומיד ביקשתי מאחד העוזרים הבכירים שהן תפגושנה את H.H קרמאפה ביחידות. הן מעולם לא ראו אותו וזה סוג של חלום עבורן. היו המוני אנשים והבנות האלו, ביחד עם טיבטית נוספת שמשפחתה בנפאל והיא חיה כאן לבדה (בחורה כבת 20)- הוכנסו לחדרו, רועדות מהתרגשות ויצאו בוכות ונרגשות עוד יותר... כל כך שמחתי שהיתה לי היכולת והאפשרות לשמח אותן, לעזור להן להגשים חלום, לעודד אותן במצבן הקשה.
בערב, כשחזרנו למקלוד, אכלנו ביחד ארוחת ערב וקבענו להפגש למחרת, מוקדם בבוקר, בכדי לראות את H.H הדלאי לאמה, מגיע ברכבו בחזרה למקלוד אחרי שהות בארה"ב, שם לימד בודהיזם בשבועות האחרונים. בכל רחובות מקלוד גאנג` תלו דגלים לכבודו וישנה ממש התרגשות בעיר לקראת שובו... הבנות לא האמינו, לדבריהן- למזלן הטוב, שהן זוכות לראות את שניהם, יום אחרי יום... אתם מבינים? במצבן הן עוד מסוגלות לראות את עצמן כבעלות מזל טוב... לא מיוחדים האנשים האלו?!?
בערב, איך לומר... מצב הרוח שלי דעך... גם ראיתי את החבר הטיבטי לשעבר, מה שלא שימח אותי במיוחד וגם הייתה שיחה קשה עם חבר בארץ... בכל אופן, תרגיל קצר שלמדתי שיפר את מצב רוחי- כמה קל למצבי הרוח שלנו להשתנות וכמה קשה לשלוט בהם...
בבוקר התעוררתי ממש מוקדם, 7 בבוקר... כאן בהודו זה עדיין לילה בשבילי... התארגנתי מהר ויצאתי לכיוון המקדש. H.H הדאלאי לאמה חוזר מארה"ב לאחר מספר שבועות ששהה שם. בכל הרחובות נתלו דגלים לכבודו, נזירים ציירו על הכביש בו הוא אמור לנסוע- פרחים וסמלים טיבטים בגיר לבן... כל הקהילה הטיבטית כאן עזבה את עיסוקיה למשך שעתיים וכולם פשוט חיכו לו בצידי הכביש, עם "קאתה", הצעיפים הטיבטים הלבנים, פרחים וקטורות...
פגישות עם הבודהה
אני ואשה גרמנייה עמדנו בסמוך למקדש כאשר מסביבנו היו רק טיבטים. תיירים עמדו במקום אחר כנראה... כל הטיבטים שעמדו לצידנו, ממש בכנסיה למקדש, היו טיבטים חדשים שרק הגיעו להודו. את חלקם הכרתי ממרכז הקליטה. לרובם זו הייתה הפעם הראשונה שהם רואים את הדאלאי לאמה. אולי הקשישים שבינהם ראו אותו בטיבט, לפני שנת 1959, לפני שברח מטיבט בעקבות פלישת הסינים. הם רעדו, בכו, התרגשו... והוא חלף על פנינו בשניה אחת מהירה. אני הספקתי לצלם בווידאו ומשם הוצאתי תמונות, קצת מטושטשות.
האבטחה היתה מזעזעת בכל קנה מידה. לידינו, בכניסה למקדש בו מתגורר הדאלאי לאמה, היו רק שני שומרים, לא חמושים, ולא מנעו מאיתנו להכנס בכלל. לא היה חיפוש בחפצים או חיפוש גופני. לא היה שום שטח סטרילי, המון רכבים נסעו בכביש בו הדאלאי לאמה אמור לנסוע, ולא היו גדרות או מחסומים- כל מה שהיה זה מן ציור עלוב של קו לבן על הכביש, מצוייר בגיר, ואנחנו לא היינו אמורים לעבור אותו. כמה מרגיעים סידורי האבטחה האלה- מנהיג העם הטיבטי, מנהיג רוחני ופוליטי, חתן פרס נובל לשלום, בודהה של החמלה- זה שהסינים רק מתים כבר להפטר ממנו... פשוט מחדל.
בסיום האירוע ההמוני הזה עליתי בחזרה למקלוד עם אנה, בחורה גרמנייה מקסימה שהכרתי בקורס... חזרנו למרכז העניינים... הטיבטים חזרו לעיסוקם... הייתי גם במקדש ופגשתי שתי נזירות שגם הן רק הגיעו השבוע מטיבט...
כל השבוע התרגשתי לקראת יום שישי... לקראת הפגישה האישית עם H.H קרמאפה. ניסיתי להיות מאוד יצירתית וחשבתי מה להביא הפעם... משהו מיוחד. בדיסק שי` נתנה לי, שבו הוא הוקלט בזמן שהוא נותן teaching, שמעתי אותו אומר, בעניין של חמלה, שהוא מאוד אוהב ציפורים אבל לעולם לא יהיו לו ציפורים כי אז זה אומר שהוא צריך להחזיק אותם בכלוב, מה שייקח מהם את החופש שלהם... וגם אין לו זמן לדאוג להן, להאכיל אותן וכו`... בהגדרתו, אהבה זה הרצון שכל היצורים החיים יהיו מאושרים, וחמלה זה הרצון לשחרר את כולם מסבל. עם המחשבה הזו הסתובבתי והחלטתי לקנות לו אלבום, ספר כזה... מדריך ציפורים מהודר... ניגשתי לכמה חנויות ספרים כאן ומצאתי משהו שסיפק אותי. רשמתי בפנים שאני מקווה שהוא ימצא בזה שמחה- לראות ציפורים מבלי לפגוע בהן...
ביום חמישי הלכתי לישון מוקדם... בכל אופן- ניסיתי... בשישי קמתי בשש, עוד היה קצת חשוך... התארגנתי בזריזות ונסעתי ל"גיוטו". הכרתי שם גבר אנגלי, בודהיסט עוד משנות ה-70. הוא יודע טיבטית באופן רהוט והוא מתרגם טקסטים. כשסיפרתי לו שהבאתי מדריך ציפורים, הוא חייך ואמר שגם הוא הביא תמונה של ציפור... תקשיבו טוב- את התמונה הזו נתן לו H.H קרמאפה ה-16 ואמר לו שייתן את זה לגלגול הבא שלו... ל- H.H קרמאפה ה-17.
בכניסה פגשתי את לאמה טופטן ושאלתי אותו אם יאפשר לי להצטלם עם H.H קרמאפה. הוא חיכה שנייה, הייתי מתוחה, והוא אמר שכן. אמאלה!!!!! בכניסה עברנו סוג של בדיקה, סוג של חיפוש גופני על ידי שוטרות הודיות, שאיך לומר- לא היו נורא נחמדות... עלינו למעלה במדרגות... כמעט הלכתי לאיבוד מהלחץ. לאמה טופטן פותח את הדלת ומסמן לי להכנס. אני נכנסת בחשש... H.H קרמאפה עומד לו באמצע החדר.
הפגישה איתו, ומה שקרה בחדר ההוא, זה אחד הדברים היותר חזקים ומשמעותיים שקרו לי בחיים, ומסיבה זו אעדיף לשמור את זה לעצמי ולחבריי הקרובים... אני כן יכולה לספר שיצאתי מהחדר רועדת מהתרגשות וקצת בוכה... הנוכחות שלו מאוד חזקה וקשה להתמודד עם זה.
אני אדלג על כל סיפור ההתרגשות ואיך שריחפתי ברחובות מקלוד כל הערב.
למחרת, בשבת, כשנסעתי לשם עם צ`ירין, שוב על האופנוע המגניב (כבר ציינתי שצ`ירין היה נזיר פעם?), קיבלתי את התמונה מהפגישה האישית, צרובה על דיסק עם הקדשה... כל כך הרבה אנשים נמצאים ומבקרים שם והוא זכר את שמי...
אז אחרי ימים כל כך טעונים בהתרגשויות, רצופים באירועים שלא חלמתי עליהם בכלל... אנחנו מבלים כאן ב"קאנא-נירוונה" (kana-nirvana), מדי פעם הולכים לספרייה הטיבטית לשמוע שיעורים, אני עוברת במרכז של הפליטים לראות אם צריכים משהו.... קופצים לבית היתומים לשחק עם הילדים... רואה סרטים, כל ערב... ובעיקר, נהנים כאן, ומזינים את הלב ואת הנשמה...
שינויים
אז למעשה כל התוכניות שלי השתנו. בעצם, לא השתנו מעצמן- אני שיניתי הכל. בזמן כתיבת הכתבה החלטתי להשאר במקלוד עד הטיסה והייתי מאוד שלמה עם ההחלטה הזו, למרות שאני אפספס, במובן מסויים את שאר המקומות היפים שרציתי לראות- קשמיר ולאדאק בצפון, מקדש הזהב באמריצר, ווראנסי ובודגאיה, קרלה, קרנטקה וטאמיל נאדו בדרום, ואיי אנדמן. הרגשתי שסדר העדיפויות שלי השתנה.
ואכן מילת המפתח כאן היא "שינויים". "החלטתי וחשבתי...." טוב, אז החלטתי וחשבתי. כל תוכנית היא בסיס לשינויים. זה הודו, אחרי הכל.... הקור המקפיא כאן שוב שינה את כל ההחלטות.
למרות כל החוויות ולמרות כל הניסים והנפלאות שקורים לי כאן עם H.H קרמאפה- בוקר אחד פשוט החלטתי ש...די! אני לא מסוגלת לתפקד בקור הנוראי הזה, בימים ששעות האור הן משמונה בבוקר עד חמש אחר הצהריים ומבער לזה- חשוך מוחלט. וגם מצאתי את עצמי חיה כאן משבת לרביעי לשבת לרביעי.... הימים בהם אפשר לראות את H.H קרמאפה.
אבל....בכל פעם שאני מחליטה לעזוב את מקלוד, או כל מקום אחר- שניה אחרי שאני מתגברת על כל הלבטים ומקבלת החלטה, ועוד שניה אחרי שאני כבר קונה כרטיס נסיעה, פתאום קורים כל מיני דברים, קטנים-גדולים, שעושים לי כל כך טוב...עד שאני כבר לא בטוחה אם זה נכון לעזוב או לא. כזה חוסר החלטיות בחיים לא היה לי...
פתאום תקפה אותי נוסטלגיה- בטיול הקודם הייתי במקלוד 3 חודשים. 3 חודשים מתוך חצי שנה בהודו. זה המון. כשחזרתי בפעם השנייה, המקום הראשון שנסעתי אליו היה לכאן, למקלוד... ואחרי נפאל וטיבט- שוב מקלוד... מן מקום כזה שהפך בשבילי באמת לבית.
אני מכירה כאן את רוב הטיבטים, את כל המסעדות, יודעת בדיוק איפה האינטרנט הכי מהיר, איפה קונים כל דבר בזול, מתי יש חג, מתי יש צעדה, מתי יש teaching, מי מלמד הכי טוב בישול טיבטי, מתי הדואר פתוח, מתי יש הופעה חיה של מוסיקאים מקומיים ואיפה... מי חבר שלי מי, מי כבר לא חבר של מי... מתי H.H הדאלאי לאמה כאן ומתי לא.... מתי אפשר לראות את H.H קרמאפה ואיפה הכי כדאי לעמוד כדי לראות אותו טוב....
פלא שמוזר וקשה ועצוב לי לעזוב (שוב).... ???
ימים אחרונים במקלוד
אז קניתי כרטיס לדלהי, בהתרגשות גדולה יש לומר, והחלטתי שאת השבוע וחצי שנותרו לי אני הולכת להעביר בסרילנקה. אומנם אהיה שם רק כשבוע, אבל בשביל "טעימה" ראשונית וסיום לטיול זה בהחלט מספק אותי. מדינה בודהיסטית, שמש, חופים יפים..... נשמע לי בדיוק לעניין. אני חייבת קצת שמש לפני שאני חוזרת לחורף בארץ...
אז ביומיים האחרונים מקלוד החליטה לנסות לקרקע אותי אליה בכל זאת... הכרתי שלוש אחיות טיוואניות ששתיים מהן נזירות. הן מתגוררות בסמוך למנזר "גיוטו", ליד H.H קרמאפה. אגב, אני לא חושבת שהזכרתי את זה בכתבות הקודמות אבל "גיוטו" זה לא סתם מנזר- זו האוניברסיטה לטנטרה. טנטרה, כדי לסדר את הקונוטציות המערביות שלנו, זה טקסטים בודהיסטיים סודיים...
שלוש האחיות הזמינו אותי לביתן הקטן שבו הן מתכוונות לגור בשנה הקרובה. הן עזבו את טיוואן כדי להיות קרובות ל-H.H דאלאי לאמה ול-H.H קרמאפה. הן היו מקסימות אלי וכל כך חמות... היה לי עצוב שלא ייצא לנו להכיר יותר. גם יש איזה בחור טיבטי מקסים... ששמתי עליו עין עוד בפעם הקודמת שהייתי כאן... ורק יומיים לפני הנסיעה שלי לדלהי קבענו להפגש לאיזה ארוחת ערב... הכרתי גם אשה טיבטית כבת 40, בעלת המסעדה הכי טובה במקלוד- kokonor. היו לנו ביחד כמה ערבים נעימים, בהם ישבנו היא ואני במסעדה ודיברנו שעות... היא אשה חמה מאוד ונעימה, בעלת חוכמת חיים ו... יכולה להיות מורה טובה לבודהיזם. היא ממש חיה את זה ונתנה לי המון חומר למחשבה.... היא סיפרה לי עוד המון דברים על טיבט, שלא ידעתי, על החיים שלה, על המשפחה שלה ועל אביה- אדם מאוד מיוחד שרק מהסיפורים עליו למדתי הרבה על עצמי ועל בודהיזם. היא מסוג האנשים שאני צריכה בחיים שלי.
הראיתי לה ולאחיה את התמונות מטיבט ואחיה, שהתבונן ארוכות ובשקט, רק אמר- זה של תיירים. כלומר- כל המבנים החדשים שנבנו ברחובות הראשיים של לאסה, נבנו כדי שתיירים ייראו את זה ויחשבו שהמצב בטיבט אולי לא כזה נורא כפי שהטיבטים מתארים...
הכבישים החדשים והרחב ים, הניקיון ברחובות, הפאר של החנויות... אבל הטיבטים, שאדמתם נלקחה, חיים בצריפים שמאחורי המבנים האלה- לשם התיירים לא מגיעים. גם התמונות שצילמתי במנזרים, בהן ניתן לראות נזירים מחייכים, צוחקים, לומדים ועושים debate - זו גם הופעה לתיירים. ויש למעשה כמה עובדות שמבססות את זה- ראשית, כניסה למנזר עולה שם כסף, ולא זול יש לומר. הכסף לא מגיע למנזר אלא לסין. מה שמעיד על שליטה של סין במנזרים ועל פיקוח. שנית, ההצגה הזו, שנועדה להראות לתיירים שיש לנזירים הטיבטים חופש דת היא שקרית כי חופש שכזה היה מאפשר להם לדבר באופן חופשי על H.H הדאלאי לאמה, שהוא קודם כל מנהיג רוחני, ולהחזיק ברשותם תמונות שלו- מה שאסור בטיבט. על החזקת תמונה של H.H הדאלאי לאמה בטיבט אפשר להכלא בכלא הסיני, אגב. בנוסף, יש הגבלה על כמות הנזירים. לא כל אחד/ת יכול/ה להיות נזיר/ה. הסינים מפקחים על זה.
כך שהאנשים האלו גם שינו לי והבהירו לי, במובן מסויים, מה באמת חוויתי בטיבט.
יומיים לפני הנסיעה שלי לדלהי, התקיימה כאן צעדת מחאה של הקהילה הטיבטית למען חופש ביטוי, חופש דת בטיבט ובכלל - לשחרור טיבט. חשבתי שזה עוד צעד שהחבר`ה כאן אירגנו, מעורבות חברתית וכד` אבל הסתבר לי שזה הרבה יותר מזה. על פי החדשות האחרונות שהגיעו מטיבט- מתחוללות שם מהומות והכוחות הסיניים שוב פועלים באלימות נגד הטיבטים. לפי דפי המידע שחולקו לנו, עולה כי לפני שבוע נכנסו כוחות סיניים, משטרה או צבא, לתוך מנזר "דורפונג" הנמצא בסמול ללאסה (אחד משלושת המנזרים הגדולים ביותר בטיבט). הם חייבו את הנזירים לחתום על מסמך לפיו טיבט היא חלק בלתי נפרד מסין וגם להצהיר כי הדאלאי לאמה אינו קדוש להם יותר ואינו מנהיגם הרוחני והפולטי של הטיבטים. חלקם חתמו. אלו שלא חתמו הוכו, עונו ונכלאו. בנוסף שני נזירים נמצאו מתים בחדרם בנסיבות מסתוריות, יום לאחר שסרבו לחתום.
כמה ימים מאוחר יותר, התקיימה מחאה שקטה במנזר "גאריג", מנזר של נשים הנמצא בסמוך למנזר "סרה" בו ביקרתי. הכוחות הסיניים שמעו על כך (לעיתים יש מצלמות ומיקרופונים במקומות כאלה, וגם כמובן משתפי פעולה) ונכנסו למנזר. 6 נזירות נעצרו וגם שם התחילה מהומה.
בשלב הזה כבר לקחתי את זה קשה יותר- שמעתי כבר הכל, עד היום. שמעתי על עינויים, על הריסת מנזרים ומקדשים, ראיתי תמונות מזעזעות, הכרתי אנשים שסיפרו על החיים שלהם שם... אבל חשבתי שהאלימות הזו של הסינים זה משהו שהסתיים לפני שנים. חשבתי שהסבל הנוכחי של העם הטיבטי הוא כתוצאה מהכיבוש והזוועות נשגרמו להם, לפני שנים... הייתי כזו עיוורת. כנראה שיש גבול למה שההכרה/התודעה/הנשמה מסוגלות לעכל ולהבין. הרי הם בורחים מטיבט כל יום- בטח שהאלימות נמשכת!
בצעדה היו המון אנשים. רובם היו טיבטים, כולל המון נזירים ונזירות. היו מעט תיירים, אבל יש לציין שביחס למספר התיירים כאן, בעונה הקרה הזו- היה ייצוג מכובד. נאמרו כמה דברים בטונים קשים, הניפו את דגל טיבט בגאווה (לטיבטים החדשים שרק הגיעו להודו, זו היתה פעם ראשונה שהם ראו את דגל טיבט מונף), שרו את ההמנון ויצאו לדרך.... הלכו ממקלוד גאנג` לדהרמסלה. הליכה של כחצי שעה.
כך שהימים האחרונים במקלוד בהחלט נתנו לי סיבות לחזור לכאן, ולמרות הרצון לבקר ולטייל גם במקומות אחרים בעולם, יש לי תחושה חזקה שגם החותמת הבאה בדרכון תהיה של הודו...
אז אני חוזרת לארץ בקרוב, נשאר לי רק עוד שבוע של חוויות בסרילנקה. אני חוזרת לארץ ביחד עם גן-לה פמה דורג`ה, נזיר טיבטי, מורה בכיר שמגיע לארץ. תהיה לי הזכות לטוס איתו ולהיות איתו במהלך הטיסה. יש לי המון מה ללמוד ממנו. במהלך השבועיים הראשונים בארץ אהיה בשיעורים שהוא מעביר, אחר כך אצטרך "להתאפס" על חיי השגרה בארץ- דירה, עבודה, לסיים לימודים... והכל תוך תרגול בודהיזם. קל- לא יהיה לי.
מדהים איך ששוב הודו מצאה דרך לשנות לי את החיים. להפתיע אותי, ללמד אותי. ומעבר לזה שהפעם אחזור שונה, באופן לא מפתיע אחרי טיול שני בהודו, עושה רושם שהפעם יש לי, אולי לראשונה בחיי, כלים אמיתיים, זכות הבודהיזם, להתמודד עם סבל ואובדן, עם בעיות... עם כל מה שהחיים מזמנים לנו וגם עם כל הסבל שאנחנו יוצרים לעצמנו.
וזה לא שפתאום הכל נפלא והכל טוב ושאנטי-שאנטי, פשוט שעכשיו יש פרופורציות אחרות להסתכל על החיים, להרגיש אותם, להבין אותם... עכשיו יש דרכים אחרות להתמודד עם סבל. כי כשקורה לנו משהו לא טוב, משהו רע, כשגונבים לנו משהו, כשמישהו יקר לנו נפטר, כשאנחנו חולים, כשהחבר זורק אותנו... אפשר להשאב לתוך הדיכאון- למה דווקא עכשיו, למה זה קורה לי... כשהאמת היא שזה לא קורה רק לנו- זה קורה לכולם וזה לא אישי, ובינינו- אף פעם אין "זמן טוב" לפרידה, לפיטורים, לגירושים, לגניבה של האוטו, למחלות, למוות.... זה טבעם של החיים. כל מה שפורח נועד לנבול, כל מה שנבנה ייהרס, כל מה שנולד- ימות ו.... ככה זה.
זה לא אומר שלא נבכה ולא יכאב לנו כי "זה החיים" זה רק אומר שלא נכנס למצבי רוח קיצוניים של שמחה חסרת פרופורציות כשמישהו מחמיא לנו או של דיכאון כשמישהו מעליב אותנו, שופט אותנו, מבקר אותנו או עוזב אותנו... ואם אתם חושבים שזו סתם פילוסופיה בגרוש- אז בפעם הבאה שאתם במצב רוח בגלל שנגנב לכם האוטו, או כי החבר/ה בגדו בכם... תתחילו לספור כמה דברים טובים קרו לכם במשך אותו היום. זה עובד. למשל- התעוררתם. אתם יודעים כמה אנשים לא התעוררו היום בבוקר? ולא רק שהתעוררתם- זה קרה במיטה המפנקת שלכם, עם שמיכה חמה... תתסכלו החוצה- כמה אנשים ישנים ברחובות על אספלט! אכלתם ארוחת בוקר בזמן שישנם המון אנשים רעבים בעולם. זה ממש לא מובן מאליו שיש אוכל במקרר. הלכתם לעבודה- זה אומר שיש לכם פרנסה. קיבלתם מיילים- זה אומר שאנשים חושבים עליכם, יש לכם חברים קרובים, משפחה... יש אנשים שאין להם גם את זה. ואפשר כך להמשיך עוד ועוד...
הוקרות
קיבלתי מייל לפני כמה ימים, כ"כ מקסים בעיניי, בדיוק על זה-
- לאישתי, שהגישה לי לאכול סנדויץ פשוט לארוחת ערב, משום שזה אומר שהיא איתי בבית עכשיו ולא באיזה מקום עם מישהו אחר.
- לבעלי, שרובץ על הספה כמו שק תפוחי אדמה, משום שזה אומר שהוא בבית איתי ולא באיזה פאב עם מישהי אחרת.
- לילדתי המתבגרת, שמתלוננת על שטיפת הכלים, משום שזה אומר שהיא בבית עכשיו ולא משוטטת ברחובות,
- לבוס שלי, שגורם לי להישאר בעבודה עד מאוחר, כי זה אומר שיש לי מקום עבודה.
- לבלאגן שאחרי המסיבה, משום שזה אומר שאני מוקפת חברים.
לבגדים הטיפ טיפה הדוקים מדי, משום שזה אומר שיש לי מספיק אוכל לאכול.
- לצל שעוקב אחרי לכל מקום, משום שזה אומר שאני נמצאת בשמש.
למשכנתא שצריך לשלם, לחלונות שצריך לנקות, לקירות שצריך לסייד משום שזה אומר שיש לי בית.
- לכל התלונות על הממשלה, משום שזה אומר שיש לי חופש דיבור.
על מקום החניה שתמיד נמצא בקצה הרחוב, משום שזה אומר שאני יכולה ללכת, ושבורכתי באמצעי תחבורה.
- לחשבון החשמל האינפלציוני משום שזה אומר שחם לי מספיק בחורף וקריר לי בקיץ.
- לאישה הצרחנית והנודניקית שעומדת מאחורי בתור ולא מפסיקה לטחון לי את המח, משום שזה אומר שאני יכולה לשמוע.
- לערימת הכביסה שמחכה לגיהוץ, משום שזה אומר שיש לי בגדים ללבוש.
- לשרירים הדואבים ולעייפות הגדולה משום שזה אומר שאני מסוגלת לעבודה מאומצת.
- לשעון המעורר שמעיר אותי מוקדם בבוקר, משום שזה אומר שאני חיה.
- ולבסוף..... לכמות העצומה של אי-מיילים שאני מקבל, משום שזה אומר שיש לי חברים שחושבים עלי !
לא ככה? זה הכל.
אומרים שגן עדן זה לא מקום, זה מצב, זו הרגשה. והיום אני יודעת שזה נכון.
הלכתי אתמול ברחוב
ולפתע ראיתי בכיכר בעיר
המון אדם שרים
שאלתי: מה זה קורה פה
ואחד מהם ענה לי:
זהו כנס של אנשים מאושרים
אמרתי לו שזה לא יכול להיות
אין חיה כזאת, ובטח לא כאן
במאה העשרים.
איי איי כמה טוב לי בחיי
אני לא מאמין שזה
שזה פשוט קורה לי
איי איי אולי שתיתי יותר מדי
אולי אני סתם הוזה וזה
זה פשוט נדמה לי.
אז פתחתי ת`רדיו
בחדשות הודיעו
שבעולם פתאום
פסקו המלחמות
האוזון התאחה לו
ויש אוכל בשפע
והשלום יגיע
קצת אחרי חצות
וחמור לבן חונה
ממול בית התפוצות
מלמעלה ניתן האות
ניסים ונפלאות.
(דני ליטני)
